משנה בבא קמא — פרק א׳

אאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

בכָּל שֶׁחַבְתִּי בִשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְיֻחָדִים, וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

גשׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶסֶף, בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בַּתַּשְׁלוּמִין:

דחֲמִשָּׁה תַמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִגַּח וְלֹא לִגֹּף וְלֹא לִשֹּׁךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:

משנה בבא קמא א׳, א׳

משנה~ג'תתק"ס (~200)תנאים

אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

ראשונים2 מחברים

רמב"םד'תתצ"ח–ד'תתקס"ד (1138–1204)ראשונים

ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וכו': אלו הארבעה עיקרין מן הנזיקין הם נזיקין ההוים מממונו. והשור ר"ל רגל השור כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושברו מה שישבר ויקלקל בדרך הלוכו ברגליו. והמבעה ר"ל השן והוא הנזק המגיע מאכילתו למה שיאכל ממנו ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. לא הרי השור כהרי המבעה ר"ל כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר לפי שבכל אחד מהם יש ענין שאין כן באחר על זה ההיקש לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיקה כראי הרגל שאין הנאה להזיקה ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כראי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק ולפי שבכל א' וא' יש בו ענין שאין כן באחר הוצרך הכתוב לבאר בכל א' מהם שהוא חייב בהיזק. וזה הצריכות אינו לפי שאילו כתב השי"ת הדין בבור ובאחד מאותן השלשה הנשארים היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השוה כמו שזכר ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליתד כל מין מהם בדין זולתי האחר שן ורגל לפוטרן ברה"ר בור לפטור בו את הכלים אש לפטור בו את הטמון ועוד יתבאר כל זה ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן לפי שיש בו חילוק מועד ותם כמו שהתבאר הכתוב. ואמרו הצד השוה שבהן וכו' רצה לומר אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין. ולאלו אבות תולדות תולדה דרגל אם הזיקה בגופה או בשערה דרך הילוכה. תולדה דשן נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה. תולדה דהבער אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו. תולדה דבור רוקו וניעו וכיוצא בהם ועוד יתבארו דיני אלה העקרים ותולדותיהם:

ר' עובדיה מברטנורא8 פירושיםה'ר"ה–ה'רע"ה (1445–1515)ראשונים

אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין. מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְכָל חַד מִנַּיְהוּ תּוֹלָדוֹת, קָרֵי לְהוּ אָבוֹת:

הַשּׁוֹר. הוּא הָרֶגֶל, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהַבְּהֵמָה מַזֶּקֶת בְּרַגְלֶיהָ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, כְּדִכְתִיב (שמות כב) וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה. וְתַנְיָא וְשִׁלַּח זֶה הָרֶגֶל וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה לב) מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. וְתוֹלָדָה דְּרֶגֶל הִיא כְּשֶׁהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, אוֹ בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ שֶׁנִּדְבְּקוּ כֵּלִים בִּשְׂעָרָהּ וּגְרַרְתָּן וּשְׁבַרְתָּן. אוֹ בַּשְּׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וְהוּא מַשְּׂאוֹי שֶׁבָּאַמְתָּחוֹת וּבַמַּרְצוּפִין שֶׁעָלֶיהָ. אוֹ בַּזּוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ:

וְהַבּוֹר. הַפּוֹתֵחַ בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת אִם הַבּוֹר עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ הֻזַּק אִם הוּא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּכְתִיב (שמות כא) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. וְתוֹלָדָה דְּבוֹר, כְּגוֹן כִּיחוֹ וְנִיעוֹ לְאַחַר שֶׁנָּחוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ:

וְהַמַּבְעֶה. זֶה הַשֵּׁן, שֶׁאָכְלָה בְּהֶמְתּוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, כְּדִכְתִיב (שם כב) וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר. וְנִקְרָא הַשֵּׁן מַבְעֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּעָמִים מְכֻסֶּה פְּעָמִים מְגֻלֶּה, מִלְּשׁוֹן נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (עובדיה א) דִּמְתַרְגְּמִינַן אִגַּלְיָן מַטְמְרוֹהִי. וְתוֹלָדָה דְּשֵׁן הִיא, כְּשֶׁנִּתְחַכְּכָה בַּכֹּתֶל לַהֲנָאָתָהּ כְּדֶרֶךְ הַבְּהֵמוֹת שֶׁמִּתְחַכְּכוֹת וְשָׁבְרָה אֶת הַכֹּתֶל, אוֹ טִנְּפָה פֵּרוֹת כְּשֶׁנִּתְחַכְּכָה בָּהֶן לַהֲנָאָתָהּ:

וְהַהֶבְעֵר. זוֹ הַדְּלֵקָה שֶׁיָּצְאָה וְהִזִּיקָה, כְּדִכְתִיב (שמות כב) כִּי תֵּצֵא אֵשׁ וְגוֹ'‏ וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה. וְתוֹלָדָה דְּאֵשׁ, אַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ, דּוּמְיָא דְּאֵשׁ שֶׁהָרוּחַ מוֹלִיכָה. וְהָא דְּלֹא חָשֵׁיב תַּנָּא דִּידָן קֶרֶן בִּכְלַל אֲבוֹת נְזִיקִין, מִשּׁוּם דְּלֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּנְזִיקִין שֶׁהֵם מוּעָדִים מִתְּחִלָּתָן, כְּלוֹמַר שֶׁמְּשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם מִתְּחִלָּתָן, אֲבָל בְּתַמִּין וְאַחַר כָּךְ מוּעָדִים לֹא קָא מַיְרֵי:

לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה. כְּלוֹמַר, אִי כָּתַב רַחְמָנָא שׁוֹר לֹא נָפֵיק מַבְעֶה מִנֵּיהּ, דַּהֲוָה אֲמֵינָא רֶגֶל דְּהֶזֵּקָהּ מָצוּי חַיְּבֵיהּ רַחְמָנָא, שֵׁן דְּאֵין הֶזֵּקָהּ מָצוּי לֹא חַיְּבֵיהּ רַחְמָנָא. וְאִי כָּתַב רַחְמָנָא שֵׁן, הֲוָה אֲמֵינָא שֵׁן דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּקָהּ חַיָּב, רֶגֶל דְּאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּקָהּ אֵינוֹ חַיָּב. וְאִי כָּתַב רַחְמָנָא שֵׁן וָרֶגֶל וְלֹא כָּתַב אֵשׁ, הֲוָה אֲמֵינָא שֵׁן וָרֶגֶל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כְּלוֹמַר שֶׁבָּאִים מִכֹּחַ בַּעֲלֵי חַיִּים, חַיָּב, אֲבָל אֵשׁ שֶׁאֵין בָּהּ רוּחַ חַיִּים לֹא לִחַיַּב. וְאִם נִכְתְּבוּ שְׁלָשְׁתָּן וְלֹא כָּתַב רַחְמָנָא בּוֹר, הֲוָה אֲמֵינָא הָנֵי לִחַיְּבוּ שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, אֲבָל בּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק לֹא לִחַיַּב עֲלֵיהּ. מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיכוּ כֻּלְּהוּ. וּבַגְּמָרָא מַסִּיק דְּאִי כָּתַב בּוֹר וְחַד מֵהָנָךְ אָתוּ כֻּלְּהוּ שְׁאָר, לְבַד מִקֶּרֶן, בְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק. וְלֹא הֻצְרְכוּ כֻּלָּן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲלוּקִים בְּהִלְכוֹתֵיהֶן, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה מַה שֶּׁאֵין בָּזֶה. שֵׁן וָרֶגֶל פְּטוּרִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר וָאֵשׁ. בּוֹר פָּטַר בֵּיהּ קְרָא אָדָם וְכֵלִים דִּכְתִיב (שמות כא) וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, דְּדָרְשִׁינַן שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר אֲבוֹת נְזִיקִים. אֵשׁ פָּטַר בּוֹ אֶת הַטָּמוּן, שֶׁאִם הָיוּ בְּגָדִים טְמוּנִים בַּגָּדִישׁ פָּטוּר הַמַּבְעִיר, דִּכְתִיב (שם כב) אוֹ הַקָּמָה, מַה קָּמָה בְּגָלוּי אַף כָּל בְּגָלוּי. וּבִשְׁאָר אֲבוֹת נְזִיקִים לֹא פָּטַר אֶת הַטָּמוּן:

הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן וְכוּ'. אַף אֲנִי אָבִיא כָּל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ, שֶׁאִם הִזִּיק נִתְחַיֵּב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי הַנֶּזֶק שֶׁהִזִּיק:

בְּמֵיטַב הָאָרֶץ. מֵעִדִּית שֶׁבִּנְכָסָיו, מִן הַמְּשֻׁבָּח שֶׁבָּהֶם, אִם בָּא לִתֵּן לוֹ קַרְקַע בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ, דִּכְתִיב (שם) מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם בָּא לִתֵּן לוֹ מִטַּלְטְלִין, קָיְמָא לָן כָּל מִלֵּי מֵיטָב הוּא, דְּאִי לֹא מִזְדְּבַן הָכָא מִזְדְּבַן בְּמָתָא אַחֲרִיתִי, וְיָהֵיב לֵיהּ כָּל מַאי דְּבָעֵי וַאֲפִלּוּ סֻבִּין. וְהָנֵי מִלֵּי לִנְזָקִין. אֲבָל לְבַעַל חוֹב, אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי מְחַיְּבִינַן לֵיהּ לְמִיתַּן זוּזֵי, וְאִי לֵית לֵיהּ זוּזֵי יָהֵיב לֵיהּ מִטַּלְטְלֵי מַאי דְּבָעֵי, וְאִי מַגְבֵּי לֵיהּ אַרְעָא יָהֵיב לֵיהּ בְּבֵינוֹנִית. וְשָׂכִיר, אֲפִלּוּ לֵית לֵיהּ זוּזֵי לַמַּשְׂכִּיר לֹא מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ בְּאַגְרֵיהּ אֶלָּא זוּזֵי, וּמְחַיְּבִינַן לֵיהּ לְזַבּוֹנֵי מִנִּכְסֵיהּ עַד דְּמַשְׁכַּח זוּזֵי וְיָהֵיב לֵיהּ:

אחרונים17 מחברים

עיקר תוספות יום טוב15 פירושיםה'של"ט–ה'תי"ד (1579–1654)אחרונים

ארבעה אבות נזיקין. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא *) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן:

אבות. כתב הר"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש"י:

נזיקין. ל' הר"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו"ן נפעל ונשארה היו"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות:

השור. פירש הר"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע"ג דבור כתיב בתורה קודם מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ"ש הר"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ"ש שם בס"ד:

והבור. כתב הר"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ה וע"ש. ומ"ש הר"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש"י [דף ג' ע"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא:

והמבעה. כתב הר"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ד) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ"ש הר"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה:

[*וההבער. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ"ל דאין ה"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועוד נ"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו"ק]:

לא הרי השור כהרי המבעה. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ"ש הר"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע"כ. ובדף ד' פירש"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה *) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה:

כהרי האש. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע"כ ס"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו':

כהרי הבור וכו'. כתב הר"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ"ב. ומשנה ה' פ"ה. *) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ"ט דף ע"ו וכתבתיו ריש פ"ק דיבמות. [*ועיין מ"ש סוף פ"ק דאהלות]. ומ"ש הר"ב שן ורגל פטורים ברה"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש"י [בדף ה' ע"ב]. ומ"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע"כ. ומ"ש הר"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע"כ. ולר' יהודה אין ה"נ דקאמר דכולהו אצטריך משום הכי:

הצד השוה שבהן וכו'. כתב הר"ב אף אני אביא וכו'. וז"ל הר"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה:

ושמירתן עליך. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף:

חב המזיק. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא:

תשלומי נזק. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ"ש במשנה ג':

במיטב הארץ. כתב הר"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ"ה דגטין. ומ"ש הר"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין:

מלאכת שלמה

[א) הדף הראשון בכ"י הי' מטושטש הרבה וקרוע וחסר לפנינו באור המחבר על המשנה הראשונה כולה ונלקה בחסר בקצת מקומות גם במשנות הסמוכות.]

הון עשיר

בְּשׁוֹק יָמִין כְּמֹשֶה תַּחֲרוֹק שֵׁן יְשׁוּעוֹת מִנְּזִיקִין תֶּחֱזֶה סָבִיב אֲשֶׁר נֶצַח לְמוּלָךְ עֵר וְגַם יָשֵׁן יְדֹוָד עִם צְבָאוֹת רוּם כְּבֵן חָבִיב

לחם שמים

נזיקים תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ"ל ברור.

הון עשיר

פירוש בשוק ימין כמשה תחרוק שן. כלומר כמו שזכה משה בחזה התנופה (שמות כט, כו) לחרוק שן דהיינו לאכלו, כן אתה האיש הקורא בסדר נזיקין תזכה לאכול בסעודה המשומרת לעתיד לבא משוק ימין, כי כן זכה שאול לאכול השוק (שמואל א' ט, כד), כשזכה להמשח למלך בזכות הרחקת הנזק מרבים, שהיה קיש, אביו (אביאל) מדליק נרות במבואות האפלות כמשא"זל (ויק"ר פ"ט ב), והדעת מכרעת שהיתה של הימין מדכתיב (שם) השוק בהא הידיעה, וכש"אזל (חולין צא.) הירך המיומנת שבירך: ישועות מנזיקין תחזה סביב. כי תהיה נושע מנזיקין, מדה כנגד מדה שלמדת אותו כדי לקיימו. ועוד ישועות על שם ישועות זה סדר נזיקין (שבת לא.), מנזיקין על שם הסדר: אשר נצח למולך ער וגם ישן. לשון זה של נצח הוא על שם וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א' טו, כט) ממה שהבטיח מדה כנגד מדה (עי' סנהדרין צ. בר"ר פ"ט יא): ה' עם צבאות רום כבן חביב. כי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין (ב"ק ל.) וכתיב (שמואל א' ב, ט) רגלי חסידיו ישמור:

לחם שמים2 פירושים

ובזה א"צ לדחקו של בתי"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו"ן אינה ראיה. כי היא נו"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר"ק פ"א הפעל. ויהיו א"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר.

גם היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ"ל.

הון עשיר

הפירוש הזה המדובר. הוא כמו התבן את הבר:

לחם שמים

אבל היה ראוי לבוא בפת"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. אכן תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל.

הון עשיר2 פירושים

נזיקין יש בו שמנה מסכתות, כי תלתא בבי כחד חשיבי כדאיתא בש"ס (ב"ק קב.) וה"ט דנקראו בשם בבא כשם חלק משנה אחת, שכל חלק ממנה נקראת בבא אחת. ושמונה עם הכולל הנה הם תשעה, וכנגדם הם תשעה אותיות אלף אלף למד דהוא א אל ברבוע אשר הוא בנצח דנוקבא דז"א ששם שרש לסדר זה:

בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, נחלקו לג' אע"ג דאחד הם, משום דכולהו דיני ממונות נינהו ודיני ממונות בשלשה (סנהדרין פ"א מ"א). ופרקיהם שלשים כי המלכות דנה דיני ממונות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב) ונקנית בל' מעלות (שם פ"ו מ"ה). ועשרה פרקים יש לכל אחד, כי היוד על שם המחשבה נאמרה כמ"ש רש"י בפי' השירה (שמות טו, א), והמחשבה הוא כלי אומנות החכמה כדכתיב (שמות לא, ג-ד) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. (ו)לחשוב מחשבות. ותנן (ב"ב פ"י מ"ח) הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. ועל דרך נסתר נכון בעיני לומר, שבבא קמא מתחלת ארבע אבות נזיקין, תהיה כנגד ד' קליפות הסובבות עולם העשיה שבה עשר ספירות. ובבא מציעא המתחיל שנים אוחזין בטלית, שהוא לבוש לי' ספירות דז"א המקנן ביצירה כדאיתא במאורות נתן, ועוד דאיתא בזהר פ' פינחס (רע"מ רכו: רכח.) דטלית דא איהו מטטרון, וכבר ידענו שהוא ביצירה ששם הוא עץ הדעת טוב ורע כדאיתא בס' הגלגולים פ' י"ז, ושנים אוחזין בו יצה"ט ויצה"ר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר טהרות מסכת היצירה פ"ב וסדר נזיקין מסכת היכלות הקליפות פ"ד. ובבא בתרא המתחלת השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, כנגד עולם הבריאה שנקרא חצר כמפורש במאורות נתן, שיש שם מחיצה ומעקה לגנה בין האצילות לבריאה, ועיין בספרי הנ"ל בסדר קדשים מסכת החשמל פ"ב, ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן. וקראם כלם בשם בבא שפירושו תרע"א דר"ל שער, משום דהשער שהיא המלכות שער לה' ובה יש השם שמספרו תרע"א כוללת אותם, ולא נרמזה בבא לאצילות בסדר נזיקין, משום דלא אצטריכא דשם אין שטן ואין פגע רע כדכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ועיין בספרי הנ"ל בסדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ"ב.

לחם שמים2 פירושים

ההבער עתי"ט דוחק שא"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ"ד פשיטא היה צ"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. איברא איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי"ט.

משו"ה נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור.

הון עשיר

קמא מבואר בבמדבר רבא פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר נזיקין:

לחם שמים

הרי כמו הנה. הריני. הנני. ועיין לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא"כ בזה וק"ל.

הון עשיר6 פירושים

ארבעה. התוספות הרגישו למה לא תנן הכא הן, ומצאו לו דוגמא. אבל בעל עשרה מאמרות נתן טעם לזה בדרך רמז, עיין בספרו (מאמר חקור דין חלק א' פ"ג). ועוד אומר אני, דהכא אע"ג דלא אמרו בפירוש מ"מ רמזו לנו בתחילת דבורו, כי נוטריקון של ארב"עה הוא "אש "רגל "בור "עצם והוא השן, וההא ה"ן אבות נזיקין. והדר מפרש שהשור והבור והמבע' וההבער שהם ארבע אבות אלו הרמוזים בתיבת ארבע, לא ראי זה כראי זה. ואי בעית אימא דאפילו ברמז לא קתני הן מהטעם שכתב בעל עשרה מאמרות, וההא תרמוז לקרן הרמוז בקרא בתיבת הדר, בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו (דברים לג, יז) דאף הוא בכלל ארבעה אבות נזיקין הוא, והוא השור הנזכר ברישא, ומ"ש הרב שהשור זה הרגל, אין זה מוכרח בש"ס דידן אלא על השור הנזכר בלא ראי זה כראי זה, הוא דקא מסיק תלמודא (דף ד.) דפירושו לא ראי הרגל כראי השן וכו' מן הטעם הנזכר שם, והקרן לא הוצרך להזכיר בלא ראי זה וכו' לגלות דאף הוא אצטריך ולא אתי מאחריני, משום דפשוט הוא דמשונה מכלם שהם מועדים מתחילתם משא"כ הקרן. אבל בכל שם האבות למה לו לתנא להשמיטו הלא אף הוא אב הוא, והכי תניא נמי בש"ס (דף ב:) שלשה אבות נזיקין בשור הקרן הרגל והשן, ובירושלמי (ה"א) נמי ה"ג השור זה הקרן המבעה זה השן והרגל. וגרסינן עוד תמן (שם ב.) שאל ר' חגי' איך תנינן ארבעה אבות נזיקין, אם הכל אמור בשור אחד, נתני שלשה. ואם הכל אמור בשור שלשה, נתני חמשה. אלא כמה דאשתעי קרייא אשתעית מתניתא, ע"כ. ופירושו פשוט דאיך מונה התנא אלו לארבעה אבות, אם כל האבות האמורים בשור חשיב לאחד, ליתני שלשה אבות, שהקרן והרגל והשן דאיתינהו בשור הם אחד, והבור וההבער שנים, שהם שלשה. ואי חשיב השלשה דשור לשלשה, לתני חמשה. ומשני כי היכי דמשתעי קרא דמזכיר הקרן בפני עצמו (שמות כא, כח-לב לה-ו) והשן והרגל כאחד בפסוק אחר והוא פסוק ושלח את בעירו וגו' (שם כב, ד) דתרויהו רמיזי בההוא קרא כמו שמפורש התם, וגם בבבלי הכי משתעי מתניתא וקא חשיב לאלו השנים לאב אחד והקרן לאב בפני עצמו, הרי מפורש שהשור זה הקרן והמבעה הוא השן והרגל דתרויהו לאב אחד חשיבי, וקרא מבעה לשניהם אע"פי שהוא שם מיוחד לשן. וכשבא התנא לומר לא ראי זה כראי זה, דאז אינו צריך לקרן אלא לשן ורגל, והוא לא רצה לשנות לשונו ולומר בפירוש לא ראי רגל כראי שן וכו' אלא לתפוס הלשון שהזכיר באבות, וא"א לו לומר לא הרי מבעה כהרי מבעה, דהיה צריך לפרש דהמבעה הראשון פירושו רגל והמבעה השני פירושו שן, כי תרויהו בשם מבעה נקראו כמ"ש, וכשהיה חוזר עוד לומר לא הרי השן כהרי הרגל בלשון הראשון היה צריך לפרש ולומר להפך שהראשון פירושו שן והשני רגל, ולא רצה התנא לסתום כל כך דבורו, ולכן תפס דרך אחר אז וקרא לרגל בשם שור דבמנין האבות הוא הקרן, משום דדמי ליה במה שאין הנאה לו מהיזקו, והניח השן בשמו הראשון בשם מבעה, והיינו דאמרינן בש"ס דידן (דף ד.) תני שור לרגלו ומבעה לשינו, כלומר אע"ג דברישא הזכיר השור על שם הקרן והמבעה על שם השן והרגל, הכא בסיפא ליכא למימר הכי מהטעם המפורש התם, אלא תני שור לרגלו ומבעה לשינו, שהקרן אינו צריך שיזכירנו הכא, ומ"מ רמזו לנו ברמז בוכשהזיק דמשנה ב' כמ"ש התי"ט והכי איתא בש"ס (שם). נמצינו למדים דלעולם בארבע שמות שבארבע אבות נשנה אף הקרן והוא הראשון דהיינו השור, והמבעה כולל השן והרגל, ולאב אחד קחשיב להו כמו שהם נזכרים בקרא בפסוק אחד, וע"י זה אתי שפיר הסדר דנקט התנא, ברישא השור שהוא הקרן והדר הבור והדר המבעה דהוא השן והרגל והדר ההבער דכסדר הזה ממש הם מסודרים בקרא, וכי היכי דמשתעי קרא משתעי מתניתא כדאמרינן בירושלמי הנ"ל. דלפי מאי דס"ד מעיקרא דהאי שור רגל הוא ולא נזכר קרן במנין ארבעה אבות אלו כלל, קשה אמאי הקדימו לבור, דמ"ש התוספות (ב. ד"ה השור) והביאו התי"ט דמחמת השם של שור דקדים לבור הקדימו דוחק הוא, שהרי סוף סוף האי שור הנזכר במתניתין אינו השור הכתוב בקרא קודם הבור, דאותו השור בקרן דווקא משתעי ולא ברגל אלא דהתנא נשתמש באותו שם לקרוא בו לרגל ולא אלימא האי טעמא להקדימו לבור הואיל ולאו אאותו שור דקרא דקדי' לבור קאי, כנל"עד. ועל ידי זה למדנו טוב טעם אמאי לא תנן השן בפירוש, דאי הוה תני ליה בפירוש לא הוה שמעינן מיניה רגל כלל, מש"אכ בשנותו מבעה שהוא לשון גילוי לבד דאף הרגל נכלל בו שהרי הוא מגולה. ועוד אומר אני דעיקר שם מבעה יש לפרשו על הרגל יותר מן השן, דהרי הרגל לעולם מגולה הוא משא"כ השן, ועד כאן לא טרח הש"ס (דף ג:) להכניס שם זה בשן אלא מטעם זה שלכאורה ליכא למקרי ליה בשם זה להיותו על הרוב מכוסה, וקא מסיק דבהיותו לפעמים נגלה (עי"ש רש"י ד"ה איגליין) נקרא אף הוא בשם זה, ולכן אין לתמוה במה דנקט התנא בלא ראי זה המבעה על שם השן שלא לשנות מלשון השם דנקט בד' אבות, ולע"ד זה הוא טעם הגון כי הטעם שכתב התי"ט בשם הנמוקי יוסף על מה שקרא התנא לשון מבעה ולא שנא אותו בפירוש הוא טעם חלוש מאד, דאיך תלה טעם הגילוי בהנאה משום דבשעת אכילה הוא נגלה, דבאכילה עצמה אפשר דאין לה הנאה בהיזקה כגון שאכלה כסות וכלים. ועיין לקמן ד"ה ההבער וד"ה לא הרי השור וכו':

