הלכות טומאה הן מהסבוכות והמורכבות שבהלכה היהודית. הפרק הראשון במסכת אהלות מסדיר את דיני טהרה. אמנם הוא כאילו מציג תמונה שלמה, אך זו מתמקדת למעשה בפרט אחד, בשינויים ההלכתיים שבין אדם לכלים. שינויים אלו תלויים ברמת הטומאה ובצורת העברת הטומאה, אבל משנתנו מתמקדת רק בבדיקה של רמת הטומאה. לעומת זאת משנת כלים פרק א מתמקדת בעיקר בהיררכיה של החומר המטמא, ובדרכי העברת הטומאה. במבוא לסדר טהרות סקרנו את ההלכות באופן כללי, ועמדנו על המסר הכללי שתובע לימוד מחד גיסא, ומאידך גיסא מעניק לחכמים מעמד מרכזי כמורי הדרך שרק להם מעין מונופול על דרכי השמירה של הטהרה.
הפרק מתחיל במעין כותרת הכתובה כחידה. מי שקורא את הכותרת בלבד קרוב לוודאי שיתקשה להבין במה מדובר. עם זאת, הכותרת מאפשרת לזכור את ההלכות השונות. זו אפוא כותרת שנועדה לזיכרון. היא כתובה בצורה מספרית עולה: שניים טמאים במת, שלושה טמאים, ארבעה וחמישה טמאים, ובהמשך משניות "כיצד" המבהירות כל אחת מהחידות. משניות "כיצד" מתחלקות לשני סוגים. האחד משניות הבאות לפרש הלכה קדומה, והן מאוחרות לה ונושאות אופי של מעין תוספתא המסבירה את המשנה הקדומה. הסוג השני הוא משניות כמו בפרק שלנו. המשניות נשנו לגופן, ללא שימוש בלשון "כיצד", ולאחר מכן נוסחה כותרת והמשניות נערכו מחדש כאילו היו הסבר לכותרת.
משניות רבות פותחות עניין (פרק או מסכת) בפתיחה מספרית.
הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו, משום שהם זכרו את המשניות בעל פה והמספרים היו כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון. ייתכן גם שהייתה פעם משנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, או לחילופין שהייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך לאו דווקא שיטת עריכה קדומה. ואכן, למשניות המספריות אופי מסכם של כלל, ועל כן סביר יותר שזו שיטה מאוחרת. בירושלמי מיוחסת הגישה המספרית לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג). זו עדות לשיטת העריכה ולכך שאמוראים הכירו אותה והכירו בייחודה, עם זאת אין ללמוד מכאן על הכרונולוגיה של השיטה. כפי שראינו בפירושנו לתרומות נִראה שגרעין המשנה כלל רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. רק בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית, וכך נוספו בה כמה מילים מיותרות. גם משנת נדרים (פי"א מ"י) היא כזאת. המשנה פותחת ב"תשע נשים נדריהם קיימין" ומכילה מקרים ברורים שכבר התלמוד חש בייתורם ואומר שלמעשה שניים או שלושה כללים כאן: "אמר רבי יוחנן שתים הן, ולמה תנינן תשע, בשביל לחדד את התלמידים, וכרבי יודה שלש" (ירו', נדרים פי"א הי"א, מב ע"ד), והרחבנו בכך בפירושנו לנדרים. פתיחה קדומה זיהינו בפתיחת מסכת נגעים ונציג אותה, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במקומה.
גם במקרה שלנו (משנת אהלות) הפתיחה המספרית קדומה. העריכה לפי גישה זו כבר הייתה מוכרת לרבי עקיבא (להלן משנה ג), שכן הוא מתייחס למספר ומוסיף מקרה חמישי. חכמים מתנגדים לו, והמחלוקת איננה על ההלכה אלא סביב השאלה האם מותר להגדיר את המקרה הנוסף של רבי עקיבא כמקרה חמישי. ברור, אפוא, שתנאי דור יבנה הכירו את הפתיחה המספרית ואף ייחסו לה חשיבות, והתווכחו האם מותר להוסיף רמה חמישית.
מכאן יש להסיק שגוף המשניות (א-ד) נערך לפני דור יבנה, ובראשית דור יבנה לכל המאוחר נוספה הפתיחה המספרית. במקביל הייתה גם עריכה אחרת לחומר ההלכתי שבמשניות אלו והיא מופיעה במשנה ד, כפי שנפרשה להלן.
