משנה ברכות — פרק א׳

אמֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:

במֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי. וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:

גבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

דבַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:

המַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

משנה ברכות א׳, א׳

משנה~ג'תתק״"ס (~200)תנאים

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:

ראשונים2 מחברים

רמב"ם3 פירושיםד'תתצ״"ח–ד'תתקס״"ד (1138–1204)ראשונים

מאימתי קורין את שמע בערבין וכו': כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכת ומה שהצריכו לדבר על עונת קריאת שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית. שכן מצינו בתורה בחיובה בשכבך ובקומך רוצה לומר שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קומם משנתם. ורצה לומר במה שאמר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן משעה שיכנסו כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום כאשר אמר הכתוב בכל מי שיטהר מטומאתו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ושהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים ואף על פי שהעת אחד להועילנו תועלת מתוך דבריו והוא שכהן טמא כשיטבול מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש ואם עדיין הוא מחוסר כפורים והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת שלא תאמר לא תעלה לו טבילה עד שיקריב הקרבנות הראוים לו ממחרת והודיענו שמותר לו לאכול תרומה קודם שיקריב אותן הקרבנות שלא הקפיד באכילת התרומה אלא על ביאת השמש לא על הבאת הכפרה. ואשמורת שם שלישית הלילה אצלם ושאמרה אשמורה הראשונה הוא השליש הראשון מן הלילה. ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות. וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די [*צ"ל עלותם פי' הקיטורים, עיין תוי"ט] עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל כמו שהתבאר בחכמת הלמודים ודעת חכמים כדעת רבן גמליאל אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו שיתבאר אחר כן והלכה כרבי גמליאל:

מעשה שבאו בניו מבית המשתה וכו': בית המשתה בית משתה היין והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל ושהוא הורה כדבריו:

ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים כו': הקטר חלבים הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכהנים בכל יום. ואברים הם נתחי העולה הקרבה בכל יום והוא מה שאמר הכתוב את הכבש אחד וגו'. והנותר מן החלבים ההם ואברים ההם מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכן אכילת קדשים שצוה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא יאכלו אלא ליום אחד אשר נאמר בהם ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר דינם כן שיאכלו יום הזבוח ובלילה עד שיעלה עמוד השחר. ומה שאמרו באלו כולם עד חצות ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר הוא סייג שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אחר עלות השחר. וזה ענין מה שאמרו להרחיק אדם מן העבירה:

ר' עובדיה מברטנורא10 פירושיםה'ר״"ה–ה'רע״"ה (1445–1515)ראשונים

מֵאֵימָתַי קוֹרִין. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. כֹּהֲנִים שֶׁנִּטְמְאוּ וְטָבְלוּ, אֵין יְכוֹלִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן, דְּהַיְנוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהָא דְּלֹא תָנֵי מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים, מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמָע לָן, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הַכֹּהֲנִים בְּטֻמְאָה שֶׁטָּהֳרָתָן תְּלוּיָה בְּקָרְבָּן כְּגוֹן זָב וּמְצֹרָע, אֵין הַכַּפָּרָה מְעַכַּבְתָּן מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה, דִּכְתִיב (ויקרא כב) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים, בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה וְכוּ'‏:

עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁל לַיְלָה, שֶׁהַלַּיְלָה נֶחְלָק לְשָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת. וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ לֹא מִקְרֵי תוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה, וְלֹא קָרֵינָא בֵיהּ בְּשָׁכְבְּךָ. וּמִקַּמֵּי צֵאת הַכּוֹכָבִים נַמִּי יְמָמָא הוּא וְלָאו זְמַן שְׁכִיבָה. וְהַמַּקְדִּימִים וְקוֹרִים קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם, סוֹמְכִים אַהָא דְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לְקַמָּן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד פְּלַג הַמִּנְחָה, שֶׁהוּא שָׁעָה וּרְבִיעַ קֹדֶם הַלַּיְלָה. וְקַיְמָא לָן דְּעָבַד כְּרַבִּי יְהוּדָה עָבַד. וּמִיָּד כְּשֶׁכָּלָה זְמַן הַמִּנְחָה מַתְחִיל זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית:

עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. דְּכָל הַלַּיְלָה מִקְרֵי זְמַן שְׁכִיבָה. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁגַּם חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ, וְלֹא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה. וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁהִגִּיעַ עוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית דְּמַתְנִיתִין דְּהַיְנוּ מִצֵּאת הַכּוֹכָבִים, אָסוּר לִסְעֹד וְכָל שֶׁכֵּן לִישֹׁן, עַד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל:

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה. בְּנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל שָׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנָן דְּאָמְרֵי עַד חֲצוֹת, וְהָכִי קָאָמְרֵי לֵיהּ, הָא דִפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלָךְ, דַּוְקָא קָאָמְרֵי עַד חֲצוֹת וְתוּ לֹא, וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא רַבָּנָן כְּוָתָךְ סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְקָאָמְרֵי עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה. וְאָמַר לְהוּ, רַבָּנָן כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְקָאָמְרֵי עַד חֲצוֹת כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וְחַיָּבִים אַתֶּם לִקְרוֹת:

וְלֹא זוֹ בִּלְבָד. כֻּלָּהּ מִלְּתָא דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא דְּאָמַר לְבָנָיו:

הֶקְטֵר חֲלָבִים. שֶׁל קָרְבָּנוֹת:

וְאֵבָרִים. שֶׁל עוֹלַת תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ בַּיּוֹם, מִצְוָה לְהַעֲלוֹת הַנְּתָחִים כָּל הַלַּיְלָה, דִּכְתִיב (ויקרא ו) הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר:

וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. כְּגוֹן תּוֹדָה וְחַטָּאת וְאָשָׁם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם נֶאֱכָלִים לְיוֹם וָלַיְלָה, זְמַן אֲכִילָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְהוּא הַמֵּבִיא לִידֵי נוֹתָר:

אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת. בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַאֲכִילַת קָדָשִׁים, אֲבָל בְּהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים לֹא אָמְרוּ בוֹ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת כְּלָל, וְלֹא נָקַט לֵיהּ הָכָא אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה:

כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁלֹּא יָבֹא לְאָכְלָן אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְיִתְחַיֵּב כָּרֵת, וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁלֹּא יֹאמַר עֲדַיִן יֵשׁ לִי שָׁהוּת וְתַעֲבֹר עוֹנָתָהּ:

אחרונים29 מחברים

עיקר תוספות יום טוב10 פירושיםה'של״"ט–ה'תי״"ד (1579–1654)אחרונים

מאימתי קורין את שמע בערבית. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'):

משעה שהכהנים וכו'. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע"כ וכ"כ בפ' י"א דשבת (דף צ"ט ד"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ"ק ופ"ו דיבמות [דף מ"ד]:

לאכול בתרומתן. כתב הר"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ"ש הר"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר"ה:

בתרומתן. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש כלומר שהכל מוכן. ומש"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ"ב) כי לחמו הוא. נ"ל]:

עד סוף האשמורה. פי' הר"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']:

עד שיעלה עמוד השחר. כתב הר"ב והלכה כר"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס"ל והאי דקאמרי כו' וכ"כ הרמב"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ"כ ר"י ורא"ש. דבסייג פליגי. וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג דהא ר"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ"כ ב"י סימן רל"ה) דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג:

עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר. [*וראיתי לרד"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ"מ לשון עמוד לא יצדק. וז"ל הרמב"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז"ש נ"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט"ו מעלות ולכל מעלה ט"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר"ף מילין. והר"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ"ה פ"ק דר"ה. ועכ"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו"ד פרסאות לפ"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ"ב פ"ג דפסחים. אבל שם ג"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע"פ נטייתו. ובחבורו פ"א מה' ק"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב"ם נ"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב"ם צ"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר"ל שהרמב"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר"ב במשנה דלקמן ואין נ"ל לפי שא"כ לא היה סותם את דבריו]:

הקטר חלבים ואיברים. פירש הר"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב"ם שם. ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום:

וכל הנאכלין ליום א'. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים:

א"כ למה אמרו וכו'. כתב הר"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע"כ. והא ליתא לדברי רש"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב"ם אלא מדתניא בתוספתא (פ"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ"ש הר"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'):

מלאכת שלמה16 פירושים

כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי"ט בשמו בהקדמתו) עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו אח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. עכ"ל ז"ל. ריא"ז כתב ראשית חכמה יראת ה'. על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ואמרו שחייב אדם לקרא ק"ש לייחד שמו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך עכ"ל ז"ל. ועי' במ"ש בריש מס' אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל:

מאימתי. בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי. וכ' ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פי' הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים. מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ול"נ דשפיר גרסי' מאימתי ומ"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק"ש כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא וה"ק ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמ' עכ"ל ז"ל:

בערבין. גרסי' ול"ג בערבית וכדגרסי' נמי בסיפא בשחרין כמ"ש בסמוך בס"ד. ובגמ' בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי. ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי"ט) ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך א"ה ליפתח במתני' דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה וב' לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית:

משעה שהכהנים כו'. פי' הר' יונה ז"ל משעה שהכהני' נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמ' מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בענין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. פי' מע"ש הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל כגון שנגע בנבילה או בשרץ צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה כגון זב או זבה וכיו"ב שצריכין כפרה אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולענין ק"ש ג"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע"כ: ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אח"כ מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל שהוא מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהי' שלו בתחלה ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין והשתא פשיטא וודאי דמתני' ר' יהושע) או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמ'. ובגמ' מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דר"א. לישנא אחרינא רישא לאו ר"א הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכ' הרי"ף ז"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא האי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן וכיון דאיתא לרבנן עבדי' כוותייהו ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל סומכין אהא דר' יהודה. אמר המלקט. עיין במה שהקשו ע"ז התירוץ תוספות ז"ל:

לאכול בתרומתן. ראיתי שכתב הח' השלם הר' מנחם עזריה נר"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת לאכול אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן וקמ"ל דטבו"י פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאי' בגמ' ע"כ. וע"ש בספרו סימן א' שדקדק ג"כ דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה. למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב ל"ש מיני דמים ל"ש מיני דגן כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אע"פ שנאכלין לכל אדם כפרה מעכבתם עכ"ל נר"ו ועי' עוד שם:

האשמורת הראשונה. נלע"ד דשפיר טפי למגרס האשמורה בה"א וכדכתיב בתהלים צ' ואשמורה בלילה דאילו האשמורת בתי"ו הוי סמוך כדכתיב באשמורת הבקר בסדר בשלח. ואע"ג דבשופטי' סימן ז' כתיב האשמורת התיכונה לא ילפי' מניה לאשמורת הראשונה נמי דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך הי' נלע"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתינו האשמורת בתי"ו. וגם אני ג"כ מסכים להגהתו ז"ל. וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפ' בגמ' טעמיה מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ור' אלעזר נמי הכי ס"ל בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפ' בגמ' דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות סימן מפורש מזה. למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער משמרה שניה כלבים צועקים משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמ' מפ' אי בהאי סימנא תחלת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וס"ל דד' משמרות הוי הלילה. ובגמ' מפ' טעמיה:

ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' הר"ש שיריליו ז"ל עמוד השחר סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קרי עלה עמוד השחר ע"כ. ובגמ' פירש"י ז"ל דמשמע לי' בשכבך כ"ז שבנ"א שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור"א ס"ל ובשכבך כ"ז שבנ"א עוסקין לילך ולשכב וכן פי' הר' יונה ז"ל והכריח הוא ז"ל דבין חכמים בין ר"ג כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה"כ ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים ס"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע"כ. והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דס"ל לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות ואע"ג דגבי ק"ש של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ומפרש בגמ' מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. י"ל דגבי ק"ש של לילה החמירו יותר מפני שהלילה הוא זמן שינה ואם ידע שיכול לצאת מחיוב ק"ש ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מה"ת כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כ"ז שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מה"ת יום ראשון ואפ"ה כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה וכן גבי סדין בציצית וכו' ע"ש. ואיכא תו בגמ' בברייתא סברא רביעית דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פי' שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתני'. ואפי' רישא דהתחלת זמנו של עני אסיקנא בגמ' שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה:

מעשה ובאו כו'. כ' בחדושי הרשב"א ז"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו. נ"ל דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן אלא אדרבה אתא לאשמעי' מדעשה מעשה. דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחלה ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמ' וכדמוכח נמי סיפא דמתני' דקתני ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שעלהשיעלה עמוד השחר דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושל' פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכ"מ לומר שעשה מעשה כדבריו. ע"כ בקצור:

חייבין אתם לקרות. ס"א מותרין אתם לקרות וכ' הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי גרסא זו הא קמ"ל דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו"ק ע"כ. אבל רש"י ז"ל כ' דל"ג מותרין דאפי' שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה וכ"ה במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סי' צ"ט שכ' דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות. כלו' ואם קראו לא יצאו י"ח כאילו הזידו ולא קראו ע"כ. וע"ש עוד שנתן טעם לשבח למ"ש הרשב"א והרא"ש ז"ל דבניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות. שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת י"ח ק"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן:

ולא זו בלבד אמרו. ל"ג מלת אמרו דהא בגמ' פריך אטו ר"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו' ומשני אלא ה"ק להו ר"ג לבניה אפי' לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע"כ. ואי גרסי' בהדיא מלת אמרו מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע ג"כ מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחדושי הרשב"א ז"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אע"פ שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה. במשנה הוא דגרסי' לה ולא בגמ' בפסקא לא היא ולא תלמודה. הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא:

אלא כל מה שאמרו. אית דל"ג מלת מה:

הקטר חלבים כו'. ז"ל רש"י של קרבנות שנזרק דמן ולאו דוקא נקט ר"ע ז"ל של עולת התמיד:

מצותן וכו'. ואילו אכילת פסחים לא קתני ש"מ דאין מצותה אלא עד חצות ומתני' ראב"ע היא ור' אליעזר נמי ס"ל הכי. אבל בירושל' תנו במתני' ואכילת פסחים ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כ' ס"א מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו':

בפי' ר"ע ז"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. פי' זה קשה הרבה דהא בגמ' פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פי' זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [ר"ל אם חשיב גם מה שלא עשו סייג א"כ למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (ר"ל למ"ש עד חצות). וי"ל שודאי אמרו עד חצות במס' זבחים פ"ט דתנן איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר וקאמר כאן עד שיעלה ע"ה (ר"ל מן התורה) עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דאע"ג דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות. ס"ל לר"ע ז"ל וגם להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דוקא דה"ה דכונתו גם אאברים. וס"ל להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דמתני' דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דה"ה חלבים אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם. כך נלע"ד לדעת הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ומצאתי בס' כ"י ישן פי' לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו לא יניח ממנו עד בקר החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות ה"נ בהקטר חלבים דכתיב בהו ולא ילין לבקר החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע"כ. גם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רמ"ה כ' דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה ע"כ בקיצור:

וכל הנאכלין ליום אחד וכו'. לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר. כ"כ תוס' ז"ל בזבחים ס"פ איזהו מקומן (זבחים בדף נ"ז:) והביאוה הם ז"ל בפסחים פ' האשה דף פ"ט. וגרסי' בגמ' ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב"ל אתי לקמיה דריב"ל לבתר עמוד השחר א"ל מהו למקרי ק"ש של ערבית האידנא. א"ל כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פי' שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה) דארשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנה"ח ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפי' קודם הנה"ח. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא ע"י שכחה אפי' קרא אז לא יצא דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סי' רל"ה:

לחם שמים

בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:

הון עשיר2 פירושים

זרעים יש בו י"א מסכתות, כשתחשוב מעשרות ומעשר שני לשנים. אע"ג דלפי החשבון של ששים מסכתות אינם אלא אחת, וטעם לזה כבר כתבתי בפירוש השיר המתחיל מלכות ששים, ועוד אכתוב מזה בטעם מנין פרקיהם. והנה י"א עם הכולל הוא י"ב, וכנגדם מצאנו וראינו י"ב אותיות בשם השולט על סדר זה, שהוא בחסד דנוקבא דזעיר, והוא שני פעמים אל במלואו:

ברכות יש בו תשעה פרקים, וכנגדם מצאנו בה ט' מיני ברכות. דק"ש (פ"א מ"ד), דתפלה (פ"ד מ"ג), דמצות - כדתנן בפ"א משנה ד' שלא לחתום וכו', ופי' הר"ב כגון ברכת המצות. דהודאה, כדתנן בפ' ט' משנה ב' על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, הרי ד'. ועוד יש לנו חמשה מיני ברכות, כנגד חמשה חושים. חוש השמע - על הרעמים (פ"ט מ"ב), חוש הראות - על הראיה כדתנן (רפ"ט) הרואה מקום וכו', חוש הריח - על המוגמר (פ"ו מ"ו), חוש הטעם - על הפירות (רפ"ו), חוש המישוש - ברכת חתנים, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (מס' כלה רפ"א), והכא תנן (פ"ב מ"ה) חתן פטור מק"ש וכו', ואין זה אלא בשכבר בירך ברכת חתנים (עי' תוס' רעק"א פ"ב אות יז). ועוד טעם אחר יש לומר על מנין זה. והוא, כי מורה מקום המחזיק ברכה לישראל, והוא השלום, שהוא תשיעי מלמעלה למטה כידוע. וסימניך וברכה לראש משביר (משלי יא, כו) זה יוסף, כדכתי' (בראשית מב, ו) ויוסף הוא המשביר (סנהדרין צב.). וא"כ המסכתא היא הברכה העשירית, המתמלאת מתשע פרקים עליונים:

לחם שמים

מאימתי ההבדל שבין אימתי למאימתי במ"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים:

הון עשיר

ברכות מבואר בבמדבר רבה פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהיא ראש סדר זרעים. ושמה גורם לה, להיות קבועה בראש המשנה, אעפ"י שלמצות השנוים בה, מצינו מצות אחרות הקודמות להם בתורה, והוא על שם הכתוב (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר. כי נוטריקון של משביר מסיפיה לרישיה מדריש "רבי "יהודה "בן "שמעון "מחבר, שהוא ר' יהוד' נשיאה, בן רבן שמעון בן גמליאל, הנקרא רבינו הקדוש, והוא חיבר המשנה הזאת. ורישיה דקרא (שם) כתי' מונע בר יקבוהו לאום, שפירשוהו ז"ל (סנהדרין צא:) על המונע הלכה מפי תלמיד. וידוע הוא שעד רבינו הקדוש לא ניתנה התורה שבעל פה ליכתב, ולפי שראה שנתמעטו הלבבות, והתורה משתכחת, וההלכות נמנעים מהתלמידים, חיבר חיבור זה שעד ימיו לא נמצא כי אם מגלת סתרים, שהיה כל אחד כותב לעצמו כפי כחו, מה ששמע מדברי התורה (עי' בבא מציעא צב. וברש"י ד"ה מגילת סתרים) והוא הראשון שחיבר התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.

לחם שמים

בערבית. אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר גברי כמו ולא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן ערבית. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי שלשית ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה הערבית והשחרית. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק:

הון עשיר

ברכות נקראת המסכתא הזאת, אף כי מתחלת מדיני ק"ש, להיותה ראש התורה שבעל פה, להשוותה לתורה שבכתב, שמתחלת בבית (בראשית), מפני שהיא לשון ברכה כדאיתא בב"ר פרשה א' (פיס' י). ועיין בבמ"ר פ' י"ג (פיס' טו) במאמר שהעתקתי בפירוש השיר:

לחם שמים

רבי אליעזר. רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי"ש בק"ח כדעת התשבי ויש בחיר"ק וכן נוהגין הלועזי' וי"א מקרוב באו בשור"ק והאשכנזים קוראין בסגו"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי"ש בשו"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה"י:

הון עשיר

מאמתי. המשנה מתחלת במם פתוחה, להיותה ראש התורה שבעל פה, אשר היא סמוכה לתורה שבכתב, שסופה למד (לעיני כל ישראל), שהיא אות הקודמת למם פתוחה, הסמוכה לה באלפא ביתא. ועיין בבמ"ר פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי ובמאמר שבפי' השיר:

לחם שמים2 פירושים

רבן גמליאל. הבי"ת קמוצ' ודגושה והנו"ן שרשית ע"ד התמורה בחילוף ה"א בנו"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל גנב דין. כאשר הוכחתי ג"כ שם בס"ד. ע"ש מילתא בטעמא:

עד שיעלה ע"ה. מ"ש הרע"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק"ש אסור. עיין בא"ח סימן רל"ה ומ"ש שם:

הון עשיר2 פירושים

מאמתי. תנא אקרא קאי (ברכות ב.), ליחד ולקשר התורה שבע"פ עמו, לרמוז דא"א לה לעמוד רחוקה ממנו, כי הוא נותן טעם לכל דבריה. והכי איתא בזהר פ' ואתחנן דף רס"ח ע"א ז"ל דהכי אמר אבא, תורה שבכתב לא אשתמודעא אלא בגין תורה שבעל פה, ע"כ. וסימניך תיבת מאימתי שבראשה, שצרופו את"י מים, כלומר שהתורה שבעל פה, שהיא אש כמשאז"ל (עי' תענית ז.), מבקשת אתה התורה שבכתב שהיא המים כמשאז"ל (שם):

קורין את שמע. פתח התנא במצוה הזאת, על כי המצוה ראשונה שחייב בה האדם מדאורייתא היא זאת, על כי אינו חייב במצות עד שיעברו עליו י"ג שנים שלמים, דהיינו שיכנס ביום שאחר י"ג, וכפי מסקנת הפוסקים כנז' בא"ח סימן נ"ג במגן אברהם (ס"ק יג), ותכף ומיד שעבר יום אחרון של י"ג שנה, ברגע הכנסו ביום אחד שאחריו, נתחייב במצות, והוא רגע יציאת הכוכבים של יום שאחר י"ג, שהוא זמן ק"ש דשכיבה.

לחם שמים

עמוד השחר. עמ"ש בתי"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ"ש רז"ל בפ' הספינה [ד' ע"ה ע"ב] ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר:

הון עשיר

נכנסים. מותרים לא קתני, אלא נכנסים, דבכהנים טמאים שנטהרו איירינן (עי' ברע"ב), דהותרו ליכנס במחנה, שהיו אסורים בו בהיותם טבולי יום. ועוד רמז לנו, דהאיש המטהר נקרא נכנס לקדושה, מכלל דהטמא, יוצא מהקדושה מקרי, כי הטהרה תלויה ברשות היחיד, ושרש הטומאה הוא רשות הרבים כנודע.

לחם שמים

הקטר חלבים ואיברים. פירש הרע"ב ז"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי"ט ז"ל אע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע"ב והר"מ ז"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש"י ז"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ"ו דפסחים [ד' ס"ח ע"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ"א לעתים רחוקות. משו"ה לא פסיקא להו ז"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם:

הון עשיר

לאכול בתרומתן. על כי המצוה הזאת היא ראשית כל המצות כמ"ש לעיל, רצה התנא לתלות זמנה באכילת תרומה הנקראת ראשית (דברים יח, ד). ועוד לרמוז דמצוה זו של ק"ש היא הראשית המבחר מכל המצות, דומיא דתרומה שהיא ראשית המבחר שבתבואה, כדכתיב (במדבר יח, יב) כל חלב (תירוש ו)יצהר [וכל חלב תירוש וגו'] ראשיתם וגו'. שהרי עיקר ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, וכשם שא"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה הגדולה (ירושלמי מעשרות פ"ג טו.), כך א"א לו לאדם לקבל עליו עול מצות אלא אם כן כבר קבל עליו עול מלכות שמים תחלה, כי כל המצות בה תלויות:

לחם שמים

ואל יקשה עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ"ט ע"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ"ו איברי תמיד שיש להם ג"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר"י קורקוס ז"ל דאייתי הכ"מ בפ"ט מהל' תמ"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ"ט ע"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע"י הדחק. מ"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל"ה הכין הו"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב"ם והרע"ב ז"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון:

הון עשיר

בתרומתן. שלהם, שאינם מצפים לשלחן חבריהם הצריכים להתאחר מזמן זה, אלא אוכלין משלהם, דמסתמא מחמת חשק קיום המצוה של אכילת תרומה, שעבודה היא (עי' פסחים עג.), ונאסרו בה עד עתה, אינם מאחרים זמן אכילתם מהעת שחזרו להיתרם:

לחם שמים2 פירושים

ועוד אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ"ל. דמשו"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ"ק דשבת [ד' כ' ד"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב"מ [ד' כ"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע"ש. ואפשר נמי דשל ע"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו"א) שתירצו בשם הר"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור:

ושם ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר"י פורת וז"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע"ש דמשמע ג"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ"ט ע"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת"ה. (והא דנקט רש"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס"ג ע"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק"ל. ועד כאן לא איפליגו ר"ש ורבנן התם במנחות [דף מ"ט ע"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה"ג. ומשנה שלמה היא ג"כ בפ"ב דתמורה [ד' י"ד ע"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ"ש התו' שלא יקשה לפי' הר"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ"י שיטתו של הר"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר:

הון עשיר2 פירושים

המשתה. צ"ל שהתחילו אותו קודם זמן ק"ש:

הקטר חלבים ואברים. דקתני הכא, לא אמרו בו חכמים עד חצות, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע דדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, כן פי' הר"ב. ומזה מוכח דעד חצות דק"ש, אינו אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה, ולא מן הדין, דלהיות מצותו בלילה הוא כשר כל הלילה מן הדין, כהקטר חלבים. ועוד רמז לנו התנא בשנותו הקטר חלבים הכא, שתפלת ערבית כנגדם נתקנה (עי' ברכות כו:). ואע"ג דבק"ש איירינן, הא קי"לן כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית (עי' שם ד:), ואם כן אין תפלה כתקונה בלא ק"ש, כל זה צ"ל לדעת רש"י והר"ב. ולדידהו אתי שפיר דחילק התנא הקטר חלבים ואברים מהנאכלים ליום אחד ולא כללם בבבא אחת. אבל הרמב"ם ס"ל דאף בהקטר חלבים אמרו עד חצות, כמ"ש התי"ט. וכוותיה מסתברא מדקפיד קרא שיעלם על המזבח מתחילת הלילה כדאיתא בת"כ פ' צו פ' א' (סי' יג), וטעמא נ"ל מדאיתא התם (סי' טו) דעד הבקר (ויקרא ו, ב) לימד שיהיו תורמים כל הלילה עד הבקר. על כרחך דרצה הכתוב שבאיזו שעה מן הלילה שיתרום את המזבח ישתדל שיהיה שם אפר מאברים ופדרים של כל קרבנות אותו יום, וזה יהיה כשיעלם בתחילת הלילה, והכי מוכח מפשטא דמתניתין והכי מפרש לה הרמב"ם כן נלע"ד. דלא כמ"ש התי"ט דלא ממתניתין שמעה לה הרמב"ם, אלא כמ"ש הכ"מ (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב). דההכרח שהביא רש"י (ברכות ב. ד"ה כדי להרחיק) ממשנה דמגילה (דף כ:), כמ"ש התי"ט דלא אשתמיט בשום דוכתא למתני עד חצות, אע"ג דתני התם (שם) בפירוש דכשר כל הלילה, אינו הכרח, דכשר כל הלילה דקתני התם לאו דווקא הוא, אלא ה"ה דמצותו עד חצות, דהא בש"ס (שם כא.) מרבה מזה הכלל דהתם אכילת פסחים שכשר כל הלילה, ואף הוא מצותו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה (עי' זבחים נז:). ולא כלל התנא הקטר חלבים בנאכלין ליום א', אע"ג דדמו לפי' הרמב"ם, משום דשעור חצות דהקטר חלבים יש לו שרש באורייתא, כדתנן בפ"ט דזבחים משנה ו' ע"ש, משא"כ הנאכלין ליום א'. ומשום דהקטר קודם לאכילה, כי הקטר החלבים מתיר הבשר לאכיל', לפיכך הקדימו לאכילה, אע"ג שיש בו רבותא יותר מבאכילה שמצותו עד שיעלה עמוד השחר, אעפ"י ששיעור חצות בו יש לו שרש באורייתא משא"כ האכילה כמ"ש:

לחם שמים2 פירושים

ואיברים לפי מה שקורין היחיד מזה השם אבר בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי אברים הא' בח"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה"נ בריבוים. וזה א"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר איברים בצי"רי הא"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו"ד נוספת אחר הא"לף להורות על נקודת הציר"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא"לף צרו"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו אבר בה"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ"ש בסמוך בהיותי חושש ליו"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ"ק דע"ז [דף ט' ע"א] תנא תוספאה ע"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא איבר בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ"מ שזכרום חז"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס"ד ודי בזה הערה:

א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. הרע"ב ורש"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו"ה לא תקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב"ם ז"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ"א [ה"ו] מהל' תמ"ו ותדע שזוהי דעתו ז"ל:

הון עשיר2 פירושים

חלבים. פי' הרב של קרבנות, ונראים דמ"מ החלבים של קרבנות הנאכלים, מצוה מן המובחר להקטירם ביום שלא למעט זמן אכילתם, ובתמיד פשוט הוא שהדין כן כדאיתא בפסחים דס"ח ע"ב משום דחביבה מצוה בשעתה:

ליום אחד. לישנא קלילא דקרא נקט דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דיום ולילה כאחד נקראים יום אחד, וז"ל הזהר פ' בשלח דף מ"ו ע"ב, יום ולילה אקרי יום אחד:

לחם שמים20 פירושים

איברא לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ"ה [ע"א] שפירש רש"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ"ט [מ"ו] דזבחים כשפקעו מע"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א"נ אליבא דר"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע"כ צ"ל כן דאל"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ"ג [הי"א] פ' הרמב"ם ז"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב"ם לא ס"ל כהר"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה"ק [פ"ד] ע"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ"ע א"כ שלא השוה מדותיו. ואת"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ"ט [מ"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש"י ז"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד"ך [ע"א]):

עיין מדרש רבה פרשת ויצא [פס"ח י"א] איתא שם אר"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור"ת ס"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו"ק.

העברה הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי"ן הפעל צרוי"ה על משקל גזלה שאלה ומן הכתוב (שמואל ב' י"ט פסוק י"ט) ועברה העברה נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו"ד הנמצאת בתובה אחר הבי"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ"ג ט"ו] וידוע שחז"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ"ש כמה פעמים בהגהותי הנז':

משנה לחם בלח"ש ד"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז"ל.

משנה לחם קורין יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק"ש א"צ לקרות מתוך הספר. ואע"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ"ג דתענית מ"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש"ה ויזעקו ב"י אל ה'. משא"כ בק"ש. וא"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. ונ"ל שכוונו חז"ל בזה. לומר שיש לקרות ק"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. ולדברינו יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי"ח שתקנו אנשי כנה"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ"ש בס"ד בהקדמת בית אל) וכן לש"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.

משנה לחם אחר תיבת ערבית. נ"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת"ח. ואצ"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.

משנה לחם משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וא"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש"א. ול"נ ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב"ק. אע"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.

משנה לחם נכנסין לאכול בתרומתן אע"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. אכתי איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. ובעזה"י נ"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתש"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ"ש ג"כ רפ"ד בס"ד ע"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. וצ"ל כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא"ד מעשה בר"ט שלא בא אמש לבה"מ כו'. א"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.

משנה לחם היינו דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. וש"מ תלת לדינא. ש"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא"ח (סצ"ד. ועמו"ק סק"ז) וש"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע"פ שת"ע אין לה קבע. וש"מ דבעינן סמיכת גאל"ת בערבית נמי. ודלא כמ"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ"ד ת"ע חובה. ודוק.

משנה לחם בתרומתן בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.

משנה לחם רבי דקדוק תואר הלז עלו"א ח"א ס"ו.

משנה לחם וחכמים הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.

משנה לחם עד חצות קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.

משנה לחם רבן זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו"א. (ח"א סימן הנ"ל).

משנה לחם ר"ג סתם ר"ג. הוא ר"ג דיבנה (נכדו של ר"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר"א בר פלוגתיה.

משנה לחם מבית המשתה מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק"ל. וכדכתיבנא במו"ק לטא"ח סכ"ט יע"ש. ועמ"ש בס"ד בקונטרס שצ"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש"ע. יע"ש דברים נכוחים.

משנה לחם הקטר חלבים לא נזכר בהם עד חצות (עתי"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ומי שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. נשתבש מאד במ"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.

משנה לחם ואיברים עיין לו"א ח"א (סש"ב).

משנה לחם ליום א' דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ"כ התו' שילהי פא"מ. וקול רמ"ז. טעה בזה.

משנה לחם משיכיר הך שיעורא ודאי מאוחר לע"ה. וקדים להנה"ח. ואם הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב"י סנ"ח.

יש סדר למשנה3 פירושים

מאימתי וכו'. איתא בערוך בזה"ל מִמָתַי קורין שמע בערבין פי' רבי מצלי"ח הראשון אינו עיקר והוא כמו מָתַי אבא ואראה פני אלקים. מתי אעשה גם אנכי לביתי. ויש ששונין מֵאֵימָתַי ואל"ף תוספת כמו אל"ף דאזרוע זרוע. ותרגום מתי אימתי. והשונה מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ עכ"ל. וז"ל הסמיכת חכמים כתב בספר שדה יהושע בשם מהר"ש כתב גאון מ"ם ראשונה אינה עיקר כמו מתי אבא ואראה פני אלקים. פי' לפירושו כי הלשון מאימתי איננו נופל רק אהתחלה כמו מאימתי מתחילין לקרות ק"ש. ובאמת מתניתן קא מהדרי' לפרש התחלה וסוף מאימתי מתחילין ועד מתי קוראין. ושפיר נופל לשון מתי שכולל כל זמן ההתחלה והגמר וכו' וע"ש כי האריך בזה. ובהפלאה שבערכין נתתי טעם לשבח בס"ד. תוספת האל"ף הוא האות שבו פתח תחלה לדברות. והמ"ם עיין תענית ח' ר"ל הוה מסדר מתניתן ארבעין זימנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה ע"ש. וע"ע מ"ר פ' נשא פרשה י"ג דף ר"ך ע"ג דמונה מספר ראשי התיבות של הששה סדרים אותיות המתחילים עולים לשמונים כשתדקדק שם תמצא נחת ועי' תוס' יו"ט סוף עוקצים:

במשנה מאימתי וכו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה וכו' ע"ש. דע דבסוגיא ב: אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח [שאין לו נר דלוק בסעודתו. רש"י] עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו וכו' וכתבו תוס' ד"ה משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח תימ' עני גופי' מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש. וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא וכו'. הנה לכאורה קושיית תוס' איכא להקשות נמי אמתני' דידן כהנים גופי' מתי יתפללו. שוב מצאתי ראיתי במהרש"א עמד ע"ז ע"ש. שתרוצו קצת דחוק. ולולא דבריו של גדול ה"א לפי מ"ש הרמ"א סי' רל"ב סעי' ב' אם קוראין לבהכ"נ לא חיישינן שמא יפשע וכ"מ במג"א סי' רל"ה סק"ד גבי ערבית וכ"כ המג"א סי' תפ"ט סקי"א א"כ במשנתינו נוכל לומר דהכהנים אוכלין בתרומתן באופן זה שקוראין לביהכ"נ או בכה"ג שחבירו מזכירו שלא יפשע להתפלל אח"כ אבל בברייתא דתני משעני נכנס וכו' עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו הרי מבואר דזמנו של זה כזמנו של זה וזמן ק"ש מכוון כזמן אכילתו ממש ולא יעבור. מקשו תוס' שפיר. עוד י"ל בפשיט' דמשנתינו שפיר אמרינן דהכהנים אוכלין פירות תרומה והיא כטעימה בעלמא נחשבת ושרי כמ"ש המג"א סי' רל"ה וכן כתב הט"ז סק"ג משא"כ בברייתא דתני לאכול פתו מקשו התוס' שפיר והוכרחו לבארו ותשובה זו השיב ג"כ חתני הנבון מהרי"ל נר"ו:

תוי"ט ד"ה א"כ כו'. והא ליתא לדברי רש"י וכו' ע"ש. לכאורה י"ל דהוכחת הרמב"ם מהמשנה דהכא כמ"ש הכ"מ היינו מדלא קתני הכא ג"כ קצירת העומר הלא הש"ס דף ט' נחית לדקדק דלא תני אכילת פסחים ע"ש כמו דתני במ"ו פ"ב דמגילה דף כ' כו' (כמ"ש ברל"צ). ואם כן פשטא דמשנתינו מבואר מעצמו כדעת הרמב"ם וכ"כ תוס' פסחים ק"כ ד"ה אמר רבא וכו' הא דאמרי' הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרי' ריש ברכות וכו'. ושוב אין הכרח להביא ממרחק לחמו מן התוספתא אלא כמ"ש הכ"מ ממשנה דהכא. ובכן בזה שכתב התי"ט והא לית' לדברי רש"י צריכין ביאור במקצת:

עיקר תוספות יום טוב8 פירושים

(א) מֵאֵימָתַי כוּ'. תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי דִּכְתִיב (דְּבָרִים ו) בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, מִשָּׁם לָמַד שֶׁחוֹבָה עַל אָדָם לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר. וְשָׁאַל עַכְשָׁיו מֵאֵימָתַי זְמַנּוֹ. וּמִדִּכְתִיב בְּשָׁכְבְּךָ בְּרֵישָׁא, הִקְדִּים שֶׁל עַרְבִית. גְּמָרָא:

(ב) דְּהַקְּרָא וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים מוֹקְמִינַן לֵיהּ בִּתְרוּמָה בִּיבָמוֹת דַּף ע"ד. וְהָכִי מַשְׁמַע קְרָא, עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר וְהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּצְאוּ כּוֹכָבִים. הָרַ"מ:

(ג) בִּתְרוּמָתָן. כְּלוֹמַר שֶׁמּוּכֶנֶת לִפְנֵיהֶם וּכְלוּם חָסֵר כִּי אִם לֶאֱכֹל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ד) מִשְׁמְרוֹת עֲבוֹדָה שֶׁל מַלְאָכִים, וְשִׁיר שֶׁלָּהֶם נֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, רִאשׁוֹנָה לְכַת אַחַת וְכוּ'. רַשִׁ"י:

(ה) עַמּוּד הַשָּׁחַר. יֵשׁ רְגִילִין לְפוֹתְרוֹ כּוֹכַב הַשַּׁחַר. וְכֵן כָּתַב הָרְדַ"ק בְּמִזְמוֹר אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר שֶׁיֵּשׁ מְפָרְשִׁים אַיֶּלֶת שֵׁם לְכוֹכַב הַשַּׁחַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ו) כְּלוֹמַר בְּפֵרוּשׁ בְּשָׁכְבְּךָ כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ דְּפֵרוּשׁוֹ כָּל הַלַּיְלָה, וּדְלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָא דְקָאָמְרֵי כוּ'‏ שֶׁהֵם עָשׂוּ סְיָג וּבְהָא פְּלִיגֵי עָלַי, וְאִם כֵּן בַּסְּיָג אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כוּ', וְלֹא כָתְבוּ הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַל עִקַּר דִּין תּוֹרָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ז) וְאַף עַל גַּב דְּפַשְׁטֵיהּ דִקְרָא בְּכָל עוֹלָה כְּתִיב וְלֹא דַוְקָא בְּעוֹלַת תָּמִיד. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ו'‏ דִּפְסָחִים מוּכָח דְּכָל אֵמוּרֵי קָדָשִׁים דִּינַן כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא נָקְטֵי מִלְּתָא פְּסִיקָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ח) שֶׁכֵּן רְגִילוּת הַמִּשְׁנָיוֹת לִשְׁנוֹת בְּקִצּוּר מַה שֶּׁכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה:

תוספות רבי עקיבא איגר6 פירושים

[אות א] בהרע"ב ד"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק"ש. פלוגתייהו דר"א ור"ג בהמשך זמן ק"ש בפירושא דקרא דר"א ס"ל ובשכבך הוא כ"ז שב"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור"ג ס"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש"י (ד' ד'):

[אות ב] שם בא"ד וקי"ל דעבד כר"י. וכ"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר"ח בספר מים חיים:

[אות ג] בהרע"ב ד"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. וכ"כ התוס' (דף ד' ע"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ודייק מזה המג"א (סי' רל"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ"א דשבת מ"ב) מפסיקים לק"ש וא"כ מכש"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש"א בריש מכלתין בתוס' ד"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די"ל דה"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע"ש. ואי ס"ל להמהרש"א כהמג"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע"כ דס"ל להמהרש"א בדעת התוס' כשיטת התה"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ"ל ואף דמ"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא"ה עכ"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ"ד מה שהקשה המאור על רש"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אף די"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ"ל דאכילה מועטת שרי. אע"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא"כ י"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא"ה פשיטא דק"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל"א ע"ב ד"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די"ל כיון דעכ"פ ממתני' לחוד לא הו"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה"ט גם תוספות בעירובין הנ"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די"ל כפשוטו דהא ר"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י:

[אות ד] בהר"ב ד"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז שב"א שוכבים לימרו כר"ג. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי ע"ח כדי להרחיק. וא"כ י"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס"ל דמדינא ע"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע"ח והא דקאמר ר"א ע"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ס האשמורה הראשונה וע"כ הא דקאמר רבנן ע"ח היינו דס"ל דבשכבך הוא כ"ז שב"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע"ה ואמרו ע"ח משום הרחקה והשיב להם ר"ג כוותי ס"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע"ח מצינו ג"כ בשארי דברים. ודפח"ח:

[אות ה] שם בהרע"ב ד"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. וכ"כ רש"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק"ש. י"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר"ג לא ס"ל להרחקה בק"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק"ש עובר רק על מ"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח"ז וגם יתחייב כרת משא"כ בק"ש דהוא שב וא"ת. ומ"ש וכן בק"ש היינו דר"ג אומר דרבנן ס"ל הכי גם בק"ש. ובתוס' (זבחים דף נ"ז ע"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:

[אות ו] שם בתוי"ט ד"ה א"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ"ש התוי"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ"ע (עי' תוס' פסחים דף ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא וכו'):

יכין

מאימתי קורין – מלת קרא יש לו ד' הוראת. א) קריאת שם. כמו ולחושך קרא לילה. ב) קריאה להרחוק שיבא אליו. כמו ויקרא לבנו ליוסף. ב' הוראות אלו אינן שייכות כלל בק"ש. ג) קריאה בספר. כמו וקרא בו כל ימי חייו. גם זו ההוראה אי אפשר שתהיה במלת קורין. דהרי מותר לקרותה בע"פ (כא"ח סי' מ"ט). ד) אבל הוא לשון קריאה בקול לפרסום. כמו וקראתם דרור. מקרא קודש. ויקרא לפניו ככה. קרא בגרון אל תחשך. וה"נ ר"ל שמצוה לקרות פסוק ראשון בקול כדי לעורר הכונה בהפסוק שיקראו אחרינו בשעה האחרונה שנחיה בעה"ז (עי' טא"ח סי' ס). אולם נקט לשון רבים דאין אחד מוציא חבירו יד"ח משא"כ לענין ברכה במשנה ד':

בועז

מ"ש הר"ב דמשהגיע זמן קריאת שמע אסור לסעוד. כ' עלה רבינו הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א (באות ג') וז"ל כ"כ תו' בשמעתן (ד"ד ב') על הברייתא כו'. ותמיה לי א"כ ל"ל לתו' לדייק מברייתא זו דאסור לאכול קודם ק"ש. הא משנה ערוכה היא (שבת פ"א מ"ב) מפסיקין לק"ש כו'. ולא הקשו מהך דפ"ק דשבת. ה"ט. כדי לאלומי קושיתם טפי. דהרי אפילו טעימא אסור. עכ"ל הגאון. ולפע"ד לבקשת מחילה מרבינו כבוד גאונו נ"ל דלא מצי תו' לאכוחי איסור אכילה קודם ק"ש מהך דפ"ק דשבת. דבל"ז ק' מ"ש תו' משמע דמשעה שהגיע זמן ק"ש אסור לאכול סעודה וכו'. וק' מה משמע. הרי היא היא. לא יאמר אדם אוכל קמעא וכו'. אע"כ דרצו לאכוחי דאפילו חצי שעה מקודם אסור (כב"י רל"ה) והיינו דקאמרי משעה שהגיע זמן ק"ש. ר"ל הולך וקרב. והוכיחו כן מדנקט הברייתא "וקורא ק"ש. אחר" אם רגיל לשנות שונה. ש"מ דעדיין לא הגיע זמן ק"ש. ולפ"ז לא מצו לאכוחי מידי מפ"ק דשבת. דאמרינן התם (דף י"א א') דסיפא אתאן לד"ת ע"כ משהגיע זמנה מיירי. דאי מקודם באמת שרי בתורה (כמג"א רל"ב) ולכאורה נ"ל דטעימא שרי. כיון דבתפלה קי"ל (סי' רל"ב) דאפילו סעודה קטנה שרי. ואפילו בסמוך למנחה קטנה. דאין למנחה שהות כ"כ כק"ש. א"כ די לן שנחמיר בק"ש דאו'. ביש לה שהות הרבה. דוקא סעודה ולא טעימא. דבטעימא ליכא למיחש לממשך כלל. דטעימא אינו רק בפירות או כביצה פת. כדטעים בר בי רב ועייל לכלה (כסוכה דף כ"ו א'): השיבני רבינו הנ"ל וז"ל. מ"ש מעכ"ת ידידי נ"י מה לשון משמע דכ' תו'. לפי פרושי בתוס' גם קו' מכ"ת מתורץ דבאו לומר דאפילו טעימא אסור. וזה אינו מבואר בשם כ"כ. דהרי מג"א באמת פי' לאוכל קמעא דהיינו סעודה [ק"ל א"כ כיון דכל זה מה שהוכיחו תו' דאפילו טעימא אסור. בודאי נתחזק דיוקא דמג"א בתוס'. דלמה נקטו סעודה בדבריהם. וליכא למימר דלאו דוקא נקטו סעודה. כיון דזהו כל מה שהשמיעו לנו] ומה שלא הבאתי זה לראיה דכונת תו' דטעימא אסור. ה"ט משום דאין זו קו' כ"כ. דדלמא הברייתא אכילה ושתיה ושינה ביחד אסור. ונקטו לשון משמע. דאכילה לחוד אסור [זה א"א כלל לפע"ד. דזה מוכח בפשוטו מסיפא. אלא אם רגיל לקרות קורא וכו' וקורא ק"ש ואוכל פתו]. ומ"ש מעכ"ת לפרש כונת תו' אסמוך לזמן ק"ש. ימחול לעיין בב"י רל"ה ד"ה ומכלל דבריו שכ' דמתוך זה משמע איפכא עכלה"ט [באמת לא זכיתי להבין דברי הב"י. דמאי דוחק יש לנו לכוון כן בדברי תוס'. ממאי דנימא דמשמע דקאמרו. קמעא קאמרי. ואפ"ה נקטו לשון סעודה]: ועוד נ"ל ראיה ברורה דטעימא מותר. דאל"כ מאי פריך (בשבת דף ט' ב') ממתני' דאמרינן דבהתחיל אינו מפסיק. אדריב"ל דאמר דמשהגיע זמן מנחה אסור לטעום כלום. ומאי קושיא. נימא דריב"ל מיירי בלא התחיל. אע"כ אי טעימא מקודם שהתחיל אסור גם בהתחיל צריך להפסיק דעכ"פ טעימא מקרי ואסור וכן משמע מתו' שם א"כ לדידן דבהתחיל אינו מפסיק. כ"ש דטעימא מותר. ואפשר דאפילו לריב"ל דוקא טעימא אחר שהתחיל אסור דלמא אתא לאמשוכי. משא"כ טעימא בעלמא שרי:

רש״ש2 פירושים

לאכול בתרומתן. עי' בשנו"א מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויל"פ דנקיט בתרומתן לאפוקי ת"מ של דמאי לדעת הטוי"ד סס"י של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבהש"מ דהוה ספיקא דרבנן וכמ"ש הב"א לקמן (ג' א') בתוד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבהש"מ ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פ"ב ב') בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה.) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה. אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בהש"מ דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת ת"מ שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול. וכמו דמע"ש שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות (בפ"א דדמאי) [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמה יענה לתירוץ קמא בנדרים (י"ב ב') תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש]:

שם בתוי"ט ד"ה עמוד השחר. יש רגילין לפתרו כוכב השחר וכו' ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין וביומא רפ"ג אריב"ב הדא איליתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא. זימנין דהיא מקדמא כו':

משנה ברכות, א׳