שיעורים במנהיגות; מהדורה עברית — מאמר א׳

בחז״ל הבחינו בדוֹק של תוגה שעטף את משה כאשר הבין שממשיכו לא יהיה אחד מבניו, גרשום ואליעזר. כזה הוא ״כתר תורה״, כתר המנהיגות הבלתי נראה החבוש על ראשם של חכמים ונביאים. שלא ככתרי כהונה ומלכות, אין הוא עובר מאב לבנו. אין דרכה של כריזמה לעבור בירושה. ועם זה, מאלפת הלשון שמשה נוקט בנסחו את בקשתו:

גיִפְקֹד ה׳, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. (במדבר כז, טז)

דמבחירת המילים של משה אפשר ללמוד שלושה שיעורים בסיסיים במנהיגות.

ההראשון, שעמד עליו רש״י, מרומז בריבוי החריג של התארים שמשה מייחס לה׳: ״ה׳, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר״. רש״י מסביר ששיעורם של דברי משה אלה הוא ״ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה; מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו״.

והרמב״ם אומר שהשוני הוא מאפיין בסיסי של המצב האנושי. ההומו ספיינס הוא צורת החיים הרבגונית ביותר. היות שאנו כה שונים זה מזה, וכל אדם מצטיין בדבר מסוים וחלש בדבר אחר, שיתוף פעולה הוא הכרחי; אולם השוני בינינו לא רק יוצר את הצורך בשיתוף פעולה אלא גם מקשה עלינו לשתף פעולה, משום שאנו מגיבים לאתגרים בדרכים שונות. לכן מנהיגות היא דבר נחוץ, אך גם תובעני:

זמכיוון שטבעו גזר את השוני הזה בין פרטיו, והחיים בחברה הכרחיים לטבעו, לא ייתכן כלל שיהיו לו חיים חברתיים אלא בהכרח על ידי מנהיג, שיקבע את מעשיהם וישלים את המוזנח וימעט את המופרז, ויקבע פעולות ודרכי הנהגה שכולם יבצעו תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר בעקבות התיאום שיצרו החוקים, והחברה תהיה מאורגנת.

חמנהיגים מכבדים את השוני שבין המונהגים, אבל, כמו המנצח בתזמורת, יוצרים מהנגנים שלמות אחת, ומבטיחים שכל נגן יבצע את תפקידו ביצירה מתוך הרמוניה עם האחרים. מנהיגים אמיתיים אינם שואפים לכפות אחידות. הם מכבדים את הרבגוניות.

טהלקח המנהיגותי השני רמוז במילה ״איש״ שבביטוי ״אִישׁ עַל הָעֵדָה״. ה׳ עונה למשה שאיש זה יהיה ״יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (במדבר כז, יח). המילה ״איש״ כאן אין משמעה רק ״אדם זכר בוגר״; משמעה המלא נמצא בשני מקומות בתורה, האחד בספר שמות ומשנהו בספר במדבר, שנאמר בהם ״האיש משה״:

יגַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (שמות יא, ג)

יאוְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג)

יב״הָאִישׁ מֹשֶׁה״ זוכה פה לשני תארים מנוגדים לכאורה, ״גָּדוֹל״ ו״עָנָו״ – ולשניהם מצטרפת מילת ההפלגה ״מְאֹד״, כמו לרמוז לנו שוב לסוד החיבור ביניהם. ״איש״ הוא, לענייננו, אדם גדול ועניו. צירוף זה של תכונות יוחס בפי רבי יוחנן לקב״ה עצמו: ״בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה, שם אתה מוצא ענוותנותו״. הנה אחד הסימוכין של רבי יוחנן מן המקרא: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה״ (דברים י, יז–יח).

יגכשההקשר הוא מנהיגות, ״איש״ הוא בעצם ״מענטש״. זהו אדם שגדלותו אינה מגביהה את ליבו; אדם שדאגתו נתונה לאנשים שאחרים נוטים להתעלם מהם, היתום והאלמנה והגר; אדם המתהלך עם פשוטי העם ועם הנשכחים בשולי החברה לא פחות מכפי שהוא מסתופף בקרב עמיתיו לאליטה; אדם הנוהג עם כולם בנועם ובכבוד, ובמכובדיו הוא מתכבד.

ידאולם את התהייה האמיתית מעורר חלקו השלישי של הפסוק. ״אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם״. נראה כאילו התורה אומרת את אותו הדבר פעמיים. אך אין זה מנהגה של התורה. למה אפוא הכוונה?

