הקדמה לפרק ראשון
הפרק מתמקד בניהול השותפות בחצר המשותפת, "חצר השותפין" בלשון חז"ל. הפרק הקודם עסק בשימור השותפות, כאשר משום מה התמוטט מבנה וללא בנייה מחודשת או שיפוץ מהותי לא תוכל השותפות להתקיים. כפי שטענו, בתשתית הפרק מונחת ההנחה שתנאי השותפות הקיימים מבטאים הסכמה רב-דורית שאינה ניתנת להפרה, וכל הצדדים נדרשים להשקיע למען שימורה, או לפחות לפצות את מי שייפגע מפירוק השותפות. בפרק זה מדובר במצב שבו יש הסכמה חלקית על שינוי השותפות. דיני שותפות מתחילים בפרק י במסכת בבא מציעא והחלוקה של הבבות מתעלמת משיקולי תוכן, והיא מבוססת על גודל המסכת. בתוספתא לעומת זאת המצב הפוך. התוספתא המקבילה לפרק מצויה בסוף החטיבה של בבא מציעא.
החצר המשותפת הייתה צורת דיור מקובלת בארץ. היא מופיעה במקורות רבים וגם בממצא הארכאולוגי בעיירות ישראל מהתקופה (איור 2). מספר הדיירים (השותפים) בחצר המשותפת לא היה קבוע. מהמשניות אנו שומעים על דיירים רבים, אבל גם על חצר משותפת קטנה יותר. כך למשל מוגדרת במדרש התנאי עיר (או נכון יותר עיירה קטנה): " 'אשר אין להם חומה סביב' וכמה הם בתים? שנים. 'החצרים' שנים שתי חצירות של שני בתים, היו שלש של שני שני בתים, הרי אילו כבתי ערי חומה" (ספרא בהר, פרק ו ה"א, קט ע"ד). בעקבות המדרש גם הבבלי מגדיר "עיר": "שלש חצירות של שני בתים" (עירובין מז ע"א), וכן: "אמר רב אשי: אם יש שם שלש חצירות של שני בתים – הוקבעו" (בבלי, שם נה ע"ב). אלו חצרות מינימליות, וממילא ברור שהיו גם חצרות מורכבות יותר, ובעלות אוכלוסייה גדולה יותר.
בממצא הארכאולוגי מצויים בתים בגדלים שונים, החל מבית פרטי עם חדר או שניים וכלה בחצר שיש בה בתים (בלשוננו חדרים) רבים (לעיל איור 2). ההלכה מרבה לעסוק בחצר השותפים שכן זו יוצרת מגע בין אנשים ומערכת שאלות הלכתיות, החל מעירוב וכלה ביחסי נזיקין.
אומנם החצר המשותפת לא הייתה בהכרח הטיפוס התדיר בארץ, אבל בספרות חז"ל סתם "חצר" היא חצר שותפין (כמו במשנתנו). נוסיף עוד שבדרך כלל מהממצא הארכאולוגי קשה לדעת האם הדיירים השונים בחצר הגדולה היו בני משפחה מורחבת או דיירים פרטיים; זאת אנו יודעים רק מספרות חז"ל העוסקת ב"חצר השותפין". כפי שהנחנו בפרק הקודם (בבא מציעא פ"י מ"א) ייתכן שבראשיתה החלה חצר השותפין מחצר השייכת למשפחה מורחבת, אבל ברבות הימים והתפצלות המשפחות עומעם הקשר המשפחתי והדיירים הפכו למעשה לשותפים שאינם בהכרח קרובי משפחה.
עפ”י כתב יד קופמן
שותפים – בחצר. גם כאן הפשוט ביותר הוא להסביר את המשנה בחצר השותפין, משום שמשנה ב עוסקת בגינה, ובתוספתא הדין מובא בהקשר של שטחים חקלאיים אחרים. המשנה משקפת מצב שבו השותפים דיירים פרטיים שלכל אחד מהם זכות מסוימת בחצר (לא בהכרח זכות שווה). שרצו לעשות מחיצה בחצר – הסכימו לעשות מחיצה כדי לחלק את החצר וליצור מרחב פרטי לכל אחד או לחלק מהשותפים. מסתבר שיש הסכמה על חלוקת החצר, אך אין הסכמה על טיב המחיצה ומיקומה. בונים את הכותל באמצע – שני הצדדים מקצים משטחם מרחב להקמת המחיצה. ממילא מתעוררת השאלה מה הדין כאשר אחד הצדדים מעוניין במחיצה והשאר לא, או שכמה מהשותפים רוצים מחיצה ואחרים מתנגדים לכך. אם רק אחד מעוניין ייתכן שחכמים יתנגדו לכך מטעמים של פגיעה בשותפות, או שהמחיצה תיבנה על ידו בשטחו, ושאר השותפים לא ייפגעו מהבנייה אלא בעקיפין. מכל מקום במשנתנו אין המשנה עוסקת בכך (אלא במשניות הבאות). אם יש בחצר שותפים רבים יהיה צורך ליישם את ההכרעה במשנה על מקרה כזה, ולא נעסוק בכך.
מסתבר שקיימת הסכמה בסיסית שכל אחד הוא הבעלים של שטח החצר הסמוך לפתח ביתו. פרטים נוספים על הסכמות אלו יידונו בהמשך הפרק.
מקום שנהגו לבנות גביל – בעדי נוסח אחרים "גויל" או "גוויל". גביל, או גוויל, הוא אבן בלתי מסותתת (להלן). כלומר היא מסותתת מארבעת פניה הנושקות באבנים אחרות, אך לא מבפנים ומבחוץ (איור 3). גזית – אבן מסותתת משני פניה (פנים וחוץ), או רק מהפן החיצוני. אבנים ששימשו לבנייה בתקופה הרומית היו בדרך כלל מסותתות כלפי חוץ וכלפי פנים; הסיתות היה גס ביותר, או שלא היו מסותתות כלפי פנים כלל. קפסים – ב-פ כפרסיס, ב-ל כפיסין, ב-נ כפיסי'. יוסבר להלן.
לבינים – בונים בלבנים, בונים הכל כמנהג המדינה – חומר הבנייה הוא "כמקובל". המשנה מותירה פתוחה שאלה מסקרנת: אם כל השותפים מסכימים, האם אין הם רשאים לשנות ממנהג המדינה? מן הסתם הזכות בידם. אך אם אחד השותפים איננו מסכים למנהג המדינה באשר לחומר הבנייה, הרי שלפניו פתוחות שתי אפשרויות: הוא עשוי לוותר על עמדתו ואז יש הסכמה בין השותפים (גם אם הושגה בקושי), או שיתנגד וכל הבנייה לא תצא לפועל. אם כן מה המשמעות של הקביעה? מתברר אפוא שבעצם ההנחיות שבמשנה הן הנחיות לרצון טוב. אם יש הסכמה אז מן הראוי לבנות כמנהג המדינה, אבל למעשה אין לפרטים השונים תוקף משפטי אלא זו הנחיה כללית. היחיד יכול לפרוש מכל הבנייה אם פרטיה אינם לרצונו. כפי שנראה בסוף המשנה משפט זה נכון על ההלכה הנוכחית, עם זאת ההלכה הבאה במשנה מבהירה את הצורך והמשמעות המעשית של הקביעה המשפטית. ברם כפי שהדגשנו במבוא אין צורך לחפש תמיד את המשמעות המשפטית של הקביעות. לפנינו בראש ובראשונה מערכת קביעות המכוונת את חיי השותפים וקובעת כיצד חיים בצוותא, ולא באה רק כדי לענות על שאלות משפטיות. השאלות המשפטיות מתעוררות במקרים קיצוניים שבהם ההסכמה קרסה, וכמובן צריך לטפל במקרים כאלה ולקבוע מה יאמר על כך החוק. אבל מערכת ההלכות שבמשנה נועדה קודם כול ליצור תשתית של הסכמה.
זאת ועוד, הבונים נדרשים להחליט סדרת החלטות. המשנה דנה רק בטיב החומר שהמחיצה נבנית ממנו, אבל גם לא כל האבנים שוות, וניתן לסתת אבן בקפדנות או בפחות קפדנות, לטייח או לא לטייח, וסדרת שאלות נוספות שרק חלקן נדונות במשנה.
שאלה אחרת תהיה שאלת רוב ומיעוט. מה קורה אם בחצר יותר משני שותפים – האם הרוב רשאי לכפות על המיעוט, ובאילו תחומים? משנה ה תענה בעקיפין על שאלה זו.
בגביל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים – עובי האבן שישה טפחים, שכן ללא סיתות הבליטות תופסות שטח של טפח מכל צד. ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה – בנייה בגזית מאפשרת אבן עבה פחות, שכן גוף האבן הוא ארבעה או חמישה טפחים. פשוט להסביר את המשנה שהגזית מסותתת מצד אחד ולכן רוחבה (פחות הסיתות) חמישה טפחים. אבני הבנייה הקדומות לא היו בגודל אחיד, ואין בידנו לקבוע מידות ממוצעות. בבדיקהמדגמית במפות סקר אחדות ובדו"חות חפירה עלה עובי ממוצע של שלושים ס"מ, כלומר חמישה טפחים.
ובקפסים זה נותן טפחיים – כפיס הוא אבן מסותתת משני צדדים, ולכן רוחבה ארבעה טפחים (24 ס"מ בערך). ובלבינים זה נותן טפח ומחצה – אורך לבנה שלושה טפחים. אין בידינו ממצא ארכאולוגי מספיק לאישוש הקביעה או לדחייתה. וזה נותן טפח ומחצה – המרחב הנחוץ ניתן על ידי השותפים בצורה שווה, לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלשניהם – אם קיר מחיצה ישן נפל יש להניח שנבנה בעבר לפי העיקרון שבמשנה, לכן השטח והאבנים מתחלקים בשווה על בסיס העיקרון של משנה א בפרק הקודם (בבא מציעא פ"י מ"א). בכך ניתנת משמעות משפטית לקביעה שברישא. אומנם הבנייה עצמה תלויה ברצון טוב ובהסכם על הפרטים, אבל בפועל יש להניח שהבנייה נעשתה לפי המקובל ולכן חלוקה לאחר שנים רבות מתבצעת על בסיס ההסכמות המקובלות.
סוגי אבנים
גזית – שורש המילה הוא גז"ז; אלו אבנים גזוזות, כלומר מסותתות. בתנ"ך המילה מופיעה כמונח לאבן מטיב מעולה (מלכים א ו לו; עמוס ה יא ועוד); בדרך כלל אין הסבר למילה, רק פסוק אחד מבהיר מה הכוונה: "כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ" (מלכים א ז ט), כלומר גזית היא אבן מסותתת גם בפן החיצוני וגם בפנימי, "מבית ומחוץ", וכן אומר המדרש: "לא תבנה אתהן גזית. אין גזית אלא גזוזות, שהונף עליהם ברזל" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש יא, עמ' 244). כך גם הובן הפסוק ממלכים בספרות חז"ל. כך בבבלי (ג ע"א): "גזית – אבני דמשפיא" (אבנים משויפות), אם כי כמובן גם לפסוק זה הוצעו דרשות המוציאות אותו מפשוטו, כגון "רבי נחמיה אומר מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנאמר כל אלה אבנים יקרות במדת גזית, מגוררות במגירה מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר 'מבית ומחוץ', בבית לא היו נשמעין, אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים" (תוס', סוטה פט"ו ה"א).
אם כן, לפי רבי נחמיה אבן גזית מסותתת רק מבחוץ, וההמשך הוא מדרש שרעש הסיתות לא היה נשמע בפנים, שכן הסיתות נעשה מחוץ למקדש (להר הבית). ההסבר הוא כמובן מדרשי, ואין הדרש מוציא את המשמעות הפשוטה. אבל במקרה זה ייתכן שרבי נחמיה מניח שגזית היא סיתות מבחוץ בלבד.
מהכרתנו מאות אתרים מהתקופה, האבן החיצונית היא כמעט תמיד מסותתת, אבל הפן הפנימי לעיתים איננו מסותת, או מסותת בצורה גסה בלבד (איור 4).
במקדש ניצבה "לשכת הגזית", שהייתה כנראה בנויה מאבני גזית. בדרך כלל המקורות מדברים על הפן החיצוני של הקיר. כך למשל "רבי אלעזר בן שמוע אומר שלש מדות בתלמידי חכמים: אבן גזית, אבן פינה אבן פסיפס: אבן גזית כיצד? זה תלמיד ששנה מדרש. בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו, שואלו במדרש אומר לו, זהו אבן גזית, שאין לה אלא פה אחת. אבן פינה כיצד? זה תלמיד ששונה מדרש והלכות. בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו, שואלו במדרש, אומר לו. בהלכות, אומר לו. זהו אבן פינה שאין לה אלא שתי פיות בלבד...", ובהמשך: "...זו היא אבן פסיפס שיש לה ארבע פיות מארבע רוחותיה" (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ח, עמ' 86). "פה" הוא צד נאה ומתוקן (מסותת), הנגיש לציבור. לאבן גזית פן אחד, כלומר מבפנים אין היא מסותתת. לאבן פינה שני צדדים, ולפסיפס ארבעה. במקבילה בנוסח ב מוזכר סוג נוסף של אבן, "מרובעת", אך ללא הסבר (פמ"ו, עמ' 129).
גוויל, או גביל, היא כמובן אבן שאיננה מסותתת: "גויל – אבני דלא משפיא" (בבלי, ג ע"א). המילה "גוויל" משמשת גם כמונח לעור שיש עליו מעט שיער: "כותבין על הקלף במקום בשר, ועל הגויל במקום שער, ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה, אין קורין בו" (מסכת סופרים, פ"א ה"ה, עמ' 99 ועוד הרבה).
בשלב זה מן הראוי להציג את סוגיית הבבלי (ג ע"א) בנושא בשלמותה, זו שלעיל הבאנו ממנה קטעים: "גויל – אבני דלא משפיא; גזית – אבני דמשפיא, דכתיב: 'כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית' (וגו'). כפיסין – ארחי; לבינין – ליבני. אמר ליה רבה בריה דרבא לרב אשי: ממאי דגויל – אבני דלא משפיא נינהו, והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא? דילמא פלגא דגזית הוא, והאי טפח יתירא לביני אורבי הוא, כדקאמרינן: כפיסין – ארחי, לבינין – ליבני, והאי טפח יתירא לביני אורבי! אמר ליה: וליטעמיך, כפיסין – ארחי מנלן? אלא גמרא גמירי לה, גויל נמי אבני דלא משפיא – גמרא גמירי לה".
תרגום: גוויל – אבנים שאינן משופות (מסותתות), גזית – אבנים מסותתות. שכן כתוב "כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית" (וגו'). כפיסין הן אריחים, ולבנים הן לבנים (והטפח הנוסף [בהפרש שבין גוויל לגזית] הוא לבליטות). אמר לו רבה בנו של רבא לרב אשי, מניין שגוויל הוא אבנים שאינן משופות (מסותתות), וטפח ההפרש הוא לבליטות? אולי גוויל הוא חצי גזית והטפח היתר הוא "לביני אורבי"? אמר לו (רב אשי) ולשיטתך, מניין שכפיסין הם אריחים, אלא תלמוד למדנו; גם שגוויל הוא אבנים שאינן משופות תלמוד למדנו).
לפי ההסבר הראשון גוויל הוא אבן בלתי מסותתת גם מבפנים וגם מבחוץ, וגזית מסותתת משני הצדדים, והבליטות הן חצי טפח מכל צד. רבה מציע שגזית היא אבן מסותתת משני צדדים וגוויל הוא חצי גזית, כלומר אבן מסותתת מצד אחד. הסבר זה של רבה נדחה (על ידי רב אשי ועל ידי עורך הסוגיה), אבל אין להסיק מכך שדעתו של רבה נעלמה. היא עדיין הסבר אפשרי. למעשה ניתן להציע אפשרויות מספר:
1. גוויל הוא אבן בלתי מסותתת משני צדדים, גזית מסותתת משני צדדים, והבליטות הן חצי טפח מכל צד.
2. גוויל הוא אבן בלתי מסותתת משני צדדים, גזית מסותתת מהצד החיצוני בלבד, והבליטות הן טפח בצד הפנימי.
3. גוויל הוא אבן בלתי מסותתת מצד פנים, ומסותתת מבחוץ; גזית מסותתת משני צדדים (גם מבפנים), והבליטות הן טפח מהצד הפנימי בלבד (איור 5).
הפסוק מספר מלכים שולל את הפרשנות השנייה, הבבלי מעדיף את הראשונה, ורבה מציע את הפרשנות השלישית. איננו יכולים להתווכח מול הנימוק "גמרא גמירי לה", אבל מהמקורות שהשתמרו מתקופת חז"ל דעתו של רבה אפשרית. מכיוון שבמשנה מדובר בקיר הניצב בין שתי חצרות, אין בו פן פנימי ופן חיצוני. אין זה סביר שהקיר יהיה מסותת מצד אחד בלבד. נתון זה נאמר במשנה ב במפורש (כפי שנפרשה להלן). לפיכך אנו מצטרפים להצעת עורך הבבלי ורב אשי שגזית מסותתת משני צדדים, וגוויל בלתי מסותת כלל (הצעה 1). מכל מקום בשטחי בנייה אנו מוצאים גם אבני גזית (משני הצדדים), גם אבנים מסותתות מצד אחד, וגם אבנים בלתי מסותתות משני הצדדים. נשאלת רק השאלה כיצד כונתה כל אחת מהאבנים הללו. להלן במשנה ב נוכיח שגוויל הוא אבן בלתי מסותתת משני הצדדים (1), ולאבן המסותתת מצד אחד (2) קראו "חזית".
המשך הסוגיה מתמקד בכפיסין, ונעסוק בהם להלן.
אשר ללביני אורבי, באתרים מספר בארץ מצאנו קיר הבנוי משתי שכבות. הצד החיצוני הוא אבני גזית והצד הפנימי בלתי מסותת, אלא מדוּפן בשכבת טיח עבה שעובייה כ-20-15 ס"מ. טיח זה הוא גס, ובתוכו אבנים קטנות. אנו מציעים שזהו לביני אורבי. במקורות ארץ ישראל נקרא טיח זה "ריכסא". המשנה איננה מדברת עליו, ואכן בארץ אנו מכירים שיטת בנייה זו רק מהתקופה הביזאנטית.
הבבלי (ג ע"א) מבחין בין "ביני (לביני) אורבי" ובין "ריכסא" לפי העובי שלהן, הריכסא עבה יותר: "כל ביני אורבי – טפח. הני מילי בטינא, אבל בריכסא בעי טפי" (דברים אלו בטין, אבל בריכסא צריך יותר). כלומר המשנה מדברת על קיר טיט, אבל ריכסא צריך קיר עבה יותר. כאמור, אורבי וריכסא אינם מוכרים ממקורות ארץ ישראל. בשטחי ארץ ישראל איננו מכירים בנייה בטיט, אך ייתכן שזו לא השתמרה.
אורבי הוא כמו אורבני – קנים אגודים המשמשים למחיצה או קיר, מעין מחצלת עבה וגסה: "אמר רבי אבא: הני צריפי דאורבני, כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן – כשרין. והא אגידי מתתאי!" (בבלי, סוכה יג ע"ב). מעדנים הם קבוצת הקנים האגודים יחדיו. רש"י מפרש שהם גבעולי הערבה (על הבבלי, שם ד"ה דאורבני; סנהדרין פב ע"ב ד"ה אורבני), ורמב"ם מדבר על גומא (פירושו לאהלות פי"ח מ"ט, וראו פירושנה לה), ושניהם התכוונו לדבר אחד. צריפי דאורבני הוא צריף הבנוי ממחצלאות כאלה, ולביני אורבי הן לבנים שעירבו בהן קנים, או קנים מעורבבים בטיט בסגנון הבנייה בכפר הערבי המסורתי, סגנון שאיננו מוכר מהתרבות הארץ-ישראלית בתקופה הרומית.
רש"י הציע שלביני דאורבי היא בנייה עם טיח בין נדבך לנדבך: "בין דימוס שמכאן ובין דימוס שמכאן ונותן טיט באמצע" (על הבבלי, ג ע"א ד"ה לביני אורבי). גם שיטה כזאת איננו מכירים בארץ ישראל הרומית, והיא איננה סבירה. לעיתים אנו מוצאים בנייה מאבנים בלתי מסותתות בצידן העליון והתחתון, וברווחים בין האבנים אבנים קטנות למילוי (איור 6). אפשר שזו כוונת הבבלי, מכל מקום אפשר שבבבל הייתה שיטה זו רווחת.
כפיס לבינה ואריח– כפי שהבאנו, הבבלי הציע שכפיס הוא אריח. פרשנות זו מנוגדת למשנה בעירובין (פ"א מ"ג) המדברת על קורה המשמשת לעירוב: "הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח
לארכו".האריח הוא, כנראה, סוג של לבנה שאורכה שלושה טפחים ורוחבה טפח אחד, כפי שנראה להלן. האריח מופיע בשלושה הקשרים: בדיני עירובין, בדיני כתיבת ספרים ובמגילות. פרשיות מספר צריכות להיכתב כאריח על גבי לבנה, כלומר באופן זה:
דוגמה זו מופיעה רק בתלמוד הבבלי (ג ע"ב), ושם מדובר באותן מידות ללבנה ולאריח כפי שהן לפנינו. אריח הוא לבנה המוצבת לרוחבה, ולבנה מוצבת לאורכה. כאמור, בארץ ישראל הבנייה באריחים נדירה. מכאן עלינו להסיק כי חכמים הקלו מאוד ותבעו שהקורה תהיה מסוגלת להשתלב בבנייה פוטנציאלית של החומרים הקלים הקיימים בשוק, אף שאין זו אופציה ריאלית. עם זאת מעניין שחז"ל לא הקלו ולא אפשרו שהקורה תהיה מסוגלת לשאת רק בניין עץ. בנייה מעין זו לא נחשבה מספקת וריאלית כלל. המשנה בעירובין (שם) ממשיכה ומסבירה מהו האריח: "ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים" – מכיוון שאריח לא היה חומר בנייה רגיל, המשנה מסבירה מה טיבו המדויק. עם זאת מן הראוי להעיר שלעיתים התנא או האמורא מסביר מונח כלשהו גם אם הוא מוכר בחיי היום יום. הסברים אלה באים כאשר המונח הוא דוגמה לכלל, והתנא רוצה לנסח את עובייה של הקורה. הלבנה אורכה שלושה טפחים, והאריח חצי מזה – טפח וחצי, ואם הקורה רחבה טפח היא מסוגלת לשאת עליה שורת אריחים כך שיבלטו מעט מבחוץ. לפי דיון הגמרא (הבבלי והירושלמי, ראו להלן) עולה שאורכו של האריח הוא שלושה טפחים. כן יוצא גם מדברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא.
המאירי מדגיש שהרוחב נדרש כדי שיהיה היכר שהקורה הוצבה לשם עירוב, ברם לפי ההבנה הפשוטה חכמים רצו שהקורה תהיה קרובה לקורה ריאלית. מאוחר יותר, פרשן מקורי כמאירי מתקשה כבר לקבל את ההסבר הריאלי. הבבלי מסביר שניתן לעבות את הקורה בטיט. בכך הבבלי משקף את שיטת הבנייה בבבל; בארץ ישראל השימוש בטיט היה נדיר. גם השימוש בלבנים לבנייה היה נדיר למדי. אבל במקורות נזכרת בנייה בלבנים פעמים מספר, במיוחד נזכרת בניית בתי לבנים בשרון, ושם זו הייתה צורת הבנייה המקובלת (משנה, סוטה פ"ח מ"ה). בממצא הארכאולוגי כמעט איננו מוצאים בנייה בלבנים מהתקופה הרומית, וחומרי הבנייה היחידים המוכרים הם אבנים טבעיות שסותתו במידה זו או אחרת. ייתכן שהלבנים הוכנו מטיט ולא השתמרו, ועדיין הדבר מחייב בירור. דווקא הלגיון הרומי השתמש במידה רבה בלבני אבן לבניית מגורים לחייליו, וחומות להגנתם.
מכל מקום הבבלי מסביר שיש סוגי לבנים שונים (ג ע"א); מן הסתם כך היה במקומות שונים שהשתמשו בהם בלבנים בבנייה. בבנייה הארץ-ישראלית בתקופת המקרא נמצאו לבנים, כך למשל בתל עיטון השלבים הנמוכים בנויים מאבן, והחלק העליון מלבנים (איור 7). גם בתקופה ההלניסטית התופעה מצויה, אך בתקופת המשנה והתלמוד הבנייה בלבנים מועטה ביותר. במכלול זה בולטות לבנים תוצרת הלגיון הרומי, ששווקו כמוצר לכל דורש (ומשלם). מתוך אלפי אתרי הסקר הארכאולוגי נתגלו שלושים אתרים ובהם לבנים, בדרך כלל לבנים שבורות. חלקן באתרים קדם-רומיים, שבהם הבנייה בלבנים הייתה כאמור נפוצה, אך גם מעט באתרים רומיים מובהקים. באזור שפלת הדרום נמצאו גם קירות לבנים, אם כי קשה לתארכם. הבנייה בלבנים מיוצגת בממצא הארכאולוגי בתקופה הרומית הרבה פחות מאשר בממצא הספרותי.
את הלבנה מכינים מטיט; יוצקים אותו לתבנית בצורת תיבה עם חומרי מילוט מהטבע (משנה, אהלות פי"ג מ"ו). ברומא ובאירופה נמצאו בתי חרושת ליציקת לבנים, וכנראה גם הצבא הרומי בארץ ייצר לבנים (איור 8). מכל מקום הבנייה בלבנים נחותה בהשוואה לבניין באבנים, כדברי המדרש: "מיכן היה רבי יוחנן בן זכאי אומר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך שלא תסתור של לבינים, ויאמרו לך עשם של אבנים" (מכילתא לדברים, יב ד).
כפיס– הבבלי שציטטנו לעיל (ג ע"א) זיהה את הכפיס עם האריח, והערנו שזיהוי זה עומד בניגוד למשנה בעירובין. בבבלי שם מובא הסבר נוסף בשם איכא דאמרי שכפיס הוא אבן בלתי מסותתת, הסבר שנדחה. מהתנ"ך ברור שכפיס הוא מעץ, שנאמר: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב יא), ואכן הבבלי דורש: "אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה' " (תענית יא ע"א),
ובמדרש עשרת הדברות: "בני ביתו של אדם ורהיטי ביתו מעידין בו, שנאמר 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננו' ". אם כן הכפיס מעץ. המדרש רואה בו עץ כללי, והבבלי קורות הבית, ואכן בתרגום יונתן לחבקוק המילה מתורגמת כ"מריש", כלומר קורת עץ. הכנת מחיצה מכפיסים היא אפוא מחיצת קורות שרוחבה, לפי המשנה, ארבעה טפחים (24 ס"מ). רק לעיתים רחוקות נשתמרו קורות הבנייה בארץ, שכן הן נרקבו (איור 9). מכל מקום רוחב עץ כזה לא נמצא בארץ, ובכלל נדיר למצוא ביערות הארץ עץ ברוחב כזה. זו מחיצה מסיבית ביותר, ועושה רושם שרוחבה סכמטי ופחות ריאלי.
בדיקת כל החומרים מלמדת שהמשנה רואה לפניה בנייה שאינה הבנייה הרגילה בארץ. ייתכן שזו הייתה הבנייה של מחיצות פנימיות, או שהמשנה נגררה לתאר מדרג יורד של חומרים, כולל חומרים שאינם נפוצים.