מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

מדרש שכל טוב — מאמר רנ״ד

אוככה תאכלו אותו. בפסח מצרים הכתוב מדבר ולא בפסח דורות:
במתניכם חגורים. שלא במסיבת מנוחה. וכי אמרינן במס' שבת איזה היא התחלת סעודה משיתיר חגורה:
גנעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. כיוצאי דרכים. ר' יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים:
דואכלתם אותו בחפזון:
האבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:
ופסח הוא לה'. שיהיו כל מעשיו לשם הקב"ה לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו: