מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמידות הראי"ה — גאוה
אהכרח הוא לאוהב השלמות האמתי לנער מלבו כל אבק הגאווה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח, וכשתסולק הגאווה, מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי־אפשר לבא אל השלמות האמתי, שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת.
באין בכל המידות הרעות מידה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאווה.
גכל מי שמשתוקק לאור ד' שיאיר על נשמתו ימאס בגאווה עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש.
דכל זמן שהגאווה היא בלב אי־אפשר לשוב בתשובה ואי־אפשר להשכיל כל שכל טהור.
ההמטהר עצמו מגאווה יכול לשוב בתשובה שלמה בלא שום מניעה כלל אפילו מהעונות שמעכבים את התשובה.
וכשאדם מכיר שהוא מתגאה הוא רפואה לתיקון הגאווה.
זהגאווה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח.
חהגאווה מסבבת עצלות.
טהגאווה היא הטפשות היותר פראית.
יהגאווה היא בעצמה עונש נורא.
יאכשאדם משתוקק להסרת הגאווה מלכבו נעשים שונאיו אוהבים לו בלבבמ.
יבמי שמתאמץ לזכות להסרת הגאווה מלבבו יזכה לאהבת ארץ־ישראל.
יגהאוהב את ארץ־ישראל באמת יזכה לשנא את הגאווה.
ידהחפץ באמת לשנא את הגאווה יזכה לענוה אע"פ שנראה לו בתחלה שהוא רחוק ממנה.
טומי ששונא את הגאווה באמת, כל מחשבותיו שעולות על לבו הן דברי תורה.
טזהשונא את הגאווה יזכה לברר הלכה ברורה.
יזהשונא את הגאווה זוכה להתענג כדבקות בד'.
יחהשונא את הגאווה מתקדש האויר הסובב אותו.
יטכל מי שסבל הרבה מגאותו יודע יותר איך לשנאתה.
כאפילו כשמשפילים את האדם הרבה אין לו לנגע בגאווה.
כאאדם גדול אינו צריך לקנאות בקטנות כדי שלא יבא לשפלות הגאווה.
כבאין שום חשש גאווה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת וגילוי הנשמה.
כגטפשות היא להתבטל מן הלימוד, או מכל דבר טוב או מחידוש או אפילו מכתיבת חידו"ת. מפני חשש תערובת גאווה. כ"א צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו, והגאווה או שתדחה או שתתקדש ותתרומם למקורה או שתתבטל ע"י תשובה תתאה ועילאה.
כדאדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבא ימלא גם על־ידן ענות־רוח עד אין קץ, שהרי הם הם המעירים אותו לתבע מעצמו את פתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם.
כהבחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאווה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאווה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאווה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כוחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.
כוכשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת־אחת ולהשתמש במידת הגאווה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירכה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים.
כזלפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש־קדשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענוה פסולה, וגאווה זו היא ממולאת בענוה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת־נצח לכל.