כרקע הלכתי לכל הלכות טומאה נסתפק בהגדרת הכללים הבסיסיים. בפועל הבחינו חכמים בשלוש דרגות טומאה עיקריות: הטומאה, אב הטומאה וולד הטומאה. הטומאה עצמה היא המת עצמו או חלקים ממנו – אלו טמאים מגופם ומטמאים גם ב"טומאת אוהל" (אם שהה אדם עם המת תחת כיסוי גג הוא נטמא). הטומאה עצמה מכונה בספרות הראשונים גם "אבי אבות הטומאה" (רש"י לשבת סו ע"א; פסחים יד ע"ב ועוד). אב הטומאה הוא מי או מה שנגע בטומאה, או השרץ והנבלה שהם טמאים בגופם. חפץ או אדם שנגע באב הטומאה הוא ולד הטומאה, ומי שנגע בוולד הטומאה טמא טומאה קלה בלבד. הבבלי קובע בפשטות שאינו טמא מהתורה, אך מדברי סופרים חייבו אותו טבילה (פסחים יד ע"ב - טו ע"א), אבל בירושלמי יש מחלוקת בדבר, האם ולד הטומאה מטמא מדבר תורה או מדבריהם (שקלים פ"ח ה"ה, נא ע"ב; מעשר שני פ"ג ה"ח, נד ע"ב). בשתי הסוגיות מדובר באוכלין, ולא נאמר האם הלכה זו חלה רק בטומאת אוכלין או בכל נושא. מכל מקום חכמים סברו שטומאת מה שנטמא בוולד הטומאה היא טומאה קלה (ספרא, זבים פרק ה הי"א, עז ע"ב). משנת סוטה (פ"ה מ"ב) מביאה דרשה להלכה זו, אך גם מעידה שלא הדרשה יצרה את ההלכה אלא היא הייתה כבר קודם. רביעי לטומאה לא טימא כלל אך בכל זאת נקבע שהוא מטמא משקים, ומשקים מטמאים הלאה: "מטמא חברו וחברו חברו אפילו הן מאה" (תוס', טבול יום פ"א ה"ג, עמ' 684). את הטומאה עצמה אי אפשר לטהר, שכן טומאתה מגופה. אב הטומאה מחייב שבעה ימי טהרה וטבילה בימים השלישי והשביעי. ולד הטומאה טמא יום אחד וחייב טבילה בערב ("הערב שמש"). מי שנגע בוולד הטומאה חייב בטבילה, ואינו צריך לחכות עד הערב. במקביל נעשה שימוש במערכת מונחים מקבילה, "ראשון לטומאה" שהוא מקביל לאב הטומאה ו"שני לטומאה" שהוא מקביל לוולד הטומאה. משנתנו עושה שימוש במערכת הגדרות זאת. לא מצינו אבחנה בין שתי סדרות מונחים אלו (בין "אב" ו"ולד" לבין "ראשון" ו"שני"). יש להניח שהמונחים "אב" ו"ולד" היו המונחים הקדומים, וכאשר התפתחה המערכת ההלכתית ונוצרו טומאות קלות יותר איבד המונח "ולד הטומאה" את ייחודו והפך לשני לטומאה, שאחריו יש שלישי ורביעי, "אפילו הן מאה" (תוס', טבול יום שם).
הטומאות העיקריות
שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב – הנוגע במת טמא טומאת שבעה, מי שנוגע בו טמא טומאת הערב שמש, והשלישי, שנגע בשני, טהור. טומאת שבעה היא הטומאה החמורה, והיא מחייבת טבילה והזאה במי חטאת בימים השלישי והשביעי. טומאת הערב שמש אינה מחייבת אלא טבילה בערב. כאמור שלישי שנגע בשני טהור, אבל ממשניות אחרות אנו יודעים שכל זה בכלים או באדם, אבל לאוכלין דין שונה שנעסוק בו להלן. משנתנו אינה מזכירה אוכלין, והיעדר זה ניתן להסביר כהשמטה מכוונת, שכן המשנה רוצה להתמקד בנושא אחד מתוך דיני טהרות. אפשר גם שהמשנה לא הכירה אבחנות נוספות, אבל לפי הסבר זה תיווצרנה מחלוקות נוספות עם משניות וברייתות אחרות, סביב פרטים רבים. שאלה עקרונית זו תלווה אותנו גם בהמשך פירוש המשנה, ועסקנו בכך במבוא.
שלשה טמאים במת שנים טמאים טמאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב – מקרה שני הוא ששלושה טמאים והרביעי טהור, וכן הלאה. המשניות להלן יסבירו את המקרים השונים. ארבעה טמאין במת שלשה טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טמאת ערב.
כיצד שנים – מהו המקרה שרק שניים טמאים? אדם [ה]נוגע במת טמא טמאת שבעה אדם נוגע בו טמא טמאת ערב – אדם מעביר טומאה רק אם הוא ראשון לטומאה. הסיכום הגרפי יבוא בסוף משנה ג. דין אדם הוא כדין כלים במקרה זה – הראשון טמא טומאת שבעה, והשני טומאת ערב (תוס', פט"ו ה"י, עמ' 613). ההלכה בתוספתא שם נאמרת במהלך ויכוח בין בית שמאי ובית הלל כהלכה מוסכמת, והיא מן הסתם קדומה להם.
בתוספתא מובא דין עקרוני: "אחד הנוגע [אהילות] אחד המאהיל ואחד המסיט כולן מונין במת אין לך שמטמא במשא המת אלא אדם בלבד האוכלין והמשקין והכלים אין מטמאין במשא המת" (פ"א ה"א, עמ' 598). טומאת מגע, היסט ואוהל הן דרכי העברת הטומאה, אבל רק אדם הנושא אדם (טומאת משא) חייב, ולא כלים הנושאים את המת. האלונקה שעליה המת מוטל נוגעת במת וטמאה, אבל אם יש חפץ המפריד בינה לבין המת (כגון סדין על האלונקה) הסדין טמא טומאת שבעה, והאלונקה אינה טמאה טומאת משא, אלא רק טומאה קלה בשל הנגיעה בכלי הנוגע במת, ואם על האלונקה שני סדינים הרי שהיא טהורה מכול. אבחנה בין סוגי העברת הטומאה עומדת במרכזה של משנת כלים (פרק א).