הקדמה לפירוש המשנה — פרשה ט׳

נאם יעב"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור"ר ומור"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ"ע. לא ברמות רוחא ח"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי"ט בחי"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ"ש הרמב"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע"ד כשנזכרתי: