שיעורים במנהיגות; מהדורה עברית — מאמר א׳

בוְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי ה׳. (ויקרא כב, לב–לג)

גלפנינו מצוַות לא תעשה ומצוַות עשה: איסור לחלל את שם ה׳ – וחיוב לקדש את שם ה׳. באיזה מובן יכול האדם לחלל, חלילה, את שם ה׳, או לקדשו?

דתחילה עלינו להבין את פשר הקשר בין המושג ״שם״ לבין אלוהים. שם הוא האופן שבו אנחנו מוכָּרים לזולתנו. ״שמו״ של אלוהים הוא אפוא מעמדו בעולם. מה שמו: האם אנשים מכירים בו, מוקירים אותו, מכבדים אותו?

המצוות קידוש השם וחילול השם ממקדות את האחריות לשאלות אלו בעם ישראל, התנהגותו וגורלו. לכך כיוון הנביא ישעיהו כשאמר ״אַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה׳״ (ישעיה מג, י).

ואלוהי ישראל הוא אלוהי האנושות כולה. הוא ברא את העולם ואת החיים עצמם. הוא יצר בצלמו את כולנו – יהודים ושאינם יהודים. הוא דואג לכולנו: ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ (תהלים קמה, ט).

זועם זה, אלוהי ישראל שונה שוני רדיקלי מהאלים שהעולם העתיק האמין בהם, ומהמציאות שהמדענים האתיאיסטים בני זמננו מאמינים בה. הוא איננו זהה לטבע: הוא ברא את הטבע. הוא איננו זהה לעולם החומר: הוא נשגב מן העולם. איננו יכולים למפות אותו או לכמֵת אותו באמצעים מדעיים – בתצפית, מדידה או חישוב. הוא איננו מסוג הדברים הנצפים והמדידים הללו. אם כן, איך אפשר להכירו?

חטענתה הרדיקלית של התורה היא שאלוהים מוכר בראש ובראשונה באמצעות ההיסטוריה היהודית ודרכי חייו של עם ישראל. משה אומר באחרית ימיו:

טכִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד, לב–לד)

ילפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה כבר ידע משה שההיסטוריה היהודית היא מיוחדת במינה, ושהיא תמשיך להיות כזו. שום עם אחר לא עבר בשלום מסות כגון אלו שעבר עם ישראל. התגלותו של אלוהים לעם ישראל הייתה אף היא ייחודית. שום דת אחרת אינה מיוסדת על התגלות ישירה של אל לעם שלם, כפי שקרה בהר סיני. משום כך ה׳, אלוהי ההתגלות והגאולה, נודע לעולם באמצעות עם ישראל. אנו עצמנו משמשים עדות למשהו שמעבר לנו. אנחנו שגריריו של אלוהים אל העולם.

יאלפיכך, כאשר אנחנו מתנהגים בדרך המעוררת הערצה כלפי היהדות כאמונה וכאורח חיים, זהו קידוש השם. אנו מקדשים את שמו של ה׳, את היכרותו של העולם איתו. וכאשר אנחנו עושים ההפך, בוגדים באמונה ובאורח החיים הללו, גורמים לאנשים לחוש סלידה כלפי אלוהי ישראל – זהו חילול השם. לזאת כיוון הנביא עמוס כאשר דיבר על ״הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״ (עמוס ב, ז).

יבכשיהודים עושים את הרע, מפירים את ערכי המוסר, גורמים עוול, הם יוצרים חילול השם. הם גורמים לאחרים לומר: אינני יכול לכבד דת, או אל, שזאת ההשראה שהם מעוררים במאמיניהם. הדבר נכון גם בקנה מידה גדול יותר, בינלאומי. הנביא שמעולם לא נלאה מלדבר על כך היה יחזקאל, שכזכור גלה לבבל לאחר חורבן בית ראשון. כך אומר אלוהים על עם ישראל, על פי נבואתו:

יגוָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם ״עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאו״. (יחזקאל לו, יט–כ)

ידכשעם ישראל מנוצח וגולה מארצו, האסון אינו רק אסונו. זהו גם אסונו של ה׳. הוא מרגיש מה שמרגיש אב שבנו פָּשע ונשלח למאסר. הוא חש בושה, וגרוע מכך, כישלון בלתי מובן. ״איך זה״, הוא מתייסר, ״שלמרות כל מה שעשיתי בשביל הילד שלי לא הצלחתי להציל אותו מפני עצמו?״. לעומת זאת, כאשר עם ישראל נאמן לשליחותו, כשהיהודים חיים ומנהיגים ומעוררים השראה ועושים את כל זה כיהודים, שמו של ה׳ מתקדש. כאמור בנבואת ישעיהו, ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״ (מט, ג).

טוזה הרעיון שביסוד המושגים קידוש השם וחילול השם. גורלו של ״שם״ אלוהים בעולם תלוי בנו ובהתנהגותנו. על שום אומה לא הוטלה מעולם אחריות גדולה והרת גורל יותר מזו. לכל אחד מאיתנו יש חלק בַּמשימה.

טזכאשר יהודי, ובייחוד יהודי דתי, עושה את הרע – מרמה בעסקים, נוקט ניצול מיני, משמיע הערה גזענית, מפגין תיעוב כלפי הזולת – הוא מבאיש את ריחם של היהודים כולם ושל היהדות עצמה. וכאשר יהודי, ובייחוד יהודי דתי, עושה את הטוב – קונה לו שם של מי שנוהג בעסקים ביושר, מסייע לקורבנות של ניצול והתעללות, מגלה אצילות רוח – מעשהו לא רק מרים את קרנם של היהודים, אלא גם מגדיל את הכבוד שאנשים רוחשים כלפי הדת בכלל, ומתוך כך, כלפי אלוהים.

יזהרמב״ם, בנסחו את העקרונות הללו כהלכות, הוסיף עליהם. כך כתב בהלכות יסודי התורה שלו על קידוש השם:

יחאם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה... ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין – והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה, עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו – הרי זה קידש את השם.

יטהרב נורמן (נחום) לם מישיבה יוניברסיטי אהב לספר על מנדל המלצר. לאונייה של שיט תענוגות הגיעה בקיץ 1976 הידיעה על מבצע אנטבה, פשיטת הקומנדו הנועזת לשחרור הישראלים נוסעי טיסת אייר פראנס שנחטפו בידי מחבלי אש״ף לאוגנדה. הנופשים באונייה רצו להביע בדרך כלשהי את הערצתם לישראל ולעם היהודי. חיפשו אם יש יהודי באונייה, ומצאו אחד בלבד: מנדל המלצר. טקס רב רושם נערך אפוא על הסיפון, ובו הביע רב החובל בשם כל הנוסעים הוקרה למנדל, שמצא לפתע את עצמו על תקן שגריר העם היהודי. כולנו, נרצה או לא נרצה, שגרירים של העם היהודי, והתנהגותנו נתפסת כראי לעם היהודי כולו, ליהדות ולאלוהי ישראל.

כ״אַל תִפְחד מן הגדוּלה. יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם״, כתב שקספיר במחזהו הלילה השנים־עשר. אכן, לכל אורך ההיסטוריה, הגדולה ״נפלה״ על היהודים. כפי שכתב המסאי המנוח מילטון הימלפרב, ״מספר היהודים בעולם קטן משגיאה סטטיסטית במפקד בסין. ובכל זאת, אנו גדולים יותר ממספרנו. דברים גדולים קורים סביבנו ולנו״., New York: Encounter Books, 2007, p. 141.

כאאמונו של הקב״ה בנו היה גדול דיו שימנה אותנו לשגריריו בעולם הזה, עולם ששכיחות בו הגסות, האלימות והבוגדנות. הבחירה בידנו. האם יהיו חיינו קידוש השם, או חלילה להפך? לעשות דבר מה, אפילו מעשה אחד בכל החיים; לגרום למישהו לברך על שיש אלוהים בשמיים, אשר מעורר אנשים על הארץ לעשות את הטוב – הוא אולי ההישג הגדול ביותר שאפשר לשאוף אליו.

כבשקספיר הגדיר נכונה את האתגר: ״אל תפחדו מן הגדוּלה״. מנהיגים גדולים מקבלים עליהם אחריות כפולה: לשמש שגרירים טובים של עמם, ולעודד את בני עמם להיות אף הם שגרירים כאלה.