המשנה האחרונה במסכת זבים עסקה בטבול יום שאם נגע בתרומה פסלה, ומשנתנו היא אפוא המשך ישיר של המסכת הקודמת. הפרק מתחיל בהלכות "חיבור", נושא שנדון בכלים פכ"ט ובפרקים אחרים.
המכנס חלות על מנת להפריש – אדם מרכז כמה חתיכות בצק במגמה לאפות אותן יחד ואחר כך להפריש מכולן יחד חלה (כדי שיהא כשיעור). אלבק פירש שהכוונה לכוהן שקיבל חתיכות חלה, ולא זכינו להבין למה צמצם את המשנה למקרה זה. המדובר להערכתנו באדם פרטי שמכין כיכרות לחם רבות בכמות החייבת בחלה, ו"חלה" כאן אינה חלה שכבר הופרשה, אלא חלה במובן הלא הלכתי של המילה, כלומר לחם. ונשכו – שולי הכיכרות נוגעים מעט זה בזה, אך עדיין הן נחשבות לאפייה נפרדת. אבל אם "נשכו" זו את זו, כלומר נדבקו יחדיו, הן חיבור, "ואיזו הוא הנושך? והתולש ממנו כל שהוא, אבל אם היו ממעכין זה את זה, כגון הדבלה והתמרים... הרי אלו אינן חיבור" (תוס', טהרות פ"א ה"ב, עמ' 661), וכאשר מפרידים את הכיכרות זו מזו נוצרים חורים, הווה אומר שמעט מכיכר זו הצטרף לכיכר האחרת, ויש בכך צירוף של הכיכרות והן חייבות בהפרשת חלה כי כל החתיכות נחשבות לחתיכה אחת בכמות המספיקה להפרשת חלה. הירושלמי (חלה פ"ב ה"ד, נח ע"ג) מדגיש "והן שנשכו", כלומר לא הקִרבה מצרפת אלא נשיכה של ממש. חתיכות הבצק נדבקו זו לזו. הנוסח "ונשכו" מופיע בכל עדי הנוסח אבל אולי לא עמד בפני הירושלמי ולכן נצרך לפרש "והן שנשכו". כלומר לפני הירושלמי עמד נוסח קצר יותר של המשנה. בית שמי אומרים חבור בטבול יום – אם טבול יום נגע בחלה אחת כל החלות מחוברות וכולן טמאות. בית הלל אומרים אינן חיבור – ורק החלה שנגע בה טמאה. החיבור בדיני חלה יש לו שתי משמעויות. האחת היא המשמעות הרגילה, "חיבור לטומאה": אם נגעה טומאה באחת החלות החלה הנוגעת בה טמאה. אבל בדיני חלה יש לחיבור משמעות נוספת. בצק בכמות קטנה אינו דורש הפרשת חלה, אבל בכמות של חמישה רבעים של קב (1.25 קב) חייב בחלה. כיכרות שנשכו חייבות בחלה אחת, ואם לא נשכו ואף אחת איננה בשיעור הנדרש הן פטורות מהפרשת חלה. לגבי דין חלה שנינו: "העושה עיסו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה, עד שישוכו. רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה" (משנה, חלה פ"ב מ"ד). עד כאן לעניין חלה. אם כן לרבי אליעזר, ממשיכם של בית שמאי, אין צורך ב"נשיכה", ואילו לעניין טהרת טבול יום די בנשיכה.
דין נשיכה לעניין חלה חוזר במסכת חלה. המאירי לחלה (פ"ב מ"ט) מפרש שיש הבדל בין מוקף לצורך הפרשה מזה על זה לבין מוקף לצורך הצטרפות לכדי שיעור. נראה בעינינו שהסבר זה מאולץ וקשה לקבלו, ודומה שיש לשקול מחדש את הנתונים. המשנה הראשונה בפרק ד תובעת שחתיכות הבצק (או הכיכרות) תיגענה זו בזו; רק הירושלמי פירש שנגיעה משמעה נשיכה. במשנה ד שם מדובר על נשיכה, אבל שם מדובר על צירוף מינים שונים (חדש וישן). כידוע יש מחלוקת עקרונית על הרמת תרומה מפרי אחד על משנהו, שבית שמאי מקלים ומאפשרים לתרום מפרי על פרי. באופן ספציפי במשנה ד בפרק ד מדובר על קב חדש וקב ישן. שם נתבע שרק אם נשכו זה את זה ניתן להרים חלה מהאמצע (לדעת רבי ישמעאל), ואילו בתרומות (פ"א מ"ה) נחלקים בית שמאי ובית הלל האם מותר לתרום מחדש על ישן. לדעת בית הלל הדבר אסור, ובית שמאי מתירים (ראו פירושנו שם). אם כן רבי ישמעאל מהלך בשיטת בית הלל ואומר שאם העיסות (או הכיכרות) נגעו זו בזו חל איסור להרים מהחדש על הישן, אבל אם נשכו זו בזו הרי שיש בכך עירוב ודאי ומותר להרים משתי חתיכות הבצק חלה אחת. לדעתם של חכמים עדיין אין האיסור על הצירוף חל, והצענו אף הצעה אחרת לפירוש דבריהם. אבל לדעת בית שמאי, ולדעת רבי אליעזר שהוא ממשיך דרכם, מותר לתרום מחדש על ישן, וממילא גם שם די בנגיעה של חתיכות הבצק ואין צורך בנשיכה. אם כן לפי דרכנו למדנו כי יש מחלוקת תנאים האם די בנגיעה או שיש צורך בנשיכה, ואולי מחלוקת זו היא מעין המשך למחלוקת בית שמאי ובית הלל; בית הלל קובעים שרק נשיכה מהווה חיבור ובית שמאי (רבי אליעזר) די להם בנגיעה.
עד כאן הפירוש אם אנו מניחים שמשנה א בפרק ד מסתפקת בנגיעה. אבל כאמור הירושלמי פירש שגם משנה א מדברת על חתיכות בצק שנשכו זו את זו. הירושלמי הבין, אפוא, שלדעת חכמים יש צורך בנשיכה של ממש, ואילו רבי אליעזר מסתפק בנגיעה. אין זו סתם מחלוקת אלא המשך למחלוקת העקרונית של בית שמאי ובית הלל על תרומה (והרמת חלה) של פרי אחד על משנהו.
מתוך החומרים שהבאנו שחזרנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. משנת טבול יום עוסקת בחיבור לעניין טומאה ולא בהרמת חלה. ברור מניסוח המשנה שאין חיבור אחרי קרימת הכיכר. הרישא במשנה מדברת על מי שמצרף כיכרות ונשכו; לא ברור האם הנשיכה נעשתה במכוון כיוון שהיא תנאי להתחייב בחלה, והמחלוקת היא האם נשיכה המועילה לחיבור לחלה מועילה גם לחיבור לטומאה, או שמא כינס אותם בסל (או בתנור), וכינוס זה בלבד כבר מהווה חיבור לעניין חלה. אלא שחיבור כזה ודאי אינו חיבור לטומאה, ואם גם התחוללה נשיכה אזי היא אולי חיבור לטומאה. המשנה תואמת אפוא את משנה ד בפרק ב של חלה ("העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה..."). הפירוש הראשון שהצענו הוא דעת רבי אליעזר שדי בהנחת החלות זו ליד זו, והפירוש השני הוא לדעת חכמים שם שרק נשיכה מהווה חיבור.
מכל מקום עולה שחיבור לטומאה צריך להיות משמעותי יותר מחיבור לחלה. עוד עולה שלפחות לגבי חיבור לטומאה בית שמאי מאפשרים את החיבור יותר בקלות מבית הלל. אין במשנת טבול יום דיון בחיבור כדי להוות כשיעור חלה, אבל מן הסתם שתי הדעות קרובות. כאמור, בית שמאי מאפשרים לצרף חלה יותר בקלות מבית הלל; הם מסתפקים בנגיעה ובית הלל דורשים לפחות נשיכה, ולעתים אפילו נשיכה אינה מספיקה. מעתה עלינו לשאול האם חיבור לעניין טבול יום שונה מחיבור לעניין טומאה, ובכך נעסוק להלן.
מקרצות – את עיוננו בפירוש המילה יש לפתוח בדיני הפרשת חלה. משנת חלה (פ"א מ"ט) קבעה שמרימים חלה מהגמור, ובפירושנו למשנה עמדנו על כך שתנאים נחלקו האם הכוונה לבצק גמור או ללחם אפוי. המשנה מהלכת לפי הדעה הראשונה, היא שיטתו של רבי יוחנן בן נורי. רבי עקיבא אומר שזמן חלה הוא סיום האפייה והתהוות הקרום (חלה פ"ג מ"ו). רבי יהודה בן בתירה אומר "משתעשה מקרצות" (תוס', חלה פ"א הי"ב; ירו', שם פ"ג ה"א, נט ע"ד). ברור שמקרצות הוא שלב בהכנת הבצק או המאפה, עוד לפני האפייה. במשנת ביצה (פ"ב מ"ו) נזכרת פת גריצין שהיא פת עבה, בניגוד לרקיק הדק. נראה שפת גריצין עשויה ממקרצות. משנתנו אומרת שהמקרצות "נושכות זו בזו, וכיכרין נושכין זה בזה". "נושכות" הוא המצב שבו גוש בצק אחד נדבק לגוש אחר ומעט מבצק אחד עובר למשנהו. הערוך, בעקבות פירוש הגאונים לטהרות, מפרש ש"קרץ" משמעו עיגול. ליברמן מפרש שקרץ הוא חתך ומקבל את פירוש הערוך והגאונים. אבל מהמשנה ברור שקריצות אינן כיכרות, ואין לצורה העגולה קשר לחיתוך, זו נוצרת ממתיחת הבצק ולא מחיתוך. אכן קרץ קשור לחיתוך, אך משמעותו שונה: "שנאמר 'קרץ מצפון בא בא' (ירמיה מו כ). מהו קרץ? רבי אלעזר אמר נכוסה. דבר אחר קרץ, כסוחה, הכמה דתנינן מקרצות נושכות זו לזו" (דברים רבתי, כא, עמ' 21). כחוסה/כסוחה הוא מלשון חיתוך ונכוסה מלשון ייצור, כפי שהירושלמי מסביר את הדרשה (יומא פ"ג ה"ד, מ ע"ג). אפשר גם שכסוחה משמעו מכוסה. פעם אחת קרץ הוא ממש מקביל לשחט (משנה, יומא פ"ג מ"ד), ובמשנה אחרת מקביל לקטף, חתך מהעץ (משנה, פאה פ"ז מ"ד, וראו פירושנו לה), וכן יוצא ממקורות נוספים. בברייתא אחת מדובר על הקורץ מן הבצק חתיכה (תוס', טהרות י"א ה"ב, עמ' 672). מכל המשמעויות השונות ברור שפת גריצין היא לחם עבה שעושים מחתיכות שאותן חותכים, ושמונח זה הוא גם שלב בהכנת הבצק. על כן סביר שהכוונה לחלה שקולעים מחתיכות בצק מגולגלות, והחלה עשויה כמעין צמה. מקרצות הוא אפוא השלב שבו הכינו את הבצק המגולגל כצמה שממנה קולעים את החלה. ייתכן גם שרבי יהודה מתכוון "משתעשה מקרצות", כשהבצק הגיע לשלב שבו ניתן לחתוך ממנו חתיכה.
אם כן, רבי יהודה בן בתירא סבור שמועד הפרשת החלה הוא שלב הסיום של הכנת הבצק, הרבה לאחר שגובש הבצק אך לפני תחילת האפייה. כאמור, במקורות מצויות עמדות אחרות על מועד הפרשת חלה, ולא נרחיב בכך.
נושכות זו בזו וכיכרין נושכין זה בזה – גם בכך חולקים בית שמאי ובית הלל. ברישא עסקו בחלות, והכוונה כנראה לבצק, ועתה המשנה עוסקת בכיכרות, כלומר בבצק שעבר עיבוד ועיצוב. יש אפוא כפילות במשנה, ולמעשה אין הבדל בין חלות וכיכרות (מבחינה הלכתית), ואין אלא לומר שהמשפט הראשון במשנה למעשה מיותר.
השאלה העיקרית היא האם דין טבול יום שונה מיתר הטהרות. על כך שנינו במסכת טהרות: "מקרצות נושכות זו בזו וככרים נושכין זה בזה נטמאת אחת מהן בשרץ כולן תחלה פרשו כלן תחלה במשקין כלן שניות פרשו כלן שניות בידים כלן שלישיות פרשו כלן שלישיות" (פ"א מ"ז). אם כן שתי המשניות (טהרות וטבול יום) נשנו באותו סגנון, אלא שבמסכת טהרות עמדת בית שמאי מופיעה כסתם משנה. בתוספתא למשנתנו שנינו: "המכניס חלות בין להפרישן ובין שלא להפרישן. נשכן נפסלו במניין... כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים טהורין בטבול יום וטמאים בכל הטמאות" (פ"א ה"א, עמ' 684). רבי מאיר הוא כדעת בית שמאי, וחכמים כדעת בית הלל.
בשלב זה אי אפשר להכריע האם החמירו בטבול יום או שלפנינו רק דעת בית שמאי, ובכך נדון בהמשך.
והאופה חמיטה על גבי חמיטה – לפי ההקשר חמיטה (או חמיתה) היא מאפה הנעשה בכלי ששמו חמיטה. זו אם כן מעין עוגה, וכך שנינו: "הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים. עד איכן? רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי עד שתראה כחצי המטה" (ירו', ברכות פ"ט ה"ב, יג ע"ד). חצי חמיטה היא ירח קטן, כלומר חצי עיגול דק כחרמש. חמיטה שלמה היא אפוא עיגול מלא, או ריק כעין כעך של ימינו. יתר המקורות מעידים כי החמיטה היא מאפה כלשהו ואינם מוסיפים פרטים.
עד שלא קרמו בתנור – משקרמו פניה אין היא נדבקת עוד לרעותה. וקולית שלמים – קולית היא כנראה שם כלי, אולי "קולא", המחולחלת – מחולחל הוא בניגוד לאפוץ. אפוץ הוא מהודק (משנה, אהלות פ"ט מ"ג כפי שפירשנוה). הכוונה כנראה לכלי רטוב, ואם מכניסים כלי אחר לתוכו שני הכלים נצמדים.
ורתוחת גריסין של פול – כלי שיש בו גריסים רותחים והרתיחה מדביקה את פני הכלי שעליו. ראשונה – שרתחה פעם ראשונה, ואז הסיכוי לגלישה ולהדבקה של הכלי העליון רב יותר. ורתוחת יין חדש – יין שבישלוהו ועלה על גדותיו, רבי יהודה אומר אף של אורן – ביתר עדי הנוסח "אורז", ובכתב יד קופמן זו כנראה טעות. כלומר, גם רתיחת אורז מהווה חיבור. בית שמי אומרים חיבור בטבול יום בית הלל אומרים אינו חבור – כבר מניסוח משפט זה משמע שדין חיבור אינו אחיד אלא מותאם לכל טומאה, זאת בניגוד להצהרה בראשית פרק ג שלעניין חיבור דין טבול יום כדין אב הטומאה. מודים בשאר כל הטמאות בין קלות בין חמורות – המשנה חסרה, האם בשאר הטומאות הם מודים שאיננו חיבור וטבול יום חמור במיוחד, או שטבול יום קל במיוחד.
מהתוספתא משמע שהייתה קביעה עקרונית על מעמדו של טבול היום, שהוא קל מטומאות אחרות: "המכניס חלות בין להפרישן ובין שלא להפרישן, נשכן נפסלו במניין. מוסף עליהן האורז וגריס של טפיח, בזמן שאינן קלופין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף פולין הגמלונין כיוצא בהן, טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים טהורין בטבול יום, וטמאים בכל הטמאות" (פ"א ה"א, עמ' 684). דין טבול יום קל יותר מיתר הטומאות; אם טהור באב הטומאה (חכמים) קל וחומר בטבול יום, ובמקרים אחרים טהור בטבול יום וטמא ביתר הטומאות. לפיכך יש להבין שבית שמאי מודים לבית הלל. ברוב המקרים שבהם אחד משני הבתים מודה לחברו אלו בית הלל שמודים לבית שמאי. עורכי המשנה ומשמרי המסורת הבינו וידעו ש"הלכה כבית הלל", ולכן אם בית שמאי מודים לבית הלל אין לכך חשיבות. אבל לעתים רחוקות גם נאמר שמודים בית שמאי לבית הלל, ומשנתנו מצטרפת לחריגים אלו.
כל המשנה אינה משפטית. גם מבחינה מעשית וגם מבחינה משפטית אין הבדל בין רתיחה ראשונה לשנייה. יתר על כן, לכאורה שני נושאים נפרדים לפנינו: האחד רמת הטומאה – טבול יום מטמא טומאה קלה, והאחר הוא דרכי העברת הטומאה, נושא שאין לו קשר לגוף הטומאה. אלא שראינו במסכת פרה שככל שהטומאה גדלה כך מחמירים גם בדרכי העברתה. אולי אין בכך היגיון משפטי, אך יש בכך היגיון של תחושה דתית. הלכה עקרונית זו שנויה גם בתוספתא: "אחד משקה שנטמא באב הטומאה, ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה, הרי זה תחלה לעולם. מטמא חברו וחברו חברו אפילו הן מאה, חוץ ממשקה טבול יום (משקה טהור שטבול יום נגע בו) שהן פסולין ואינן מטמאין" (פ"א ה"ג, עמ' 684). משקה טבול יום אינו "תחילה", כלומר אינו הופך לאב הטומאה, אלא שגם אינו נטמא אלא רק פסול לאכילת כוהן.
בתוספתא מובאת עוד סדרת דוגמאות: "מוסף עליהן האורז, וגריס של טפיח, בזמן שהן קלופין. התבלין, והשנונית, חבור בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטמאות. רבן שמעון בן גמליאל היה אומר במה דברים אמורים בככרות של בעל הבית, אבל בככרות של נחתום אינו טמא, אלא הקצח והשום והשנונית בלבד" (פ"א ה"ב, עמ' 684). אם כן בנחתום הקלו משום שמדובר בכמויות גדולות. תופעת הידבקות כיכרות נפוצה יותר בתנור תעשייתי וגדול, ולא החמירו על הנחתום בעל התנור הגדול. ייתכן שצריך להתבונן על כל ההחמרות הללו מנקודת מבט אחרת, בעלת אופי חברתי יותר. מבחינה משפטית הידבקות של כיכרות או של כלים, מאכלים וכיוצא באלו באמת אינה חיבור. חיבור הלכתי הוא כאשר הוא לצורך הכלי וחלק בלתי נפרד ממנו. הוא גם צריך להיות חיבור איתן. כך משתמע מכלים פכ"ט העוסק כולו בהגדרת "חיבור". ההחלטה לטמא נובעת לא רק מרצון להחמיר, אלא זו בעיקר תביעה מבעל הבית (או מבעלת הבית) להקפיד בעבודה ולדאוג מראש שמאכלים לא יידבקו כדי למנוע התפשטות הטומאה. בטבול יום הקלו, שהרי האדם העובד הוא בעצם כבר טהור. על נחתום הקלו כי תנאי עבודתו אינם מאפשרים הקפדה על אפייה נפרדת של כל כיכר. האבחנות אפוא אינן משפטיות מופשטות, אלא מעשיות: ממי דורשים הקפדת מניעה ולמי מוותרים על דרישות אלו.
פרשנות זו מסבירה ניגודים משפטיים רבים בהלכות טומאה וטהרה ומעניקה תובנה חברתית אפשרית להלכות אלו. במבוא לסדר טהרות עמדנו על פן זה של ההלכה.