טוהתורה רומזת כאן לאחד ההיבטים המאתגרים ביותר של המנהיגות: העיתוי והקצב. הפסוקית הראשונה פשוטה: ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״. מנהיג צריך ללכת מלפנים. אסור לו לנהוג על פי אמרת הכנף שיוחסה שלא כדין לראשי ממשלה בריטים, ״ברור שאני שומע בקולה של המפלגה. הרי אני המנהיג שלה!״. אולם הפסוקית שאחריה, ״וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם״, מוסיפה דבר חיוני. היא רומזת שמנהיג אומנם צריך ללכת בראש, אך הוא צריך לוודא שלא התרחק יתר על המידה; שכאשר הוא מתבונן סביבו, הוא עדיין רואה אנשים. כשמנהיגים הולכים מהר מדי, התוצאות רעות ולעיתים אפילו טרגיות.

טזשתי דוגמאות, שונות בתכלית: כשמרגרט תאצ׳ר נבחרה לראש ממשלת בריטניה, היא ידעה שצפוי לה עימות קשה וממושך עם איגוד עובדי המכרות. בשנת 1981 הם שבתו בדרישה להעלות את שכרם. תאצ׳ר בדקה מייד כמה פחם זמין יש בבריטניה, כדי לדעת כמה זמן תוכל המדינה להחזיק מעמד בלי אספקה חדשה. ברגע שגילתה שהמלאי מדולדל החליטה להיעתר לדרישות הכורים. אך אז, בחשאי, היא הורתה להתחיל לאגור מצבורי פחם. וכך, כעבור שנתיים, כאשר הכורים הכריזו שוב על שביתה, היא הרשתה לעצמה להתנגד לדרישותיהם. השביתה הייתה ארוכה, אך הפעם הכורים הם שנאלצו להרים ידיים. תאצ׳ר ניצחה ב־1983 בקרב שלא יכלה לנצח בו ב־1981.

יזטרגי הרבה יותר היה מקרהו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. תהליך אוסלו, שהחל ב־1993, היה שנוי במחלוקת עזה בישראל ומחוצה לה. המתח גאה ב־1995. בספטמבר של אותה שנה פרסמתי מאמר שביטא את תמיכתי ברבין. אולם בה בעת שלחתי אליו מכתב פרטי, ובו כתבתי שאני מודאג מאוד מההתנגדות הפנימית לתוכניתו, והפצרתי בו להקדיש זמן למשא ומתן עם אזרחי מדינתו שלו, ובייחוד עם הדתיים הציונים – לפחות כשם שהוא מקדיש זמן למשא ומתן עם הפלסטינים. לא קיבלתי תשובה.

יחבמוצאי שבת, ארבעה בנובמבר 1995, שמענו את החדשות המרות על רצח ראש הממשלה בהפגנת שלום בידי צעיר דתי ציוני. הגעתי להלוויה בירושלים. למחרת, בשובי לבריטניה, נסעתי משדה התעופה ישירות אל שגריר ישראל, לשבת איתו ולספר לו על ההלוויה; הוא לא נסע אליה אלא נשאר בבריטניה כדי למלא שם את תפקידו ולייצג את ישראל בכלי התקשורת.

יטכשנכנסתי למשרדו של השגריר, הוא הושיט לי מעטפה ואמר, ״זה הגיע בשבילך ממש עכשיו, בדואר הדיפלומטי״. זו הייתה תשובתו של יצחק רבין למכתבי; אחד המכתבים האחרונים שכתב בחייו. הוא עמד שם שוב, במילים מרגשות, על אמונתו בתהליך השלום. אלא שבהגיע המכתב ליעדו כותבו לא היה עוד בין החיים. רבין רדף שלום, כפי שכולנו מצוּוים לעשות, אבל הוא הלך מהר מדי.

כמשה ידע זאת היטב. הוא למד את זה על בשרו בפרשת המרגלים. כפי שכותב הרמב״ם במורה הנבוכים, המשימה לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ הייתה מעל לכוחם של בני הדור שנולד בשעבוד. רק דור הבנים, ילידי החופש, יכול היה לעמוד בה. יש מסעות שעל המפה הם נראים קצרים, אך בשטח ובמציאות נדרשות ארבעים שנה כדי להשלימם.

כאכבוד לרבגוניות, דאגה לחלשים ולנחשלים ולא רק לגדולים ולחזקים, ונכונות שלא ללכת מהר יותר ממה שהציבור יכול לשאת: שלושה מאפיינים הכרחיים למנהיג. משה הכירם מניסיונו האישי. ויהושע, שלא מש מאוהלו של האיש הדגול, למד אותם ממנו.