שיעורים במנהיגות; מהדורה עברית — מאמר א׳

בהמילה ״תורה״ פירושה הוראה, לימוד, הדרכה. התורה מתעדת אירועים לא רק מפני שהם קרו. הדבר בולט במיוחד דווקא בספרנו, ספר במדבר, העובר בשתיקה על שלושים ושמונה שנה, כמעט, מתוך ארבעים שנות הנדודים במדבר; יש להניח שקרו דברים בשנים ההן, אך לא היה בהם לקח ללמדו לדורות. מה אפוא הלקח והלימוד מרשימת המקומות שלפנינו? לחז״ל הייתה הצעה נועזת:

גמשל למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר – ״כאן ישננו, כאן הוקַרנו, כאן חששת את ראשך״. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ״מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני״.

דועדיין, לא הכול ברור כאן. ראשית, רבים מהמקומות הנמנים ברשימה אינם נזכרים בשום מקום אחר במקרא. אם כל אלה הם מקומות שאירעו בהם דברים חשובים – ובוודאי אם העם הכעיס שם את ה׳, כמאמר המדרש שלנו – הרי הסיפורים עצמם חסרים לנו. נוסף על כך, אין בסיפור הדברים בפרשת מסעי נימה של גערה. לא ניכר שום ניסיון מכוון להזכיר דווקא מקומות שהעם הכעיס בהם את ה׳. משימה כזו נטל על עצמו משה בפרקים הראשונים בספר דברים. שׁם הוא אכן שׂם דברים על השולחן ומספר לדור הצעיר על הנפילות של אבותיו, כדי שלא יחזור עליהן.

המסתבר יותר שלפנינו כאן תזכורת תמידית למה שכינה נלסון מנדלה ״המסע הארוך אל החופש״., Boston: Little, Brown, 1994. הביטו במפה ותראו שהמרחק ממצרים לארץ ישראל אינו רב. כיום אלו מדינות הגובלות זו בזו. גם בימי המקרא לא היה זה מסע גדול במיוחד. בספר בראשית פרק יב מסופר כיצד הלך אברהם בימי הרעב בארץ כנען לגור במצרים. כך גם בני יעקב בסיפור יוסף. המסע הממשי אורך שבועות מעטים, לא שנים.

ואבל המסע האמיתי אל החופש אינו מסע פיזי. זהו מסע מנטלי, מוסרי ורוחני. הוא ארוך, מפרך ותובעני. הוא רצוף אתגרים וכשלים. זה עניינו של ספר במדבר כולו. ה׳ היה עם העם, אבל העם לא האמין די הצורך בכוחו של ה׳, ובכוחו שלו, לעמוד בקשיים. אווירת קוצר רוח אופפת את העם. פעם מתלוננים על המן, פעם אחרת מתאוננים על המים, ופעמים אחרות על היבט זה או אחר במנהיגותו של משה.

זהסימנים היו כבר בהתחלה. כבר בצאת ישראל ממצרים, כמסופר בפתח פרשת בשלח: ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִים, ׳פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה׳״ (שמות יג, יז). עכשיו מובנת לנו הכוונה. המסלול הישיר לארץ ישראל עבר לאורך החוף מדלתת הנילוס מזרחה וצפונה. רעמסס השני החזיק בדרך הזאת מוצבים צבאיים, בכוננות מפני התקפה מצד החיתים שבצפון. אם היו בני ישראל הולכים משם, היו נתקלים בכוחות מצריים מאומנים המוכנים ומזומנים לגבור עליהם ולהשיבם למצרים., New York: Oxford University Press, 1996, pp. 164–198. ראו גם K.A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2003, pp. 266–267.

חאלא שהמסלול העוקף לא הציל את העם ממלחמה. ימים ספורים לאחר צאתם כבר רדף אחריהם צבא מצרים במרכבותיו – מרכבות שהיו פאר הטכנולוגיה הצבאית בת הזמן, הקלף החזק של צבא מצרים. ואכן, העם התיירא וחשב לשוב מצרימה:

טהַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר ״חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם״, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (שמות יד, יא–יב)

יהמפגש עם צבא מצרים לא היה מקרי. התורה קובעת שה׳ חיזק את לב פרעה לרדוף אחרי בני ישראל (שמות יד, ד).

יאוזה לא היה הכול. ימים אחדים לאחר קריעת ים סוף וההצלה מחיל המרכבות המצרי, העמלקים תקפו את העם. הפעם, ה׳ לא נלחם להם; הם נדרשו להילחם בעצמם. למרות זאת, יש משהו מפתיע בדוּח השלילי של המרגלים ובאובדן העשתונות שזרע מייד בעם. ממה שמספרת לנו התורה ומספר לנו ספר יהושע עולה ששוכני הארץ היו מבוהלים מפני בני ישראל, ולא ההפך. העם ידע שה׳ עומד לצידו ושהוא לא יפסיד בשום אופן במלחמה. ובכל זאת הפחד גבר על החשיבה ההגיונית.

יבלאור זאת הציע הרמב״ם במורה הנבוכים שה׳ הוליך את העם דרך המדבר בכוונה, כדי שהקשיים יגרמו להם לפתח, מתוך הכרח, חוסן ועוצמה:

יגהתחכם האלוה להסב אותם במדבר עד שיאזרו נפשותיהם אומץ, כפי הידוע שהנדודים במדבר ופראיות הגוף מביאים בהכרח לידי אומץ לב, והפך זה מביא בהכרח לידי מורך לב, וגם נולדו [בשנות הנדודים במדבר] אנשים שלא הורגלו להשפלה ולעבדות.

ידהרמב״ם אומר זאת במסגרת טיעון רחב יותר – שטבעו של אדם אינו יכול להשתנות מקצה לקצה, מדרך אחת מורגלת לעשות דברים לדרך אחרת לגמרי. לכן, הוא מסביר, התורה לא תבעה מהם מערכת נרחבת של שינויים רדיקליים המבטלים באחת את כל תמונת העולם שרכשו במצרים. התורה פועלת באמצעות ״עורמת ההיסטוריה״. היא מחוללת את התוצאות שלה לאט ובהדרגה.

טואם כך, רשימת ארבעים ושתיים התחנות בדרך ממצרים היא אמצעי ספרותי להמחיש לנו מה רבים הם השלבים שעלינו לעבור בדרכנו ליעד, אם היעד הוא החירות. הדרך מעבדות לחופש אורכה כמשך הזמן הנדרש לאנשים לפתח הרגלים של אחריות לעתידם ולעתיד ילדיהם. חופש פירושו להקריב קורבנות בהווה למען שלום ושגשוג בעתיד. פירושו שמירת חוק, למען הטוב המשותף. דרושים לו מידות טובות בקרב האזרחים, ואומץ ומשמעת. על כך נסבה פרשת מסעי כולה: המסעות הקטנים הרבים שנדרשו עד שהעם היה מוכן להיכנס לארץ ולהתחיל לבנות חברה של חופש בריבונות האל.

טזז׳אן ז׳אק רוסו הדגיש את הצורך להכשיר אנשים לחיי חירות בתחילתו של המסע אל החופש. בקטע סוחף במיוחד בספרו האמנה החברתית הוא עומד על כך שאומה צריכה לעשות זאת כבר בתחילת הדרך, שאם לא כן תיכשל בה:

יזמשהמנהגים מתבססים והדעות הקדומות מכות שורש, הרצון לתקנם הוא מסוכן וחסר תועלת; העם אינו יכול לסבול אפילו שייגעו במגרעותיו מתוך כוונה לשרשן, בדומה לחולים אווילים ונרפים הנתקפים צמרמורת למראה רופא... עמים חופשיים, זכרו את הכלל הזה: ניתן לרכוש חירות, אך לעולם אין משיגים אותה שוב.

יחהתיאורטיקנים המוקדמים של החופש, בני המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, הבליטו כולם את ההבחנה בין חירות, החופש לעשות את הראוי, לבין הפקרות, החופש לעשות כרצוננו. מבחינה מסוימת, הבחנה זו אינה רחוקה מזו שבין ״חירות״ ל״חופש״: חירות היא חופש בחסות ממשל וחוקים, ואילו חופש יכול להיות אנרכיה. בספר שופטים מוגדר המצב הזה, ששרר לאורך רוב התקופה שמההתנחלות בארץ להקמת המלוכה, בפסוק החוזר והמאיים: ״בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״ (שופטים יז, ו; כא, כה). זוהי ההפקרות. היא מעמידה את החירות בסכנה.

יטעוד יותר מדברי רוסו, האיש שנתן השראה למהפכה הצרפתית, נוגעת לספר במדבר הבחנתו של מבקר המהפכה הזאת, אדמונד בֶּרק. ב״איגרת לחבר האספה הלאומית״ הוא כתב:

כהכשרם של אנשים לחירות אזרחית היא כמידת נטייתם לשים כבלי מוסר על חשקיהם... החברה אינה יכולה להתקיים אם אין מוצב איזה כוח המפקח על הרצון ועל החשק; וככל שהכוח הזה מועט אצל האדם פנימה, הוא נחוץ במידה רבה יותר מחוצה לו. חוקתם הנצחית של הדברים קובעת כי אנשים שרוחם אינה מרוסנת אינם יכולים להיות חופשיים: חשקיהם מחשלים את אזיקיהם.”, in Burke, Reflections on the Revolution in France, Oxford: OxfordUniversity Press, 1993, p. 289.

כאזהו בדיוק הנושא החוזר לאורך ספר במדבר. זאת הסיבה שהתורה מפנה את תשומת ליבנו אל תלונות העם על המן ועל המים. משום כך היא גם מספרת את סיפור התפתותם למואביות, שהובילה בתורה לעבודה זרה (במדבר כה, א–ד). זהו המפתח להבנת שני החלקים של סיפור המרגלים: את היעדר הביטחון העצמי של העם בהיחשפו לדיווח המערער – ואת עודף הביטחון העצמי שהפגינו המעפילים, האנשים שהמרו את פי ה׳ לאחר שהוטל עונש ארבעים שנות הנדודים, יצאו למסע מלחמתי פזיז והובסו בידי עמלק (במדבר יד, מ–מה). העם טרם הגיע לאיזון נפשי. הוא שירך את דרכו. הוא נכנע למצב הרוח בן הרגע. הוא הרשה לעצמו להיסחף בגלי רגש חולפים. חשקיו חישלו את אזיקיו. הם עוד לא היו בשלים לחופש. הם נאלצו להוריש את משימת החופש לילדיהם.

כב״וייסעו מ־א ויחנו ב־ב. וייסעו מ־ב ויחנו ב־ג״ וכן הלאה וכן הלאה, ארבעים ושניים שלבים. אין זו רק היזכרות. אף אין זו רשימה למען ההיסטוריה לבדה. זו דרך להזכיר לנו בכל דור מה ממושכת היא הדרך לארץ המובטחת. אין לכך קשר למרחקים שעל המפה: הדבר קשור רק לשליטה עצמית תודעתית.

כגספר במדבר מלמדנו דבר שיהיה נושאו של אחד המסמכים הפוליטיים החשובים בהיסטוריה, הלוא הוא ספר דברים: שהחופש איננו מה שרוב הציוויליזציות חשבו שהוא. בעיקרו, אין הוא עניין של מבני ממשל – דמוקרטיה לעומת אריסטוקרטיה, אוליגרכיה, מונרכיה וכל השאר. דמוקרטיה יכולה להוביל לרודנות; אפלטון אף סבר שכך יקרה תמיד.

כדהערובה החשובה ביותר לחופש היא ״הרגלי הלב״ של העם. זו אחת מתכליותיה היסודיות של התורה: לאמן אותנו, באמצעות 613 מצוות הנוגעות בכל היבטי החיים, בהרגלים של שליטה עצמית ואחריות מוסרית, צדק ורחמים. עם ישראל כבר איבד כמה פעמים את החופש שלו. אבל הוא לא איבד אף פעם את להט החופש, ואת היכולת להשיגו בבוא הזדמנות. התבוננו בכל תנועת חירות בעולם המודרני ותמצאו, במקום כלשהו ביסודותיה, יהודים או רעיונות יהודיים. כמאמר היינריך היינה: ״מאז יציאת מצרים, החופש תמיד נאמר במבטא עברי״.

כהבאחד הנאומים הגדולים במאה העשרים, השופט האמריקני לֶרְנְד האנד אמר על ״רוח החירות״:

כואני תוהה לפעמים שמא אנו תולים את תקוותינו במידה מופרזת במוסדות, בחוקים ובבתי משפט. אלו הן תקוות כזב; האמינו לי, אלו הן תקוות כזב. החירות טמונה בלבבות האנשים והנשים; כאשר היא מתה בהם, שום חוקה ושום חוק ושום בית משפט אינם יכולים להצילה; החוקה, החוקים ובית המשפט אפילו אינם יכולים לעשות הרבה לעזרתה.

כזישנה שאלה מתבקשת. אם אלוהים רצה שנהיה חופשיים, למה לא עשה אותנו שומרי חוק מטבענו? למה לא שתל בנו נטייה גנטית לצדק? התשובה מתבקשת לא פחות. אי אפשר לעשות מישהו חופשי. זה דבר שכל אחד מאיתנו חייב ללמוד – מפי אחרים ומן הניסיון. יש סתירה פנימית במחשבה שאפשר להיות מוכרחים להיות חופשיים. הרמב״ם מיטיב להבהיר זאת במורה הנבוכים: אלוהים יכול להכריח אנשים לשמור על החוק, אך הוא לא עשה זאת מעולם ולא יעשה זאת לעולם. ״אילו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מבני האדם לְמה שירצה יתעלה מאותו אדם, היו בטלים שליחות הנביאים וכל מתן התורה״.

כחרשימת המסעות בתחילת פרשת מסעי נועדה ללמדנו עיקרון שבני האדם התעלמו ממנו לרוב אורך ההיסטוריה, התעלמות שתוצאותיה היו תמיד טרגיות. אין קיצורי דרך אל החופש. כדי להשיגו אין די בהפלתו של עריץ או בכינון בחירות דמוקרטיות. יש לחנך אנשים להיות חופשיים, והם צריכים ללמוד ולהפנים את תורת החופש, את חובותיו ואת האחריות הכרוכה בו. פרשת מסעי מלמדת אותנו שההליכה אל החופש ארוכה, ושיש הרבה תחנות בדרך. דרושים לא רק ניסים אלוהיים, אלא גם השתנוּת מצד בני האדם. יש רק דרך אחת לצאת מהמדבר, והיא ללמוד להיות חופשיים, גם אם הלימוד ממושך.