מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמוסריות; שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג — פרק יג; שני סוגי מחלוקת
אבדברים שנשא בפני מנהיגים צעירים בסמינר בשיקגו, ב־29 באוקטובר 2019, תקף נשיא ארה״ב לשעבר ברק אובמה בחריפות חריגה את התרבות הפוליטית שהתפתחה במערב בשנים האחרונות, ובייחוד את השימוש ברשתות החברתיות כנשק פוליטי. הוא ביקר את השימוש שעושים בהן אנשים כדי להראות כמה הם ״ווקים״, כלומר להראות איזו רגישות מופלגת יש להם לענייני צדק חברתי, באמצעות הוקעה מקוונת של אחרים.
ב״התפיסה הזאת של טוהר, ושל התנגדות לכל פשרה, ושאתם תמיד חייבים להיות ווקים — אתם צריכים להיפטר ממנה מהר״, אמר, והמשיך: ״העולם מסובך. יש דברים עמומים. גם לאנשים שעושים דברים נפלאים יש פגמים. האנשים שאתם נלחמים נגדם, סביר שהם אוהבים את הילדים שלהם ושיש להם דברים משותפים אתכם״. במילים אחרות, סוגיות חברתיות ופוליטיות הן מורכבות ורבות־פנים. לא כל סוגיה היא קרב בין טוב לרע. לפעמים המאבק הוא בין טוב לטוב, בין שני אידיאלים חשובים שאינם מתיישבים. כך גם באשר לבני אדם. אפילו לטובים יש פגמים; אפילו לרעים יש צדדים מוארים. עוד אמר שם אובמה:
גאני מרגיש לפעמים, כשאני נמצא בקרב צעירים מסוימים — וזה דבר שהמדיה החברתית מקדמת עכשיו במהירות — שיש לאנשים תחושה כזאת שהדרך לשנות דברים היא־להיות הכי שיפוטי שאפשר כלפי אחרים, וזה מספיק.
אם אני מצייץ או מתייג על כך שעשית משהו לא בסדר, או השתמשת בפועל הלא נכון, אני יכול לשבת בנחת ולהרגיש טוב עם עצמי. ראיתם איזה ווק אני? לא פספסתם?... אבל זה לא אקטיביזם. ככה לא עושים שינוי. אם כל מה שאתם עושים הוא־לזרוק אבנים, כנראה לא תגיעו רחוק.
דאובמה דיבר מניסיון אישי. פעילות פוליטית רצינית דורשת מעורבות אישית ישירה. תחילת דרכו הפוליטית הייתה כפעיל קהילתי בשיקגו.
ההתגובות לנאום הזה היו מאלפות. מטבע הדברים היו שהסכימו והיו שלא. אך למרבה העניין, הגבול בין המסכימים למתנגדים לא היה הגבול שבין ימין לשמאל, אלא גבול גילי. הבּוּמֶרים (בני דור הבייבי בום, ילידי 1946 עד 1964) ובני דור ה־X (ילידי 1965 עד 1980) נטו להסכים עם הנשיא־לשעבר, ואילו המילניאלים (ילידי 1981 עד 1994) ובני דור ה־Z (ילידי 1995 ואילך) נטו להתנגד לדבריו. בעיני קבוצות הגיל הצעירות, הרשתות החברתיות הן זירה פוליטית טבעית וצורה אמיתית של מעורבות ציבורית. כלשונו של כותב אחד בניו־יורק טיימס, ״נדמה שאנשים מזדקנים ובעלי עוצמה מוטרדים מביקורת באינטרנט יותר מכפי שהם מוטרדים מאי־צדק״., 1 November 2019. בעיניהם של הצעירים, הרשתות החברתיות הן ״הבמה היחידה שיש לרבים מאיתנו לדבר על הסוגיות שאכפת לנו מהן״.
וברק אובמה עצמו מזדהה בבירור עם רבות מהסוגיות הללו, ועם האופן שבו תופסים אותן אלה המתכּנים ווקים: עם מצוקותיהם של העניים, המובטלים, המיעוטים האתניים וקהילות הלהט״ב. אך הוא ניסה לומר שגם בסוגיות הללו, בחברה חופשית אי־אפשר לחולל שינוי לטובה באמצעות הוקעה, ביוש, רצח אופי וצדקנות מעל בימת הרשתות החברתיות. את העולם משנים על ידי כך שמשנים אנשים, ואנשים יכול לשנות רק מי שמעורב איתם בדעת, רק מי שמבין שגם הם בני אדם עם ערכים ואידיאלים משלהם.
זאת זאת אומרים סוכני השינוי הזה עצמם. סיימון פאנשה, מייסד הארגון הבריטי לזכויות הלהט״ב ׳סטונווֹל׳, הצהיר שההכרה בנישואים חד־מיניים הושגה ״על ידי כך שדיברנו עם אנשים שאינם מסכימים איתנו״., 2 November 2019. פטריס קאן־קולר, ממייסדי ׳חיי שחורים נחשבים׳, מצוטטת בספר ׳איך נלחמים בעליונות הלבנה׳ כאומרת: ״אנשים לא מבינים שלהתארגן זה לא־להיכנס לאינטרנט ולקלל אנשים, או לצאת להפגנה ולצעוק משהו״; נדרשת עבודת שטח., Bold Type Books, 2019.
חלורטה רוס, אקדמאית אפרו־אמריקנית ופעילה בתחומי זכויות הנשים, הגזענות וזכויות האדם, מדברת אף היא נגד תרבות הצעקות וההכלמה ברשתות החברתיות. יש, היא אומרת, דרך יעילה הרבה יותר לבנות תנועות של צדק חברתי: ״זה דבר שנעשה בין אנשים, בחיים האמיתיים״. כדוגמה היא מתארת את עבודתה שלה בשנות השבעים בשיקום אסירים שהורשעו באונס. היא סיפרה להם על החוויה האישית שלה, כמי שהייתה קורבן למעשה אונס, ועל ידי כך יצרה סביבה שבה הצליחו האנשים הללו להיפתח ולספר על מעשי התקיפה שלהם, כתוקפים וגם כקורבנות. הם הקימו יחד את ארגון ׳אסירים נגד אונס׳, המיזם הראשון באמריקה בהנהגת גברים נגד תקיפות מיניות., 17 August 2019.
טג׳ניס טרנר כתבה בטיימס הלונדוני כי ״איומים מחרידים, חרחור תבהלות, עיים מדממים של שמם־הטוב החרב של אנשים — כל אלה רק סותמים פיות; הם לא הופכים לבבות״. הם יוצרים סביבה של אימה ופחד המזכירה את אלו שהתקיימו במדינות טוטליטריות. אומנם החירות עצמה אינה נתונה בסכנה, אבל שמו של אדם, מעמדו ומקום עבודתו — כן. להתחיל לינץ׳ בטוויטר, כתבה, יכול להיות עניין מרגש. אתה מוקיע את פלוני או שולל לגיטימציה מפלמוני, ואלפים מצטרפים. ״זו חוויה מרנינה של סולידריות, כביכול, של תנועת המונים: כל האנשים האלה מסכימים איתי! אבל כל אחד מהם יושב לבדו, מבודד, ולוחץ על כפתור הלייק. בעוד רגע, שתי־דקות־השנאה הללו כבר תישכחנה, וההמון יפנה אל מטרה חדשה המסתמנת באופק״., 2 November 2019.
ידייוויד ברוּקס טען במאמר בניו־יורק טיימס שפוליטיקת הווק מבטיחה כמעט בוודאות ששום שינוי לא יקרה. היא מעודדת אנשים לראות מקרי אי־צדק באופן מקסימליסטי, כמאורעות העוקרים את יסודי התבל ממש. היא אינה מותירה מקום לניואנסים, להבדלים הקטנים, לגורמים המסייגים, לנקודות מבט נוספות. היא עזת מבע, אך אינה מעשית. ״היא איננה נוסכת באדם השראה לפעול, אלא מקפיאה אותו במקומו. להיות ווק הוא בראש ובראשונה להציב את עצמך כצופה במופע. לגרום לבעיה להיראות עצומה ובלתי־פתירה פירושו לעודד היבדלות, לבנות חומה בינך לבין הבעיה, במקום לחפש פתרון״., 7 June 2018.
יאמהו בעצם סלע המחלוקת בין אלה שהסכימו עם דבריו של אובמה לבין אלה שהתנגדו להם? אין זאת רק השאלה אם הרשתות החברתיות יכולות לחולל תמורה פוליטית. זהו רק גילוי שטחי של מחלוקת עמוקה בהרבה: האם בפוליטיקה יש מקום לעמימות ומורכבות? האם אני צריך לחלוק כבוד כלשהו לאלה שאינם מסכימים איתי? האם אנו יכולים להודות בכך שלבני בריתנו יש פגמים וליריבינו יש סגולות טובות? האם הפוליטיקה מקיימת יחסי אני־אתה, או שכל כולה מאבקי כוח? האם כולנו, שמאל וימין, פרוגרסיבים ושמרנים, חלק מקהילת גג מוסרית אחת? האם אנו מכירים בדברים המלכדים בינינו, או מתמקדים רק בהבדלים המפרידים בינינו? איך מנהלים מחלוקת בחברה מורכבת?
יבאני רוצה לערוך בפרק הזה אבחנה יסודית בין שני סוגים של מחלוקת, ולהסביר כיצד נראים חיים של נועם ואדיבות לצד אלה שאנו חולקים עליהם. דבריי שאובים מהמקורות היהודיים, ומתארים מסורת ייחודית ליהדות, אך בטוחני שדתות ומסורות אחרות תמצאנה דרכים משלהן להגיע למסקנה דומה.
יג* * *
ליהדות תכונה יוצאת דופן: כמעט כל כתבי הקודש בה רוחשים ויכוחים. במקרא, אברהם ומשה, ירמיהו ואיוב מתווכחים ארוכות עם א־לוהים. במדרשים, חכמים חולקים זה על זה בהתאם לעקרון ״שבעים פנים לתורה״. המשנה רצופה מחלוקות הלכתיות, ובגמרא נערמות מחלוקות האמוראים על מחלוקות התַנאים חכמי המשנה.
ידבכל החיבורים המרכזיים הללו, הטקסט מופיע וסביבו פירושים ופירושים שכנגד. במאה ה־12 עשה הרמב״ם את הנועז מכול: הוא חיבר קודקס הלכתי שכל המחלוקות הוסרו ממנו. אך הנה סביב חיבורו זה, ׳משנה תורה׳, התעוררו ויכוחים רבים משהתעוררו סביב כל טקסט אחר בשמונה־מאות השנים שחלפו מאז. אצל אנשים אחרים יש שיחות; אצל היהודים — ויכוחים.
טומטבע הדברים, חכמינו התבוננו גם במהותה של המחלוקת עצמה. האם כל המחלוקות טובות? האם תמיד יש תוקף לטיעוני שני הצדדים? האם יש גם מחלוקות הרסניות ומסוכנות? כשחידדו את אבחנותיהם, העמידון על אבחנה אחת מרכזית: האבחנה בין ״מחלוקת לשם שמיים״ למחלוקת שאינה כזו.
טזהדוגמה הקלאסית של חז״ל למחלוקת לשם שמיים היא מערכת היחסים בין שתי האסכולות הגדולות של החכמים במאה הראשונה לפני הספירה, בית הלל ובית שמאי. הלל, בפרט, גילם בעיני חז״ל את אידיאל התלמיד־חכם. כך הם מתארים את המחלוקות בין שני הבתים:
יזשלֹש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה, ״אלו ואלו דברי א־לוהים חיים הן, והלכה כבית הלל״.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי א־לוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי; ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
יחהמושג ״מחלוקת לשם שמיים״ אִפשר לחכמים לראות את האי־הסכמות ביניהם ככוח מלכד, ולא רק מפצל. הדבר מובלע ברעיון הרדיקלי שעל פיו ״אלו ואלו דברי א־לוהים חיים״: לפעמים שני הצדדים צודקים.
יטמרומזת כאן חלופה לעיקרון הלוגי האריסטוטלי ״חוק הסתירה״ הקובע כי ״או א או לא א״, כלומר שכל היגד הוא או אמיתי או שקרי. לא בהכרח, אומרים חכמינו. שני היגדים מנוגדים, א ולא־א, יכולים להיות נכונים שניהם — מנקודת מבט שונות, או בזמנים שונים, או בנסיבות שונות. נכונות שניהם נובעת מהעובדה ששניהם פירושים לפסוק מקראי. אלו ואלו, אם כן, דברי א־לוהים חיים. והיות שא־לוהים חנן את בני האדם שברא בסמכות לפרש את דברו, שתי הדעות בעלות תוקף, אף כי רק אחת יכולה להתקבל כהלכה הנוהגת. ה׳ נותן את ברכתו לריבוי נקודות מבט, וכך בורא את האפשרות למחלוקת שאינה סכום אפס. תפיסות שונות יכולות להיות נכונות, גם אם רק אחת נפסקה להלכה.
כאך יש כאן גם עניין עמוק יותר: דווקא הגדולים מכולם יודעים שהאמת שלהם איננה היחידה. בית הלל ידעו שיש מקום ליותר מפירוש אחד. על כן הם למדו את דברי יריביהם לצד דבריהם שלהם, ואף לפניהם. הם היו ״נוחין ועלובין״, כלומר אדיבים וענווים, כי הם הבינו שהאמת אינה עניין של הכול או לא־כלום. היא שיחה, וריבוי הקולות הוא עצם מהותה. היהירות האינטלקטואלית של אלה היודעים כי הם צודקים וכי החולקים עליהם טועים — נפסלת על הסף. במאמץ המשותף לברר מה ה׳ רוצה מאיתנו כאן ועכשיו, כל קול הוא חלק מהדיון, והדיון עצמו חשוב לא פחות מהתוצאה שלו.
כאזוהי אם כן הפרדיגמה של מחלוקת לשם שמיים. מהו היפוכה, מחלוקת שאיננה לשם שמיים? התגלמותה של זו הייתה בעיני חז״ל מחלוקת קורח ועדתו: הערעור על מנהיגותו של משה. כך מתחיל תיאורה בספר במדבר:
כבוַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן, וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: ״רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳?״ (במדבר טז, א–ג).
כגקורח היה פופוליסט, מהראשונים בהיסטוריה המתועדת, והפופוליזם שב לאחרונה להופיע במערב, כפי שהופיע בשנות השלושים, ומאיים על עתיד החופש. המשותף לפופוליסטים מחד גיסא ולווֹקים שתיאר ברק אובמה מאידך גיסא הוא הבינאריות הקיצונית. אלו אף אלו מחלקים את העולם לטובים ורעים ורואים אותו בשחור־לבן בלי גוני אפור. אלו ואלו רואים את עצמם כצד המדוכא, ואת יריביהם כצד המדכא. הם אינם מזהים שום חוט של חסד בצד השני.
כדהפופוליזם הוא הפוליטיקה של הכעס., Penguin, 2017 ראו גם במחקר החשוב ‘Populism: The Phenomenon’, Bridgewater Associates, 22 March 2017. הוא צץ כאשר גואה האי־נחת מהמנהיגים הפוליטיים, כאשר אנשים מרגישים שראשי הממסד פועלים למען ענייניהם האישיים ולא־למען עניינו של הציבור, כאשר משתרר אובדן אמון ותפיסת הטוב המשותף מתפוגגת.
כהאנשים החלו להרגיש שהתפלגות התגמולים אינה הוגנת: מעטים נהנים מהצמיחה הכלכלית וגורפים הון, אך הרוב נשארים במקום שהיו בו, או אף נסוגים לאחור. רבים גם מרגישים שהמדינה שהם הכירו נגנבה מהם, אם בשל ערעור הערכים המסורתיים, אם בגלל הגירה רחבת היקף.
כוהאי־נחת מתבטאת גם בדחייה של האליטות הפוליטיות והתרבותיות הנוכחיות. פוליטיקאים פופוליסטים טוענים שהם, ורק הם, משמיעים את קולו האמיתי של העם. המנהיגים הקיימים מחלקים ביניהם הטבות ואדישים לסבל ההמונים. הפופוליסטים מעודדים טינה כלפי הממסד. הם נוהגים במתכוון באורח פלגני ומשחר לעימות. הם מבטיחים מנהיגות חזקה שתחזיר לעם את מה שנלקח ממנו.
כזב־2017, התמיכה במפלגות פופוליסטיות ברחבי אירופה הגיעה לכדי סביב־35 אחוז, השיעור הגבוה ביותר מאז שלהי שנות השלושים. מפלגות ימין קיצוני הגיעו לשלטון בפולין ובהונגריה, ויש להן נוכחות בולטת באוסטריה, בצרפת ובהולנד. בדרום אירופה, במדינות כגון ספרד ויוון, הפופוליזם נוטה בעיקר לשמאל. כך או כך, הפופוליזם בעלייה והרודנות מחכָּה מעֵבר לפינה. או־אז, זכויות האדם מוזזות הצידה והציבור נותן למנהיג החזק סמכויות חריגות. כך היה בשנות השלושים עם פרנקו, היטלר ומוסוליני. אנשים מוכנים למסור את החופש שלהם תמורת אוטופיה מובטחת, ולהחריש לנוכח עוולות קשות שנעשות כלפי השעיר לעזאזל שהמנהיג בוחר להאשימו בבעיותיה של המדינה.
כחמרד קורח היה תנועה פופוליסטית, וקורח עצמו היה ארכיטיפ של מנהיג פופוליסט. הקשיבו בקפידה לדבריו אל משה ואהרן: ״רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה׳ — וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳?״ (במדבר טז, ג).
כטאלו הן טענות פופוליסטיות קלאסיות. תחילה רומז קורח שהממסד, שמשה ואהרן הם נציגיו, מושחת. משה נפוטיסט: הוא מינה את אחיו לכוהן גדול. הוא מחלק את תפקידי ההנהגה הבכירים לקרובי משפחה מדרגה ראשונה במקום למנות להם אנשים ממעגל רחב יותר. שנית, קורח מציג את עצמו כדובר ההמונים. כל העדה קדושים, הוא אומר. אין בכם, משה ואהרן, שום דבר מיוחד. כולנו ראינו את הניסים שעשה עימנו ה׳. כולנו שמענו את קולו. כולנו תרמנו לבניין המשכן. קורח משחק את תפקיד הדמוקרט — כדי שיוכל להפוך לאוטוקרט, לשליט סמכותני.
לבשלב הבא, הוא וחבריו המורדים יוצאים למסע של הפצת חדשות כזב, כבימינו ממש. את זאת אנו מסיקים מהכתוב בעקיפין. כאשר משה אומר לה׳ ״לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם״ (טז, טו), אנו מבינים שהופצו נגדו האשמות כאלו: שהוא ניצל את תפקידו לרווח אישי. וכאשר משה אומר ״בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי״ ברור, שוב, שזה מענה להאשמה: הפעם, שהוא מייחס לה׳ החלטות שהוא בודה מליבו.
לאנבזית מכול היא טקטיקת הפוסט־אמת שבפי דתן ואבירם: ״הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?״ (טז, יג). זו האמירה המוטה ביותר בתורה. יש בה מכל רע: נוסטלגיה שקרית וצינית לארץ מצרים, בית העבדים הנורא, כאילו הייתה ארץ זבת חלב ודבש — התיאור השמור לארץ ישראל, שאליה מוביל משה את בני ישראל על פי הבטחתו של ה׳; האשמת שווא של משה כאילו בגללו, ולא בגלל המרגלים, נגזר על דור יוצאי מצרים למות במדבר; והאשמה נוספת שלו כאילו הוא משתלט על עם ישראל בשביל יוקרתו האישית. שלושה שקרים מרתיחים.
לבצדק הרמב״ן באומרו כי ערעור כזה על מנהיגותו של משה לא היה אפשרי בשלבים קודמים. רק לאחר חטא המרגלים, כשנגזר על בני ישראל שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל, יכלו קורח והנלווים עימו לרכוב על גלי המרמור. הנרגנים הרגישו שאין להם מה להפסיד. הפופוליזם הוא הפוליטיקה של האכזבה, הטינה והפחד.
לגבמרד קורח, באופן חריג ביותר, פעל משה על דעת עצמו, כשליט יחיד, והעמיד את ה׳ למבחן, כביכול:
לדבְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם — לֹא ה׳ שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳ וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה — וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה׳ (במדבר טז, כח–ל).
להצעד דרמטי זה, של יישוב סכסוך בכוח (במקרה זה, בכוחו של נס), כָּשַׁל לחלוטין מבחינת השפעתו על העם. הוא־לא מיגר את המרמור. האדמה אכן פצתה את פיה ובלעה את קורח ואת עדתו, אבל הציבור, למרות בהלתו, לא התרשם. ״וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: ׳אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳!׳״ (יז, ו). ה׳ אומנם נענה לבקשתו של משה, אבל בעיני העם הבקשה עצמה הייתה בגדר הפעלת סמכות כוחנית פסולה.
לומפתיע אף יותר הוא המסגור שנתנו חז״ל לעימות הזה. אפשר היה לצפות שהם יזהו כאן ניגוד של שחור־ולבן בין מרד לציות; אך הם הדגישו כי עצם קיומה של מחלוקת בזירה הציבורית יכול להיות חיובי. הם אמרו שחטאם של קורח ועדתו לא היה בכך שהם חלקו על משה ועל אהרן, אלא בכך שזו הייתה מחלוקת ״שלא־לשם שמיים״. זאת, כזכור, להבדיל ממחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהייתה לשם שמיים ולכן סופה להתקיים, כלומר היא בעלת ערך נצחי.
לזמה קובע אם מחלוקת היא־לשם שמיים? המניע למחלוקת ודרך ניהולה. על פי המאירי, ועוד פרשנים בני ימי הביניים, ההבדל היסודי בין השתיים הוא שבמחלוקת לשם שמיים הצדדים מבקשים את האמת, ואילו במחלוקת מהסוג השני — את הניצחון. הלל ושמאי התווכחו מהי האמת, מהו רצון ה׳. קורח קרא תיגר על מנהיגותם של משה ושל אהרן כי רצה לנצֵח: שגם הוא יהיה מנהיג.
לחבמחלוקת של בירור האמת, המנצח מנצח וגם המפסיד מנצח; כי הפסד לאמת הוא ההפסד היחיד שהוא גם ניצחון. הוא מגדיל אותנו. כמו שאמר רבי שמעון העמסוני כאשר דרשותיו לכל מילות ״אֶת״ בתורה הגיעו אל מבוי סתום: ״כשם שקִבּלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה״, כלומר על הוויתור. לעומת זאת, במחלוקת לשם ניצחון, המפסיד מפסיד וגם המנצח מפסיד, כי מי שהקטין את יריביו הקטין גם את עצמו. משה ניצח במחלוקת עם קורח כאשר זכה לנס והאדמה פצתה את פיה. אבל הדבר לא שם קץ למחלוקת. בסוג זה של עימות אין תוצאות טובות. אפשר רק להשתדל למזער את האסון.
לטכל מעייניו של הפוסט־מודרניזם נתונים, בהשראת מרקס, ניטשה ופרויד, לפיתוח ״הרמנויטיקה של חשד״ שעל פיה אין אמת אלא רק ניצחון. כל מחלוקת היא הפעלה (מוסווית) של כוח, ניסיון לכונן ״שיח הגמוני״. היהדות דוחה תפיסה זו — לא מפני שאף פעם אינה נכונה, שהרי היא נכונה לגבי מחלוקות שאינן לשם שמיים, אלא מפני שאפשר לדעת מתי אינה נכונה. יש דבר כזה אמת, ומחלוקות הן לפעמים מאמץ משותף לגלות אותה. זה הבסיס לאמון שבו תלויה כל תקשורת כנה בין בני אדם.
מבספרו הקצר והמעולה ׳מהו פופוליזם?׳ טוען יאן־ורנר מולר שהסימן האמין ביותר לצמיחתה של פוליטיקה פופוליסטית הוא הדה־לגיטימציה של קולות אחרים. פופוליסטים טוענים כי ״הם ורק הם מייצגים את העם״. כל מי שחולק עליהם הוא ״חסר לגיטימיות בהגדרה״. כשהם מגיעים לשלטון, הם משתיקים מתנגדים. לווֹקיוּת יש אותו מבנה טיעוני. מי שמחזיק בדעות שאינן בתחומי הנורמה שהווֹקים מגדירים, או משתמש במינוח שאינו מקובל עליהם, נידון להוקעה ולביוש ול״ביטול״. לכן מסוכנת היא כל כך השתקתן של דעות לא פופולריות בקמפוסים כיום באמצעות ״מרחבים בטוחים״, ״אזהרות טריגר״ והענשה על ״מיקרו אגרסיות״. כשהחופש האקדמי גוֹוֵע, גוֹוע אחריו החופש בתחומים נוספים.
מאהפלגנות של הפוליטיקה והתרבות כיום נובעת ישירות מאובדן תחושת ההשתייכות לקהילת מוסר: לחברה המקנה לכל היחידים בה את הביטחון כי אף על פי שדעותיהם שונות, ומתעוררות ביניהם מחלוקות, הם בנים ובנות לאותה אומה, יורשיה של אותה היסטוריה, שותפים לגורלה, ערבים זה בזה, וחותרים יחד אל הטוב המשותף. גם כשהתקיימה קהילה כזאת, הפוליטיקה הייתה לא פעם מחוספסת ואף בריונית. ועדיין, אנשים הכירו באנושיות של יריביהם, הקשיבו להם וידעו כי כנים הם.
מבתחושה זאת של השתייכות לקהילת מוסר, והכרה באנושיות המשותפת לכול, היא שעשתה את מרטין לותר קינג, את נלסון מנדלה ואת יצחק רבין למנהיגים הגדולים שהם היו. לא כוח הם חיפשו, אלא אמת. לא ניצחון אלא ריפוי. הם הבינו שמחלוקת איננה משחק סכום אפס. היא אינה עניין של מנצחים ומפסידים, אלא של התקדמות משותפת בהכרה שלנו בעוולות, בקשיים ובדעות הקדומות שעודם קיימים, ובאנושיותם של אלה הסובלים מהם. במחלוקת כזאת אין הכרח לשלול לגיטימציה מהיריב, לסלק אותו ולבטל אותו. מוטב, פשוט, לשכנע אותו.
מגמכאן כוחה של תרבות ״מחלוקת לשם שמיים״ היהודית. היהדות איננה משתיקה קולות נגד. להפך: היא מרוממת אותם. עוד בתקופת המקרא התגבשה מגמה זו בדמות מוסד הנבואה. הנביאים לא יָראו להשמיע אמת באוזני בעלי השררה. בתקופת חז״ל שגשגה תרבות המחלוקת, וכל דף במשנה, בגמרא ובכלל הספרות הרבנית הוא עדות חיה לכך. במדינת ישראל בת זמננו המחלוקת היא־לחם חוקו של החופש הדמוקרטי, בניגוד מזהיר למקובל ברוב המדינות הסובבות אותה.
מדחברה חופשית תלויה בכבודו של הנֶגד. היהדות כולה מושתתת על עיקרון זה. הוא המכונן את הדיאלוגים בין שמיים לארץ בתנ״ך, ובין בתי מדרשות מתחרים במשנה. הפוטר דעה יריבה בבוז מרושש את התרבות כולה. ספר איוב אינו עומד על השאלה אם איוב צודק או שוגה בתלונתו על העוול שהוא מרגיש שנעשה לו. תכלית הספר להראות שיש לו זכות לדבר, להתריס כלפי א־לוהים, להישמע ובמובן מסוים גם לקבל תשובה. העיתונאי ויליאם סאפייר קרא משום כך לספרו על איוב ׳הדיסידנט הראשון׳.
מהתרבות בריאה מגינה על מקומות המעודדים דיון ומכבדים דעות יריבות. בואו אל המקומות הללו: אתם תצמחו בהם למשמע דעות אחרות, בעלי הדעות האחרות יצמחו למשמע דעתכם, ויחד תוכלו לעשות גדולות ונצורות. אך התנגדו בכל לבבכם ובכל נפשכם לכל ניסיון להחליף את בקשת האמת בשאיפת הכוח. והתרחקו מאנשים, מתנועות וממפלגות העושים דמוניזציה ליריביהם. כמאמר ברק אובמה, ״אם כל מה שאתם עושים הוא־לזרוק אבנים, כנראה לא תגיעו רחוק״.