מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמדרש שכל טוב — מאמר רמ״ז
אואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם הם מעוטים בבית מכדי לאכול שה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נימנין על הפסח, ואמרינן מאי לעולם, אע"ג דנימנו עליו חבורה אחרת. תנא קמא סבר נימנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, ור' שמעון אומר עד שיזרוק הדם, אמר אביי מחלוקת לימשך, רבנן סברי מהיות משה מחיותי' דשה, ור' שמעון סבר מהווייתי' דשה, אבל למנות דברי הכל עד שישחוט, ור' שמעון דאמר נימנין עד שישחוט ומושכין עד שיזרוק [הדם], וקיי"ל כרבנן. ר' יהודה אומר ובלבד שיהא שם אחד מהחבורה הראשונה שלא לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה:
בולקח הוא ושכינו. ר' עקיבה אומר מניין אתה אומר שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו שהוא רשאי, ת"ל ולקח הוא ושכנו:
גהקרוב. יכול קרובו ממש, ת"ל הקרוב אל ביתו, או יכול הקרוב לגגו, ת"ל ושכנו, שכנו מכל מקום, אלא שדיבר הכתוב בהווה:
דבמכסת נפשות. אין מכסת אלא מנין, מלמד שצריך שישחוט למנויו, שחטו שלא למנויו פסול, כיצד שלא למנויו, נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, יכול יהי' כעובר על המצוה דנימא דאע"ג דעבר על המצוה יהא הפסח כשר, ת"ל במכסת נפשות:
האיש לפי אכלו תכוסו. שינה הכתוב עליו לעכב, שאם שחטו שלא למנויו פסול:
ואיש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגנוס מניין, ת"ל במכסת נפשות:
זלפי אכלו. שאם שוחטו שלא לאוכליו פסול:
חת"ר כיצד שלא לאוכליו, לשם חולה או לשם קטן שאינו יכולין לאכול כזית:
טתכוסו. ר' יוחנן אמר לשון סורסי היא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. לשון סורסי היינו לשון ארם צובה, דהיינו סוריא שכבשה דוד וסנפה לארץ ישראל:
יתכוסו על השה. ר' ישמעאל אומר כל זמן שהוא חי נימנין עליו ומושכין ידיהם הימנו: