מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

מדרש שכל טוב — מאמר תרפ״ג

אויאמר לו. בתחלה אמר לו לכה לשון ענוה, אמר שמא לא ילך אצלם שהרי שונאין אותו, כיון שקיבל עליו לילך, א"ל בציווי לך נא, לשון בקשה פייסו לומר שתהא רואה שלום אחיך האיך שרויין:
בואת שלום הצאן. שמא ניזוקו. כל מלה שהיא חטופה פ"ה הפועל, כגון שלום דיבר, הרי היא ניתלית על חברתה, ואם היתה נפתחת ונקמצת, כגון שלום רב (תהלים קיט קסה), את בריתי שלום (במדבר כה יב), וכל דומיהן, הלא דבר הוא:
גוהשיבני דבר. הרי עומדת על עצמה, ועוד יש ללשונות הללו דרכים מוחלקין ואין להאריך בהם:
דוישלחהו מעמק חברון. ליווהו על מנת לחזור:
הויבא שכמה. מקום מזומן לפורענות, וזכר לדבר, דרך ירחצו שכמה (הושע ו ט):