הקדמה
הפרקים הראשונים, עד פ"ג מ"ד, עוסקים בטומאת אוכלין ומשקין, ופותחים בטומאת נבלה. טומאת נבלה נדונה במפורש בתורה. לעומת זאת טומאת אוכלין אינה מוזכרת במפורש, ורק במשתמע נרמזים פרטים הקשורים אליה. אבל לפי דרכם השיטתית של חכמים נבלה היא אוכל וטומאת נבלה היא או טומאת נגיעה או טומאת אכילה, ואם באכילה עסקינן אין הבדל בין בשר לכל אוכל טמא אחר. מהלך שיטתי זה מתעלם מכך שהמונח "טמא" בתורה לגבי אוכל (בהמה טמאה) אין משמעו טמא במישור טומאה וטהרה, ברם היעדר אבחנה זו מצוי כבר בתורה. על כל פנים ארבע המשניות הראשונות עוסקות בנבלה ואילו ההמשך בטומאת אוכלין רגילה, מבלי לקבוע באיזה סוג אוכל מדובר. דיני כשרות של בשר נידונים במפורט בפרק יא בספר ויקרא. שם נקבע אילו בהמות ניתנות לאכילה ואילו אסורות באכילה. המינוחים שהתורה משתמשת בהם הם כאמור מתחום הטהרה והטומאה.
הפסוקים הרלוונטיים הוצגו במבוא.
מתוך ארבעים ושבעה פסוקי הפרק עשרים וארבעה מתנסחים במונחים מתחום טומאה וטהרה. עולה מהפרק שכל הנוגע בנבלת חיה שאינה טהורה, או בנבלת חיה טהורה, טמא טומאת ערב. פסוקים כד-כה עוסקים בנבלת עוף טהור, ואף הוא מטמא. במפורש נזכרת נגיעה בנבלה ונשיאת הנבלה. משנתנו אינה עוסקת בכל אלו אלא רק בטומאת אוכלין, הווה אומר שהאוכל מהנבלה נטמא בעת האכילה, וכן נאמר בתורה: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל... וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (ויקרא יז יג-טז).
המונח "וכבס בגדיו" מופיע פעמים מספר בתורה בדין מצורע, זב, השורף את הפרה האדומה והאוכל נבלה. חכמים הבינו אותו כמתייחס לכך שאדם מטמא בגדים במגע. ברם הלכה כזאת ברורה ביחס למצורע או לזב, שהם טמאים שבעה, והבגדים טמאים כדין שני לטומאה (מה שנגע בראשון) וצריכים טבילה: " 'וכבס המטהר את בגדיו', אמר רבי שמעון מה זה בא ללמדינו? אם ללמוד לטמא בגדים במגע והלא קל וחומר הוא, ומה אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע, בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע?! אם כן למה נאמר 'וכבס המטהר את בגדיו' מלטמא משכב ומושב, מפני שהם שני כבוסי בגדים. אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע" (ספרא, מצורע פרשה ב ה"ו, עא ע"א). אם כן טומאת מגע פשוטה, ומן הפסוק ניתן ללמוד הלכה נוספת שמטמא משכב ומושב (והכביסה מטהרת את הבגד מטומאה זו). כל זה פשוט במי שטמא טומאת שבעה, אבל האוכל נבלה שטמא רק עד הערב, האם מטמא בגדים במגע? אין זה סביר, ואין בדברי חז"ל הסבר לפסוק. אין גם הסבר האם כיבוס בגדים משמעו טבילת הבגדים או די בכיבוס פשוט. לכאורה היה מקום לצפות לכך שכיבוס בגדים יהיה שונה ולא יחייב טבילה, שהרי הכתובים הבחינו בין כיבוס לרחיצה, ואם רחיצה היא טבילה, אז מהו כיבוס? עד כמה שהדבר מפתיע אין לכך תשובה פשוטה במקורות התנאיים.
אין מסכת העוסקת בטומאת נבלה האמורה בתורה. דיניה פזורים במשניות האחרות, כל אחת בהקשר הראוי לו, כאילו רצו עורכי המשנה להצהיר שקורפוס דיני טהרות איננו הרחבה של המקרא אלא הוא עצמאי בארגונו ובתפיסתו העקרונית.
מהפסוקים העוסקים בטומאת נבלה חכמים לומדים שהאוכל נבלת עוף טהור ניטמא באכילתו. נפתח בדרשת הכתוב (ספרא, אחרי מות פרק יא ה"ב-הט"ו, פד ע"ב - פה ע"א – בדילוגים). הדרשה מנוסחת כבר בהשראת משנת טהרות, או בהשראת המקורות שגם משנתנו משתמשת בהם:
ב) אשר תאכל אין אכילה פחותה מכזית. 'או אשר תאכל נבילה' פרט לחרטום ולצפורניים ולכנפיים ולנוצה ולבצים – אכילה היא כזית, וחרטום וצפורניים אינם בכלל אכילה.
ג) יכול יהא מטמא בגדים בתוך המעיים? תלמוד לומר 'יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר', אינו מטמא בגדים בתוך המעיים. יכול לא יטמא בגדים בתוך המעיים אבל תטמא בגדים בתוך הפה? תל 'נפש', (אבבית) [בבית] נפש היא מטמאה, ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה" – הטומאה היא טומאת גוף בלבד, ואינה מטמאה את בגדי האוכל לא בעת האכילה ולא לאחר מכן.
ה) יכול תהא נבלת בהמה מטמא בגדים אבית הבליעה? תלמוד לומר 'נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה', את שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה – נבלת עוף טמא אינה מטמאה באכילה.
ו) יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב 'ונבלת בהמה' מקל וחומר? תלמוד לומר 'בה', בה את מטמא בגדים בבית הבליעה, אין את מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה – נבלת בהמה אינה מטמאה באכילה.
ז) יכול אף נבלת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר 'אשר תאכל נבלה וטריפה', את שאיסורו משום בל תאכל נבילה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, דברי רבי יהודה... – כמו ה, וחכמים בהמשך נשענים על דרשה אחרת.
ח) ...ואם כן מה תלמוד לומר 'נבילה'? פרט לשחוטה – עוף שחוט אינו מטמא, גם אם לאחר מכן התברר שהשחיטה פסולה.
ט) אמר רבי מאיר ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפה מטומאתה, נבלת העוף שאינה מטמא במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפה מטומאתה?... – עוף שנשחט שוב אינו מטמא, גם אם התברר שהשחיטה פסולה ויש לו דין נבלה (כמו ח).
...רבי יוסי אומר, דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרת ולא מליקתה – נמלק העוף והתברר שהמליקה פסולה, העוף מטמא.
יג) נמצאת את אומר היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי התנור וידו אחת על גבי חבירו, שניהם טהורים – הטמא מאכילת עוף אינו מטמא.
יד) מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על ידי טומאה, מה קרבן שחייב להלן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף עונש ואזהרה אמורים כאן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו – העונש הכתוב במקרא חל על הנכנס טמא למקדש. אדם רגיל אינו חייב בטהרה, ואם נטמא ולא נטהר אינו נענש.
כל הרעיון של טומאת אוכלין יש בו רובד מוזר. לכאורה אין אכילה ללא נגיעה. אם הנוגע בנבלה, או בכל אוכל טמא אחר, טמא, מה המיוחד באכילה? תאורטית אולי יש דרך לאכול בלי נגיעה, אבל בפועל איסור אחד מייתר את האחר. הצורך בשתי טומאות הוא במצבים מיוחדים כאשר אוכל מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נגיעה, וזאת כאשר יש לכל אחת מהטומאות תנאים אחרים. טומאת אוכלין צריכה מחשבה והכשר (וטומאה רגילה אינה נזקקת להם); במקרים כאלה יש חשיבות הלכתית לסטטוס ההלכתי המדויק.
שלשה עשר דבר נאמרו – כך גם בכתב יד מינכן (מ ), ו ביתר עדי הנוסח ללא "נאמרו". הצורה "נאמרו" מפנה למשנה קדומה, ועל פניה נראה שאכן לפנינו סדרה של אמירות, ממשניות קדומות ערוכות, שרוכזו לרשימה אחת (מאוחרת יותר). בנבלת העוף הטהור – והמשנה מונה אותם. פתיחת המשנה מספרית. ראינו שמשניות רבות נפתחות בצורה מספרית. בדרך כלל הפתיחה המספרית מאוחרת, לאחר שגובשו פרטי ההלכה. המספר שלושה עשר עשוי להיות סמלי (כמו שלוש עשרה מידות, שלושה עשר שערי המקדש, שקלים פ"ו מ"א). כך או כך, אי אפשר להכין רשימה מספרית אלא לאחר שנקבעו פרטי ההלכה, או חלק מהם. צריכה מחשבה – העוף מטמא רק אם חשב לאכלו, אבל אם בטעות נכנסה חתיכה לפיו אין הוא מטמא. ואינה צריכה הכשר – אוכל צריך הכשר, כלומר הכנה מתאימה לאכילה. כללי ה"הכשר" הם פשוטים וברורים: מה שנאכל במצבו הטבעי אינו צריך הכשר, אך מה שצריך הכנה (טבילה במים [שטיפה] או בישול) איננו בחזקת אוכל עד שיוכשר. כדברי משנת עוקצין (בסוגריים ההסברים למשנה): "1. יש צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה, 2. מחשבה והכשר, 3. מחשבה ולא הכשר, 4. לא הכשר ולא מחשבה. 1. כל האוכלים המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה [מכיוון שנועדו לאכילה אין צריך מחשבה מיוחדת לאכילתם, שכן הם מיועדים באופן טבעי לאכילה. אבל הם צריכים הכשרה, כדי שיהיו מוכנים לאכילה]. 2. החותך מן האדם, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות, מנבלת העוף הטמא... הרי אלו צריכין מחשבה והכשר [הם צריכים מחשבה משום שאינם אוכל רגיל, ורק אם אדם חשב ותכנן לאכלם הם הופכים לאוכל. הם גם צריכים הכשר שכן אין רגילים לאכלם ללא הכנה (בישול)]. 3. נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת העוף הטהור בכפרים, צריכין מחשבה [מכיוון שאין הם אוכל טבעי, ובכפרים אין גויים שניתן למכור להם אוכל בלתי כשר זה] ואינן צריכין הכשר [מכיוון שאינם אוכל של יהודי אי אפשר להכשירם לאכילת אדם, והם מוכנים, כמות שהם, לאכילת כלב]. נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר [אפשר למכור את נבלת העוף והבהמה לאכילה, ואין הם צריכים מחשבה משום שהם מטמאים גם אם אינם אוכל]" (פ"ג מ"א-מ"ג). משנת עוקצין היא אפוא הסבר לניסוח של משנתנו, הסבר הבנוי בצורה ריבועית משוכללת.
במשנתנו ההלכה פשוטה ומוסכמת, אבל להלן (פ"ח מ"ו) רבי יוחנן בן נורי אומר שאינה צריכה מחשבה, או שהתאמה לאכילת כלב נחשבת כמחשבה, ובכך חולק על משנתנו ועל משנת עוקצין, כמו גם על דעת חכמים במשנת פרק ח (איור 1). מחשבת האכילה היא מעין גמר מלאכה המתקין את האוכל לאכילה שאיננה רגילה, כמו כל כלי שמטבעו מיועד למלאכה אחת (וגמר המלאכה שלו הוא
איור 1א. הכלב היה חיית בית מקובלת ומופיע רבות באיורי התקופה. כלב על ציור קיר מאוסטיה. צילמה ד' ספראי..
איור 1ב. כלב על פסיפס נהריה. צילם י' פיקסלר.
איור 1ג. כלב מחמד ליד אורגת, פסלון מתוך אוסף מוסאיוף ובאדיבותו. צילם ע' פטנקין.
הכנתו לתפקידו), ואם שינה את מלאכתו (את ייעודו) משתנה גם אופי גמר המלאכה. נמצאנו למדים
שדיני טומאת אוכלין הם למעשה התאמה (אדפיזציה) של הכללים הרגילים לצורכי אכילה.
משנת עוקצין, כמשנתנו, קובעת שנבלת העוף הטהור צריכה מחשבה (תכנון לאכילה) ואינה צריכה הכשר, שהרי ממילא אדם (יהודי) אינו יכול לאכלה. בלשון התוספתא: "אמר רבי יוסי מפני מה אמרו 'נבלת העוף טהור אינה צריך הכשר' מפני שהיא מטמא טומאה חמורה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר" (עוקצין פ"ג ה"ה, עמ' 689). מכיוון שטומאתה איננה רק טומאת אוכל אלא גם טומאת נגיעה אין צורך בהכשרתה לאכילה. בירושלמי הסבר קרוב: "התיב רבי ירמיה, הרי נבלת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר, בלא טומאה, מפני שסופן ליטמות טומאה חמורה..." (יומא פ"ו ה"ו, מד ע"א; חגיגה פ"ג ה"ב, עט ע"א). משנת עוקצין מוצגת בצורה רעיונית משוכללת, וגם צורה זו היא ניסוח מאוחר.
ומטמא טומאת אכלין בכביצה – אם נגעה בחפץ היא מטמאה אותו, והמינימום המטמא הוא כביצה. ממשנתנו, ממשנת ערלה (פ"ב מ"ה ומ"ו) וממשניות אחרות עולה, לכאורה, כי מקובלת הייתה ההלכה גם על בית שמאי וגם על בית הלל כי אוכל אינו מטמא אלא כביצה, והם חלוקים רק במחמץ ובמתבל (ערלה שם). כך אף נדרש בסתם בתורת כהנים: " 'אוכל יטמא' (ויקרא יא לד), מלמד שהוא מִטָמא בכל שהוא, יכול יְטָמא לאחרים בכל שהוא? תלמוד לומר 'אשר יאכל', הא אינו מטמא אלא כביצה" (פרשת שמיני ראש פ"ט, נד רע"ג, וראו עוד בבלי, שבת צא ע"א). ברם אנו יודעים שהמידה של כביצה אינה מקובלת על הכול ויש שדרשו שכבר "כזית" מטמא. מידות אלו של כזית וכביצה מופיעות רבות כמידות המינימום לברכה, לזימון ולהלכות כיוצא באלו. בית הלל אומרים בדרך כלל ב"כביצה" ובית שמאי ב"כזית", ברם שמות מוסרי המסורות מתחלפים במקורות. הירושלמי מעיר "אית תני ומחלף", והבבלי מצטרף לאפשרות זו. כלומר, יש השונה ומחליף את השמות. ההבדל בשמות המוסרים מפלג בין מסורות ארץ ישראל ובבל, בין הירושלמי לבבלי ובין כתבי היד השונים למשנה פסחים פ"ג מ"ח. מצד אחד ניצבים כתב יד קופמן, מג , מגקב , מיל , מל , מפי , מרא , מרש , מת וכן הגיליון של ש ; אלו הם כתבי היד ממסורת ארץ ישראל וכתבי יד טובים ממסורת בבלי, ומצד שני יתר עדי הנוסח שרובם דפוסים ראשונים ומאוחרים. מעניין שבגיליון של כתב יד קופמן הנוסח "תוקן", כפי שבגיליון של ש הוא תוקן ההפך. המחלוקת אם "כזית" או "כביצה" היא כבר מחלוקתם של רבי אליעזר (כזית) ורבי יהושע (כביצה), ובתוספתא זבים אנו שונים: "וזה אחד משלשה עשר דברים שנאמרו בנבלת העוף הטהור, כביצה לטמא טומאת אוכלין, דברי רבי יהושע, רבי אליעזר אומר זה וזה כזית ורבי חנינא אומר זה וזה כביצה" (פ"ה הי"א, עמ' 680).
קרוב אפוא לומר כי רבי אליעזר מוסר את דעת בית שמאי לעומת רבי יהושע ששונה את דעת בית הלל, ורבי יהודה מהלך בשיטת רבו. נראה שבמקור ניצבו שני הבתים זה מול זה; בית הלל אמרו זה וזה כביצה, ובית שמאי זה וזה כזית. רבי חנינא בתוספתא מייצג כאן את בית הלל. עמדת המשנה היא, אפוא, מעין פשרה בין שתי העמדות, ואין זה חריג שעמדת בית שמאי השפיעה על ההלכה המאוחרת, גם אם ברוב המקרים ההלכה כבית הלל. רבי אליעזר, שעליו נאמר שהשווה מידותיו (להלן פ"ב מ"ב), אומר זה וזה כזית, ורבי חנינא גם הוא משווה מידותיו, אך זה וזה כביצה.
חכמים רבים נשאו את השם חנינא, אך לכולם נוסף שם אביהם. רבי חנינא סתם היה אחד, תלמיד רבי אליעזר: "וילחם עם ישראל ברפידים, א"ר חנינא דבר זה שאלתי את רבי אלעזר במתיבתא רבא רפידים מהו? אמר לי כמשמעו. ועוד אמר רבי חנינא שאלתי..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דעמלק פ"א, עמ' 177). מכיוון שכאן הוא נוקט בשיטת בית הלל לכן סביר שאין זה רבי חנינא שלנו. חכם אחד בשם זה מתדיין עם רבי יונתן בן המשולם. רבי יונתן הוא חכם הנזכר רק בספרי זוטא (טי ג, עמ' 302; יט כא, עמ' 314), והיה כנראה מבני דור אושא, ורבי אליעזר בן יעקב מוסר משמו. יש להניח שהוא אחיו של רבי יוסי בן המשולם, מתלמידי רבי מאיר, שעליו נאמר פעמיים "העיד רבי יוסי בן המשולם משם רבי נתן אחיו שאמר משם רבי לעזר חסמא" (תוס', דמאי פ"ג ה"א; פ"ו ה"ז). רבי יונתן הוא כנראה רבי נתן. רבי יוסי זה היה מחברי הקהילא קדישא דבירושלם, חבורת חכמים, תלמידי רבי מאיר, שחיו חיי תורה וצדקה בעיר הקודש שהפכה לנכרית.
עם זאת המחלוקת אינה חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר (ראו להלן, וכן פ"ג מ"ד). מכל מקום, שתי הדעות מופיעות במקורות רבים. משנתנו נוקבת במידה של "כביצה". אם אכן הדעות אחידות ושיטתיות, הרי שעורך המשנה מציג את בית הלל כדעת בית שמאי. הם חולקים על בית שמאי בהלכה העקרונית וטוענים שכדי לטמא צריך מידת מינימום, אבל מקבלים את דעתם שמידת המינימום היא כביצה. קרוב להניח שבית הלל נותרו בדעתם ש"כזית", ורק העורך או התנא של הקובץ שממנו נלקטה המשנה סבר כבית שמאי ש"כביצה". משנתנו מצטרפת אפוא למשניות שהן סתומות כבית שמאי. אמנם רוב המשניות נסתמו כבית הלל, וכן נהגו לדורות, אבל משניות רבות הן כבית שמאי ומשנתנו אחת מהן.
וכזית בבית הבליעה – טומאה היא כביצה, אבל לעניין אכילה די בכזית כדי לטמא. עמדה זו אינה עקבית, כפי שהראינו מתוספתא זבים שציטטנו. כאמור יש מסורות המחליפות את שמות החולקים, ולפיהן אפשר שגם במשנתנו ישתנו שמות החולקים. והאוכלה טעון הערב שמש – כאמור בתורה ובספרא שציטטנו הטומאה היא טומאת הערב שמש, וחייבין עליה על טומאת המקדש – אם נכנס למקדש חייב. כפי שראינו בספרא שציטטנו, כך פירשו חכמים את העונש הכתוב במקרא "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (ויקרא יז טז). פירוש זה נאמר בפשטות, אך הוא בעייתי עד למאוד. לפי התורה כל מצוות טהרה חלות על כוהנים בלבד: "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א). אם כן, רק על הכוהנים מוטל לשמור על מצוות טהרה. חז"ל החילו כידוע את המצווה גם על כלל ישראל, אך גם הם לא סברו שכל אדם מישראל חייב בטהרה, אלא שראו בכך חשיבות, נוהג ראוי, מידת חברים, ולא הלכה של ממש. לכאורה הפסוק שציטטנו מפרק טו מורה על שמירת טהרה של כל אדם מישראל, ואם לא נטהר, "ונשא עונו". חז"ל פירשו את הפסוק בנכנס לבית המקדש, ולכן סעיף זה רשום גם במשנה. אבל יוספוס אומר בפשטות שהוא חל על כל אדם בכל מצב (קד', ג 262), ואם התעכב בטומאה ולא טיהר עצמו חייב בקרבן. משנתנו מהלכת בשיטת חז"ל הרגילה ויוספוס משקף כאן עמדה כיתתית, מן הסתם עמדה של הצדוקים שהיו בית גידולו הרוחני.
ושורפין עליה את התרומה – אם נגעה הנבלה בתרומה טימאתה, שכן אוכל שני או שלישי פוסל את התרומה (להלן פ"ב מ"ג ואילך). הלכה זו ברורה: אם היא מטמאת אוכלין הרי שתרומה טמאה דינה שרפה. אין זאת אלא שהעורך מתאמץ להגיע למספר שלושה עשר, על משקל שלוש עשרה מידות של הקב"ה ושל לימוד ההלכה ושלושה עשר שערי המקדש, ובכך להפוך את דיני האוכל נבלה לעמוד תווך במבנה ההלכתי, מעין "על ארבעה דברים העולם עומד: על האמונה, על המקדש, על ההלכה ועל טומאת אוכלין". והאוכל אבר מן החי ממנה – משפט זה צורף לרשימה ואין מקומו כאן; הרי מדובר על נבלת העוף הטהור, והאוכל אבר מן החי אינו אוכל מהנבלה. סופג את הארבעים – כדין כל אוכל אבר מן החי: "האוכל אבר מן החי, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות טהורין כל שהוא, ומן הטמאין עד שיהו בו כזית. האוכל אבר מן החי ומן העוף טמא, הרי זה סופג שמונים, דברי רבי יהודה ורבי אלעזר, וחכמים אומרים אינו סופג אלא ארבעים" (תוס', זבים פ"ה הי"ב, עמ' 680), וכן משמע מברייתות אחרות.
שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה דברי רבי מאיר – אם לאחר שחיטת העוף או מליקתו (כנדרש בהלכה) התברר שהוא נפסל, ויש לו דין נבלה, הרי שאין לנבלה דין טומאה הנזכר לעיל, וכן בתוספתא זבחים (פ"ז מ"ו). רבי יהודה אומר אינן מטהרות רבי יוסה אומר שחיטתה מטהרת אבל לא מליקתה – רבי יהודה חולק, ורבי יוסי נוקט עמדת פשרה.
ההלכה חוזרת במשנת זבחים הדנה בעולת עוף שהוקרבה כהלכה והתברר שנפסלה: "וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה, ומועלין בהן, חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת" (פ"ז מ"ג), וכן: "מלק ונמצא טריפה, רבי מאיר אומר אינה מטמאה בבית הבליעה. רבי יהודה אומר מטמאה בבית הבליעה. אמר רבי מאיר, מה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה, נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה? מה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה באכילה ומטהרת את טריפתה מטומאתה, אף מליקתה שהיא מכשרתה באכילה תטהר את טריפתה מטומאתה. רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה, שחיטתה מטהרתה אבל לא מליקתה" (פ"ז מ"ו). רבי מאיר לשיטתו שנבלת עוף טהור במקרה זה אינה מטמאת את אוכלה, קל וחומר מנבלה, ורבי יוסי מצמצם את הלימוד. הרי נבלה אינה נמלקת, לכן אפשר ללמוד רק על עוף שחוט ולא על עוף שנמלק.
הרשימה במשנתנו אינה מלאה. כך, למשל, בספרי זוטא יש תוספת: "האוכל מנבלת העוף הטהור טמא ומטמא בגדים אבית הבליעה, והוא עצמו אין מטמא בגדים. הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני...". בוודאי אפשר היה להוסיף מה הדין אם נגעה בקודש, או בחטאת, אם מטמא בהקאה וכיוצא באלו שאלות נוספות, כגון אלו הנידונות בתוספתא זבים (פ"ה הי"א, עמ' 680). עוד נציין, כבר בשלב זה, שלרוב ההלכות יש מקבילות, אך אלו מצטטות את משנתנו: "וזה אחד משלשה עשר דברים שנאמרו בנבלת העוף הטהור", מכאן שכל הרשימות האחרות מאוחרות למשנתנו.
כבר אמרנו שמשנה א היא מהמשניות הספורות, כלומר משניות המתחילות במספר, ואלו מצויות לעתים קרובות בראש מסכת (יבמות פ"א מ"א; תרומות פ"א מ"א; שבועות פ"א מ"א; נגעים פ"א מ"א ועוד). את מניין שלושה עשר הפריטים נבדוק במשנה הבאה, ושם אף נדון באופייה של משנתנו כמשנה "ספורה".