מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכרון ליום ראשון — הזכרון האלוקי ומלכות ה'
אלקראת ראש השנה תשנ"ו
בבימים אלו, ימי סוף השנה ותחילתה, שבים אנו אל הנקודות העמוקות והתשתיתיות של חיינו. הפחד והרחמים, הדין והסליחה, החיים והמוות, הטוב והרע.
גלעיסוק הקטן – הייתי אומר אפילו הקטנוני והעצבני – שכל כך התאזרח באווירת הימים האלו, אין זכר בתפילות ראש השנה. במקומו עולות השאלות הגדולות: העוול והצדק החברתי, מלכות ה', אחרית הימים, והציפייה לתיקון עולם במלכות ש-די; אך גם השאלות הקיומיות האישיות, החיים והמוות, משמעות ומטרה, ו"מה אנו ומה חיינו"?
דעורו ישנים
הגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'. המהר"ל בנתיב התשובה מסביר, "כי התשובה הוא שחוזר האדם אל התחלתו, והתחלת האדם מן תחת הכסא, כי משם הנשמה חצובה". לפי דברי חז"ל במדרשים ובקבלה, מוצא הנשמה הינו עולם הכסא, כסא הכבוד. התשובה הינה שיבת האדם להתחלתו, למקום שממנו בא. שיבה זו עצמה – מלמד המהר"ל – הינה השיבה אל השי"ת. מחזיק אחריו הראי"ה: "והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים".
והמשל שבאמצעותו נוהג אני להמחיש שיבה זו להתחלה, הוא של זוג שחי שנים רבות יחד, השנים חלפו חיש מהר, הילדים גדלו, והנה יושבים השניים באיזה אירוע, חתונת הזהב או הזדמנות אחרת, פותחים את אלבום התמונות, חייהם נפרשים לנגד עיניהם. כאן התמונות מיום חתונתם, "הנה כך התחלנו, היינו צעירים, יפים, אוהבים ומלאי תקוות וציפיות", וכאן הילד הראשון, וכו' וכו'. חוזרים הם להתחלה, לזכרון של הראשית, הזכרון צובט-הלב של "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". נזכרים הם באנשים שצילומיהם מופיעים בתמונות. הורים, קרובים, חברים. חלקם כבר אינו בחיים, אך גם על השאר הותיר הזמן את רישומיו.
זראש השנה הינו, ככינויו בתפילה, יום הזכרון – העבר העולה בזכרון האלוקי. "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית... כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר" – אנו אומרים בתפילת הזכרונות.
חוכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג, הלכה ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם", ורז"ל אמרו: "שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" – הכל אחד. כי "ה' צילך", כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו, כאותו עניין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה, כך השם יתברך כנגדו, כדרך שאמרו: "אתם עשיתוני חטיבה [אחת בעולם] כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". מה שאין כן כשחס ושלום שוכח. הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום, מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא [נתן עצה] בשופר לעוררנו.
טתקיעת השופר לפי ר' צדוק היא ההיזכרות ההדדית של האדם והאלוקים. התעוררותו של האדם הופכת להיות הפקידה של אלוקים והשגחתו על האדם במשך השנה. רעיון זה ממשיך את תפיסת ההשגחה אצל הרמב"ם. השגחת הא-ל תלויה בעירנותו הרוחנית של האדם, ובמובן מסוים – היא היא: המודעות האנושית היא הזכירה האלוקית.
יבחסידות מסבירים, שזכירה איננה מחשבה על העבר, אלא החייאתו מחדש, הבאתו לכלל מודעות ממשית. להיזכר במישהו, שונה מלחשוב על מישהו. אני נזכר עכשיו באדם שאני אוהב, אני זוכר אותו בממשותו, איפה הוא נמצא עכשיו, מה הוא עושה. לכן זכירה הינה סוג של התקשרות, ומשום כך היא מעוררת בנו ריגוש כה עמוק וכיסופים כה חזקים. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו", אומר הנביא בשם ה'.
יאאך זכירה היא גם שיפוט. ההשוואה בין ההתחלה להווה, בין הציפיות למימושן, מתבקשת וכופה עצמה עלינו בתקיפות. הפער הגדול בין ההתחלה, שבה אהבנו אחד את השני כל כך, לבין מה שבא אחר כך. אי שם במרוצת הזמן, בדאגות היום-יום, שכחנו את ההתחלה, את מה ששאפנו אליו, את מה שאנו באמת. התשובה כאמור הינה שיבה להתחלה, וזהו התפקיד הראשון של הימים האלו. בדיוק כמו שהרמב"ם כותב באופן כל כך נלבב:
יבאף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל... הביטו לנפשותיכם.
יגזאת למעשה המשימה החשובה ביותר בחיי האדם: להתעורר בזמן, לא להיזכר כשכבר מאוחר מדי. בדרך כלל אנו חיים במצב של חוסר מודעות, של שינה. אנחנו עושים המון דברים, אבל שוכחים לשאול למה אנחנו בעצם עושים אותם, האם באמת אנחנו רוצים אותם והאמנם חיינו שלנו נראים כפי שאנו רוצים שייראו, כפי שהם צריכים להיראות. חוסר המודעות הזה מאופיין כשינה, והמשימה החשובה היא, כאמור, לא לגלוש לשינה זו – להתעורר בזמן, כשעוד אפשר לשנות משהו. לפי הרמב"ם תקיעת שופר היא קריאה, אות אזהרה, תוכחה, שלט עצור. היא דומה לאזעקת צופר: הנה יום הדין הולך ובא, ואיפה היית בן אדם?
ידאני נזכר בחוויה שעברה עלי לא מזמן. אדם שהכרתי הלך לעולמו. בימיו האחרונים הוא ידע שזהו סוף הזמן שלו, והיה נוהג לשבת מול החלון ולבהות למרחקים. מה היה עושה באותן שעות? הוא פשוט נזכר: איך היה כשהיה ילד; שנות נעוריו; האנשים שחיו סביבו, שכבר מזמן הלכו לעולמם. חייו הלכו ונפרשו לפניו, והוא היה יושב וסוגר חשבונות. היו זכרונות שעוררו בו שמחה, אך אחרים עוררו בו צער עמוק וחרטה נוקבת. לו יכול היה לחיות שוב, היה עושה את הדברים אחרת. עתה אין לו אלא צערו וחרטתו – ואין לזלזל בהם.
טובעקבות אחת התורות של ר' נחמן אני אומר, שכשמוטלת על האדם החלטה חשובה, ואולי גם לא חשובה, עליו להתאמץ ולדמיין לעצמו מה יחשוב עליה אחרי שנים רבות, כשכבר ייצא לפנסיה, כשהמעשים יהפכו לאפר זכרונות. ישנם מעשים שתמיד יחממו את לבנו, לעולם נאמר לעצמנו עליהם: "היה כדאי". מעשים אחרים, שהיום נראים כל כך חשובים והרי גורל, יתגמדו במרוצת השנים, וייראו טפלים ולא חשובים בכלל. זאת היכולת להסתכל על הזמן מפרספקטיבה של נצח, ור' נחמן מכנה אותה "אריכות אפיים", הבחינה של "אריך-אנפין" בקבלה.
טזזכירה ומודעות מחייבים מאבק מתמיד. בלי מאבק זה נירדם ונשכח את עצמנו. ישנם אנשים שחיו עשרות שנים בלי לשים לב לכך שהם קיימים, שיש מישהו שמסתובב כאן בעולם. הרעיון הזה, שהינו פגישה חריפה עם עצמך, לא עלה כלל בדעתם. לפי החסידות, קול השופר שייך לעולם של הקול, הקודם לעולם הדיבור, עולמן של המילים. הוא מגיח מתשתית ראשונית, עומד הוא על גבול האנושי. גניחה או יללה, "גנוחי גניח או ילולי יליל" כדברי הגמרא. תשתית קמאית זו מעוררת חרדה ואימה, אלו הם אמצעים מובהקים להתעוררות המודעות.
יזבספרי ח"ן מבואר שהדין של ראש השנה הוא מבחינתו של יצחק, מסיטרא דיצחק – "פחד יצחק", ספירת הגבורה. "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". "למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה וביצחק לא נאמר? ...ורבנן אמרי: רואה אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח". הראייה מתרחשת בהווה, אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, ולכן הוא נראה, "בהר ה' ייראה". הוא איננו אירוע שאירע בעבר, אלא נחקק לעד בהווה האלוקי, וזאת הזכירה שהיא בבחינת ראייה. וכבר דרשו שראייה היא יראה.
יחמלכות ה' וזמניות האדם
יט"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלוך לעולם ועד".
והנה גדר ובחי' שם עולם נופל על בחי' מקום ובחי' זמן דווקא. בחי' מקום הוא מזרח ומערב, צפון דרום, מעלה ומטה. בחי' זמן: עבר הווה ועתיד. והנה כל בחי' אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות כי אם במדת מלכותו יתברך לבדה שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין. וכן בבחי' זמן: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך. ונמצא שחיות המקום, וכן חיות הזמן, והתהוותם מאין ליש, וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממדת מלכותו יתברך ושם אדנות ב"ה.
כמלכות ה' מתגלית בבחינת הזמן יותר מאשר בבחינת המקום. סופיותו של אדם מתגלית בזמן הווה שהוא הזמן הממשי של האדם. הכל זורם, וגם אנחנו. אך "ההווה – כהרף עין", אומר הפתגם. זרימתו משקפת את הארעיות של קיומינו. שום דבר בו איננו קבוע, הוא תמיד נע, חומק, אף פעם לא מושלם, תמיד נגמר, משתנה וסופי. איננו יכולים להגיע למצב של מְלֵאוּת שלמה וקבועה, והדבר הוא תוצאה של זמניותו של הזמן. אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים, אמרו הקדמונים. לכן אי אפשר לדבר על נהר – אך באותה מידה על עצמך – כמשהו קבוע.
כאזהו פגם אונטולוגי המכונן את האדם כישות פגומה ובלתי מושלמת. בזמניותו מתגלית יותר מכל סופיותו ונבראותו – מצד אחד, אך מאידך חושפת הזמניות את הנצח האלוקי האינסופי. העמידה מול האלוקים היא עמידת היצור הרגעי מול הנצח. בעמידה זו עצמה משתקפים חדלונו מחד, והנשגבות האלוקית מאידך. הזכרון האנושי הינו החייאת העבר והנכחתו בהווה, ובכך מתעצמת חילופיותו כמה שהיה ושוב לא יהיה. הזכרון האלוקי הוא העבר כנצח, כקיים בנצח האלוקי לעד ולתמיד, כעבר נחרץ וגורלי, כהשלמה ושלווה, אך מכאן גם נוראותו.
כבעמידה זו, כאמור לעיל, היא לכשעצמה שפיטה, "המלך המשפט". המשפט הוא השתקפות של הסופי באינסופי. מנקודת מבט כזו מקבל הסופי את משמעותו הנחרצת. זהו השיפוט.
כגניזכר שוב באותן תמונות ובזוג הצופה בהן. האופן שבו הם חווים את חתונתם עתה, אחרי שנים מרובות, שונה לחלוטין מהאופן שבו חוו את החתונה עצמה, כזמן הווה. החייאת העבר איננה חווייתו כפי שהיה, שהרי לזמן שעבר בינתיים יש משקל רב. החתונה כעת, בתמונות הזכרון של העבר, שונה מזו שהיתה בזמן הווה, הזורם והארעי. נצבעת היא בצבעים שונים לגמרי. זהו אופיו של זמן עבר ותכונתו של הזכרון. בגורליות זו של מעשינו יש דין חזק ואימה רבה, ובה מתגלית – כאמור – מלכות ה'.
כדההמלכה כיצירת זמן
כהפן אחר העולה מזיהוי המלכות עם הזמן, הוא שבהמלכת ה' אנו יוצרים את הזמן, "ישראל מקדשינהו לזמנים". ההמלכה "מגביהה את השמים" (כלשון הקוצקר), היא תוחבת את הרוממות האלוקית להוויה עצמה, נוסכת בה נופך של קדושה טרנסצנדנטית. בכך היא הופכת את המציאות למציאות חגיגית, בוהקת ורוויית קדושה. אך בכך היא יוצרת גם את הזמן. הזמן הרגיל הוא חסר משמעות לכשעצמו, הוא "הווה – אַיִן", כל עניינו בכך שהוא אמצעי למה שאחריו. זהו חטא הארץ שטעם העץ איננו כטעם הפרי. בקבלת עול מלכות שמים, שפירושה נכונות לקבל את המציאות, את הבריאה, לקבל את עצמי ואת גורלי כגזירה אלוקית, ישנה חזרה לאחדות המביאה למנוחה, לזמן שתכליתו בעצמו. ההווה מקבל אז ממשות עצמית. הייחוד האלוקי מתגלה בעולם כגזירה, והגזירה מתהפכת עם חזרתה לאחדות, לתענוג.
כוזמניותי איננה דבר שעלי להתגבר עליו, אלא לקבל אותו. בכך שאקבל את הזמניות שלי אתן לה ממשות, אתגבר על הזמניות הרעה הבורחת מעצמה, ואזכה בזמניות הטובה של המנוחה הטובה, "על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו". קבלת הזמניות הינה קבלת מלכות ה'.