לפי כתב-יד קופמן
שלשים ושש כריתות בתורה – מקרים שהתורה אומרת עליהם שעונשם הוא כרת. המשנה פותחת את הרשימה בקובץ הגדול של דיני ערווה. דיני ערווה מופיעים בתורה פעמיים (ויקרא יח וויקרא כ), אבל הרשימה במשנה אינה בנויה לפי אחת הרשימות המקראיות. משנתנו מצטרפת למסכתות ולחטיבות ספרותיות הנפתחות בפתיחה מספרית ארבע מראות נגעים, ארבע אבות נזיקין, חמש עשרה נשים פוטרות..." וכן הלאה. הפתיחה המספרית מאפיינת גם את כל מסכת עדיות, אך מסכת עדיות שונה באופיה ונדון בה במקומה. פתיחה מספרית נועדה לשמש כסיוע לזכרון וראינו שלעיתים היא מאוחרת לטקסט ולעיתים מוקדמת. עיקרה נועד לארגן את החומר לסדרו, וכאמור גם לסייע בזכרון המשנה והמקרים שבה. במקרה שלנו הכותרת מותאמת לסיפא המונה גם את הפסח והמילה, למרות שהן מצוות חריגות, בהיותן מצוות עשה – זאת בניגוד ליתר הרשימה. בסוף המשנה נחזור לשאלה זו.
הבא על האם – בתורה היא מכונה "אשת האב", ועל אשת אב – שאינה אמו. שתי הרשימות בתורה פותחות באשת האב, אך ההבחנה בין אשת האב שהיא אמו לאשת האב שאינה אמו איננה בתורה. זאת ועוד, המדקדק ימצא שאם אשת אביו היא ערווה לו – קל וחומר אמו שהיא גם אשת אביו כמובן. המשנה מפרטת פירוט יתר. אנו איננו מופתעים מפירוט יתר, אך מסיקים שהרשימה במשנה אינה העתקה של אחת הרשימות בתורה. עם זאת הרשימה במשנה דומה יותר לזו של ויקרא כ מאשר לזו של ויקרא יח, כפי שאפשר לראות מהטבלה להלן. אבל הסדר במשנה שונה במקצת (סעיפים 7, 9) ויש בה פרטים שאינם ברשימה בויקרא כ. כל מה שיש בויקרא יח מנוי במשנתנו, אך היא מוסיפה פרטים שאינם בויקרא יח ומצויים רק בפרק כ שם, וכן כמה פרטים שאינם בתורה כלל. ועל הכלה – הכלה מופיעה בשתי הרשימות המקראיות; בויקרא יח היא שמינית ובויקרא כ שלישית (במקביל למשנה). ועל הבא על הזכור – בויקרא יח פריט זה בה רק בהמשך הרשימה. ועל הבהמה והאשה מביאה את הבהמה הבא על אשה ובתה – הנשוי לשתיהן. ועל אשת איש – זו הבעיה המרכזית של ייבום, שכן ייבום שלא כדין דינו כרת. הבא על אחותו – בויקרא יח מפורט יותר, בת אשת אחיו, ובויקרא כ נעשה שימוש במונח "אחותו". ועל אחות אביו ועל אחות אמו [ו]על אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנידה – כל אלה לקוחים מהרשימה בויקרא יח. המגדף – בכך אנו עוברים לרשימה אחרת. דין מגדף הוא בבמדבר טו, אך שם למעשה מדובר בעובר על אחת ממצוות ה', והעובד עבודה זרה – אין לכך מקור ישיר בתורה. [ו]הנותן מזרעו למולך – מופיע בסדרת פסוקים, ראו במבוא. ובעל אוב וידעוני – בעל אוב מעלה מתים מהשאול (גיהינום, כמסופר בסיפור שאול ובעלת האוב – חסר בויקרא יח ומופיע בויקרא כ ו. [ו]המחלל את השבת – (שמות לא יד). אבל במשנת מגילה שנינו: "אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת" (פ"א מ"ה), ואכן ברשימת מסכת סנהדרין (פ"ז מ"ד – להלן) הכוללת את הנסקלים מופיע מחלל השבת. את משנתנו אפשר לפרש שהוא גם נסקל וגם חל עליו דין כרת, אבל ממשנת מגילה ברור שמחלל שבת אינו חייב כרת. כן יוצא ממקורות רבים נוספים שמחלל שבת בזדון חייב כרת (משנה, סנהדרין פ"ז מ"ח). כמו כן: "כלל אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה, דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת בין בשוגג בין במזיד, אסור לו ולאחרים, ודבר שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת..." (תוס', שבת פ"ב הט"ז; ירו', תרומות פ"ב ה"א, מא ע"ג).
ברור שרבי ישמעאל סבור שיש מלאכות שהעושה אותן בשבת בזדון חייב כרת. כמו כן: "גר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת רבי עקיבא מחייב ומונבז פוטר. והדין נותן שיהא פטור, הואיל ושוגג חייב חטאת, ומזיד חייב כרת, מה מזיד אינו חייב עד שיבא לכלל ידיעה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבא לכלל ידיעה. אמר לו רבי עקיבא, מוסיף אני על דבריך, מה מזיד אינו חייב עד שיבא לכלל ידיעה בשעת מעשה, אף שוגג לא יהא חייב עד שיבא לכלל ידיעה בשעת מעשה. אמר לו כל שכן שהוספת, אם בא לכלל ידיעה בשעת מעשה אף הוא אינו שוגג אלא מזיד" (תוס', שבת פ"ח ה"ה). שני הצדדים משוכנעים שהעושה מלאכה בשבת במזיד חייב כרת. גם בבבלי, שבת סט ע"א, מובאת הדרשה דלהלן שכל המצוות הוקשו לעבודה זרה שזדונן כרת ושגגתן חטאת. המדובר שם בחילול שבת (העושה מלאכה בשבת), וכך מסביר הבבלי את דברי מונבז ומקשרם בבירור לדרשה המרכזית שבפרשה שלנו.
אם כן, מחלוקת בדבר. בדרך כלל לא נאמר האם חייב מיתה ואפשר לפרש שחייב גם מיתה וגם כרת, כך למשל יוצא ממשנת סנהדרין (פ"ז מ"ח) שבה נמנה הכלל במסגרת הנסקלים. ברם רוב המקורות מתפרשים בפשטות שחייב רק בכרת.
וטמא שאכל את הקודש – מופיע בכמה פסוקים, והבא אל המקדש טמא – (במדבר יט יג). גם מחלל המקדש אינו לאו רגיל. במשנה סנהדרין פ"ט מ"ו יש היתר להריגה ספונטנית (למעשה ללא הליך משפטי) של מחלל הקודש. אפשר כמובן למצוא חילוקים משפטיים בין המקרה בסנהדרין לנדון כאן. ההבדל העיקרי הוא שכאן נמנית ההלכה העקרונית, ואילו בסנהדרין מדובר בפרץ אלים של זעזוע מחילול הקודש (מעין לינץ'). האוכל חלב ודם ונותר ופיגול השוחט והמעלה בחוץ האוכל חמץ בפסח האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים [ו]המפטם את השמן [ו]המפטם את הקטרת והסך בשמן המשחה – כל אלה נזכרים במפורש בפסוקים והעבֵרה היא שימוש של חולין בקודש, ראו במבוא. סדר בחירת העברות מקרי. כך, למשל, הכניסה למקדש בטומאה מופיעה בתורה בפסוק האחרון. הפסח והמילה מצות עשה – שתי אלו מי שלא עשאן עבר עברה שעונשה כרת, זאת בניגוד ליתר הפרטים הרשומים שהם בלא תעשה. בשלב זה המשנה אינה משתמשת במונחים "לא תעשה" אלא במונח "מצוות עשה", ובמבוא עסקנו בשאלה זו של התפתחות המונחים.
הרשימה אכן כוללת שלושים ושישה שמות, זאת אם מפרקים כל עברה לחוד, כגון האוכל ביום הכיפורים והעושה מעשה ביום הכיפורים. במסורת חז"ל רשימות נוספות. בכתובות (פ"ג מ"א) מופיעה רשימה של אלו שיש בהם כרת ואין בהם מיתת בית דין, והם כוללים שבעה מקרים מתוך רשימתנו (15-9), ראו בטבלה. במכות (פ"ג מ"א) מופיעה רשימת הלוקים, והיא אותה רשימה בתוספת כמה עברות קלות יותר שאין בהן כרת (ראו הטבלה להלן). בתוספתא כתובות (פ"ג ה"ה) מובאת עמדתו של רבי נחוניה בן הקנה שכל אלו אם נאנסו אין להם קנס, וחוזרת רשימת השבעה בתוספת יום הכיפורים ושבת ששניהם ברשימתנו. בתוספתא סנהדרין (פ"ב הי"א) חוזרת רשימת השבע ללא אשת אחיו, זאת משום שאשת אחיו נלמדת בקל וחומר מאשת אחי אביו, ולכן אין צורך בהזכרת שני המקרים. רשימה דומה אחרת היא רשימת הנסקלים שבמסכת סנהדרין (פ"ז מ"ד). כפי שאפשר לראות בטבלה החצי הראשון של רשימת סנהדרין מופיע כסדרו אצלנו (עד המחלל את השבת), אלא שרשימת סנהדרין כוללת עוד פרטים. זאת ועוד, ברשימת סנהדרין מופיעות רק שלוש ערוות ולא כל הרשימה, וכן לא הבא על הנידה ואשת איש. רשימה זו כוללת 11 סעיפים. רשימת סנהדרין ורשימתנו קרובות זו לזו, אבל יש ביניהם גם שינויים. כך, למשל, הבא על נערה מאורסה, ומן הסתם גם הנואף והנואפת (המצויים במשנתנו) נעדרים מהרשימה בסנהדרין שבה נזכרת רק בת כוהן בשרפה. כמו כן אצלנו אשת האיש מנויה, ובסנהדרין היא נעדרת. לפיכך אנו מניחים שרשימת סנהדרין קדמה לרשימתנו ורשימתנו כללה ועירבה יחדיו שני גרעינים, גרעין השבע (עריות מויקרא כ פחות או יותר), וגרעין האחת עשרה (הנסקלים), אבל העורך התאים את הרשימות לתוכן הראוי והוסיף מה שחסר לדעתו ברשימות האחרות.
נראה, אפוא, לסכם שבבסיס רשימתנו מצויה כמובן הרשימה שבתורה, אלא שרשימתנו ערוכה באופן עצמאי, אין בה החזרות שישנן בתורה ואין היא מסודרת באותו סדר; אם כן היא גיבוש של בית המדרש התנאי.
משנתנו והרשימות בספר ויקרא
על רקע אפור רשימת שבע העריות
רשימת חייבי הכרת במשנה ובתורה
חייבי כרת, הרשימה שבתורה לפי סדר החומשים
אם כן, כמעט כל הרשום בתורה מופיע במשנה. הידעוני הנזכר בתורה אינו נזכר במפורש במשנה, אך מן הסתם בעל אוב הוא הידעוני. עובד עבודה זרה שבמשנה אינו נזכר במפורש בתורה; כמובן ניתן ללמוד זאת בעקיפין. בנוסף לכך אין במשנה הכפילויות שבתורה, והמשנה לא דנה בכך שבתורה נזכר אותו עוון פעמיים ולא סברה שיש למנות שתי עברות בנושא. מה שבולט הוא שהסדר במשנה שונה. היא מתחילה בדיני עריות, ומרכזת אותם (בתורה הם מפוצלים ויש כפילויות). עם זאת היא מונה את האם ואת אשת האב בנפרד, אף שבתורה השתיים נכללות באותו פסוק (33). כן היא נמנעת מלהזכיר את ערוות בן בנך (13). קללת האב הנזכרת בתורה (31) איננה במשנה. התוספתא קובעת: "המקלל אביו ואמו, והאומר לחברו לך ועבוד עבודה זרה, והמסית, והמדיח, ונביאי השקר, ועדים זוממין, אף על פי שיש בהן מיתת בית דין אין בהן קרבן, לפי שאין בהן מעשה" (פ"א ה"ג, עמ' 561), הווה אומר שקללת האב אינה נכללת בכל חייבי הכריתות. ואכן הפסוקים בויקרא כ אינם ברורים ולא מוכח מהם שכל הנזכרים ברשימה הם חייבי כרת. ביתר פרטי התוספתא נעסוק במשנה ב.
הרשימה שלנו היא אפוא עצמאית ותוכנה הושפע מהתורה, אך לא סגנונה. במרכזה רשימת השבע שעליה כתבנו לעיל (על רקע אפור). מי שנתן את הכותרת "שלושים ושש" הוא בעל הסיפא הכולל את הפסח והמילה שהן מצוות חריגות בהיותן מצוות עשה. ייתכן שמי שנתן את הכותרת לא התחשב כלל באבחנה בין מצוות עשה ללא תעשה.
דיני ערווה – רשימת כריתות ורשימות מקבילות
כבר הגמרא (ב ע"ב) מעלה את השאלה לשם מה הספירה. הגמרא לשיטתה מנסה למצוא למניין משמעות הלכתית, ומוצאת שאם נעשו בהיעלם אחד חייב רק חטאת אחת, וזה הדיון להלן פ"ג מ"ז. אותו תירוץ ניתן גם לרשימת 39 מלאכות שבת. אנו עסקנו בשאלה בהרחבה במשנת שבת, וראינו שבמקורה התנאי רשימת 39 מלאכות השבת אינה אלא רשימה ספרותית; ניסיון לכלול את רוב המלאכות שיש להן שם מוגדר ברשימה שתכלול מספר בעל משמעות סמלית. גם 36 הוא אחד המספרים בעלי משמעות סמלית, וניתן היה להרכיב רשימה ארוכה יותר או ארוכה פחות. הבבלי מביא כל מיני אפשרויות של צירוף עברות לאחת או להפך, פיצולן, למשל אוב וידעוני שהיו יכולים להופיע כשתי עברות נפרדות, או אכילת כל בשר קרבן לחוד, או עבודה של כל אחת מעבודות המקדש (בטומאה) לחוד, וכן הלאה. הרשימה היא רשימה טובה הכוללת פחות או יותר את הנאמר בתורה, מסודרת בסדר כלשהו (לא סדר התורה) ודי בכך. מעבר כך מצטרפת משנתנו ל"משניות הספורות", אלו שמתחילות במניין, ורובן גם מצויות בראשית מסכת או בראשית נושא. דנו בכך בהרחבה פעמים מספר וראינו שבדרך כלל המניין מאוחר (אבל בפתיחת מסכת נגעים הוא דווקא קדום). בדרך כלל המניין הוא חלק מאמצעי הזיכרון של השונים בעל פה, וזו מטרת המניין. במבוא הכללי למשניות עמדנו על כך שהמספר מאפיין תרבות של לימוד ללא ספרים, וזאת ללא קשר לשאלה האם היו להם משניות כתובות. גם אם היו אי שם טפסים כתובים ומוסמכים הרי שהלימוד בפועל היה בעיקרו בעל פה.