טור חושן משפט — סימן ר״א

איש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו והיינו דאמר רב פפא סיטומתא קניא ופירש"י היינו רושם שרושמין החנונים החביות כשלוקחין מבעל היין וכתב הרמב"ם ז"ל דוקא כשרשם לפני המוכר או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך שהרי גמר להקנותו:

בור"ח פירש כדרך שנוהגין בגמר המקח שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח:

גוכתב א"א הרא"ש ז"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון כמקום שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח:

טור חושן משפט ר״א, א׳

טור

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו והיינו דאמר רב פפא סיטומתא קניא ופירש"י היינו רושם שרושמין החנונים החביות כשלוקחין מבעל היין וכתב הרמב"ם ז"ל דוקא כשרשם לפני המוכר או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך שהרי גמר להקנותו:

אחרונים4 מחברים

בית יוסףה'רמ"ח–ה'של"ה (1488–1575)אחרונים

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו וכו' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עד.) גמרא אין פוסקין על הפירות אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטומתא קני למאי הילכתא ואסיקנא לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני קני ממש ופי' רש"י סיטומתא. חותם שרושמין על החביות שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם אחד אחד למכור לחנות ורושמים אותם לדעת שכל הרשימות נמכרות ובאתרא דלמיקני שרגילות לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך וקני וכתבה הרמב"ם בפ"ז מה"מ: וכתב עוד הרמב"ם דהא דסיטומתא קניא דוקא כשפסקו הדמים קודם ופשוט הוא דאין שום קנין קונה קודם פיסוק דמים וכמו שנתבאר בסימן זה:

דרכי משה (רמ"א)ה'ר"צ–ה'של"ב (1530–1572)אחרונים

ע"ל סימן א קצ"ב:

פרישהה'שט"ו–ה'שע"ד (1555–1614)אחרונים

והיינו דאמר רב פפא כו' בב"מ דף ע"ד ז"ל אמר רב פפא האי סיטומתא קניא למאי הילכתא רב חביבא אמר למקניא ממש רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע והילכתא לקבולי עליה מי שפרע ובאתרי דנהיגי למקניא קנה וכן הוא באשר"י שם וכן ברמב"ם ולפ"ז הו"ל לרבינו לפרש דבאתרא דנהיגי למיקניא איירי ונראה דרבינו ס"ל דמדקאמר ר"פ האי סיטומתא ר"ל האי סיטומתא קאי על המנהג וכאילו אמר האי סיטומתא דנהיגין ביה קניא ול' קניא משמע קונה לגמרי ול"פ אהדדי אלא כפי מה שנהגו בהא אמר דכן נוהג מן הדין וזהו שמסיק ואמר והילכתא דליקני ליה מי שפרע עכ"פ צריך לקבולי ובאתרא דנהיגי למיקניה ביה לגמרי וכמשמעות לשון רב פפא דמיניה איירי קונה בו לגמרי וכיון דדברי ר"פ משמעין דאיירי מקנין גמור מש"ה לא כתב עליה דין מי שפרע אבל כתבו בסימן ר"ד ס"ד בדין מי שפרע ע"ש ואף דרבי' לא כתב ל' האי דס"ל דגם סיטומתא קני לחוד מורה על הרמוז והנהוג וק"ל: ופי' רש"י היינו רושם שמרשים החנוני כו' ל"ד חנוני קאמר אלא ה"ה אינשי דעלמא נמי אלא שנמשך אחר תחלת ל' רש"י ורבי' קיצר בהעתקתו וז"ל רש"י סיטומתא חותם (כמו וחתמו בטבעת המלך דמתרגמינן וסטימו סטימתא דמלכא) שרושמים החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם א' א' למכור לחנות ורושמים אותם לדעת שכל הרשימה נמכרת עכ"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל דוקא כו' בפ"ז דמכירה כ"כ: או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך כו' וקמ"ל דהאי לך רשום הו"ל כא"ל לך חזק כו' לענין שקונהו אח"כ אפי' עשה חזקה או משיכה שלא בפניו וק"ל: שתוקע כפו לכף כולי לא ת"כ ממש קאמר דההוא תורת שבועה עליו אלא שנוהגים בגמר המקח לתקוע כפו לחבירו לרמז שהושוו המקח ושם סיטומתא לפי' ר"ח נראה ששרשו טם והוא ל' נהרא טמימא שפירושו סתום כלומר בזה נגמר ונסתם הקנין א"נ גם לדידיה פי' רושם שכל מה שנוהגין בגמר המקח ע"י המעשה יהיה מה שיהיה קרוי רושם. כגון במקום שיותן הלוקח פשוט עד"ר:

בית חדש (ב"ח)ה'שכ"א–ה'ת' (1561–1640)אחרונים

יש עוד דבר וכו'. ה"א פרק א"נ אלא דאסיקנא התם דקנה לקבולי מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני וכן כתב הרמב"ם בפ"ו ממכירה וכ"כ הרי"ף ורא"ש לשם ורבינו כתב כאן דין אתרא דלא נהיגי למיקני ביה ממש ובסימן ר"ד כתב דין אתרא דלא נהיגי למיקני ביה ממש אלא לקבולי מי שפרע ע"ש: ומ"ש וכתב הרמב"ם דוקא כשרשם לפני המוכר וכו'. פשוט הוא דלא עדיף רשם ממשיכה וחזקה וכתב הרמב"ם עוד שם ודוקא שפסקו הדמים והיינו נמי מהך טעמא דלא עדיף ממשיכה ושאר קניינים דאינו קונה מקמי פיסוק דמים כמבואר בסי' ר' סעיף י':