מדרש שכל טוב — מאמר ל׳

בורבותינו דרשו ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, למה המתין עם מצות מילה עד צ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני גרים. שימולו כל זמן לבא תחת כנפי השכינה:

גוהיה תמים. שאין בך מום אלא הערלה בלבד:

דואתנה בריתי ביני וביניך. ר' עקיבא אמר ד' ערלות הן, ערלת האוזן, דכתיב הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י). ערלת הפה, דכתיב ואני ערל שפתים (שמות ו יב). ערלת הלב, דכתיב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה), וכתיב ומל ה' אלהיך את (ערלת) לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל ו):

הוהיה אברהם יושב ומתמה ואמר אם אמול מן האוזן הריני בעל מום, ואם מן הפה הריני בעל מום, ואם מן הלב הריני מת, ולא היה מבין ערלת הגוף, עד שפי' לו הקב"ה, אמר ר' תנחומא מסתברא להדא קרא וערל זכר, וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם זכר אם נקבה משם ימול:

וויפל אברהם על פניו. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר ב' פעמים נפל על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו, א' במצרים, ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלם, שנא' ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח, במדבר בא יהושע ומלם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב):

זירויחו דורשי הפרשה וישכילו כי לא הפסיק הענין, אלא שדבר הקודש מרויח לאברהם אולי יבין מהיכן ימול, וכיון שמרמזו ולא נרמז, שנה הדיבור ופירש לו, אמר לפניו רבש"ע אם חביבה לפניך המילה למה לא נתתה לאדה"ר, א"ל אני ואתה דיי בעולם, ואם אין מקבלה דיי עד כאן, ודיי לערלה עד כאן, והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדיבור: