יש מביאין את הטומאה
בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה:
וחוצצין
בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה:
השידה
תיבה גדולה מאד:
והתיבה
קטנה משידה:
והמגדל
ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן:
כוורת הקש
עשוי מקש:
כוורת הקנים
העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]:
ובור ספינה אלכסנדרית
הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם:
שיש להן שולים
רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת:
שהם כוריים ביבש
אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]:
ויריעה
הן עורות שפורסין להיות אהל:
וסקורטיא
שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו:
וקטבליא
עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]:
וסדין
אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']:
ומפץ
הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך:
ומחצלת
הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]:
שהן עשויין אהלים
נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]:
ועדר בהמה טמאה וטהורה
הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]:
ומכונות חיה ועוף
קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן:
והעוף ששכן
שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]:
והעושה מקום לבנה בשבלים
י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]:
האירוס
הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין:
ואוכלים טהורים
ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]:
ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין
דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם:
חוץ מן העגול של דבלה
שרגיל להשתמש בו לאהל.