והנני מתחיל בביאור הספר על פי נבואותיו בעזרת המלמד לאדם דעת:
הנבואה הראשונה מתחלת הספר עד הדבר אשר חזה, ויש בה ה' פרשיות. הא' חזון ישעיהו. הב' שמעו דבר ה'. הג' לכו נא ונוכחה. הד' איכה היתה לזונה. הה' לכן נאם האדון. והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה למה הושמה הנבואה הראשו' הזאת בתחלת זה הספר, אם היה שהנבואה הראשונה שראה ישעיהו היתה בשנת מות המלך עוזיהו, כמו שנאמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני, וכן הוא במכילתא והסכימו עליו המפרשים, והיה ראוי אם כן שתהיה אותה הנבואה התחלת הספר. ותשובת חז"ל שאין מוקדם ומאוחר בכתוב אינה מספקת, כי תמיד תשאר השאלה ולמה נכתבו הנבואות על זולת סדר. ואין להשיב שלא נכתבה הנבואה ההיא בראש הספר לפי שישעיהו חטא בה באמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ונענש עליו כמו שנזכר ביבמות כי זה דרך דרש הוא, והנה בנבואה הזאת שהתחיל ספרו חרף וגדף את ישראל יותר מזה במה שקראם גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים וגומר:
השאלה השנית באמרו חזון ישעיהו בן אמוץ, וזה כי אם היה המאמר הזה כולל לכל הנבואות שבאו בזה הספר כמו שיראה מפשוטו איך אמר על כלם שם חזון בלשון יחיד והיה ראוי לומר חזיונות ישעיהו ע"ד ובחוריכם חזיונות יראו או דברי ישעיהו, כמ"ש דברי ירמיהו, לא שיאמר על כלם חזון שהוא הלשון הנאמר על נבואה אחת בלבד כמו חזון עובדיה שהיא נבואה אחת:
השאלה השלישית מה ראה ישעיהו לכתוב בתחלת ספרו אותה תוכחה וחזות קשה שהוכיח את ישראל, והנה לא היה ראוי שתהיה תחלת דברי פיהו כ"א בלשון רכה וכמו שעשה אדוננו משה שבמצרים ועל הר סיני בתחלת נבואתו דבר לישראל דברי פיוסין ובסוף דבריו בפרשת האזינו הוכיחם בכדומה לדברי התוכחה הזאת כמו שיתבאר בעה"י בפ"י הנבואה:
השאלה הרביעית במה שאמר כאן אשר חזה על יהודה וירושלם, כאילו לא היו נבואותיו כ"א על בני יהודה ואנשי ירושלם בלבד, ואין הדבר כן, כי גם כן נבא על מלכות ישראל פעמים רבות, וגם בנבואה הראשונה הזאת דבר בה על מלכות ישראל, כמ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ולמה אם כן אמר אשר חזה על יהודה ועל ירושלם והיה ראוי שיזכור גם כן מלכי ישראל אשר נבא בימיהם כמ"ש בהושע דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ויקשה גם כן למה לא זכר בתוך מלכי יהודה שנבא ישעיהו בימיהם את מנשה כיון שנבא בימיו גם כן, גם מצינו שנבא ישעיהו על שאר האומות, משא מצרים משא בבל משא מואב, ולמה אם כן אמר על יהודה וירושלם בלבד:
השאלה החמשית באמרו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, כי הנה המועדים וראשי חדשים צותה התורה עליהם, ואמר אלה מועדי ה' מקראי קדש, ואיך יאמר ששנאה נפשו אותם, ואם תאמר שהיה זה לרוב חטאתם הנה לא היה ראוי לומר ששנאה נפשו המועדים וראשי חדשים כי אם את רוע מעלליהם, ויקשה ג"כ למה אמר חדשיכם ומועדיכם ולא אמר גם כן שבתותיכם:
השאלה הששית במה שבאו כאן הדברים מעורבים מרע אל טוב ומטוב אל רע, כי אמרו הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי הוא ייעוד רע, ואמרו מיד ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' ציון במשפט תפדה הוא ייעוד טוב ונחמה, וחזר מיד ליעד רע באמרו ושבר פושעים וגו' כי יבשו מאילים וגו' והיה החסון לנעורת וגו', ובאו אם כן הדברים מבולבלים רע בטוב וטוב ברע אשר לא כדת:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
הכונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני יהודה ויושבי ירושלם על רשעת מעשיהם והיותם כפויי טובה לפניו יתברך ולהתרות בהם שיקבלו תוכחתו וישובו אל ה' כדי שלא יבא עליהם הגלות והחרבן אשר בא על עשרת השבטים, וייעדם עם זה בצרות שיהיו בימי אחז והנחמות והטובות שיהיו בימי חזקיהו בנו וכמו שיתבאר בפי' הפסוקים:
חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. ראוי שתדע שלא אמר הכתוב חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם כדרך הקדמה כוללת לכל נבואותיו, כי אם היה הדבר כן לא היה צריך לומר בנבואה השנית הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם אחרי שהנבואות כלם נכללו בפסוק הראשון בתחלת הספר, אבל אמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הראשונה הזאת בלבד, והוא כמו משא מצרים, משא דמשק, כלומר הנבואה אשר באתהו על זה ולכן אמר פה חזון בלשון יחיד לפי שהיא נבואה אחת בלבד, וכן כתב רש"י, ולא יהיה לפי זה אמרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם וגומר סמוך עם החזון אשר זכר שראה החזון ההוא בימי אותם המלכים, אבל פירושו שאחרי שאמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הזאת שהזכיר ביאר באיזה זמן ניבא ישעיהו נבואותיו, והוא אומרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עוזיהו יותם וגומר, והודיע בזה גם כן שהיתה נבואתו זאת במדרגה זכה וברורה מהמראה שנקראת חזון כמו שביארתי בהקדמת הספר בבחינה הג'. וזכר הכתוב שהיה ישעיהו בנו של אמוץ להגיד שתי המעלות העליונות שהיו בו האחת מייחוסו וכבוד משפחתו שהיה מזרע המלוכה לפי שאמוץ ואמציה מלך יהודה אחי הוו כמו שנזכר בהקדמה. והמעלה הב' שהיתה הנבואה ירושה אצלו נחלת אבות ומיי', וכמו שאמרו במדרש (ויק"ר פ"ו ו) שהיה נביא בן נביא ושלכן נתיחס לאביו, ובא הכתוב ללמדנו שלהיות ישעיהו מזרע המלוכה וירש נבואותו מלידה ומבטן ומהריון לכך עצר כח להוכיח את עמו לחרפם ולגדפם כ"כ על דבר כבוד השם. והראב"ע כתב שלא יתחייב מאמרו ישעיהו בן אמוץ שהיה אביו נביא, כי הנה כתוב דוד בן ישי ויהוא בן נמשי. ואין דבריו נכונים, כי הם מלכים היו לא נביאים, והכתוב אומר בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא, ומלת הנביא חוזר לאמוץ, והגיד הכתוב שניבא ישעיהו בימי ד' מלכי יהודה אלה שהם עוזיהו ויותם ואחז וחזקיהו לרמוז למשז"ל במסכת פסחים (פ"ז ב') אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך כל נביא ונביא שלא קפח ד' מלכים. והנה לא זכר מנשה לפי שמיד כשמלך חדל ישעיהו מהנבא והוא הרגו כמ"ש חז"ל, ולכן לא זכר הכתוב שנתנבא בימיו, והנבואה הזאת כתב רש"י שנאמרה בימי חזקיהו אחר חרבן שמרון ולכן אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש ונותרה בת ציון ואפשר לומר ג"כ שנאמרה קודם חרבן שמרון בימי עוזיהו בתחלת נבואתו מנבא ומיעד מה שיהיה על השבטים, ולפי שלא היתה כוונתו בעצם וראשונה להוכיח וליסר עשרת השבטים כי אם לבני יהודה בלבד, לכן אמר אשר חזה על יהודה וירושלם, ולא זכר דבר ממלכי ישראל וגם לא יחס נבואתו אליהם, לפי שכל מה שזכר מענינ' היה להתרות עמו את בני יהודה שלא יקדם מה שעתיד להיות על בני ישראל, ואולי הודיע הכתוב בזה דבר עליון אלהי, והוא שישעיהו בימי עוזיהו המלך חזה הנבואה הזאת ואחר כך בימי יותם חזר לראות זאת הנבואה בעצמה ובימי אחז באה לו פעם שלישית וכן בימי חזקיהו ראה אותם פעם רביעית, ועל זה אמר חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם, רוצה לומר שחזר החזון הנזכר בימי ד' המלכים האלה, וכאילו היה ישעיהו קול קורא פנו דרך ה' בזמן ד' המלכים האלה כי תמיד היה מודיעם חרבן שמרון וגלות השבטים מעל אדמתם העתיד להיות, והיה מגיד הרעה קודם בואה להוכיח את ישראל ולתקן את עותתם, כי כבר היו הנביאים מתייאשים מתשובתם, וישעיהו לא היה ביניהם, כי הוא היה מגדולי יושבי ירושלם, אבל היה מוכיח את יהודה וירושלם ואמר אליהם הלא תדעו מה שייעד הקב"ה על אחיכם בית ישראל מהחרבן והגלות ותשאר בת ציון שהיא ארץ יהודה כסוכה בכרם, ולכן אתם בני יהודה הזהרו במעשיכם פן יבא עליכם החרבן שיבא על עשרת השבטים, הנה אם כן היתה הנבואה הזאת אחת בעצמה, ולכן נקראת חזון בלשון יחיד, והיתה על יהודה וירושלם, לפי שעם היות שזכר בה ענין מלכות ישראל הנה עיקר ההזהרה והתראה היתה על יהודה וירושלם, ולא נזכרו בני ישראל כי אם לעשות מהם טענה על התוכחה והחזון הפרטי הזה חזה ישעיהו ד' פעמים בימי ד' המלכים האלה כמתרה בהם פעמים שלש וארבע, והיה מפני זה מודיעם גלות שמרון ושבטי ישראל קודם היותו, ועם מה שפירשתי בזה תדע למה הושם הנבואה הזאת בתחלת הספר, שהסבה בזה היתה להיותה שנייה ומשולש' ומרובעת ד' פעמים לנביא הזה והדבר הכולל והנאמר פעמים רבות יותר ידוע וראשונה מהפרטי: ואולי היתה זאת הנבואה הראשונה אשר נבא ישעיהו בימי עוזיהו ואחר כך בשנת מותו, או שנצטרע כדברי המתרגם, ראה הנביא אותה מראה שזכר שמה, וא"ל יתברך את מי אשלח, לא להיותה התחלת נבאותו כי אם מפני כובד השליחות ההוא שלא היה אדם ראוי אליו וכמו שיבא בפי' אותה הפרשה, והיתה גם כן הנבואה הזאת רבת התוכחה בתחלת הספר אם מפני שהיתה ראשונה בזמן ואם לפי מעלת השנותה כל כך פעמים בימי המלכים האלה וכפי מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השאלות א' וב' וג' וד' אשר העירותי כמו שתראה מענינם: