מדרש שכל טוב — מאמר תש״ד

בלנחמו. להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד:

גוימאן להתנחם. מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החי, שהרי ביהודה כתיב, וינחם יהודה (בראשית לח יב), וכתיב אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו [בכו] להולך כי לא ישוב עוד וגו' (ירמיה כב י):

דויאמר כי ארד אל בני. כלומר בשביל בני, ודומה לו אל אודות הרעה בתמר ואמנון (ש"ב יג טז), כלומר לא בפעם זו לבד אני מסרב להתנחם אלא אפי' כשארד שאולה ארד אבל:

האבל שאולה. כלומר לשאול, כסבור שקצף הקב"ה עליו שחסרו מן י"ב שבטים:

וויבך אותו אביו. של יעקב שחיה י"ב שנה אחרי מכירת יוסף, דא"ר לוי יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי, ולמה לא גילה גם ליעקב, שאמר בדעתו, הקב"ה לא גילה לו, והיאך אני מגלה לו: