מועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — ראש השנה; זה היום תחילת מעשיך
אעשרת הימים שמראש השנה עד יום כיפור הם מוקד הקודש של הזמן היהודי. האווירה בבית הכנסת דחוסה. כמעט שאפשר לגעת בשכינה השוֹרה בו. הנביא ישעיהו אמר, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (נה, ו). רבותינו שׂרו עם הפסוק הזה. מה פשרו? הרי ה' נמצא בכל זמן ובכל מקום. הוא קרוב תמיד. איך אפשר לדבר על זמן מוגבל שבו הוא נמצא וקרוב?
בזו הייתה תשובתם: "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". משמע, ה' קרוב אלינו תמיד, אבל אנחנו לא תמיד קרובים אליו. הוא נמצא תמיד, אבל לא תמיד אנחנו יוצאים לחפש אותו. כדי שנרגיש את קרבתו של ה' נדרש מאיתנו מאמץ מיוחד. כדי להגיע אל האינסופי שבמרחב הסופי, כדי לפגוש את הנצחי שבלב הזמן, כדי לחוש במה שמעבר לחושים, נדרש מיקוד בלתי רגיל.
גדרושה דרמה של קדושה, המתרחשת במקום הקדוש, בבית הכנסת, בקדושים שבזמנים, הימים הנוראים. דרוש, תחילה, קול רם ונוקב שיחרידנו מתודעת היום־יום אל מודעות של עמידה בתוך דבר מה עצום ונשגב: קול השופר. אנו צריכים להתקרב אל ה' כדי שה' ירגיש קרוב אלינו. זה הדבר המתחולל בעשרת ימי תשובה, והוא מתחיל בראש השנה.
דהעולם, כך נדמה, הופך לאולם משפט. אלוהים עצמו הוא השופט. השופר מודיע כי הישיבה החלה, ואנו, הנידונים, נותנים דין וחשבון על חיינו. אם נכנסים אל החוויה הזו כיאות, יש בכוחה להטות את חיינו אל מסלול חדש. היא מאלצת אותנו לשאול את השאלות שהרות־גורל מהן לא נשאל אף פעם: מי אני? למה אני כאן? איך עליי לחיות את חיי? איך חייתי אותם עד עכשיו? איך השתמשתי במתנתו הגדולה ביותר של אלוהים, הזמן? למי עשיתי עוול, ואיך אני יכול לתקנו? איפה נכשלתי, ואיך אתגבר על כישלונותיי? מה בחיי מקולקל וטעון תיקון? איזה פרק אכתוב בספר החיים? חיים שאין בוחנים אותם, אמר פילוסוף אחד, אינם ראויים לְהֵחָיוֹת. מי שחווה את ראש השנה ואת יום כיפור כפי שיש לחוות אותם, חייו הם חיים שנבחנו.
האלה הם ימים של התבוננות פנימית והרהורים. ימים שאנו עומדים בהם אל מול פניו הגלויים של האינסוף, ויודעים מה קצרים ושבריריים הם החיים ומה קצר הוא הזמן הקצוב לנו על פני האדמה. זו יכולה להיות, וצריכה להיות, חוויה משנת־חיים. לצערנו, לא תמיד היא כזו. התפילות ארוכות. חלקן קשות להבנה, בייחוד הפיוטים עמוסי האקרוסטיכונים ומשחקי המילים הנדירות. חלק אחר מהן עלול להיראות לנו רחוק מעולמנו. הדימוי המרכזי בראש השנה הוא של ה' כמלך היושב על כס המשפט. דימוי זה היה פעם מתבקש מאליו, אך כיום יש פחות מלכים משהיו, וגם אותם מעטים שישנם נושאים בדרך כלל בתפקיד ייצוגי ולא שיפוטי. התפילות שאנו אומרים בראש השנה נוצרו לאורך שלושת אלפים שנה, ורבות מהן צריכות פענוח כדי שידברו אל ליבנו כיום.
ולמרות זאת, אחיזתם של ראש השנה ויום כיפור בעולמו הרוחני של היהודי לא קהתה ולא רפתה. גם יהודים המנוכרים ליהדותם רוב ימות השנה באים בהם לבית הכנסת, ודרמת בית המשפט הארוכה בעולם נמשכת כך גם בימינו: הוויכוח המתמשך בין אלוהים לעמו על גורלו של הצדק ועל צדקתו של הגורל, ויכוח שהחל כשאברהם קרא לאלוהים לראשונה "שופט כל הארץ" ולא פסק מאז, ויכוח שגרם לאלברט איינשטיין לומר כי בגלל "האהבה הכמעט קנאית של היהודים לצדק" הוא מודה למזלו על שנולד יהודי.
זאין עוד כיהודים עם שהאמין באורח צלול כל כך ולאורך זמן רב כל כך שלחיים יש תכלית; שהעולם הזה הוא זירה של מאבק על הצדק ועל כבוד האדם; שאנחנו, כל אחד מאיתנו, חופשיים, בעלי אחריות ובעלי יכולת לעצב את חיינו על פי הנעלים שבערכינו. אנחנו כאן בשביל משהו. נבראנו באהבה ובסליחה בידי אלוהי האהבה והסליחה המבקש מאיתנו לאהוב ולסלוח. וגם אם פעם אחר פעם איננו מממשים את השאיפות הללו, אלוהים נותן לנו שוב ושוב את ההזדמנות ואת הכוח להתחיל מחדש. בראש השנה וביום כיפור, הקדושים בימיו של עם קדוש, אלוהים מזמן אותנו לגדוּלה.
חבפרק הזה אספר את סיפורו של ראש השנה, ואראה מה יכולה להיות משמעותו בשבילנו.