לַכְּלָל וְלַפְּרָט — חלק ב, שער יג; מילה ופדיון הבן, קריאת שם ואימוץ 7

בתשובה (השאלה חסרה)

גב"ה ד' בשבט התשי"ט

דלאחי יקירי ששון הי"ו, שלום וישע רב,

הקיבלתי את מכתבך מיום כ"ו לחודש העבר והנני מתפלא על שהנך כותב שלא קיבלת את מכתבי, בטח הגיעו אליך אחרי כן.

ובדבר שאלתך בדין בכור יתום שנולד אחרי מות אביו, אם אמו חיבת לפדותו?

זבש"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ב' מבואר שאין האשה חיבת לפדות את בנה לפי שהיא אינה חייבת בפדיון דכתיב "כל בכור בניך תפדה" – בניך ולא בנותיך. ולא רק שאביה אינו חייב לפדותה אלא גם היא עצמה כשתגדל אינה חייבת לפדות עצמה, ולכן אין היא פודה את בנה.

חאם אבי האב או הבית דין יכולים לפדותו?

טהנה בזה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים מערכה מול מערכה וכתב הרב "יפה ללב" שבני ירושלים הקדמונים הסכימו שאין פודין אותו, לא הבית־דין ולא אבי האב, אלא כשיגדל הוא חייב לפדות עצמו וצריכים לעשות לו איזה מזכרת שעל ידה ידע שהוא חייב לפדות עצמו.

יכתבתי לך בקיצור ובמהירות כפי בקשתך והנני מאחל לך בריאות שלימה והצלחה וכל טוב.

יאבברכה רבה,

יביצחק נסים.