לַכְּלָל וְלַפְּרָט — חלק ב, שער יד; זכרון השואה 5

בי"ט בכסלו תשכ"ו

גלכבוד מר שמואל שניצר יצ"ו תל אביב

דמר שניצר הנכבד,

הקיבלתי בתודה את מכתבך מיום י"א בחודש זה.

ורואה אני מנהג חדש, שהישרים בליבותם מביעים תודה לעושה את אשר חייב לעשות.

זחז"ל (מדרש תנחומא, כי תצא ט) הטעימו מדוע הזהירה התורה לזכור דוקא את אשר עשה עמלק, והמשילו הדבר לאמבטיה רותחת שלא הייתה בריה יכולה לירד לתוכה, בא בן בליעל וקפץ לתוכה. אע"פ שנכווה הקירה בפני אחרים. כשיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתם על כל האומות ששמעו את אשר עשה השם לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, כמו שנאמר: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען וגו'" (שמות טו, טו – טז). ובאותו זמן רץ עמלק ארבע מאות פרסה ובא להלחם עם ישראל, ואעפ"י שנכווה הקירם בפני האומות. "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח) – אשר הקירך, הוריד את המורא והפחד של ישראל בפני העמים.

חגרמניה הנאצית עלתה בתעלוליה ובאכזריותה על כל האויבים שקדמוה ואף על עמלק, והקירה את עמינו בפני כל האומות וזוהי גם סיבת אדישותן של האומות ועמידתן מנגד וליחסה של הכנסיה שהעלימה עין מכל אשר נעשה.

טויש אף יוצאי דופן בקרב בני עמנו שבקשו במישרין או בעקיפין לפעול עתה על הכנסיה, אשר אין לנקותה מתעלולי הנאצים, שתנקה ותזכה את עמנו מה"אשמה" כביכול, של צליבת ישו.

ימקובל מגדולי רבני מגורשי ספרד שהטילו בימים ההם חרם ששום יהודי לא יעבור עוד באדמת ספרד. ואם כי כנראה לא פורסם החרם ולא נמצא בכתב, רמז מצאנו לו. בספר שאלות ותשובות ר' משה מטראני, ח"א סי' ש"ז כתוב: "אין שום יהודי זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי האל הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב". ושמא לא נכתב דבר החרם במפורש משום פחד ומשום שהיה מוסכם ומקובל על הכל ובידיעת הכל שלא היה צורך להעלותו על הכתב.

יאועתה רצוני להעיר עד דבר מדבריך החוזר במכתב. כל יהודי שמאמין בייחוד הבורא וקורא קריאת שמע ישראל וכולל עצמו עם ישראל ואוהב כל אחד מישראל אינו רשאי לומר על עצמו שאין הוא דתי ואם יזדמן לנו להיפגש נשוב לענין זה.

יבבכבוד רב, יצחק נסים