כפי שהראינו בסוף המבוא למסכת סנהדרין הפרקים של מסכת מכות ממשיכים את המבנה של החטיבה השנייה במסכת סנהדרין. בפרק יא נאמר שרשימת הנחנקים כוללת את זוממי בית כהן ובועלה. לאחר מכן מפרטת המשנה בפרק האחרון בסנהדרין מה ההגדרה של כל אלו הנחנקים, ומסיימת בזוממי כהן. עתה באה המשנה להגדיר מהו עד זומם בכלל.
עפ”י כתב יד קופמן
כיצד העדים נעשים זוממים מעידין אנו על – בכתב היד תמיד 'מעידין' גורר מושא ישיר 'מעידין על' או 'מעידין את'. לעומת זאת בדפוסים 'מעידין' גורר מושא עקיף "מעידין ב...' השאלה היא לא כיצד הם זוממים, אלא מתי וכיצד מתבצע הדין המיוחד של עדים זוממים. את המונח 'עדים זוממים' הגדרנו במבוא. 'כיצד' הוא מונח המעיד על משפט קודם, ולפי הסברנו ברור, המשנה מסבירה את המשפט לעיל פי"א מ"ד. ו"זוממי בת כהן ובעלה". תחילת ההסבר בסוף סנהדרין והמשכו במשנתנו. איש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה – זו עדות בדיני יוחסין. בכך פותח הפרק במה שמסיימת משנת עדיות, בהלכות בענייני יוחסין. עם זאת למעשה המשנה אינה מסבירה מתי ואיך מפעילים את דין עדים זוממים, או מתי. אלא להיפך מתי אין מפעילים דין זה. העורך האחרון, כבר ידע שהוא מצוי בפתיחת מסכת חדשה. הוא חש שמסכת חדשה צריכה להתחיל בצורה מסודרת יותר. לפיכך העניק לפרק פתיחה מעין כוללת, שלמעשה איננה מתחברת להמשך.
אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו – אין זה עונש ראוי. שכן כהן הנהפך לבן גרושה הופך ל'חלל', ונפסל לכהונה. עונש כזה איננו מתאים לבן ישראל. ישראל המעיד עדות שקר איננו נפגע מהגדרתו כחלל, שכן מעולם לא היה כהן. כמובן אם היה עד השקר כהן היה עונש כזה מתאים אך המשנה או התלמודים אינם מעלים את הנושא שכן ברור להם שהעונש לעד השקר חייב להיות אחיד. אלא לוקה ארבעים – כל עד שקר לוקה ארבעים מלקות, שכן עבר על לאו. כפי שנראה במשנה ב (ובמשנה ד) לדעת תנא קמא של משנתנו עד זומם עובר על שני לאווים על ה'זמימה' ועל השקר (כדעת רבי מאיר במשנה ב). כל עד שקר עובר על לאו וחייב אפוא מלקות. מכיוון שאלו אינם עדים זוממים נידונים 'רק' כעדי שקר.
עד כאן משנתנו. אבל בירושלמי למשנה (לא ע"א):
אמר ר' יוסי בן חנינה הכל היה בכלל "לא תענה ברעך עד שקר" יצא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" את שאת יכול לקיים בו "ועשיתם לו כאשר זמם", וגו' את מקיים בו "לא תענה". ואת שאין את יכול לקיים בו "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" אין את מקיים בו "לא תענה ברעך".
אם כן יש שני איסורים אך אין אחד מהם מחליף את השני. אלא כל מי שאי אפשר לקיים בו את הלכות עד זומם (כגון המעליל על כהן שהוא בן גרושה ופסול לכהונה), אי אפשר להעניש אותו גם על הלאו המקביל של "לא תענה ברעך עד שקר". איש כזה פטור משני העונשים. בהמשך הירושלמי הסבר מדוע לא יהפכו העדים לבעלי מעמד כעין 'בני גרושה'. "1. "דבר אחר 'ועשיתם לו' לא לזרעו. 2. רבי יהושע בן לוי אמר 'ועשיתם לו' שני דברים מסורין לבית דין את תופש אחד מהן". המשפט הראשון מסביר מדוע העד לא יפסל לכהונה, משום שפסול כזה יחול גם על זרעו של העד הזומם, והתורה מנע
ה גלגול העונש על הילדים של עד השקר. זו דרשה חלשה הבאה להסביר הלכה שלדעתנו יש לה הסבר לוגי. המשפט השני מסביר כנראה שקיימת דעה אמוראית שלישית. עד זומם נדון על אחד הלאווים. אם אפשר כעד זומם, ואם לאו כעד שקר. רבי יהושע בן לוי הוא כרבי מאיר שלוקה רק ארבעים, אבל הסברו ("את תפוש אחד מהם") שונה גם מרבי מאיר וגם מחכמים.
קשה במקצת כיצד זה חולק האמורא על המשנה ללא כל ביטוי לתחושת אי נחת מאי קבלת המשנה. בתלמוד הבבלי זו הייתה עילה לקושיה על האמורא (בסגנון והתנן...). אלא שלעתים כך הוא בירושלמי ומצאנו הרבה אמוראים החולקים על משנה, מבלי להיעזר ולהסתמך על מקור תנאי אחר. במקרה זה האמורא אינו חולק על המשנה בהלכה למעשה (הוא כחכמים) אבל חולק על הסברם.
מעידים אנו את איש פלוני שהוא חייב ליגלות – שהרג נפש בשגגה. אין אומרים יגלה זה תחתיו – המבנה הסגנוני הוא כמו המשנה הקודמת. אי אפשר לבצע את עונש הגלות. המשנה איננה מסבירה מדוע הדבר בלתי אפשרי. אלא לוקה ארבעים – הם עדי שקר בלבד, ונידונים רק על עדות השקר. המשנה איננה מסבירה מדוע לא יגלו העדים הזוממים ומדוע לא מופעל במקרה זה הדין כאשר זמם לעשות לאחיו.
במקרה זה הפרשנים הבתר תלמודיים עושים את מה שהתלמוד עשה לרישא. התלמודים מציעים דרשה "הוא ינוס שמה (דברים י"ט, ה), הוא ולא הזוממים (ירושלמי לא ע"א; בבלי ב ע"ב). זו דרשה שאיננה מסבירה את ההיגיון שבהלכה. לעומת זאת תוספות (ב ע"א) מציעים נימוק הגיוני. העדים הזוממים אינם יכולים לחייבו גלות. הם רק מעידים על המעשה שהרג זה את הנפש. הרוצח יכול לטעון שההריגה בשוגג ולנוס לעיר מקלט. או לטעון שעשה זאת במזיד וששמע את ההתראה ולהידון למוות. או אפילו לטעון שאמנם הרג במזיד, אבל לא הייתה התראה ולצאת פטור ללא עונש מידי אדם. אם כן הם לא זממו להוציאו לגלות, במובן הצר של המילה. התוספות עצמם מתרצים שמדובר במקרה שטענת מזיד איננה אפשרית. ברם, ספק אם אכן עדים יכולים להעיד שרגלים לדבר שהיה זה שוגג. ומצד שני יש להניח שסתם אדם נורמטיבי יעדיף לטעון שהיה שוגג מאשר היה מזיד. זאת במצב האוטופי שגזר דין מוות קיים ושאין חובת התרייה מוקדמת, ואין כל מניעה מעשית אחרת שגזר דין המוות יבוצע בפועל. אם כן למה אינם גולים? ייתכן שאינם גולים משום שגלות נועדה לרוצח בשגגה, והעדים הזוממים עצמם אינם שוגגים.
בתלמוד ניסוח אחר, עריכה מקבילה למשנה. "תנו רבנן, ד' דברים נאמרו בעדים זוממין: אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, ואין גולין לערי מקלט, ואין משלמין את הכופר, ואין נמכרין בעבד עברי; משום ר"ע אמרו: אף אין משלמין על פי עצמן". התוספתא מגיבה כנראה על עריכה זו או על עריכה דומה: "עד זומם אינו נמכר בזמימו ר' עקיבא אומר אף אינו משלם על פי עצמו מפני שהוא קנס וכל דבר שהוא קנס אינו משלם על פי עצמו" (תוספתא פ"א ה"א). קשה לדעת האם עריכה מקבילה זו קדמה למשנתנו או מאוחרת לה, או שהיא בלתי תלויה, אך התוספתא מתייחסת אליה.
מעידין אנו את איש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה – מטרת המשנה להציג מקרה שבו העדים מחייבים תשלום. אך הנזק איננו בגובה התשלום שעליו באה עדות השקר, אלא הוא רק נזק הנגרם בגלל הקדמת התשלום. בלשוננו הנזק הנגרם בגלל תזרים המזומנים. עם זאת שחזור המקרה בעייתי. ואנו נעסוק בו בהרחבה אחרי שנסביר את הסיפא המקבילה בתוכנה.
ההסבר הפשוט הוא שהבעל והאישה חיים בשלום, הבעל חייב בכתובתה וייתכנו ארבעה מצבים.
1 הבעל יגרש את האישה וישלם כתובה (העדים הזוממים גרמו להקדמת התשלום).
2 הבעל לא יגרש, והאישה תמות לפני בעלה, והבעל ייפטר מהתשלום (העדים גרמו נזק שלם).
3 הבעל לא יגרש, וימות לפני האישה וזו תקבל מזונות (העדים גרמו למהומה ומבחינה כספית גרמו לתשלום כתובה פחות דמי המזונות).
4 הבעל לא יגרש, ימות לפני אשתו, ויורשיו ישלמוה את כתובתה (העדים הזוממים גרמו למהומה משפחתית להקדמת התשלום).
5 הבעל גירש את אשתו ושילם את כתובתה. במקרה כזה גרמו לנזק ישיר בגובה הכתובה. לא ייתכן שעל כך מדברת המשנה.
ועדיין תמוה. האם העדים יכולים לאכוף גירושין ותשלום כתובה, כאשר בני הזוג אומרים שלא היו הדברים מעולם? ואם כן הרי יכולים בני הזוג להחליט להתפייס ולהחזיר את שלום הבית ואת תשלום הכתובה. המשנה בכלל מתעלמת מהנזק החברתי והנפשי ועוסקת רק בתשלום הכספי, והרי לא נגרם כאן נזק כספי. אין אלא לומר שהמקרה במשנה איננו מעשי, כל כוונת המשנה היא לקבוע שהעדים משלמים את הנזק בפועל. כלומר רק את עלות ההקדמה של התשלום. אכן בני הזוג יכולים לחמוק מעונשה של עדות שקר זו בצורה כלשהי, אך המשנה רוצה רק להדגים את ערכו של הזמן כמרכיב שווה ערך כספי. בלשון בת זמננו את עלות הכסף.
בחברה שבה אין ריבית על הכסף עלות הזמן היא מושג מעורפל. בכלכלה מודרנית ברור שעלות הזמן היא בעלת ערך כספי, בעולם הקדום עלות הזמן הייתה הרבה יותר מעורפלת.
והלוא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה – בסופו של דבר ייתכן שהבעל באמת יגרש את האישה או ימות לפניה, ונמצאנו למדים שהם לא גרמו לו לשלם את הכתובה שהרי גם ללא עדותם נדרש לשלם את כתובתה. ומאידך גיסא ייתכן שהזוג היה חי בשלום, ולא מתגרש, והאישה מתה ראשונה (זה גם היה דרכו של עולם שתוחלת החיים של נשים הייתה בממוצע נמוכה יותר מזו של הגברים) כך שהבעל לא היה צריך לשלם את הכתובה לעולם, והם באו לחייבו בתשלום מלא. חכמים מחפשים דרך לכמת את הנזק שזממו העדים לגרום. כך שהנזק יכלול את מרכיב הסיכון. ההנחה היא שאין הכתובה נושאת ריבית, ובעצם אין לזמן ערך כשלעצמו.
הסברנו שייתכנו מצבים שבסופם הבעל ישלם את הכתובה, אבל גם ייתכן שמצבים כאלו לא ייווצרו (האישה תמות קודם). מדוע לשון המשנה נשמעת כוודאות, ש"סופו ליתן לה כתובתה" הרי זה נכון רק בחלק מהמקרים.
אומדין כמה אדם רוצה ליתן כתובתה שלזו שאם ניתאלמנה או ניתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה – אומדים מה מחיר הכתובה הבלתי פרועה. כמה אדם מוכן לשלם עכשיו בשביל לקנות את הזכויות של כתובה. הסיכון שקונה כזה נוטל על עצמו, הוא שאם האישה תתאלמן או תגורש תקבל את מלוא הכתובה, אבל אם תמות לפני בעלה "ירשנה בעלה", כלומר בעלה פטור יהא מדמי הכתובה. וגם אם ימות לפני האישה ייתכן שזו תקבל מזונות ותשב בבית בעלה, וייתכן שיורשיו יהיו חייבים לשלם לה את כתובתה.
מחיר הכתובה היום בעוד הזוג חי בשלום ושלווה הוא מחיר הסיכון. את מחיר הסיכון הזה צריכים העדים הזוממים להחזיר. מבחינה כלכלית מעניין שאין מציעים לחשב את ההבדל בין כסף הניתן עכשיו לבין כסף עתידי. אין משמעות לפירות שניתן היה להניב מהנכס. אלא רק הסיכון שהבעל ייפטר מהתשלום. הדעת נותנת שמידת הסיכון שמציעה המשנה תלויה בהרבה גורמים נקודתיים. גיל הגבר וגיל האישה, מצב הבריאות של שניהם, היחסים ביניהם. את כל אלה אי אפשר לחשב.
אפשרות שנייה לפירוש המשנה היא שעיקר העדות הוא שהיו גירושין, והבעל או האישה (או שניהם) מכחישים זאת. אי אפשר לדרוש מהעדים את החזרת כל הכתובה לבעל, שהרי ייתכן שהוא באמת יגרשנה בעתיד. לכן אפשר לדרוש רק את ערך הכתובה היום לפני מימושה. פירוש זה קשה. למה זה נתחשב בגירושין עתידיים של זוג החי בשלום ובנחת. גם המשפט הבא המקביל למשפט זה מתפרש רק לפי ההנחה שאין ויכוח על החוב (הגירושין) אלא רק על מועד התשלום.
הסברנו את המשנה כשבני הזוג מתכחשים לכך שהתגרשו. אף הערנו על קשיים בפירוש זה. להלן, לאור הסיפא נבחן חלופות אפשריות.
מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנ[י]ן מיכן ועד שלשים יום – הם מעידים על ההלוואה ועל תאריך פירעונה. חייבים לפרש שאין ויכוח על עצם ההלוואה, כמו שנאמר במפורש בהמשך המשנה. אם יש ויכוח על עצם ההלוואה, ובעל החוב מכחיש, הרי שיש לחייבם לשלם בעצמם את ההלוואה במועד שאמרו, שהרי זה הנזק שרצו לגרום. והוא אומר מיכן ועד עשר שנים – הלווה מודה בהלוואה וחולק על מועד התשלום. אומדין כמה אדם רוצה ויהיו אלף זוז בידו בין נותנין מיכן [מיכן] ועד שלשים יום ובין נותנ[י]ן מיכן ועד עשר שנים – העדים צריכים לשלם רק את הנזק מחיר השימוש בכסף, ללא חישוב ריבית. הם אמורים לשלם את הזמן שרצו לגזול מבעל החוב.
כאמור התחבטנו מה בדיוק עדותם. ובתוספתא מוצגים במפורש כל שלוש האפשרויות וברור שעדותם היא כמות שפירשנו.
1. העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, שכן האשה אומרת – ונמצאו זוממין משלמין דמי כתובתה לאיש. 2. שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה, שכן האיש אומר – ונמצאו זוממין, משלמין כתובתה לאישה. 3. שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והרי היא תחתיו ומשמשתו – ונמצאו זוממין, אין אומרין ישלמו לה כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה. וכי מה טובת הנאת כתובתה? אין אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות בחיי בעלה בעלה יורשה, לאחר מיתת בעלה תירש כתובתה, והן יורשין אותה לפי כך הן משלמין (פ"א ה"ו).
שני המקרים הראשונים פשוטים ואין בהם צורך.
1. במקרה הראשון היו גירושין מתועדים ועל כך אין ויכוח. האישה טוענת שהבעל טרם שילם כתובה, והאיש טוען שילמתי, העדים אומרים שטרם שילם. העדים גורמים לנזק במלוא הכתובה, וישלמו את מלוא הנזק. אין זה כמובן המקרה של המשנה (כפי שכבר הערנו לעיל).
2. במקרה השני היו גירושין מתועדים ועל כך אין ויכוח. האישה טוענת שהבעל טרם שילם כתובה, והאיש טוען שילמתי, העדים אומרים ששילם ונמצאו זוממים. העדים גורמים לנזק במלוא הכתובה, וישלמו את מלוא הנזק לאישה. במקביל גם הבעל כמובן חייב לשלם לה את כתובתה. גם המקרה הזה אינו המקרה המתואר במשנה.
3. במקרה השלישי הזוג חי בשלום ומכחיש את הגירושין. במקרה זה חל הדין במשנה והסכום לתשלום מכונה 'הנאת גירושין'. לפנינו מקרה נדיר בו במשנה אין מונח להגדרת התשלום, ובתוספתא 'משיימים' את המונח, נותנים לו שם.
המשנה והתוספתא מפרשות זו את זו, מה שהמשנה קיצרה התוספתא הרחיבה, להערכתנו התוספתא באה להנהיר את המשנה. היא מציעה שני מקרים פשוטים ומיותרים, אך בכך מסבירה באופן כללי יותר את המשנה. התוספתא מציגה את כל המקרים האפשריים ו'משלימה' בצורה מלאכותית את המשנה.
אילולי התוספתא היה מקום להסביר את המשנה במצב שבו קיימת תוכנית (ברצון האישה או בלעדיו) לגירושין, אבל לדעת הבעל הם טרם בוצעו, ולדברי האישה והעדים הגירושין הוצעו ותשלום הכתובה מתעכב. מכיוון שכך ברור שהבעל יצטרך לשלם בעתיד את הכתובה, שהרי הכתובה עדיין ביד האישה. אמנם קיים גם סיכוי שהגירושין ימנעו, אבל גם אם לא ימנעו תמיד יכול הבעל להחזיר את אשתו ולחסוך לעצמו את תשלום הכתובה. ולכן כל הנזק שגרמו העדים הוא הקדמת תשלום הכתובה (הקדמת המועד בו הבעל צריך לשלם את הכתובה). ברם, לפי הסבר זה המשנה בניגוד לתוספתא ויתר על כן המילים "בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה" אינן מדויקות. והיה צריך להיכתב 'בין היום בין מחר יוכל להחזירה'. האפשרות של החזרת האישה כלל איננה עולה במשנה, ואכן היא בלתי ודאית, מי יבטיח לנו שהאישה תסכים לשוב לבעלה?
התוספתא למשנה עוסקת גם בנושאים אחרים הקרובים למשנה, זו מסורת תנאית אחרת ושונה.
אם כן המשנה מדברת בזוג החי בשלום. המשנה איננה עוסקת בשאלה העיקרית האם בני הזג גרושים? אם הם מכחישים את העדות, האם כוחם של העדים חזק דיו לגרום לגירושין. המשנה מתמקדת בהיבט אחד של הבעיה שעוררו העדים ומותירה את הלומד בתחושה שכל הדיון תיאורטי. ואין ההלכה מתמודדת עם השאלות העיקריות.