משנה יבמות — פרק א

אחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:

בכֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה. הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו, צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

גשֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו:

דבֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:

משנה יבמות א, א

משנה~ג'תתק"ס (~200)תנאים

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:

ראשונים2 מחברים

רמב"םד'תתצ"ח–ד'תתקס"ד (1138–1204)ראשונים

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן כו': אקדים עקרים לזאת המסכתא ומיד אתחיל בפירוש ואומר כי העקרים אשר צריך שתדעם קודם העיון בכלל הבבות והדינין הבאים בזאת המסכתא ד' עקרים. אחד מהם כשימות אח האדם מאביו ועכ"פ שימות בלא זרע והניח נשים רבות אין לו שיחלוץ או לייבם חוץ מאחת מהן שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וכשחלץ לאחת מהם או ייבם הותרו השאר בלא חליצה ובלא יבום וכמו כן אם הניח המת אחים רבים ואשה אחת או נשים רבות אחד מן האחים לבד ייבם או יחלוץ לאחת מהן מן הטעם שזכרנו. והעיקר השני כשמת האח והניח אשה והיתה זאת האשה אסורה על האחים או על אחד מן האחים הזוקקים לחליצה או לייבום כגון שתהיה אשת המת בת זה האח החי או אחות אשת זה האח שהיא אסורה עליו משום ערוה לא ייבם אותה שנא' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה ואמר יבמה יבא עליה והוא כאילו אמר באמת יבמה יבא עליה אם תהיה אחות אשתו לא תקח לצרור ולמדנו שאר עריות מאחות אשה. והעיקר הג' כשמת האח והניח נשים רבות ואחת מהן ערוה על האח החי בענין שאינו יכול ליבם זאת האסורה כמו כן לא ייבם לשאר הצרות שנאמר אשר לא יבנה בית אחיו ובא בקבלה בית שהוא בונה את כולו בונה מקצתו ומי שאינו בונה את כולו אינו בונה את מקצתו. והעיקר הד' שכל מי שיכולה להתייבם מה"ת היא כמו כן זקוקה לחליצה וכל מי שאינה יכולה להתייבם מן התורה כגון שתהיה ערוה כמו שזכרנו גם כן היא אינה צריכה חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו ובא בקבלה כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה אלא תפטר. ואחר ידיעת אלו העקרים אתחיל בפירוש. ידוע ומבואר שאפשר להיות באלו ט"ו נשים כולם המנויות שתהיה כל אחת מהן אשת אחיו שלא בעבירה. ואילונית דוכרניתא המיוחסת לאיל והוא זכר הצאן והיא לא תלד מצד המזג שלה וסימניה שאין לה שדים כמו שדי הנשים ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים וקולה עבה עד שאין הפרש בין קולה וקול האנשים ואותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כמו שאר הנשים וע"ז הענין פירשו באמרו אין לה שיפולי מעים כנשים ומצינו מי שטעה בזה וחשב בו מה שאינו מסימני האילונית אבל הוא דבר נמצא ברוב הנשים וקשה עליה תשמיש האדם ולא תמצא בזה תוהא וכשתהיה האשה קטנה והשיאוה קרוביה ורצתה היא בנשואי עצמה הרשות בידה שתצא מזה הבעל כל זמן שלא הביאה שתי שערות שהם סימני הנערות בלא גט לפי שהנשואים אינם גמורין למיעוט שנותיה ויציאתה בלא גט נקראת מיאון לפי שאינה רוצה להשאר עמו ואם תפסו הקדושין רוצה לומר שקיבל אביה קדושיה אפילו היתה בת יום אחד הרי היא א"א ואינה יכולה למאן אבל תתגרש בגט עכ"פ. ולמיאון דינים וחלוקים הרבה נבארם במקומם בזאת המסכתא ואמנם זכרנו מן המיאון כאן שיעור מה שיובן הענין אשר נופל עליו זה השם ולכך יש להקשות איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים שהרי הוא לא הוציא מכלל ט"ו נשים זולת חמותו ואם חמותו ואם חמיו שיש להם בנים ולכך א"א שימאנו לפי שבנים כסימנין ואמנם בתו אפשר שתמאן לפי הנראה מזה המאמר והענין כך הוא כי מחלקי המיאון שהאדם כשהשיא בתו והיא קטנה ונתגרשה בגט ועדיין היא קטנה נעשית יתומה בחיי האב וכשנשאת פעם שנית בחיי אביה והיא קטנה הרי היא יכולה למאן כל זמן שלא תביא שתי שערות ועל פי התנאים אשר נתבארו במקומם לפי שאין דינה מסור באביה כל זמן שהיא נערה אלא כל זמן שלא נשאת אבל כשהשיאה פעם שנית כבר נסתלק דינו כמו שיתבאר ודע שהאדם כשאנס אשה או פתה אותה זאת האשה הרי היא מותרת שתנשא עם בן האונס אותה לפי סברת חכמים ועל זה אפשר שתהיה אמו אשת אחיו ותהיה אמו ג"כ פוטרת צרתה ומפני כן לא מנה אמו בכאן בזאת המשנה לפי שהיא אליבא דרבי יהודה וסברתו שאדם אסור באנוסת אביו ומפותת אביו והיא במדרגת אשת אב ואין הלכה כרבי יהודה:

ר' עובדיה מברטנורא10 פירושיםה'ר"ה–ה'רע"ה (1445–1515)ראשונים

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. שֶׁאִם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן נְשׂוּאָה לְאָחִיו וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵת בְּלֹא בָנִים, שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקַּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ יְבִמְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (דברים כה) יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, אִם הִיא אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ, לֹא תִקַּח. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כָּרֵת. וְאֵין לִי אֶלָּא הִיא, צָרָתָהּ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר לִצוֹר. צָרַת צָרָתָהּ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר לִצְרֹר. דְּמַשְׁמַע לֹא תִקַּח לֹא הִיא וְלֹא צָרָתָהּ וְלֹא צָרַת צָרָתָהּ:

בִּתּוֹ וּבַת בִּתּוֹ וְכוּ'. בְּבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, וְכֵן בַּת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ, דְּאִלּוּ בִּתּוֹ מֵאִשְׁתּוֹ הַיְנוּ בַּת אִשְׁתּוֹ. דְּכֵיוָן דִּכְתִיב (ויקרא יח) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא שְׁנָא הֵימֶנּוּ וְלֹא שְׁנָא מֵאִישׁ אַחֵר. אֲבָל בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ לֹא נָפֵיק מֵהַאי קְרָא, דְּאִשָּׁה עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין מַשְׁמַע, אֶלָּא נָפְקָא מֵעֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַּת בִּתְּךָ (שם):

חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרוֹת לוֹ מִשּׁוּם עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֶּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, וְיֵשׁ בִּכְלַל זֶה חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו:

אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ. שֶׁנִּשֵּׂאת לְאָחִיו מֵאָבִיו וּמֵת. וְכֵן אֲחוֹת אִמּוֹ. שֶׁאֵין יִבּוּם אֶלָּא בְּאָחִיו מִן הָאָב, דְּיָלְפִינַן אַחֲוָה אַחֲוָה מִבְּנֵי יַעֲקֹב, מַה לְּהַלָּן מִן הָאָב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִן הָאֵם, הָכָא נַמִּי לֹא שְׁנָא:

וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ. שֶׁמֵּת וּנְשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו, שֶׁהָיְתָה נָכְרִית אֶצְלוֹ, וּמֵת בְּלֹא בָנִים וְנָפְלָה לְפָנָיו לְיִבּוּם. וַאֲסוּרָה לוֹ לְפִי שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ וַאֲסוּרָה לוֹ עוֹלָמִית, דִּכְתִיב (שם) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ, וְדָרְשִׁינַן אָחִיךָ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם:

וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ. כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁמֵּת בְּלֹא בָנִים, וְנוֹלַד לוֹ אָח לְאַחַר מִיתָה וּשְׁמוֹ לֵוִי, וְיִבֵּם שִׁמְעוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵת בְּלֹא בָנִים, וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי לֵוִי, שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵשֶׁת רְאוּבֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְשִׁמְעוֹן אֲסוּרָה לְלֵוִי בְּכָרֵת, לְפִי שֶׁמִּעֲטָהּ הַכָּתוּב מִיִּבּוּם לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. הִלְכָּךְ כְּשֶׁמֵּת רְאוּבֵן, נֶאֶסְרָה עַל לֵוִי אִסּוּר עוֹלָם כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה נָפְלָה מִכֹּחַ נִשּׂוּאֵי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה בְּעוֹלָמוֹ, אֲסוּרָה לוֹ מֵחֲמַת רְאוּבֵן. וּכְשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ אֲסוּרָה:

וְכַלָּתוֹ. שֶׁמֵּת בְּנוֹ, וּנְשָׂאָהּ אָחִיו. וְכַלָּתוֹ אֲסוּרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁמֵּת בְּנוֹ:

וְכֻלָּן אִם מֵתוּ. כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה בִּתּוֹ קֹדֶם מִיתַת אָחִיו אוֹ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מֵאוּן אֶלָּא בִּיתוֹמָה קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ, מַשְׁכַּחַת לָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, כְּגוֹן שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ לְאַחֵר וְנִתְגָּרְשָׁה בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה, שֶׁשּׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ, וְנִשֵּׂאת לַאֲחִי אָבִיהָ בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה, אָז יוֹצְאָה בְּמֵאוּן, דְּקָרִינַן לָהּ לְקַמָּן יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְאִם מֵאֲנָה בְּאָחִיו אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִמְצְאָה אַיְלוֹנִית שֶׁמִּקְחָהּ מֶקַּח טָעוּת וּכְאִלּוּ לֹא הָיְתָה אֵשֶׁת אָחִיו מֵעוֹלָם, צָרָתָהּ מִתְיַבֶּמֶת:

אַיְלוֹנִית. לְשׁוֹן אַיִל, הַזָּכָר מִן הַצֹּאן. וְסִימָנֶיהָ מְפֹרָשִׁים, שֶׁאֵין לָהּ שָׁדַיִם כְּנָשִׁים, וְאֵין לָהּ סִימָנִים, וְקוֹלָהּ עָבֶה כְּאִישׁ, וְאֵין לָהּ שִׁפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים, כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם אֵינוֹ בּוֹלֵט מִגּוּפָהּ כְּעֶרְוַת שְׁאָר הַנָּשִׁים:

וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְכוּ'. שֶׁכְּבָר יָלְדוּ מֵאַחֵר קֹדֶם שֶׁנִּשְּׂאוּ לְאָחִיו, הִלְכָּךְ לָאו אַיְלוֹנִיּוֹת נִינְהוּ. וּמֵאוּן נַמִּי לֵיכָּא, שֶׁהֲרֵי גְּדוֹלוֹת הֵן, וְאֵין מְמָאֶנֶת אֶלָּא קְטַנָּה. וְתַנָּא דִּידַן דְּלֹא חָשִׁיב אִמּוֹ בִּכְלָל הַנָּשִׁים שֶׁפּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, סָבַר לָהּ כְּמַאן דְּאָמַר שֶׁאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו. אֲבָל לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו, וְהִיא הֲלָכָה, אֶפְשָׁר שֶׁתִּנָּשֵׂא אִמּוֹ לְאָחִיו מֵאָבִיו, וּכְשֶׁיָּמוּת בְּלֹא בָנִים נִמְצֵאת אִמּוֹ נוֹפֶלֶת לִפְנֵי בְּנָהּ לְיִבּוּם, וְנִמְצְאוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְאִמּוֹ אַחַת מֵהֶן. וְכֵן הֲלָכָה:

אחרונים26 מחברים

עיקר תוספות יום טוב12 פירושיםה'של"ט–ה'תי"ד (1579–1654)אחרונים

חמש עשרה נשים פוטרות וכו'. מנינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו וכו'. למעוטי צרת איילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. וכתבו התוס' דהיינו טעמא דתני נשים ולא עריות כדתני בסיפא דאי הוי תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קחשיב קאתי:

פוטרות. לא תני אוסרות אף על גב דודאי איסורא איכא ליבם. ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה הוא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות ולא אוסרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה:

פוטרות צרותיהן. דאילו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתב עליה כדפירש הר"ב משום דרשא דלצור הוא דאצטריך ליה. גמרא דף ח'. ומ"ש הר"ב והוא הדין לשאר עריות דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא שם. ומ"ש הר"ב צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור וכו' התורה ריבתה צרות הרבה גמרא דף י"ג:

מן החליצה. שנאמר (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטר כמ"ש הר"ב במשנה י' פרק ד':

ומן היבום. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמועינן דמצות חליצה קודמת. גמרא [דף ג.] ואע"ג דמשנה שלימה היא סוף פרק קמא דבכורות כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דרגילין המשניות לשנות בקוצר אף למה שמפורש כבר ועיין במשנה ג' פרק י"א מ"ש שם בס"ד:

בתו ובת בתו וכו'. פירש הר"ב דנפקא מערות בת בנך וגו' בק"ו דאם בת בנו אסור כ"ש בתו ועיין בגמרא פ"ט דסנהדרין דף ע"ו לענין אין עונשין מן הדין דהכא גלוי מלתא היא א"נ אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. ועי' מ"ש בריש ב"ק. והא דנקט סידרא דלא ככתוב. מפ' בגמ' דתנא קורבה [קורבה] נקט בתו בת בתו ובת בנו קרובי עצמו הן ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידיה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידה תני נמי ג' דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו [דחמירא טפי א"נ הוה קורבה דעצמו] מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו [והוא הדין מקמי אשת אחיו מאמו] אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. גמרא:

ובת בתו ובת בנו. ובפרק ג' דכתובות וכן בריש פרק ט' דסנהדרין נסיב ליה נמי הכי ונראה לי טעמא דתנא [דאיידי] דאיירי בבתו ניחא ליה למנקט בתרה בת בתו אבל קרא דלא כתב בהדיא בתו ניחא ליה למנקט בת בנך ברישא דזכרים עדיפי:

חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. ומ"ש משום ערות אשה ובתה וכו' ויש בכלל זה חמותו וכו' עיין ריש פ"ט דסנהדרין:

אחותו מאמו וכו'. פירש הר"ב שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא (שם) כי ישבו אחים והתם כתיב (בראשית מ״ב:י״ג) שנים עשר עבדיך אחים [אנחנו] בני אבינו ולא ילפינן מלוט דכתיב (שם י"ג) כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתב רחמנא יחדיו. ואי כתב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדו באבא ואימא גמרא פ"ב ד' י"ז ע"ב:

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. פירש הר"ב כגון ראובן שמת וכו' ונולד לו וכו' ויבם שמעון וכו' וכפירש"י וכתבו המפרשים דלא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפירושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קיי"ל כרבנן דפרק ב' [משנה ב'] דאסירא עליה בין שנולד ואחר כך יבם בין יבם ואח"כ נולד. נ"י. ומ"ש הר"ב שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה וכו' מישבו ילפינן דיחדיו הא אצטריך ליה לעיל. וכתבו התוס' פ"ב דף י"ז ואין להקשות דלמה אצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפילו הכי אחין מיקרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב כשם שהיא אסורה וכו'. כ"כ רש"י ונ"י. ולפי דלזו הוצרכנו מיעוטא דכי ישבו יחדיו להכי נמי הוצרכו לפרש בה וכשם שהיא וכו':

או מיאנו. פירש הר"ב בתו משכחת לה וכו' דקרינן [לה] לקמן משנה ו' פרק י"ג:

או שנמצאו אילוניות. פירש הר"ב שמקחה מקח טעות וכפירש"י משום דלישנא דנמצאו הכי דייק. וכך מפרש רב אסי בגמ' דף י"ב אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת ופירש רש"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום [כדתנן במשנה ה' פ"ח] הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בה"ג ע"כ. ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו. והיינו נמי שכתבתי לעיל דאמעוט צרת אילונית שהכיר בה. ועיין במשנה ג' פ"ב דאיכא למידק נמי פירוש הר"ב:

מלאכת שלמה12 פירושים

בעה"י הנותן כח ליעפים גם לחלשים. נתחיל סדר נשים: ובעזרת האל יודע כל תעלומות. ותיק בנחמות. נתחיל מסכת יבמות.

כתוב בספר החנוך סימן תקצ"ה בפ' כי תצא דמפני כן נקראת יבמות ולא חליצות מפני שאמרו ז"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה ע"כ:

חמש עשרה נשים פוטרות. איתה בת"כ ס"פ בתרא דפ' קדושים וביד פ' ששי דהלכות יבום סי' רו ט' י"ד ט"ו ובגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא כרבא דאמר ערוה לא צריכא קרא דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ואילו פוטרות ופטורות לא קתני ש"מ ומ"ש ערוה דלא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת צרה נמי לא תיבעי קרא משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומסיק דצרה נמי לא איצטרך קרא כי איצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה מ"ט אמר קרא עליה במקום עליה דהיינו במקום מצות יבום דכתיב בה יבמה יבא עליה הוא דאסירא שלא במקום עליה כגון צרת בתו מנכרי שריא:

עד סוף העולם. הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף העולם צרות צרותיהן למה לי כדפריך בהכותב כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן למה לי דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא"ת וכיון דתנא צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פ' ותלו קדשים כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם למה לי ואומר ר"י דהתם כיון דאשמועי' דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעי' דה"ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהן עדרים עדרים כדחייש התם ר' אליעזר אבל הכא ס"ד דצרות צרותיהן אסירי טפי לא משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישין תוס' ז"ל:

ואלו הן בתו וכו'. מלות ואלו הן מחקן ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ: ובגמ' מניינא דרישא דמשמע חמש עשרה ותו לא ומנינא דסיפא הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא למעוטי מאי ומשני למעוטי דרב ודרב אסי דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זנתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות והקשו תוס' ז"ל לימעוט תרוייהו ממניינא דרישא דכיון דתנן ט"ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמרי' בפ"ק וכי תימא תנא ושייר והא ד' קתני ותרצו ז"ל דהכא לא מצי למיתנינהו (הגהה אפשר שצריך לומר למעוטינהו אלא שכבר מתיישב ע"כ). כדמסיק לרב ולרב אסי למעוטי מאי ומשני לפי שאינם בצרת צרה דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני וכו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם יבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטור אף מן הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על האחין היא אסורה שהאיסור בא לה מכח קידושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן וכיון שכן ליכא למעוטינהו מדלא קתני אלא מיתורא דמתני':

בתו. בבתו מאנוסתו וכן פי' רש"י ז"ל ור"י בעל התוס' ז"ל הכריח דהך בתו איירי בין מאונסין בן מנשואין. ובגמ' פריך מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן ליתני אחות אשה ברישא ומסיק תנא קורבי קורבי נקט הנך דקריב ליה טפי נקיט ברישא תנא בתו ובת בתו ובת בנו דקרובי עצמו ואין בכולן קרובות כאלו ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה תנא שלשה דורות למטה דידה ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה תנא שלשה דורות למעלה דידה ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי דלאו משום קורבא אסירן כלומר דכיון דקרוב נקיט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מינייהו וה"ל למנקט חומרי כיון דלא מצי למנקט קורבי אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. ופריך ומאי איריא דתנא פוטרות דמשמע דאי בעי מיבם ליתני אוסרות דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינם זקוקות ליבם וקיימי באיסור אשת אח ומשני כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה צרת הבת וכדמפר' במתני' דמשפטרה הכתו' מגזרת יבום קיימא ליה באשת את שיש לו בנים ושלא במקום מצוה שריא כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה ומת מותרת אשתו לחמיו מדתנן בסמוך גבי שש עריות חמורות מאלו מש"ה תנא פוטרות דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרת עליו ליקח את צרתה אפי' במקום מצוה וק"ו שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרת מיבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לו בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר ושלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא ומש"ה תנא פוטרות. ופריך ומאי אריא דתני מן החליצה ומן היבום ליתני מן היבום לחודיה דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא אשתמע. ומשני אי תנא מן היבום ה"א מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה קמ"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומיפטרא בלא כלום וכל היכא דאמרי' חולצת ולא מתיבמת משום ספיקא הוא ופריך וליתני מן היבום ומן החליצה דיבום עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ וכו' א"נ ליתני מן החליצה לחודה ומשני אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום דקאמר הכונס את יבמתו לשם נוי ולא לשם אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ובבבלי ובירוש' בעי ניתני שש עשרה נשים אמו אנוסת אביו נשואה לאחיו מאביו ומשני לה: וכמו שפי' כבר ר"ע ז"ל. וכתוב שם שהשיב רבי לר' לוי ששאלו זו השאלה כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו: [הגה ועיין במ"ש ס"פ בתרא דכלים]. וכתבו תוס' ז"ל בר"פ המגרש דבירוש' פריך בגיטין וליתני שש עשרה נשים לר' אליעזר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני דמותרת וליחשב בהדייהי אשת איש דפוטרת צרתה כגון שגרשה זה בעל מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאה אחיו של פלוני ומת בלא בנים ומשני התם התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסור בא ממילא ע"י קדושין בלא שום תנאי אבל כאן אסרה ע"י תנאי שלו א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואיך לה היתר להתיבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה ועוד תרצו הם ז"ל דבפלוגתא [לא מיירי] דרבנן פליגי אדר' אליעזר בקידושין כמו בגירושין שאם אמר התקדשי לי ליאסר לכל אדם חוץ מפלוני לר' אליעזר הוו קדושין לרבנן לא הוו קדושין כדמסיק ויצאה והיתה ועוד תרצו עיין עליו:

ואחות אשתו. אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמיטהרת אח"כ כמו אחות אשתו שאינה מתיבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דל"ד דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסורה ואפי' בנדתה משמע בפסחים ס"פ ואלו דברים דבת יבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה וכו' ע"ש בתוס' ז"ל:

אחותו מאמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב לקמן בגמ' ר"פ שני וכתבו שם תוס' ז"ל לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו אין סברא למילף מבני יעקב דלא מיקרי אחים אא"כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמיקרי אחים ואי לאו דמיעקרא בהדיא לא הוה שייך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא ע"כ:

וכולן אם מתו או מיאנו תוס' פ' השולח (גיטין דף מ"ו) ובגמ' פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ד) ותוס' ר"פ בנות כותים וביד שם פ' ששי סי' כ"א כ"ב:

או שנמצאו אילונית. הרשב"א ז"ל תמה על פי' רש"י ז"ל שפי' שנמצאו אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו ולפירוש זה מתני' בשלא הכיר בה וכר' אסי ואנן כרבא קיימא לן דפירשה אפי' הכיר בה וכדאיפסקא הלכתא בהדיא בגמ' נמוקי יוסף: וכתוב עוד בשמו דאע"ג דבגמ' אמרי' דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ יש לנו כיוצא בו הרבה דמסקי בהו ש"מ ואפ"ה לא קיימן בפ' הזהב (הגהה נראה פרק הספינה) גמ' שחמתית ונמצאת לבנה ובפ' יש נוחלין בבעיא דבבריא היאך ובפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו ע"כ. והקשו תוס' ז"ל דהכא משמע דאילונית לא בעיא גט דאי בעיא גט היתה צרתה חולצת ולא מתיבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה וכו' ובכתובות פ' אלמנה נזונת תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה דמשמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר ותרצו דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינם צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא א"נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפ' משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיו לו בנים ויאמר וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אור"י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרין יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל פליגי וכו' ע"כ וסימני אילונית שכתב רבינו עובדיה ז"ל דעת הטור באבן העזר סי' מ"ד דבחד מינייהו סגי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פ' שני נראה שצריך שיהיו בה כל הסימנים הללו וע"ש בבית יוסף. ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני צרותיהם מותרות אליבא דרב אסי דס"ל צרת אילונית אסורה דמתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שתהא אילונית ומקחו מקח טעות ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו ש"מ ודרב אסי בשהכיר בה דאשתו גמורה היא ורחמנא פטרה מאשר תלד וצרתה הויא צרת אילונית ורבא אמר צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפי' צרת בתו אילונית ותני במתני' שהיו:

ואי אתה יכול וכו'. תוס' פ' בא סימן (נדה דף נ"ב) והקשו ז"ל וא"ת משכחת לה מיאון בקדושי טעות דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב"ן דמתני' מיירי בקטנות ועוד אור"י וכו' עיין ליו. בפי ר"ע ז"ל ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן סבר לה כמ"ד וכו'. אמר המלקט ובפלוגתא לא קמיירי ובגמ' פריך ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן דלר"ע אלים לאו למפטרה בולא כלום כערוה גמורה דסבר דיש ממזר מחייבי לאוין וקתני ומשני בפירקי' קא אמרי' ופריך והא ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין קתני ומשני ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והדר פריך והא אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר"ש ורבנן וקתני ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר"ש וכרב פפא וכמו שאכתוב לקמן ר"פ שני ודלא כר' אושעיא דהא אתותב והכי מסיק בסיפא דלא מוקמינן מתני' בפלוגתא ורב אשי אמר דבפלוגתא נמי קמיירי ומתרץ לה בגמ' שפיר דה"ק ליה רבי ללוי מ"ט לא דייקת מתני' דמתני' ר' יהודה היא דקתני שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואית לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא לאו אנוסת אביו וקתני מפני שהן נשואות לאחרים לאחרים אין לאחים לא מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יהודה דאסר באנוסת אביו מש"ה לא תני לה. ואמרינן בגמ' דלוי הגיהה למשנתו והוסיף בה אמו אנוסת אביו דתני לוי וכו' אע"ג דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו וכבר רמזתי לעיל בעיית לוי בר סיסי קומי רבי:

ואי אתה יכול לומר וכו'. בגמ' תניא דשלש נשים משמשות במוך חדא מינייהו קטנה מבת י"א שנה ויום א' ועד י"ב שנה ויום אחד שמא תתעבר ושמא תמות ודייק בגמ' מדלא קתני שמא תתעבר ותמות דלהוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי ש"מ דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמות ממאנת כגון שילדה בקטנותה בתוך זמן האמור בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמות קטנה וראייה למאן עד שנת י"ב ויום א' ומתני' קתני ואי אתה יכול לומר וכו' ופריך רב ספרא בנים הרי הם כסימנים כלומר קטנה שילדה כנערה שהביאה סימנים דמיא דאיגלאי מילתא למפרע דמיהרה להביא גדלותה ואינה ממאנת. ועוד יש שם שנויי אחריני ע"ש ועיין בתוס' כאן ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ה) ובפ' בא סימן (נדה דף נ"ב.) ובטור אבן העזר סי' קע"ג:

לחם שמים

הון עשיר

וְנָשִׁים אִם לְךָ יִהְיוּ שְׂמַח אִתָּם. וְתִפְאֶרֶת יְדֹוָד אָז בְּךָ הוֹלֵם. וְגוּף קָדוֹשׁ וְחוֹסֶן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם. בְּךָ יִהְיֶה וְלֹא תִהְיֶה כְּאִישׁ חוֹלֵם.

לחם שמים

בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:

הון עשיר

פירוש ונשים על שם סדר נשים: אם לך יהיו שמח אתם. דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. וביתו זו אשתו (יומא פ"א מ"א) ואמועדים דלעיל קודם ס' מועד קאי, כי השירים האלו שבראשי הסדרים זה בזה הם קשורים כמ"ש בהקדמת הספר: ותפארת ה' אז בך הולם. דכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית: בך על שם בך יברך ישראל (בראשית מח, כ) שיזכה לבנים כאפרים וכמנשה, לומדי תורה שיש בה ב"ך אותיות: וגוף קדוש. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק"ר פכ"ד הו"ד רש"י ורמב"ן יט, ב), ומי שיש לו אשה יש לו גדר ערוה, שמצילתו מן החטא (עי' יבמות סג:): וחוסן. כי מי שיש לו פת בסלו דהיינו אשתו (עי' יומא יח:) אינו מתאוה כל כך לתשמיש ולכן אינו חוטא בהוצאת זרע המחליש גופו של אדם, ולכן נשאר בריא וחזק וחסון הוא כאלונים, ועוד חוסן על שם חוסן הוא סדר נשים (שבת לא.). יעקב איש תם. שיעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. הו"ד רש"י בראשית מט, ג) והיה נאזר בגבורה כמו שאמז"ל (בר"ר פ"ע, יב) על פסוק (שם כט, י) ויגל את האבן. כאדם שמעביר פקק מפי צלוחית: בך יהיה. כי לא תראה קרי, ולא תהיה כאיש חולם. השוכב עם אשה ומוציא זרע לבטלה:

לחם שמים

ט"ו נשים פוטרות. מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע"כ תי"ט.

הון עשיר

הנה פירוש זה הוא גופן של דברים. ונשמתם עולה על כנפי נשרים:

לחם שמים

איברא לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה.

הון עשיר

נשים יש בו שבעה מסכתות, כי הוא בת"ת דנוק' דז"א שבו שם צבאות שהם ז' אותיות, כי אף השם ראוי לחשוב פה להיותו צריך להורות על צבאות שהוא שם קדוש ולא צבאות חול:

לחם שמים

מיהו כי לית ליה אחין. אע"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד.

הון עשיר2 פירושים

יבמות יש בו י"ו פרקים, דוי ליה למאן דאזיל בלא ולד שצריכה אשתו להתיבם, ובמאורות נתן (אות יו"ד סי' ד') אמרינן דיבמה נקראת המלכות, בגלות י"ב אתוון דאדנות, וזה הוא י"ב דיבמה, ומה דיבמה היינו שם מה המתחבר עמה, ועל פי זה מנין אתי שפיר, כי הוא בעל שש קצוות הוא ששי מלמעלה למטה ובו שם מ"ה, והיא עשירית ובה שם אדנות, הרי י"ו. ועיין סוד היבמה על פי האר"י זלה"ה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות מסכת חתונה ומילה פ"א:

יבמות מבואר בבמדבר רבא פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר נשים:

לחם שמים

ולא חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. ברם צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום.

הון עשיר

עד סוף העולם. הא דלא תנן לעולם, אלא עד סוף העולם. י"ל דאתא לאשמועינן רבותא דאפילו היתה הצרת ערוה עם בעלה שמת ויבמה בסוף העולם, והערוה בסוף העולם, דשריא לשוק בלא חליצה, ולא חיישינן לרואים הבלתי יודעים מהערוה היושבת בסוף העולם, שיאמרו יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה:

לחם שמים

ונקוט כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ"ק דסוטה (ה"ב) וע"ש בתו'.

הון עשיר

בת אשתו ובת בנה ובת בתה. הכי הוא סדרא דקרא (ויקרא יח, יז. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו'), משום הכי לא שנאו כסדר בתו ובת בתו. ושם לא סדרם כסדר הכתוב (שם, י. ערות בת בנך או בת בתך), שלא יטעה השונה לומר דבת בתו אבנו הנזכר קאי, ופירושו בת בת בנו, דאינו כן דבת בת בנו שניה היא והיא עצמה חולצת, וטעות זה לא שייך בקרא, משום דמכונה לנכח בת בנך ובת בתך. וכיוצא בזה יש להשיב בפ"ג דכתובות ובריש פ"ט דסנהדרין. והתי"ט נתן טעם אחר, ודוחק הוא לגבי טעם זה:

לחם שמים

ולשון תי"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת.

הון עשיר

וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות. הא דלא נקט המיתה והגט השכיח בכל הנשים זה אצל זה, והמיאון והאילונית זה אצל זה. י"ל משום דלא זו אף זו קתני, דמתו אינם בעולם כלל, ומיאנו הם עדיין בעולם אבל נכריות נחשבו לגבי הבעל אשר מיאנו בו וכאילו לא נשאו עמו כלל, משא"כ שנתגרשו דנאסרו על ידם נשים אחרות כגון אחותם, אע"פי שכבר גרושות הם מאותו האיש, דנמצא לפי זה שעדיין הנשואים שנישאו עמו יש להם שרש בעולם, ונמצאו אילוניות, עדיין הם נשואות ממש לבעל המת, ואעפ"כ כאילו לא נושאו עמו מעולם חשבינן להו ולא נפטרו צרותיהן מחמתן:

לחם שמים

ולא ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. ודקאמר תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק"ל.

הון עשיר

ואי אתה יכול לומר וכו' שנמצאו אילוניות או שמיאנו. הפך סדרא דרישא, משום דהרי לא זו אף זו, לא מבעיא נמצאו אילוניות שאי אתה יכול לומר דהא הנך רואה שכבר ילדו, אלא אפילו מיאון דאיכא למימר, אי אתה יכול לומר דאין מיאון אלא בקטנה. והיינו דקמ"לן תנא דאין מיאון אלא בקטנה, ושלא ניתרה הצרת ערוה ליבם מחמת היות הערוה בלתי ראויה לילד אלא אם כן היתה כך עקרה מעיקרא, לאפוקי אם שתתה כוס של עקרין ונעקרה אחר שילדה ואח"כ נישאת לזה שמת שאז צרתה אסורה, והיינו דקתני ואי אתה יכול לומר. דאי לא תימא הכי יכול ויכול הוא ולכן תפטר בלא חליצה. ואע"ג דסוף סוף אינה ראויה לילד, מ"מ לא גריעא מזקנה דאינה ראויה לילד ואעפ"כ הרי היא כשאר הנשים הראויות, וכן בתוספתא (פ"ב ה"ד) תרויהו בחדא מח(ט)[ת]א מחתינהו, וכתב הרמב"ם בפ"ו מה' יבום (ה"ז), דטעמא הוא מפני שהיה להם שעת הכושר:

לחם שמים8 פירושים

חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. צ"ע מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ"ע. אע"ג דלר"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד"ב) וכ"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. דילמא אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע"ג דבשעת מיתה אינה חמותו.

ועיינתי בחבור הר"מ וראיתי שגם הוא ז"ל פסק (בשטת ר"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ"ש תו' בפשיטות כנ"ל. אלא שהה"מ הביא בשם רשב"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א"כ אפשר דרש"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד.

וא"א שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. אע"פ שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. אבל לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם.

וכתי"ט ז"ל. וכתבו המפרשים דל"ד אלא דבעי לפרושי לד"ה. כך מפורש בגמרא (ט"א) ולכך פירש"י כך.

ומ"ש תי"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א"ה מאי שנא א"א של"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א"א של"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה"ג. זה נ"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב.

מתה בתו כו' צרתה מותרת. אפילו לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר"ג את צרתה. גמרא דטו"א).

שמע מנה ליתא לדה"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם.

או נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. אבל גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע"ל מ"ה פ"ד.

עיקר תוספות יום טוב12 פירושים

(א) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כוּ'. מִנְיָנָא דְּהָכָא וְכֵן דְּסֵיפָא הֲרֵי אֵלּוּ כוּ', לְמִעוּטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית שֶׁהִכִּיר בָּהּ, אוֹ צָרַת קְטַנָּה מְמָאֶנֶת בְּיָבָם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם צָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת אוֹ צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. גְּמָרָא:

(ב) פּוֹטְרוֹת. לֹא תָּנֵי אוֹסְרוֹת, אַף עַל גַּב דְּוַדַּאי אִסּוּרָא אִיכָּא לְיַבֵּם, וְלַחְלֹץ נַמִּי שַׁיָּךְ לְמֵיסַר, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת אָתֵי לְמֵימַר דְּתִתְיַבֵּם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכֵּיוָן דְּבִמְקוֹם מִצְוָה הִיא דַּאֲסוּרָה וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וּמֵת מֻתֶּרֶת אִשְׁתּוֹ לְחָמִיו כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג', מִשּׁוּם הָכִי תָּנֵי פּוֹטְרוֹת, דְּאִי תָּנֵי אוֹסְרוֹת מַשְׁמַע שֶׁהַבַּת אוֹסַרְתָּהּ עָלָיו לִקַּח, וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. גְּמָרָא:

(ג) פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. דְּאִלּוּ הֵן עַצְמָן דִּפְטוּרוֹת מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הִיא וְלֹא אִיצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי, דְּוַדַּאי דְּלֹא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיִבּוּם וְדוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת. וְהָא דִּכְתִיב עָלֶיהָ כְּדִמְפָרֵשׁ הָרַ"ב מִשּׁוּם דְּרָשָׁא דְּלִצוֹר דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. גְּמָרָא:

(ד) דְּאָמַר קְרָא כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתָה, הֻקְשׁוּ כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן לַהֲדָדֵי. גְּמָרָא:

(ה) מִן הַחֲלִיצָה. שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה וְגוֹ'‏ מֵאֵן יַבְּמִי וְגוֹ'‏ וְחָלְצָה נַעֲלוֹ, כָּל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְיִבּוּם אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה אֶלָּא תִפָּטֵר:

(ו) וּמִן הַיִּבּוּם. לְהָכִי לֹא סַגִּי לֵיהּ לְמִתְנֵי מִן הַחֲלִיצָה לְחֻדֵּיהּ, לְאַשְׁמְעִינַן דְּמִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת. גְּמָרָא:

(ז) בְּקַל וָחֹמֶר כוּ'. וְאַף דְּאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין, הָכָא גִּלּוּי מִלְּתָא הִיא. אִי נַמִּי אַתְיָא הֵנָּה הֵנָּה וְאַתְיָא זִמָּה זִמָּה, וְטַעַם הַסֵּדֶר דְּלֹא כַּכָּתוּב עַיֵּן בַּגְּמָרָא:

(ח) חֲמוֹתוֹ. שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ וּנְשָׂאָהּ אָחִיו וּמֵת בְּלֹא בָּנִים. רַשִׁ"י:

(ט) דִּכְתִיב הָכָא כִּי יֵּשְׁבוּ אַחִים, וְהָתָם כְּתִיב שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים. וְלֹא יָלְפִינַן מִלּוֹט דִּכְתִיב כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, דִּלְהָכִי כְּתִיב יַחְדָּו (הַמְּיֻחָדִים בְּנַחֲלָה). וְאִי כְּתִיב יַחְדָּו לְחוּד הֲוָה אֲמִינָא עַד דִּמְיַחֲדֵי בְּאַבָּא וּבְאִמָּא. גְּמָרָא:

(י) וְלֹא נָקְטָה בְּדִיּוּקָא, אֶלָּא דְּבָעֵי לְפֵרוּשֵׁי לְדִבְרֵי הַכֹּל. מִיהוּ אַלִּיבָּא דְּהִלְכָתָא קַיְמָא לָן כְּרַבָּנָן דְּפֶרֶק ב'‏ מִשְׁנָה ב'‏ דַּאֲסוּרָה עָלָיו בֵּין שֶׁנּוֹלַד וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם וּבֵין שֶׁיִּבֵּם וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד. נִמּוּקֵי יוֹסֵף:

(יא) מִיֵּשְׁבוּ יָלְפִינַן, דְּיַחְדָּו הָא אִיצְטְרִיךְ לְעֵיל. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת דְּלָמָּה אִיצְטְרִיךְ דְּרָשָׁא דְּיֵשְׁבוּ, הָא גַּבֵּי בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא מָצִינוּ אַחִים אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם כְּאֶחָד, דִּפְשִׁיטָא דַּאֲפִלּוּ הָכִי אַחִין מִקְרוּ. תּוֹסָפוֹת:

(יב) מִשּׁוּם דְּלִישְׁנָא דְּנִמְצְאוּ הָכִי דַיִּק, וְכָךְ מְפָרֵשׁ רַב אַסִי בַּגְּמָרָא דַּף י"ב. אֲבָל רָבָא פָּסַק הִלְכָתָא אֲפִלּוּ הִכִּיר בָּהּ אָחִיו וְקִיְּמָהּ וְהַוְיָא אִשְׁתּוֹ לֹא מִתְּסְרָא צָרָתָהּ מִשּׁוּם צָרַת הַבַּת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּכִי אָסַר רַחֲמָנָא צָרַת עֶרְוָה בִּמְקוֹם מִצְוָה הוּא דַּאֲסָרָהּ, וְהָא כֵּיוָן דְּאַיְלוֹנִית הִיא דִּבְלָאו עֶרְוָה נַמִּי לֹא חַזְיָא לְיִבּוּם כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ה'‏ פֶּרֶק ח', הַוְיָא צָרָתָהּ צָרַת עֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי שֶׁנִּמְצְאוּ, תָּנֵי שֶׁהָיוּ:

תוספות רבי עקיבא איגר9 פירושים

[אות א] במשנה חמש עשרה נשים. לדעת הפוסקים שכתבתי בגליון (פ"א מ"ב דסוטה). דסוטה ודאי היא וצרתה פטורים. הא דלא חשיב הכא סוטה. היינו משום דלא משכחת לה בצרת צרה: גמרא דף ג' ע"ב:

[אות ב] תוי"ט ד"ה ט"ו. גזירה משום צרת. היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ"ש תי"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ"מ בעי חליצה. מ"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ"מ צרתה מותרת וצ"ע:

[אות ג] בתוי"ט ד"ה פוטרות. דאלו הן עצמן. כך משני רבא בסוגין (ד' ח') דערוה עצמה ל"צ קרא וכתבו תוס' וא"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובטורי אבן (מגילה דף ג') ד"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים (דף ל"ב) דרבא ס"ל דביאה במקצת ש"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ"ד במחכ"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש"ב יקשה קושית הש"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס"ל ל"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס"ל לרבא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י"ל באמת דמה"ט הוא דרבא ס"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה ועל קושית הש"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש"ב וא"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ"פ צ"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט"א צ"ל כן וגם צ"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכנ"ל.

[אות ד] בתוי"ט ד"ה חמותו. שמת בעלה. רש"י. הא דלא נקט רש"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות (דף צ"ד ב') דרע"ק ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש"י (סנהדרין דף ע"ו) דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרע"ק רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דצ"ד) א"כ אינה בכלל ערוה מש"ה נקט רש"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ"ע:

[אות ה] במשנה ואשת אחיו מאמו. הא דלא חשיב ג"כ אשת אחיו מאביו. והיינו בגוונא דמתניתין דלקמן (פ"ג מ"ט) דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ"כ אסורה לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צ"ל כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' (ד' ל"ב ע"א) ד"ה לא פקע. וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ"ע ורש"י כתב כך ממש (בדף ח' ע"ב) ד"ה א"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי נסיב עיי"ש אם כן גם לרבנן נימא הכי כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרה עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ"ל:

[אות ו] בהרע"ב ד"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו. שנא' כי ישבו. בתוס' (דף י"ז ב') הקשו דלמ"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם ומה"ט עבדי' מתים כחיים בפרק יש מותרות. ואר"י דאצטריך להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו עכ"ל ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד"נ היינו כמ"ש תוס' שם דאין זה ד"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא"כ שוב שייך ביה דרכי נועם:

[אות ז] בהרע"ב ד"ה וכולן אם מתו. שמקחה מק"ט. בתוס' הקשו דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דקטנה לא מתייבמת דחיישינן למיעוטא דהיא איילונות הא אם היא איילונית ג"כ שרי' ליה דאינה אשת אחיו ואור"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות (דף ס"א ע"ב) דדייקי' דר"א ע"כ ל"ס כר"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש"ה מתייבמת מכח ממנ"פ הנ"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ"ע:

[אות ח] בהרע"ב ד"ה ואי אתה. שאין אדם נושא אנוסת אביו. אף דמ"מ משכחת לה בעבר ונשא (דהא ס"ל למתני' דקידושי' תופסים בחייבי לאוין אף דשאר כמ"ש בגליון במשנה ג') דאי לא קתני. גמרא (ד' י' ע"א):

[אות ט] תוי"ט ד"ה או שנמצאו. משום דלישנא דנמצאו. זה מספיק ליישב דברי רש"י דרגיל לפרש כפי הס"ד דבזה מתפרש ומובן יותר השקל' וטריא כמ"ש תי"ט (פ"כ דפיאה) (ובנ"י כתב והרשב"א תמה על פירש"י וכו' ובאמת ליכא קושיא כ"כ די"ל כנ"ל) אבל על הרע"ב אינו מספיק דצריך לפרש כפי המסקנא. גם תמוה לי על רש"י ביבמות (דף צ"א ב') ד"ה והלכה צרתה וכו' ואין ביאתה פוטרת צרתה וכו' פרט לאיילונית מלשון זה מבואר דנקט לה אליבא דרבא דאפילו בהכיר בה אינה פוטרת צרתה דאילו לר"א דדוקא בלא הכיר ומשום מקח טעות ל"צ ללימוד מהקרא דהא מדין מק"ט הוא ואינה אשת אחיו. ושם בדיבור של אחריו בד"ה הלכו צרות כתב רש"י דאיילונית מק"ט הוא והיינו כר"א וצע"ג ועמ"ש בעזה"י בתשובה (סימן ע"ה):

יכין

חמש עשרה נשים דכ"א עריות אסורות מדאורייתא, ו' מהן אי אפשר שינשאו לאחיו מאביו, דאסורות לו, והן הנזכרים להלן במ"ג, וט"ו הנשארות הן שנשנו כאן:

רש״ש

בתוי"ט ד"ה ובת בתו ובת בנו כו' ונראה לי טעמא כו'. ולפמש"כ הש"א בתשובה כ"ט בישוב הסוגיא דר"פ ד' מיתות לדעת הראב"ד דליכא דלא אקדים קרא משום קפידא לא חש התנא למינקט סדרא דקרא (ע"ש א"ש גם כאן) ולתירוצו יקשה למה אקדים קרא בת בנה לבת בתה (וכן התנא) דהא בתה כתיבא התם וי"ל משום דכבר הפסיק אחר בתה בתיבות לא תגלה. וגי' הרי"ף והרא"ש בת בתה ג"כ קודם לבת בנה ואכמ"ל:

משנת ארץ ישראל38 פירושים

חמש עשרה נשים – המשנה פותחת בפתיחה מספרית – כלל מספרי שאחריו יבוא הפירוט ולאחריו שוב יחזור הכלל שנלווה לפירוט. פרקים רבים מתחילים בפתיחות מספריות, וכן משניות רבות. הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו ושימשה כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון תורה שבעל-פה. ייתכן שמשניות מטיפוס זה הן חלק ממשנה קדומה ערוכה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית; לחילופין הייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך אין לראות בה רובד הלכתי קדום ואף לא שיטת עריכה קדומה בהכרח. במהלך המשניות ראינו כמה מקרים שבהם הפתיחה המספרית קדומה (כגון משנת נגעים – להלן) ובכמה מקרים הסקנו שזו תוספת מאוחרת, שכן לחלק מן המשניות המספריות דווקא אופי מסכם של מידע מפורט נתון. ולפיכך סביר להניח שזו דווקא שיטת עריכה מאוחרת יחסית. כך עולה בבירור מן העיון בפתיחה המספרית שבירושלמי שקלים, שם מיוחסת הגישה המספרית לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (פ"ה ה"א, מח ע"ג). זו עדות למודעות אמוראית שאכן מדובר בשיטת עריכה ייחודית, ואין זו עדות או הוכחה בדבר הכרונולוגיה של השיטה.

יתרה מזאת, בחלק מהמקרים ניתן להוכיח שהפתיחה המספרית היא מאוחרת ונכתבה לאחר שהמשנה כבר הייתה שנויה. כך היא משנת תרומות: בהמשך המשנה מופיעות כפילויות, ומן הסתם ניתן להסבירן בהליך העריכה ולפיו כלל גרעין המשנה רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית; בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית שסיכמה את המִפרט של המשנה ועִמה הפכו מספר מילים למיותרות. סיוע להערכתנו במשנה זו יש במספר "חמש עשרה" שבו פותחת משנת יבמות. מספר כזה איננו שגור בספרות חכמים, ודומה שלא ניתן לייחס לו משמעות ספרותית בדומה למספרים ארבע, שבע או ארבעים (ארבעים חסר אחת). עם זאת אין המספר רק סיכום המקרים, שהרי ניתן להגיע גם לסיכום מספרי אחר (להלן).

דוגמה אחרת היא משנת נדרים (פי"א מ"י) הפותחת במילים "תשע נערות נדריהן קיימין". עיון במשנה מצביע על כך שהמספר הוא רק לשיטת תנא קמא שרבי יהודה חולק עליו. התלמוד אומר שלמעשה כל המקרים הם שניים בלבד, יתומה ובוגרת, או אולי שלושה, כפי שנעלה בפירוש המשנה שם. אבל התלמוד מסביר: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים" (ירושלמי פי"א הי"א, מב ע"ד), כלומר לחדד את ההבחנות. זו דוגמה ברורה לכך שהמשנה לא נערכה בצמצום ואין מקום לחפש (ולמצוא) בכל משפט חידוש הלכתי. התירוץ "לחדד את התלמידים" מופיע פעמים נוספות במקורות. בספרות התנאים הוא בא להסביר מדוע אמר התנא דבר של תימה – כדי "לזרז את התלמידים" או "לחזק את התלמידים". בתלמוד הבבלי בא המונח להסביר מדוע אמר התנא דבר שאינו נכון, כלומר מטרתו לבטל את האמירה של התנא או החכם הקודם. בירושלמי הוא מופיע רק בסוגיית נדרים. מכל מקום המספר איננו קדום, והוא סיכום בלתי מדויק של המשנה.

למשנת שבועות פתיחה מספרית: "שבועות שתים שהן ארבע..." (פ"א מ"א). נראה שארבע השבועות (המקרים שבהם אדם נשבע, ואם נשבע לשקר חייב קורבן) היו ארבע משניות קדומות נפרדות ולכולן פתיחה מספרית דומה, והעורך ריכז את כל המשניות שנפתחו בדרך זו. כל ארבעת מרכיבי הרשימה מוכרים ממקורות אחרים ושובצו בראשי מסכתות, חוץ מ"ידיעות הטומאה" שבוארו בהמשך המשנה שם והשבועות שהן עיקרה של מסכת זו, ואף הן בוארו בהמשך המשנה שם. ליציאות השבת ומראות נגעים הוקדשו משניות מפורטות הפותחות את המסכתות בנושאים הללו (שבת פ"א מ"א ונגעים פ"א מ"א). משנת שבועות הכירה משניות אלו וידעה שהן משובצות במשנה ומבוארות במקומן, על כן אין במשנת שבועות הסבר למושג, וכל שהיא מסבירה הוא המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להן הסבר במקום אחר. מכאן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו. איננו מכירים עוד פתיחות של "שתים שהן ארבע" שאינן במשנתנו.

מסקנתנו מוכחת ממשנת נגעים. משנת נגעים נפתחת אף היא בפתיחה מספרית: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". במשנה ד שם נחלקים חכמים אחרים ומציעים מראות נגעים במספרים גדולים יותר. החכמים הנחלקים מקבלים את החלוקה לבהרת ולשאת, אבל מגיעים להבחנות משנה נוספות בצבעי הכתמים. החלוקים הם קבוצה חריגה בספרות חז"ל, כולם בני החלק הראשון של דור יבנה, המאוחר שבהם הוא רבי ישמעאל. המוקדמים יותר, עקביא בן מהללאל ור' דוסא בן הרכינס, הם מראשוני דור יבנה שפעלו עוד בימי הבית. בדור יבנה היה רבי דוסא כבר אחד מזקני הדור שלא השתתף באופן פעיל בישיבות בית המדרש. דומה, אפוא, שהקביעה בדבר החלוקה לשתיים היא קדומה, מראשית דור יבנה לכל המאוחר. על זמנה וטיבה אפשר ללמוד ממסורת אחרת המופיעה בתוספתא ובתלמודים למשנתנו. מעטות המסורות המלמדות על דרכי הניסוח, הטיעון והוויכוח המקוריים של קדמונינו, וזו אחת החשובות שבהן.

אמר רבי יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא. אמר לו מפני מה אמרו "מראות נגעים שנים שהן ארבע"? אמר לו אם לאו מה יאמרו? אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא'. אמר לו ללמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה'. אמר לו ללמדך שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים.

בנו של רבי עקיבא שאל את אביו מדוע מנוסחת המשנה בצורה מספרית, ואכן למעשה אין כאן חלוקה של שניים כפול שניים אלא ארבע רמות, ובכלל השאלה היא למה צריך את החלוקה לרמות, הרי יש רצף של גוונים, ולמה צריך לחלק את הגוונים למראות. ניכר שרבי עקיבא מתקשה בהבנת השאלה, שהרי למעשה אין בדבריו תשובה לה. ולבסוף מתרץ שהניסוח בא ללמד מסר צדדי נוסף, שכל הכתמים בצבעים השונים מצטרפים זה לזה, כפי שאכן קובעת המשנה להלן (פ"א מ"ג). אלא שהסבר זה אינו מספק, עדיין ניתן היה לנסח את הדברים אחרת, ללא התחכום המספרי, ובמפורש. על כן רבי עקיבא מסיק מהניסוח מסר נוסף בעל חשיבות תאולוגית חברתית: האדם המורה את ההלכה צריך לדעת את כל פרטיה ואי אפשר לסמוך על מי ש"מתמחה" רק בחלק מההיבטים. העולה מכאן לענייננו הוא שרבי עקיבא כבר הכיר את הפתיחה המספרית "מראות נגעים שנים שהן ארבעה".

בתשובתו מסביר רבי עקיבא שאמנם הכוהנים קובעים את מעמד הטהרה או הטומאה, אך לשם כך עליהם להיות מומחים ולהכיר את ההלכות כפי שחכמים קבעו אותן. במסר היררכי ממסדי זה דנו במבוא למסכת, ובמסגרת זו נתמקד בשאלת העריכה המספרית.

הדיון בין רבי עקיבא ובנו הוא "דו שיח של חרשים". רבי יהושע שואל שאלה ספרותית על סגנון, ורבי עקיבא מחפש תשובה של תוכן. ברור שאין לרבי עקיבא תשובה מוכנה, שכן שתי התשובות הראשונות שלו נדחות. רבי עקיבא אינו עונה את התשובה הסגנונית הפשוטה, זו המוצעת בראשית פירושנו למסכת, שהעורך בחר בפתיחה סגנונית מטעמי זיכרון ומטעמי מבנה. הרי המשנה אומרת ארבע, וחכמים אחרים מציעים מספרים אחרים שהם כפולות וצירופים אחרים של ארבע (12, 16, 36, 72), על כן פתיחה מספרית מתבקשת במקרה זה. רבי עקיבא אינו מסתפק בהסבר פשוט זה, הוא גם אינו מוכן לשקול שינוי סגנון; הוא מחפש הסבר "הלכתי" יותר ומוצא אותו במעין דרשה למשנה המגלה רובד נוסף שאיננו פשט הכתוב. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות, והמעניין במשנת נגעים הוא שהדרשה היא כבר בפי תנאים קדמונים. התוכן ההלכתי של המשנה (ומקבילותיה) נקבע כאמור בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושא וחכמים, שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט "מראות נגעים שנים שהן ארבעה" (לאחר מכן נוספו לגוף המשנה הדעות המונות מספרים גבוהים יותר). אם כן, חכמי דור אושא מוסרים את הניסוח הקדום ומוסיפים את רשימת המקרים שהיא שנויה בהם במחלוקת. לעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות; הדבר נכון לגבי הפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות ונדרים), אך אינו נכון לגבי מסכת נגעים.

בפרק יג באותה מסכת (נגעים) יש שוב פתיחה מספרית: "עשרה בתים...". כפי שנעלה בפירוש המשנה, הסיכום המספרי (עשרה) מאוחר לרשימה, ובמידת מה מלאכותי. לפני התנא עמדה רשימת מקרים והוא צירף פרטים שלא מעניין המשנה כדי להגיע למספר הספרותי שהיה חשוב לו. אם כן, גם פתיחה מספרית זו איננה קדומה, אלא מאוחרת לגוף הרשימה. כך גם הניסוח האמוראי על תשע תקנות של רבן יוחנן בן זכאי (ראש השנה לא ע"ב), או עשרה תנאים שהתנה יהושע (בבלי עירובין יז ע"א). במקרים הללו מופיעים הפרטים כל אחד בנפרד במקום אחר, כפרט בודד. והאמורא צירף את כולם לקבוצה אחת.