וההבער. זכור אני שהר"ב בעל עשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק א' פ"ג) נתן טעם ברמז לנוטריקון של אלו ד' אבות שהוא שבמ"ה, ובהיות הרמז אמת מתריץ אמאי תנן בור שאין בו רוח חיים בין שור ומבעה שיש בו רוח חיים, מלבד הטעם הפשוט שכן בתורה קודם למבעה. ואמאי לא תנן השן והאש בפירוש. והתי"ט נתן טעם לאש, ושבעים פנים לתורה:

לא הרי השור וכו'. הכא לא פירש השינוי שביניהם כמו שפירש באש ובור, ולפי מה שכתבתי לעיל בד"ה ארבעה דשור הראשון הוא הקרן והמבעה כולל השן והרגל והכא דווקא הוא דמפרשינן שור הרגל ומבעה השן מן הטעם שהכריח הש"ס, טעמא רבא איכא בהאי מלתא, דאי הוה התנא מפרש השנוים בפירוש כמ"ש הר"ב משמא דגמרא, היינו למדים מדבריו בפירוש שהשור הוא הרגל והמבעה הוא השן, וע"כ הייתי אומר דילמוד רישא הסתומה מן הסיפא המפורשת ושהשור דרישא הוא רגל והמבעה שן, ואין זו כוונת התנא כמ"ש לעיל בד"ה ארבעה, ולכן סתם דבורו אף בסיפא דמ"מ ראה וידע דמכח ההכרחיות המפורשות בש"ס יפרשוה על בוריה דהיינו שור לרגלו ומבעה לשינו, דע"י זה תשש כחם ללמוד מסיפא זו פירוש לרישא להיותה סתומה כמו הרישא ובזה לא ישנו פירושא דרישא מכוונת התנא מחמת הסיפא אלא יאמרו הא כדאיתא והא כדאיתא, דבסיפא דהטעמים המפורשים בש"ס מכריחים לפרש אותה כך שור לרגלו ומבעה לשינו אנו מפרשים אותה כך, וברישא דסדרא דקרא ולשון מבעה מכריחים לפרש אותה בדרך אחר כמ"ש אנו מפרשים אותה באותו הדרך האחר:

ולא הרי המבעה כהרי השור. משום דלא פירש השינוי שיש בין המבעה לשור עד שנדע אם לשינוי זה יש לו צדדים להקל ולהחמיר ושבענין זה יהיה אותו שינוי לבד מספיק להצריך את שניהם כאשר מספיק באש ובור כאשר נפרש לקמן בע"ה, שנא אף דרך זה השני ולא הרי המבעה כהרי השור, לגלות דאין שינוי אחד מספיק להצריך שניהם, דכי אמרינן ברישא לא הרי השור כהרי המבעה שהרגל הזיקה מצוי והשן אין הזיקה מצוי ומשום דאין הזיקה מצוי הוה ליה כמלתא דלא שכיחא דלא גזור רבנן, ושכיוצא בזה לא חייבתו תורה, בכי האי גוונא מיד אתי רגל מק"ו מיניה, וא"כ לכתוב קרא שן וכ"ש רגל, וליכא למדחי דאצטריך רגל מן הטעם הזה עצמו דהזיקן מצוי במה שאנו מסבבים זה הטעם לדרך אחרת המחייבתו יותר מאין הזיקה מצוי דאין לסברא זו עיקר כלל ולכן אנו צריכים למצוא שינוי אחר שיש ברגל והוא דאין הנאה להיזקו משא"כ בשן דמטעם זה איכא להחמיר ולחייב השן אע"פי שאין היזקה מצוי יותר מהרגל וכמו כן אם היינו מקשים לכתוב רגל דאין הנאה שחייב וכ"ש שן דאיכא הנאה א"א לתרץ דמהאי טעמא ממש איכא לחייב הרגל יותר מהשן במה שהיינו מצדדים טעם זה בדרך אחר דאף לסברא זו אין לה עיקר כלל, ולכן מוכרחים אנו למצוא שינוי אחר דבזה השינוי איכא למתלי חייוב הרגל יותר מן השן והוא השינוי של היזקה מצוי, וה"ט דהש"ס נקט שני שינויים מחמת לשון המשנה דקתני לא הרי וכו' ולא הרי וכו', מה שלא עשה כן באש ובור משום דבאותו הטעם לבד יש לצדד בו שני הצדדים כמ"ש בע"ה:

שאין בו רוח חיים. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שאין בו רוח חיים וכל הנזק בא מכחו חייב וליכא למילף מיניה שן ורגל, ולכן מחמת שינוי זה לבד תרויהו אצטריכו:

שאין דרכו לילך ולהזיק. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שהנזק אשר הזיק במקומו עומד ולא הלך ממקום למקום משום הכי הוא חייב, וליכא למילף מיניה האחריני שהנזק מעצמו זז ממקומו והולך לו לצד אחר, ולכן הכא נמי מחמת שינוי זה לבד כולהו אצטריכו:

עיקר תוספות יום טוב18 פירושים

(א) אַרְבָּעָה. מִנְיָנָא לְמִעוּטֵי דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וּדְרַבִּי חִיָּא [דְּמָנוּ נַמִּי לְנִזְקֵי גּוּפוֹ]. דְּתַנָּא דִּידָן בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ קָמַיְרֵי, בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ לֹא קָמַיְרֵי. גְּמָרָא:

(ב) לְהָנָךְ דִּכְתִיבֵי בִּקְרָא בְּהֶדְיָא. רַשִׁ"י:

(ג) נְזִיקִין. שֶׁעוֹשִׂין נֶזֶק. וּנְזָקִין שֵׁם הַהֶזֵּק. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ד) כִּיחוֹ רֹק הַפֶּה. נִיעוֹ לַחוּת הַחֹטֶם. רַשִׁ"י וְעַיֵּן עוֹד. תּוֹלָדָה דְּבוֹר לְקַמָּן מִשְׁנָה ג', וּפֶרֶק י'‏ דְּבָבָא מְצִיעָא מִשְׁנָה ד':

(ה) וְהָא דְּלֹא נָקַט שֵׁן, דַּהֲוָה אֲמֵינָא אֲפִלּוּ הֵיכָא דְּאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּקָה, וּלְפִיכָךְ נָקַט לִישְׁנָא דְּמַבְעֶה, דְּמַשְׁמַע לִישְׁנָא דְּגִלּוּיֵי כוּ'‏ דְּהַיְנוּ לַהֲנָאָתָהּ. שֶׁפְּעָמִים נִגְלִין פְּעָמִים נִכְסִין, דְּהַיְנוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:

(ו) וְהַהֶבְעֵר. יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת אַמַּאי לֹא תָּנֵי אֵשׁ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאֵשׁ יֵשׁ לְהָבִין מִסְתָּמָא שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁדּוֹלֵק הָאֵשׁ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, וּקְרָא קָאָמַר כִּי תֵּצֵא אֵשׁ, אֲפִלּוּ מֵעַצְמָהּ, לְכָךְ קָאָמַר הַהֶבְעֵר, וְהוּא לִישְׁנָא דִּקְרָא לֹא תְבַעֲרוּ וְכוּ', וּמַיְרֵי מִסְתָּמָא דִּבְשֶׁלּוֹ הוּא מַדְלִיק, הָכָא נַמִּי דִּכְוָתֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ז) לֹא הֲרֵי כוּ'. פֵּרוּשׁ אֵין קֻלָּתוֹ שֶׁל שׁוֹר כְּקֻלָּתוֹ שֶׁל מַבְעֶה, דַּהֲוָה אֲמֵינָא רֶגֶל כוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב, וּלְפִיכָךְ אִי כָּתַב רַחְמָנָא שׁוֹר לֹא אָתֵי מַבְעֶה מִנֵּיהּ, שֶׁהוּא קִיל מִנֵּיהּ. וְהָא דְּלֹא שָׁנְאָה מִשְׁנָתֵנוּ הַקַּל וָחֹמֶר כְּמוֹ שֶׁאָמַר לֹא זֶה וָזֶה [שֶׁיֵּשׁ בָּהֵם רוּחַ חַיִּים], מִשּׁוּם דְּחַד מֵחַד קַל לִמְצֹא חֹמֶר בְּאֶחָד מִבַּחֲבֵרוֹ. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן עוֹד:

(ח) הָאֵשׁ. וְהָא דְּלֹא הֲדַר וְתָנֵי לֹא הֲרֵי הָאֵשׁ כַּהֲרֵי שְׁנֵיהֶם כִּדְקָא הֲדַר בָּרֵישָׁא, מִשּׁוּם דְּטִרְחָא לֵיהּ מִלְּתָא. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. סְבִירָא לֵיהּ דְּיֵשׁ בָּאֵשׁ מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁנֵיהֶם לְפִי שֶׁכֹּחַ אַחֵר מְעֹרָב בּוֹ וְאֵין הוֹלֵךְ לְדַעְתּוֹ כְּמוֹ שׁוֹרוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ט) אֲבָל מִבּוֹר לְחוּד לֹא נָפֵיק, דְּאִיכָּא לְמִפְרַךְ מַה לְּבוֹר שֶׁתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתוֹ לְנֶזֶק כוּ'. וְהַתַּנָּא הֶאֱרִיךְ, לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאֲדִיר. תּוֹסָפוֹת:

(י) דִּכְתִיב וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר. רַשִׁ"י:

(יא) כְּדִי נָסֵיב לַהּ, דְּהָא בּוֹר אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְמִכְתַּב, דְּלֹא אָתֵי מִכּוּלְּהוּ, כְּדִתְנַן בְּמַתְנִיתִין. רַשִׁ"י וְתּוֹסָפוֹת:

(יב) וּלְרַבִּי יְהוּדָה דְּמִשְׁנָה ה'‏ פֶּרֶק ו'‏ דִּמְחַיֵּב טָמוּן, יֵשׁ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דַּהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר דְּכֻלְּהוּ אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב, דְּאִי הֲוָה נָפְקָא מִבּוֹר וּמְחַד מֵהָנָךְ הֲוָה פָּטְרֵי בְּהוּ כֵּלִים. וּלְרַבִּי יְהוּדָה אִין הָכִי נַמִּי דְּאִצְטְרִיךְ מִשּׁוּם הָכִי:

