ראיית זוב היא שלושה ימים (להלן מ"ג), ובית שמאי ובית הלל נחלקים במקרים שיש בהם שלוש ראיות אך מפוזרות. מקור ההבחנה שזב הוא רק מי שאירע לו הדבר שלוש פעמים אינו מפורש במקרא. מבחינה משפטית צריך היה להגדיר מהו בעל קרי שטמא רק יום ומהו זב שטמא שבעת ימים, וכן לגבי אישה מה ההבדל בין זבה לנידה. ההבחנה שנציע להלן, בשם המשנה, היא נכונה מבחינה עניינית אך אינה מספיקה מבחינה משפטית, ומבחינת ניסוח החוק צריך להיות ניסוח כמותי ברור. המחלוקת שבמשנה קשורה לתפיסתם של חכמים שלמצוות יש שיעורים (אבחנות כמותיות). כפי שאמרנו פעמים רבות במהלך הפירוש התפיסה בדבר הצורך בשיעורים (כימות המצוות והעבֵרות) משותפת הייתה לחז"ל ולכתות מדבר יהודה, אבל בספרות הכיתתית יש רק אזכורים בודדים לה, לא כן בספרות חז"ל שם קביעת השיעורים מהותית ונפוצה. האבחנה של שלושה ימים קדמה לבית שמאי ובית הלל, והם נחלקים רק בפרטיה.
הרואה ראייה אחת של זוב – גבר שהייתה לו זיבה אחת, בית שמי אומרים כשומרת יום כנגד יום – לאחר היום שבו ראה זיבה עליו להמתין יום ללא זיבה ולטבול. ייתכן שההשוואה עם הזבה כוללת גם השוואה של מועדי הטבילה, ונעסוק בכך להלן. ובית הלל אומרים כבעל קרי – ההבדל העקרוני בין הזב לבעל הקרי הוא במניע ובהקשר. בעל קרי הוא מי שיצאה ממנו שכבת זרע בעקבות מעשה מיני או מתיחות מינית, ואילו הזב נתפס כמי שיצאה ממנו שכבת זרע עקב מחלה או על כל פנים שלא ברצונו וללא הקשר מיני. ההבדל דומה להבדל שבין פעולה "לרצונו" ו"שלא לרצונו". הזב הוא חולה ואנוס, ואילו ביציאת קרי יש מרכיב מרכזי של רצון או כוונה. מי שיצא לו קרי בחלומו בלילה מן הסתם הוא שותף פחות פעיל, אך עדיין אין זה בבחינת אונס מלא. ראה אחת – זיבה אחת, ובשני היפסיק – ביום השני הזיבה נעצרה, ובשלישי ראה שתים או אחת מרובה כשתים – המשנה מניחה בפשטות שראייה של זיבה פעמיים באותו יום נחשבת כשתי ראיות, והפסקה של יום אינה משנה את היחס ההלכתי. בית שמי אומרים זב גמור – שכן ראה שלוש ראיות, [ו]בית הלל אומרים אומרים מטמא משכב ומושב – הוא אב הטומאה, וממילא טמא שבעה ימים. מסקנה זו מתבקשת, אך אינה כתובה במפורש. וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן – עדיין הוא ספק, ולכן פטור מן הקרבן. קרבן מביאים רק על ודאות.
אמר רבי אלעזר בן יהודה מודים בית שמי בזה שאינו זב גמור – כלומר שאינו צריך להביא קרבן. [ו]על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים – בראייה הראשונה כבר היו שתי ראיות, ובשני – ביום השני, ה[ספ]פסיק – היה כתוב "הספיק" ותוקן ל"הפסיק", ובשלישי ראה אחת בית שמי אומרים זב גמור – כנראה אם הראייה הראשונה היא כפולה אין היא מתבטלת על ידי יום ההפסקה, אבל אם הראייה הראשונה הייתה אחת היא נחשבת לתופעה אקראית (יש לה דין של בעל קרי) ומתבטלת על ידי יום ההפסקה, ובית הלל אומרים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקורבן – רק שלוש ראיות רצופות גורמות לזוב מלא (בבלי, נידה נה עב).
ראיית זב
הבעיה המרכזית מתעוררת מהפסוקים. פסוקים ה-ח בפרק טו בספר ויקרא מדברים על טומאה עד הערב ופסוק יג על טומאת שבעה ימים. ההסבר של חז"ל הוא שזוב במשך שלושה ימים מחייב טומאה שבעה ימים, ואילו זוב אחד מחייב טומאה קצרה יותר (יום אחד של 24 שעות, או אפילו בלילה של אותו יום).
בתוספתא מובאת סדרת מסורות ארוכה המסייעת לשחזר את אווירת ההלכה של התנאים בצורה מלאה יותר:
1. הרואה ראייה אחת של זב בית שמאי אומרים כשומרת יום כנגד יום, ובית הלל אומרים כבעל קרי. 1א. ואלו ואלו מודים שהוא טובל ואוכל את פסחו לערב. 1ב. אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל את פסחו לערב? אמרו להן בית שמאי אי אתם מודים שאם יראה למחר שהוא טמא? הרי הוא כשומרת יום כנגד יום שאם תראה למחר שהיא טמאה (פ"א ה"א, עמ' 676). ההלכה עצמה היא כמשנתנו, אך לאחריה באות שתי מסורות סותרות. האחת היא שכולם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו, כלומר שהוא נטהר בו ביום, כלומר בית שמאי מודים לבית הלל שבאמת אין הוא כשומרת יום. בהמשך (1ב) מתברר שדין זה של אוכל פסח אינו דין מחודש שהוסכם בין הבתים, אלא הלכה קדומה ששני הבתים מודים לה ובית הלל מקשים על בית שמאי: הרי הוא רשאי לטבול ולאכול בערב, אם כן דינו כבעל קרי ולא כזבה (שהיא שומרת יום כנגד יום). בית שמאי עונים שגם הזבה טמאה רק אם היא רואה למחר, כך שלמעשה הזבה אינה טמאה אלא טמאה מספק (תולה), כלומר מחכה למחר כדי לראות אם היא זבה או לא. חידוש גדול יש בדין שומרת יום, שאינה טמאה באופן מידי אלא מחכה בספק טומאה עד שיתברר אם היא זבה גדולה (ושומרת שבעת ימי טהרה), ובינתיים, עד שיתברר מעמדה, היא טמאה רק מספק. הספק נפתר רק בסוף היום. מהברייתא מתקבל הרושם שזב בעל קרי וזבה טובלים באותו זמן. אבחנות הזמן שנעלה להלן (בעל קרי טובל מתי שרוצה, הזב והזבה בערב) אינן מוכרות לתנאים, אחרת לא היו שני הבתים מסכימים בדין זב בערב פסח ולפי בית שמאי היה צריך לטבול ביום, ולפי בית הלל בערב. זמני הטבילה טרם נקבעו כנראה בהלכה התנאית, לפחות לא בהלכה התנאית הקדומה. לפי בית שמאי הזב דינו כזבה, ולפי בית הלל דינו קל מזבה.
בהמשך התוספתא שנינו: "2. המסיט את הראייה בית שמאי אומרים תלוי בית הלל אומרים טהור 3. משכבו ומושבו בית שמאי אומרים תלוי ובית הלל אומרים טהור" (פ"א ה"ב, עמ' 676; בבלי, נידה עב ע"ב). המקרה השני איננו במשנתנו. המדובר במי שהסיט (הזיז) כתם דם של ראייה ראשונה, כלומר את הכתם של מקרה 1 שבמשנה. לדעת בית שמאי הוא ממתין; אם יראה למחר יהיה טמא (כמו זבה), לכן תולין, כלומר ממתינים, ולדעת בית הלל המסיט טהור משום שקרי הוא טומאה קלה, והזב ביום הראשון דינו כבעל קרי. המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל שבמשנה משפיעה אפוא גם על דינו של המסיט. המקרה השני שבתוספתא (3 ברשימה הכוללת) הוא המקרה השני ברשימתנו במשנה (2), ולפנינו מסורת חולקת שהבבלי מנסה ליישבה.
בהמשך התוספתא: "4א. ראה שתי ראייות המסיט את שתיהן טמא כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים המסיט את הראשונה טהור, ואת השנייה טמא. 4ב. משכבות ומושבות שבין ראשונה לשנייה בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין. ראה אחת מרובה כשתים המסיט את כולה טמא, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה בלבד" (פ"א ה"ג, עמ' 676). זה המקרה השלישי שבמשנתנו: מי שראה שתי ראיות ביום הראשון. לדעת בית שמאי אחרי הראייה הראשונה "תולין", והתברר שהוא זב וטמא בדיעבד, ולדעת בית הלל אחר הראשונה טהור ורק אחר השנייה טמא. גם המחלוקת במי שהזיז את המשכב של הזב או את בגדו המוכתם היא כמו בהלכה הקודמת.
בהלכה הבאה בתוספתא: "אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים, או אחת מרובה כשתים, ובשני הפסיק, ובשלשי ראה אחת, שאין זה זב גמור. על מה נחלקו, על שראה אחת בראשון, ובשני הפסיק, ובשלשי ראה שתים. בית שמאי אומרים זב גמור, ובית הלל אומרים מטמא משכבו ומושבו, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן" (פ"א ה"ד, עמ' 676).
בהמשך התוספתא: "כשהיה רבי עקיבא מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר. אמר לפניו רבי שמעון משם רבי אלעזר ברבי יהודה איש ברתותא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שראה אחת בראשון, ובשני הפסיק ובשלשי ראה שתים, שאין זה זב גמור. על מה נחלקו, על הרואה שתים, או אחת מרובה כשתים, ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחד. אמר 'לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן את הטעם' " (פ"א ה"ה, עמ' 676). רבי יהודה איש ברתותא מדבר על המקרה השני ויש לו עמדה חולקת. לדעתו המחלוקת היא על המקרה השלישי ולא נאמר במה המחלוקת, ומן הסתם הוא סבור כרבי אלעזר ברבי יהודה. רבי עקיבא מותח ביקורת על תלמידו ש"קפץ בראש" ורבי עקיבא מדגיש שהוא מבקש את הטעם, כלומר את הפסיקה או את הנימוקים. בברייתא הבאה מביא רבי שמעון את טענות שני הצדדים, וכנראה לפנינו ניסוח של התלמיד שמנסה לשחזר את עמדות הצדדים הקדומים:
אמר לפניו רבי שמעון, כך אמרו בית הלל לבית שמאי, מה לי כשראה שתים בתחלה ואחת בסוף (מקרה 3), אמרו להן כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף (מקרה 2) ביטל יום הטהור את הראייה ויש בידו שתי ראייות. כשראה שתים בתחלה ואחת בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה, בטלה הראייה את יום הטהור, ויש בידו שלש ראייות. חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון (פ"א ה"ו, עמ' 677-676). רבי עקיבא קיבל את טיעונו של רבי שמעון. איננו יודעים מה משמעות הדברים, האם פירושו שהיה שונה את המחלוקת כמו רבי אלעזר ברבי יהודה עם הנימוקים או שמא קיבל את עמדת בית שמאי. כך או כך, אנו רואים כיצד מתגלגל נוסח המשנה והברייתא. במשנה יש מחלוקת אחת, בברייתא מחלוקת שונה במקצת; מאוחר יותר מתנסחת ברייתא מחודשת (שרק נרמזת) שכוללת את שני המקרים (2, 3), וטעם שחידש רבי שמעון, וכל אלו יוצרים יחדיו מקור מחודש. במקרה זה הברייתא המשוכללת לא נמסרה כלשונה, אבל אי שם הייתה מצויה ברייתא כזאת שהיא פרי משולב של מאמץ דורות ומורכבת משלושה רבדים: המחלוקת במשנה, הסבר רבי אלעזר ברבי יהודה והטיעונים ששם רבי שמעון בפי החולקים. תנאים מאוחרים אינם מהססים להחדיר את עמדותיהם ושיקוליהם לתוך החומר התנאי הקדום, ורואים את תפקידם לא בשימור "ארכאולוגי" של הניסוח הקדום אלא בעדכונו ובשיפורו כך שיכיל את המסקנות המחודשות הכוללות דעות שהתקבלו ושיקולים פרי מחשבתם של תנאים מאוחרים.
בהמשך התוספתא עוד ברייתא כפי שנוסחה בדור רבי, שני דורות מאוחר יותר: "רבי אלעזר ברבי ינאי אמר משום רבי אלעזר חסמא לפני רבי, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שראה אחת בראשון ואחד בשני ובשלשי הפסיק וברביעי ראה אחת (תנא קמא במקרה 3א) ועד שראה אחת בראשונה ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור (מקרה 2ב לפי רבי אלעזר ברבי ינאי), על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת" (פ"א ה"ז, עמ' 677). רבי אלעזר ברבי ינאי מציע אבחנה מחודשת, בין מי שראה ראייה אחת והפסיק ביום השני לבין מי שראה שתיים ביום הראשון והפסיק ביום השני. זה מקרה ביניים בין שתיים לשלוש, ורק בו נחלקו.
בשאלה מה דינו של זב שראה שתי ראיות מצינו גם שתי ברייתות סותרות בספרא: "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, זה שראה ראייה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב. (ט) והדוה בנידתה זו שראתה שתי ראיות שהיא כנדה מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן, תורת הזב והזב את זובו זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן. (י) תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה הזוב סותר בזב אף שכבת זרע סותרת בזוב אי מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל תלמוד לומר לטמאה בה אין לה אלא יום אחד" (ספרא, מצורע פרשת זבים פרק ט ה"ח-ה"י, עט ע"ב). אם כן, הזב טמא רק לאחר ראייה שלישית (הראשונה נחשבת כקרי בלבד וטובל לערב) ואילו זבה טמאה בשתי ראיות. לעומת זאת בברייתא אחרת שם שנצטטה למקוטעין: "ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים... זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין..." (ספרא, זבים פרשה א ה"ד, עה ע"א). אם כן, להגדרת זב או זבה כטמאים נדרשות שלוש ראיות. ההבדל הוא רק שבזבה הראיות מתפרשות על שלושה ימים, ובזב די בשלוש ראיות ביום אחד.
אם כן, הברייתות בספרא אינן מזכירות את האבחנה שזב שראה שתי ראיות טמא מספק אבל אינו מביא קרבן. לפיכך, ייתכן מאוד שגם לגבי זב וגם לגבי זבה הייתה בעבר מחלוקת האם הם מטמאים בשתי ראיות או בשלוש, ורק בשלב מאוחר נקבעה עמדת הפשרה, או השילוב, ששתי ראיות הן ספק, לכן טמא ואינו מביא (מביאה) קרבן. על כל פנים, במקור האחרון מדובר רק על שלוש ראיות ובקודם על שתי ראיות. ניתן לפרש את מדרשי הספרא השונים לפי העמדה המשלבת שבמשנת זבים, אך אפשר שלפנינו גישות שונות. בברייתא אחרת שם מובאת דרשה לכך שרק שלוש ראיות מטמאות, ושוב לא נאמר שבעצם כבר שתי ראיות מטמאות: "רבי מונא אומר משום רבי יהודה ימים שנים? יכול ימים הרבה? אם מרובים הם, והלא כבר נאמר רבים. הא לא דבר אלא ימים מועטים. וכמה הם הוי אומר שנים. 'רבים' שלשה. יכול רבים עשרה? אמר 'ימים' ואמר 'רבים' מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט, 'רבים' שלשה. (י) יכול שנים ושלשה הרי חמש?, וכי נאמר ימים ורבים, והלא לא נאמר אלא 'ימים רבים' הא כיצד? הרבים הללו יהו מרובים על שנים וכמה הם הוי אומר שלשה" (ספרא, זבים פרשה ה ה"ח, עט ע"א). אם כן, המילים "ימים רבים" מתפרשות כשלושה ימים, ובשניים אין הוא טמא.
אם אכן אנו צודקים הרי שהעמדות המיוחסות לבית שמאי ולבית הלל הן דווקא ההלכה המאוחרת המשלבת דעות קדומות וסותרות. להערה זו השלכות רבות, ולא נעסוק בהן. אפשרות אחרת היא שלפנינו מחלוקת קדומה ששררה כל תקופת התנאים, וכבר בית שמאי ובית הלל הציעו הצעה משולבת וחלקו בפרטיה.
המשנה האחרונה במסכת נידה (פ"י מ"ח) עסקה בשאלה דומה של אבחנה בין טומאה לקרבן. סיכום העמדות מובא בטבלה. במשנה נידה ארבעה מקרים:
המקרים במשנת נידה
המקרה הרביעי במשנת נידה מוצג במשנה כדעת הכול, והבבלי אומר שהוא לדעת בית הלל בלבד. זו הצגה מחמירה במיוחד של בית שמאי, שהרי לא הייתה כאן טומאה, והצורך להמתין מעבר ליום טהרה וטבילה לא נאמר בשום מקום. גם בית הלל מחמירים, וניכרת החרדה שמא תיווצר טומאה במהלך קיום מעשה האישות בין בני הזוג. יש כאן אפוא "תרבות רעה", אך לא טומאה ודאית.
הדמיון הוא בעיקרון ההלכתי: האם ספק מחייב גם קרבן (בית שמאי) או רק טומאה ללא קרבן (בית הלל). גם המבנה החיצוני דומה (ארבעה מקרים), אך הסדר הפוך (אצלנו מהקל אל החמור ובנידה ההפך), ובמשנתנו מחלוקת תנאים המסבכת את המקרים.
לשתי העמדות שבמשנתנו מקבילות: " 'תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע', זה שראה ראייה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב. 'והדוה בנידתה' זו שראתה שתי ראיות שהיא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן. תורת הזב והזב את זובו זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים, וחייב בקרבן" (ספרא, מצורע זבים, פרק ט ה"ח-ה"ט, עט ע"ב). המדרש כבית הלל: זב שראה ראייה אחת הרי הוא כבעל קרי, ונאמר מה דינו: טובל ואוכל בערב אפילו קודשים. ראה שלוש ראיות הרי הוא זב גמור (מטמא, חייב טבילה וקרבן), והמדממת בימי וסתה (עונתה) מקבלת מעמד של נידה ודאית אחרי שתי ראיות בלבד.
משנת כלים (פ"א מ"ה) היא כרבי אלעזר ברבי ינאי ולשיטת בית הלל שלאחר שתי ראיות הזב עדיין פטור מקרבן, וממה נפשך: אם ביום השלישי ראה, הרי שאלו שלוש ראיות. על כורחך מדובר בזב שהפסיק ביום השלישי וזה מקרה ג במשנתנו, ופטור מקרבן כבית הלל.
זב שראה ראייה אחת, לשיטת בית שמאי הוא כבעל קרי. אבל בבעל קרי הקלו ולא חייבוהו בטבילה ממש, אלא לחלק מהדעות די בטבילה במים שאובים, או מקווה פגום אחר (משנה, מקוואות פ"ח מ"א, וראו מבואנו למסכת מקוואות). היו גם שהסתפקו בהתזה של תשעה קבים מים חיים, ומצד שני החמירו בטומאת בעל קרי שאסור לו להתפלל או לקרוא בתורה עד שייטהר. על כל פנים התפיסה שהוא כבעל קרי היא בסופו של דבר חומרה. אחרי לילה אחד הוא עדיין אינו טמא טומאת זב, אבל בכל זאת חייב לטבול, אף על פי שייתכן שהטבילה לא תטהר אותו (כי יתברר שהוא זב). מצד שני, אם היה זב הרי שביום הראשון והשני עדיין הוא טהור, ואם הוא נחשב בעל קרי הוא טמא. לפי אחת המסורות הלכות בעל קרי נקבעו במסגרת "גזרות יח דבר" שעליהן הכריעו בשלהי ימי הבית השני (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג).
שיטת בית הלל שהרואה טמא אך אינו חייב קרבן משום שטומאתו מספק נראית לכאורה הגיונית. הוא טמא מספק, ואין מקריבים קרבן על ספק. מצד שני יש בה גם שניות וסתירה פנימית: לא כל ספק טומאה הוא לחומרה, ואם הוא במצב של ספק למה נקבע בפשטות שהספק לחומרה? במסכת טהרות מתנהלת סדרת דיונים ארוכה על מצב של ספק טומאה. שם לא נדונה שאלת הזב; אחד ממקרי הספק הוא ספק בכורות (טהרות פ"ד מי"ב), שם נחלקים בית שמאי ובית הלל במחלוקתם הנרחבת על ממון המוטל בספק, ואין במקורות זיקה כלשהי בין השאלה שם לשאלה אצלנו, אף שבשניהם מקרה של ספק שבית שמאי ובית הלל חלוקים בו. היה מקום לבחון האם יש לבתים השונים עמדה עקבית בנושא, אך כנראה לפחות קדמונינו לא הילכו בנתיב משפטי זה.
בבבלי מגילה (כ ע"א) מובאת כהצעה האפשרות שזב שראה ראייה אחת הוא כבעל קרי. מסקנה זו נדחית מפני דרשה. אבל נראה שהבבלי לא הכיר את משנתנו, או לא הכיר את משנתנו כמתורצת ומתעלם ממנה.
משנתנו מתייחסת אולי גם לשאלת מועד הטבילה. כפי שאמרנו בעל קרי טובל מתי שהוא רוצה (כל היום כולו); בועל נידה, זב וזבה טובלים ביום ונידה ויולדת בלילה, כדי שתהיינה טהורות לבעליהן. המסורת המפורשת לכך היא בבבלי (שבת קכא ע"א; יומא פח ע"א), ולפרטים מתוך רשימה זו מקבילות תנאיות שחלקן הובאו לעיל.