כך גם המשנה בשקלים "שלשה עשר שופרות, שלשה עשר שולחנות, שלש עשרה השתחויות, היו במקדש" (שקלים פ"ו מ"א). המשנה מונה סדרת חפצים ופעולות שהיו במקדש /שלושה עשר מהם. הדעת נותנת שהמשנה הקובעת את הכלל היא מאוחרת, שכן יש בה כבר סיכום של משניות קודמות. ייתכן אפילו שזו חתימת ידו של עורך המשנה האחרון, שצירף את כל הפרטים לקבוצה, ואת כל הקבוצות תחת כלל מספרי אחד. ההלכות עצמן קדומות ועוסקות בחיי המקדש. במקרה זה סביר שהסיכום על שלושה עשר דברים שהיו במקדש הוא סיכום ספרותי של הלכות קדומות. גם משנת מגילה היא כזאת. "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר לא פחות ולא יותר (מגילה פ"א מ"א). ההלכה בדבר קריאת המגילה במועדים שונים היא הלכה קדומה שבטלה בדור אושא; את הניסוח הכוללני שבמשנה א יש להבין כסיכום ההלכות הקדומות שהיו נהוגות בימי המחבר, ולא כקביעה המשקפת את ההלכה בימי עורך המשנה.

ברוב המקרים הפתיחה הספרותית מופיעה בתחילת משנה או בתחילת חטיבה ספרותית. לפיכך ייתכן שהיא מסממני השיפוץ האחרון של עריכת המשניות כאשר כל המשניות הקודמות כבר שובצו למסכת ארוגה אחת. נוסיף עוד ששיטת המספרים מאפיינת את מסכת עדיות. אם יזכנו החונן לאדם דעת, במבוא למסכת עדיות נברר את זמנה וטיבה של עריכה מספרית שכזאת.

עוד נוסיף שמבחינת ההיגיון הפנימי עשויה הגדרה מספרית לנבוע מאחד משני קווי התפתחות: או שהיא מטיבה מאוחרת, רק לאחר שנקבעה ההלכה בכמה מקרים, או שהיא קדומה, פרי עיון מקדמי ותאורטי בנושא. כאמור כזאת היא משנת נגעים, אבל ביתר המשניות הפתיחה המספרית מאוחרת. ואכן, משנת נגעים היא מיוחדת ואיננה אופיינית לתורה שבעל פה. אין שם תורה שבעל פה שהתפתחה ברחוב שומר המצוות מתוך זיקה לבית המדרש, אלא במנותק מהציבור. כפי שנעלה בפירושנו למשנה, הציבור פנה לכוהנים בבקשת הדרכה ופסק הלכה, וחכמים עסקו בנושא במנותק ממנו, ולא בדרך הרגילה שבה התפתחה תורה שבעל פה.

ייתכן, אפוא, שפתיחות מספריות קדומות אפיינו את שיטת הסיכום של הכוהנים, אבל כמובן דוגמה אחת אינה מספיקה לקביעה כזאת.

פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן – צרה הוא המינוח לאישה שנייה. משנה ב תפרש במפורט את מערכות היחסים הנמנות בפתיחה זו, ושם גם נעסוק במשמעותן. אך עוד קודם שנעסוק בזיהוין של הנשים יש לציין שמדרש ההלכה מדגיש שהמושג "צרות" הורחב במכוון: "אין לי אלא היא, צרתה מנין? תלמוד לומר: לצרור (ויקרא י"ח, יח)" (ספרא קדושים, פרק יא הי"א, צג ע"א), ומדרש אמוראי: "מנהני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא: לצרור (ויקרא יח יח) – התורה ריבתה צרות הרבה" (בבלי, ג ע"ב; יב ע"ב; ירושלמי ב ע"ב). אולי לכך נועד הסיכום המספרי "חמש עשרה", שכאמור איננו מספר משמעותי כשלעצמו. הווי אומר שהתנא נקט במספר חמישה עשר, שהוא מספר גבוה יחסית לתחומים הלכתיים אחרים, כדי לרמז שקיים מספר רב של מקרים שבהם הצרה משפיעה על ההלכה.

משנה ד מציינת מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי ביחס לזיקת ייבום של 'צרת הבת' (למעשה של כל אישה שנייה של מי שחייב בייבום). משנה א ופירושה שבמשנה ג מנוסחות לשיטת בית הלל, ומתעלמות לחלוטין מן המחלוקת הקיימת. על טיבה של המחלוקת, ועל שאלת המחלוקות בכללה, נדון במשנה ד בהמשך.

מן החליצה ומן הייבום – בהלכות צרה קיימת אפשרות ביניים של חליצה מספק אף על פי שהייבום נאסר מכול וכול היה מקום לצפות שבמקרים בעייתיים ידרשו תנאים לחלוץ ל'חומרה', כלומר אם מתעוררת שאלה, תמיד ניתן היה לדרוש חליצה כדי למנוע ספק. בדרך כלל פתרון זה לא ננקט. מי שפטורה מייבום פטורה מחליצה, ומי שחייבת ייבום יכולה לצאת בחליצה, ומי שצריך לחולצה ניתן גם לייבמה. אבל משנה ב למשל מציגה מצב כזה של חולצות ולא מתייבמות, ועסקנו בכך במבוא.

במבוא עסקנו בשאלה מה הייתה העדפתם של חכמים חליצה או ייבום.

הצרה

'צרה' היא אישה שנייה. המינוח מופיע במקרא ונאמר על חנה "כִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א א', ו). במקרה זה האישה השנייה הצירה לראשונה. עם זאת הביטוי שבו חכמים משתמשים מלמד, מן הסתם, גם על תפישתם של חכמים. אישה שנייה היא צרה, ואנו, הציבור מצפים לכך שהיחסים בין השתיים יהיו מתוחים. האם המינוח שבו משתמשים חז"ל מעיד כי אכן כך היה המצב הרווח במשפחות שבהם נהג ריבוי נשים? כמאמרם "'כי תהיין לאיש שתי נשים' (דברים כ"א, טו), שתי נשים בבית, מריבה בבית" (תנחומא בובר כי תצא א), אפשר גם שזו דרכם של חכמים לחנך את הציבור להימנע מריבוי נשים. מכל מקום בין אם המונח משקף מציאות ובין אם לאו, בפועל בגלל השפעתה הרבה של המשנה ותפוצתה בציבור היהודי לדורותיו, המונח מעצב תודעה.

עד סוף כל העולם – כשהמשנה מפתחת מערכות יחסים מורכבות כמו "צרות צרותיהן" היא גולשת למעשה מתחום חיי היום יום לדיון מופשט, וככזה ניתן גם להרחיבו ולפתחו כתרגיל אינטלקטואלי, או בלשונם: "עד סוף כל העולם". הביטוי שלפנינו מופיע גם בדיון על החיוב בבכורות ובמעשרות, אם כי במינוח המלא "סוף כל העולם" הוא מופיע רק בספרות אמוראית כברייתא: "דתנן: תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר" (בבלי, זבחים לז ע"ב). במשנה שם (פ"ג מ"ה) ברוב עדי הנוסח הטובים "סוף העולם", ויש להניח כי החילוף חסר משמעות והממצא מקרי. במקבילות ובפירושים למשנה מצינו ביטויים מקבילים שונים המציינים אותו עיסוק מופשט. כך מצינו שהביטוי "עד סוף כל הדורות" מחליף את הנוסח שבמשנה, ואילו משנה ב, המפרשת את משנה א, והתוספתא, נוקטות בביטוי "אפילו הן מאה". שני הביטויים שגורים בספרות חכמים ומשקפים את ההיבטים השונים האפשריים בלשון המשנה "סוף העולם". כך, למשל, "שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות" (משנה, מכות פ"ג מט"ו) משקף את מרכיב הזמן הנצחי, ואילו "ואם אמר שלי זה וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה" (משנה, דמאי פ"ו מי"ב) משקף את ההגזמה הכמותית הגדולה. הביטוי חסר בציטוט המשנה בספרי (דברים רפח, עמ' 307) אבל מצוי בספרא (קדושים, פרק יא הי"ב, צג ע"ב). במסכתנו התופעה חוזרת: הדיון מתחלף בבירור בין מצבים מסובכים שבתיאוריה אפשר שיתקיימו בפועל ביחסי משפחה לבין הפלגה תאורטית בדיון בבית המדרש.

הרבה מהמקרים בפרק נראים תיאורטיים. המציאות המורכבת אפשרית, אך רק בתיאוריה. אמנם המשפחות הקדומות הרבו, מן הסתם, בנישואי פנים, ועדיין המקרים במשנה מוזרים ורחוקים. ברור שהעורך מנה מקרים תיאורטיים, ולעתים התחושה של הלומד היא שחלקים מהמסכת נכתבו כדי לחדד את התלמידים. עם זאת משפט כמו עד סוף כל הדורות חורג אפילו ממסגרת תיאורטית זו, ובא לקבע הלכה עקרונית.

בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו בת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואחותו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו – רשימת פריטים מעין זו היא ליקוט פרטני של פטור מייבום לצרת הבת, כלומר אין זו בהכרח רשימה מלאה. כך אין לתמוה מדוע לא מופיעה בת אביו. וכן אין לתמוה האם ניתן היה לקצץ את הרשימה וללמוד חלק מהאיסורים מהיקש (אם בת בתו אסורה, בת בנו לא כל שכן?) או אחות אמו מאמה (בניגוד לסתם אחות אימו), אנוסת אביו (להלן), אנוסת בנו וכו', ואולי לא לוקטה הרשימה אלא על מנת להדגיש את הנאמר במשנה המנוגדת לה "שש עריות חמורות" (משנה ג). הפרשנות התלמודית קוראת תמיד רשימות מעין זו כאילו טמון בהן, במספר האיברים ובמבנה, ערך מוסף פרשני או הלכתי. כך חילק רב יהודה את הרשימה לשתי יחידות: הראשונה כללה שישה פריטים, "בתו – ובת בנה", והשנייה תשעה, "חמותו – כלתו" (בבלי, ט ע"ב-י ע"א). רש"י על אתר מסביר שכולן נסיבות שונות התלויות ב"בת", לכן הוא לומד רק את החלק השני של הרשימה שכלל לטעמו נסיבות שונות והיוו חלק מלימוד המשנה. הא למדת שבבית מדרשו של רב יהודה הייתה הרשימה הרלוונטית של עשר יחידות, או שמא רק תשע יחידות בלבד, והוא לא ייחס חשיבות לא לרשימה הנמנית במשנה ולא למספר חמש עשרה. לא מבחינת התוכן, ולא כאמצעי זיכרון למספר המרכיבים במשנה, כמנחים בלימוד הקשרי זיקת ייבום לצרות. המשפט "עד סוף כל הדורות" או עד סוף [כל] העולם מייתר חלק מהרשימה, כגון "בת בתו" שהיא בתחום "כל הדורות" של בתו, וכן "בת בתה" (של אשתו) שהיא בתוך "כל הדורות" של בת אשתו. כמו כן אפשר היה להגדיל את הרשימה ולכלול בה את בת בנה של אשתו או את נכדת בתה של אשתו וכו'.

רשימה דומה של קרובות משפחה מצויה לעניין איסור עדות (משנה, סנהדרין פ"ג מ"ד). הרכב הרשימות איננו זהה, שכן רשימתנו מתרכזת בנשים ואילו רשימת פסולי העדות בגברים, אך התוכן והגדרת המשפחה דומים. זו דוגמה נאה למסורות המשותפות בין משניות וכל אחד מהעורכים התאים את הרשימה לנושא שלפניו.

הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם – המשפט המסכם לרשימה חוזר על נוסח הפתיחה, ועוד נחזור ונדון במכלול מבנה הפרק. כ"י מינכן פותח כאן משנה שנייה, בניגוד לנוסח הדפוס הראשון וציטוט המשנה בתלמודים. יתרונה של חלוקה זו בעיצוב הספרותי הזהה של משניות א ו-ב. אין ספק שבכך מתגבר הנוסח על כפולת המילים שנוצרה במבנה הפרק. להערכתנו נוצרה הכפילות משום שהפתיחה ("חמש עשרה נשים...") נוספה לאחר גיבוש המשנה כפתיחה מספרית, וכפי שהצענו לעיל. המילים הפותחות את הרשימה "ואלו הן", המופיעות בנוסחות טקסט רבות, חסרות בכ"י מינכן ובכתבי יד אחרים.

וכולם אם מתו ואם מאנו או נתגרשו או שנימצאו איילוניות צרותיהם מותרות – המכנה המשותף לכל ארבעת המקרים שהמשנה מונה הוא שבפועל זיקת הנישואין בין הבעל ואשתו הראשונה חדלה להתקיים עוד לפני מותו, וממילא אין האישה השנייה צרה. הלכה זו כוללת מקרה של איילונית, שלא התגרשה אך מעמדה כאשת איש פגום. לקטע זה פירושים ישירים אחדים בספרות התנאית. משנה ב בהמשך פותחת במילים "כיצד אם מתו צרותיהן מותרות", וגם התוספתא (פ"א ה"א-ה"ב) פותחת בשאלה "אימתי אמרו אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות". אזכור נוסף על דרך הפירוש מצוי בפ"ג מ"ז, ובו נעסוק במקומו.

גם המשנה וגם התוספתא בפירושן מארגנות את הרשימה של המשנה שלפנינו באופן שונה. המשנה קיבצה ארבעה מקרים להלכה אחת, "צרותיהן מותרות", ואילו התוספתא מחלקת אותם לשלוש יחידות הלכתיות שונות:

1א מתו בחי הבעל או נתגרשו – צרותיהן מותרות

1ב מתו לאחר מות הבעל (או נתגרשו) – צרותיהן אסורות

2א מיאון בחיי הבעל – צרותיהן מותרות

2ב מיאון לאחר מות הבעל – חולצת ואינה מתייבמת

3 אילונית – צרותיהן מותרות

התוספתא מציגה את הפירוט כ'אימתי'. אימתי שבמשנה לפעמים בא לחלוק ולפעמים לפרש, במקרה זה ברור שאימתי בא לפרש ולא לחלוק, כמו במשנה. שהרי המשנה משתמשת במונח 'וכולם' שהוא בודאי פירוש למשפט הקודם. התוספתא גם מוסיפה לאיילונית ש"היו נשואות לאחרים" כפשוטו הכוונה שלפני שנישאו לאח המת היו נשואות לאחרים. לכן הנישואין לאח המת מלכתחילה לא היה קיימים. במצב כזה אין כמובן חובת ייבום, עדיין אסור לאח לשאת את אשת אחיו, למרות שהנישואין שלה לאחיו הנפטר בעייתים, אך הצרה מותרת, כמו במשנה ג להלן. זה גם המצב במיאון שעוקר את הנשואים מתחילה.

הפירוש בתוספתא כורך גם את משנה ה בפירושו למשנה ב ומצרף לדיון האיילונית גם "או שהיו נשואות לאחר". כלומר, ליד מסורת המשנה, המארגנת יחידה ספרותית הלכתית אחידה, קיימות גם מסורות תנאיות חלוקות או מאורגנות באופן שונה. לעומת המשנה הציר המארגן של התוספתא הוא הביטוי "בחיי הבעל" – הזיקה בין הצרות קיימת כל עוד שתיהן היו צרורות יחד בחיי הבעל. כלומר המשנה מרכזת יחדיו את כל המקרים שבהם הדין אחיד (צרותיהן מותרות), ואילו התוספתא מחלקת את המקרים לפי הנסיבות בחיי הבעל או אחר מותו. אין כאן רק מחלוקת הלכתית אלא סידור שונה של המקרים. התוספתא חלוקה ביחס לממאנת ומבחינה, כאמור, בין מיאון בחיי הבעל לבין מיאון לאחר מותו. חלוקה זו איננה במשנה והיא כאמור ספק פירוש, ספק דעה שונה.

במסורת האמוראית מצינו עמדה חלוקה נוספת: "אמר רב לילי בר ממל אמר מר עוקבא אמר שמואל: צרת ממאנת – אסורה" (בבלי, יב ע"א). עמדה זו מנסה לתרץ את המחלוקת באמצעות ההבחנה של התוספתא.

איילונית

איילונית היא מי שאין לה צאצאים. יש מקרים שבהם האישה מלכתחילה ידועה כאיילונית (והדבר ניכר בצורתה החיצונית). ויש מי שהמציאות הוכיחה שהיא איילונית, שכן לא נולדו לה בנים. לפי המשנה האיילונית אין לה כלל מעמד של אישה נשואה. אנו נרחיב בכך להלן פ"ו מ"ה, ונראה שהמשנה והתוספתא מייצגות את דעת רבי יהודה ורבו רבי אליעזר שהחמירו ביחס לאיילונית. אבל לפי חכמים האיילונית נשואה ומן הסתם גם צרתה אסורה.

אין את יכול לומר בחמותו ואם חמתו ואם חמיו שנימצאו איילוניות או שמיאנו – במשפט זה המשנה מבקרת את לשון עצמה; היא מדייקת בלשונה ומגלה חוסר עקביות בניסוח. הרשימה כפי שנוצרה לצורך "פוטרות צרותיהן" איננה הולמת את החלק השני, "וכולן...", שהרי אמהות במהותן אינן איילוניות, "שכבר ילדו" (בבלי, יב ע"ב). כפי שראינו לעיל, נוסח התוספתא ובעקבותיו מסורת בשמו של רבי יוחנן מוסיפים לרשימה שבמשנה את המחזיר גרושתו: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו – כולן מותרות" (שם). דומה שניתן להוסיף לביקורת זו הסתייגות נוספת: גם "בתו ובת בתו" אינה יכולה למאן שכן מיאון מתקיים רק במקרה של קטנה יתומה מאביה. כלומר, הרשימה שבמשנה מאורגנת מסביב למספר טיפולוגי או שזו קבוצה ספרותית שאם נמנית אחת מהקבוצה נמנות כולן איתה, וכך היא מוכרת גם לדיון בעריות וצרות בספרא (קדושים פרק יא הי"א, צג ע"א), ואכן בירושלמי מצינו דיון חריף בנידון: "לוי בר סוסיי בעא קומי רבי: ניתני שש עשרה נשים, אמו אנוסת אביו נשואה לאחיו מאביו. אמר ליה: ניכר אותו האיש שאין לו מוח בקדקדו" (ב ע"ג; בבלי ט ע"א) – לוי בר סוסיי מציע לגרוס "שש עשרה נשים" או מספר אחר כיוון שמוכר לו מקרה נוסף, אך ההצעה נדחית בחריפות. הסוגיה הבבלית מנמקת את הדחייה במחלוקת הלכתית, ובירושלמי הסבר אחר, אך לענייננו חשוב דווקא הסגנון החריף של הדחייה. הסגנון החריף בולט דווקא משום שהצענו לעיל הצעות מספר לצמצום מספר המקרים או להגדלתם. דומה שאין מדובר במחלוקת הלכתית גרידא אלא בשיבוש מסורת המספר שבמשנה, כיוון שבמקביל קיימות גם מסורות תנאיות נוספות למקרים בודדים, ואלו מסכימות או חלוקות. יש להניח שרבי מסתייג במיוחד מן ההצעה לשינוי מסורת המספר. המשנה אמנם שוזרת סביב הרשימה הלכות, אך דומה שהלשון הספרותית גוברת על העניין ההלכתי.