(יג) אַף עַל גַּב דְּלֹא דָּמֵי לְחַד מֵהָנֵי אָבוֹת, אִי יְכוֹלִין לַאֲתוֹיֵי מִתַּרְתֵּי אוֹ מִתְּלַת אוֹ מִטְּפֵי בְּהַצַּד הַשָּׁוֶה לְחִיּוּבָא, מְחַיְּבִינַן לֵיהּ. הָרַ"ן:

(יד) וּשְׁמִירָתָן כוּ'. שֶׁנִּתְחַיַּבְתָּ בִּשְׁמִירָתָן מֵחֲמַת שֶׁהֵם מָמוֹנְךָ, אוֹ שֶׁנִּמְסְרוּ לְךָ לְשָׁמְרָן, אוֹ שֶׁעָשִׂיתָ בָּהֶם מַעֲשֶׂה שֶׁתִּתְחַיֵּב בִּשְׁמִירָתָן כוּ'. לַאֲפוֹקֵי הֵיכָא דְּמַסְרִינְהוּ לַאֲחֵרִים לְנָטְרִינְהוּ כְּדַחֲזִי, וּפָשַׁע בָּהֶן הַשּׁוֹמֵר, דְּהַשֵּׁנִי חַיָּב וְהָרִאשׁוֹן פָּטוּר. וּלְאַפּוֹקֵי נַמִּי הֵיכָא דְּנָטְרִינְהוּ כְּאוֹרְחַיְהוּ וְאַזִּיקוּ, דְּפָטוּר. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:

(טו) חָב. הַאי תָּנָא יְרוּשַׁלְמִי הוּא, דְּתָנֵי לִישָׁנָא קַלִּילָא, וְלֹא תָּנֵי חַיָּב. גְּמָרָא:

(טז) תַּשְׁלוּמֵי. לְהָכִי נָקַט לְשׁוֹן הַשְׁלָמָה, דִּפְחַת נְבֵלָה מִשְּׁעַת מִיתָה עַד שְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין, דְּנִזָּק הָוֵי. וְהַמּוֹתָר מְשַׁלֵּם לוֹ מַזִּיק. בַּגְּמָרָא דַּף י. וְהוּא הַדִּין דִּשְׁבָחָהּ דְּבֵין מִיתָה לַהַעֲמָדָה בַּדִּין, דְּנִזָּק הָוֵי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(יז) דְּהָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ דְּהַאִיךְ דְּקָא מְשַׁלֵּם מַשְׁמַע. גְּמָרָא:

(יח) וְיָלְפִינַן מִבּוֹר דִּכְתִיב בֵּיהּ יָשִׁיב, לְרַבּוֹת שָׁוֵה כֶּסֶף. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:

תוספות רבי עקיבא איגר4 פירושים

[אות א] הרע"ב ד"ה השור. ושלח זה הרגל. בסוגיין הא לא"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב אצטריך וכו' וק' לי דאמאי פרכי' אי קרן כתיב. הא באמת חזינן (בפ"ב מ"ה) דמסכתין דר"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו וכיון דליכא ק"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מח"נ דכתיב ביה וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לא"ה שפיר י"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נ"ש. וההיא דוחצו את כספו היינו ברה"ר. וצ"ע. ואפשר לומר דא"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרי' (לקמן דכ"ו) דלא נילף שו"ר בק"ו מקרן דלא לשלם רק ח"נ ברה"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נ"ש ליכא ק"ו: משנה

[אות ב] שם סד"ה והמבעה. כשנתחככה בהן להנאתה. אבל הטילה גללים על הפירות אע"ג דלהנאתה היא מ"מ הוי רק צרורות דשן היזיקא דגופא היא והני צרורות נינהו. פירש"י בפ"ב (דף י"ח ע"ב):

[אות ג] תוי"ט סד"ה כהרי הבור. אצטריך משום הכי. תמוהים דבריו דהא לר"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך מש"ה. גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש"ס ולר"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי"ש. ועל קושיא הא' י"ל דכוונת תוי"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה"נ י"ל לר"י דאיצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל דאילו יליף מבור היה פטור כה"ג. אבל מ"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא (דמ"ג ע"ב) דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר"י אשו למ"ל. ואולי י"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור. ואולם יקשה על זה הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע"כ דאשו פטור מאדם. ומהך ראיה מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה"ג דחמור אש מבור. ועיין:

[אות ד] שם ד"ה תשלומי נזק. ואי פחתה נבלה. דהניזק היה ראוי לו למכרן מיד. אבל בניזק השור ע"י נגיחה ולא מת וכחשה אחר הנזק מחמת המכה משלם כשעת העמדה בדין דיש לו להניזק להמתין מלמכרה עד שתתרפא. תוס':

יכין16 פירושים

ארבעה אבות נזיקים ר"ל אלו ד' אופני נזק כתיבי בקרא בפירוש, ויש לכל א' תולדות:

השור זה הרגל, כשהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה [ונ"ל דלהכי לא נקט "רגל". דאז הוה משמע שרק ע"י תנועת הרגל הזיקה, והיינו בעיטה, והרי זה תולדת קרן, להכי נקט שור, דמשמע שהזיקה ע"י תנועת כל גוף השור]. ותולדתו, כל שהבהמה מזקת דרך הלוכה, בגופה, בשערה, במשאוי שעליה, או בזוג שבצוארה:

והבור בור עמוק י' טפחים שפתח לר"ה, ונפלה שם בהמה ומתה או הוזקה, ובפחות מי"ט רק בהוזקה חייב, ותולדתו, רוק או ליחת החוטם או מים, ששפך בר"ה, וכן שאר דבר שהניח בר"ה והזיק [ח"מ סימן ת"י ותי"א]:

והמבעה זה השן של בהמה שאכלה בשדה חבירו [ונ"ל דלהכי לא נקט "שן". דכולל נמי נשיכה, או לעיסת דנר שאינו ראוי לה, ככסות וכלים, והרי אלו תולדות קרן הם ומשלמין בתחלה רק ח"נ, אבל מבעה הוא לשון גלוי, ר"ל שן הרעבה, שמבקשת ומגלה הצפונות להשקיט רעבונה, וזה כוונת רנ"י שהביא רתוי"ט]. ותולדתו, כל מה שהפסידה ע"י הנאתה, שנתחככה בכותל או נתגלגלה ע"ג כסות ופירות, והפסידתן [שצ"א]:

וההבער שעשה אש, אפילו ברשותו. והרוח הוליך הלהב לרשות אחר והדליק [ונ"ל דלהכי לא נקט אש. דסד"א שאינו חייב רק כשהזיק בשלהבת שמחובר לאשו, אבל בשפרחה מאשו גחלת לרשות חבירו והדליקה, פטור, דגחלת לאו אש הוא [כפסחים דע"ה ב'], קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי "מבעיר", לאשמעינן דאפילו לא ליבה הוא רק רוח מצויה הוליך הלהב, אפ"ה חייב]. ותולדתו דוגמתו, שהניח אבן או כלי ברשותו והרוח זרקן לרשות אחר והזיקו. [ונקט לכל האבות כסדר שכתובין בתורה, רק הקדים רגל לבור, אף שבתורה כתוב איפכא, ה"ט משום דשם שור כתוב קודם בור בפרשה, ואף דהיינו קרן מ"מ רגל נמי נכלל בשם שור, מיהו לא נקט תנא קרן. ה"ט דאלו ד' מועדין מתחלתן, משא"כ קרן בג"פ ראשונים משלם רק ח"נ]:

לא הרי פירש הנה איננו [כמו הריני, שפירושו הנני, וכ"כ הרי זה שהוא כמו הנה זה. משא"כ לא ראי זה כראי זה דאשכחן כ"פ הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק [איוב ל"ז פי"ח] שהוא לשון חוזק, משא"כ הכא א"א לומר כן, דאי חיוב השור אינו חזק ואפ"ה חייבו רחמנא, מכ"ש מבעה]:

כהרי המבעה ר"ל אי כתב שור לא אתא מבעה מני', דרגל הזיקה מצוי להכי מסתבר שיהיה חייב, שהיה לו לשמרה יפה, משא"כ שן כשאינה רעיבה:

ולא הרי המבעה כהרי השור דאי כ' רק שן, הו"א דוקא שן חייב, שנהנה המזיק ע"י שהזיקה, וגם יצרה תקפה להנאתה, והו"ל לשמרה יפה, משא"כ רגל, להכי כתוב בתורה תרוויי' [והא דלא נקט להו כסדר דלעיל, לא הרי שור כהרי בור. משום דאז לא הוה מצי תו למתני, לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, דבור אינו חי. והא דלא מפרש הכא הצריכות' בטעמא, כדמפרש בסיפא ולא זה וזה שיש וכו'. י"ל משום דהכא הוה הצריכות' חדא נגד חדא, ופשוט וקל למצוא החילוק שביניהן, משא"כ בסיפא דהוה הצריכותא דבין תרי לחדא, צריך תנא לפרש במאי שוו הנך תרתי]:

ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים ר"ל שהם בעלי רצון, ולהכי צריך לשמרן יפה:

כהרי האש שאין בו רוח חיים להכי צריך למכתב גם אש [והוה מצי תנא תו למנקט, ולא הרי אש, שגם כח הרוח שולט עמו, להכי חייב שהו"ל לשמרו יפה, משא"כ ברגל ושן, ברצון בהמה לחוד תלי', והא דלא נקט תנא הכי, ה"ט מדהוא פשוט, מדהוא עדיפותא דחדא נגד חדא וכלעיל ח']:

ולא זה וזה שיש בו ושאין בו רוח חיים:

שדרכן לילך ולהזיק מש"ה צריך לשמרן יפה:

כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק להכי צריך לכתוב ג"כ בור, ואי כתב בור לחוד, הו"א משו"ה חייב מדתחלת עשייתו לנזק. מיהו מבור וחד מאינך, אתו כולהו בלימוד דצד השוה שבהן, ואפ"ה צריך כולהו, משום חילוק דינן, שן ורגל פטירי ברה"ר, בור פטור בו נזקי כלים ומיתת אדם, אש פטור בו טמון:

ושמירתן עליך ר"ל שנתחייבת לשמרן:

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק ר"ל מה שחסר ע"י הנזק, שהניזק לוקח הדבר שניזק במה ששוה השתא, ומה שחסר משוויי' בתחלה, ישלם לו המזיק [ח"מ ת"ג]:

במיטב הארץ ממשובח שבקרקעותיו, כשאין לו מטלטלים, מיהו ביש לו מטלטלין, צריך לשלם מטלטלים כשירצה הניזק, אבל אז כל מטלטל מיטב הוא [סי' תי"ט]. אבל במלוה ביש ללוה מעות בעין, צריך ליתנם למלוה, מדלוה מעות בעין, ובאין לו, יסלקו במטלטלים כנ"ל, ואפילו בשטרות יכול לסלקו, ובלית לי' מטלטלים, ישלם קרקע בינונית שבנכסי לוה [ח"מ ק"א וק"ב]. אבל שכיר אפילו לית לי' לבעה"ב מעות, ימכור בעצמו מטלטליו וישלם מעות בעין [של"ו]:

רש״ש4 פירושים

תוי"ט ד"ה השור כו' אבל מ"מ כו'. בגמ' וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:

שם תוי"ט ד"ה לא הרי כו' פי' אין קולתו וכו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:

שם ד"ה כהרי הבור כו' וכתבו עוד כו' דאין עונשין ממון מן הדין כו'. לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג' ב') ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה' ב') א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן. והנה רש"י (בסנהדרין ע"ג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו. אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כ"ד ב') בס"ד:

שם ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן ל"ד ב') דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא: