הנחת היסוד של המסכת ברוב פרקיה היא שפרי שנרטב נגמרה מלאכתו "והוא טמא", כלומר אם ייגע בו דבר טמא – הוא ייטמא. אך אם לא נגע בו דבר טמא, ולא נטמא בדרך אחרת (מהדרכים הנסקרות במסכת כלים ובמסכת זבים וביתר הש"ס), הרי שהוא עומד בטהרתו. סתם פרי שכבר נרטב יש להניח שנגעה בו טומאה, אך שאלה זו נדונה בפרק רק בעקיפין. הנחת המשנה היא פסוק מפורש בתורה, "וכי יֻתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא לח). הפרק כולו עוסק בטומאת שרץ, ובידי חכמים היה לצמצם את ההלכה לזרע בלבד (טומאת אוכלין) ורק לטומאת שרץ, אך החלטתה של תורה שבעל פה הייתה להרחיב את ההלכה על הכול, ואף להרחיב את המונח "מים". אנו מדגישים שאלו החלטות של תורה שבעל פה, אף שיש להן סמך מהתורה, כי אין הכרח בפרשנות מרחיבה זו לתורה. אין בכך קביעה כרונולוגית ממתי נהגו הלכות אלו (שגם כלי חרס נטהר במים), ולהיסטוריון אין כלים לתארכן.
אמנם ההלכה בדבר נתינת מים היא מהתורה, אך כנראה היא משקפת גם את דרכי הטיפול בפרי בימי חכמים. פרי שנקטף נאסף יבש, ולקראת האכילה נשטף. אי אפשר היה לאכלו (דרך קבע) מלוכלך באדמה, אבק וידי הפועלים, ומאידך גיסא לא שטפו אותו אלא מיד לפני האוכל, כי פרי רטוב משתמר פחות ומושך מזיקים ושרצים.
המשנה מתחילה לברר מהו "כי יותן". כפשוטו משמעו נתינה בכוונה, במטרה להרטיב את הפרי ולגמור את מלאכתו.
כל משקים שתחלתו ברצון – בדפוס וילנא "לרצון", אפעל פי שאין סופו ברצון – הוא התחיל לשפוך את המים לרצונו ואחר כך התחרט, או שהמשך השפיכה היה שלא לרצונו, או שסופו ברצון אף על פי שאין תחילתו ברצון – בסופה הייתה ההרטבה לרצונו, אבל כשהתחילה הייתה נגד רצונו. בכל המקרים הללו אם יש רגע של רצון "הרי זה בכי יֻתן", כלומר המים נחשבים לרצונו של המגדל ומטמאים. הרי זה בכי יתן – המילים "הרי זה בכי יתן" הן כבר מטבע לשון ידוע במקום "הרי הם מטמאים". המשנה אינה מדגימה מקרה כזה, אך אנו יכולים לתאר מקרה כזה. כך, למשל, החלו לרדת גשמים והם היו לרצון הבעל שקיווה לשטוף את פרותיו, אבל הגשמים התחזקו ועתה הם מפריעים למגדל, או מצב של פרות שנפלו לתעלת מים נגד רצון הבעלים, אבל בהמשך שמח שיש לו מעט פרות שטופים. במשנה הבאה נדונים מקרים נוספים שאינם בבחינת המקרה שבמשנה, וצריך יהיה למצוא את ההבדל העדין והמשפטי ביניהם.
הסברנו לפי שיטת הרא"ש שתחילתו היא "תחילת" נפילת המים, וסופו "המשך" נפילת המים (או הנפילה למים). אבל רמב"ם, ובעקבותיו מפרשים רבים, הסבירו שתחילתו היא הרגע שהמים נעקרו בו, כגון ששאב דלי מרצונו ושפך על הפרות שלא לרצונו (כבר מרגע התחלת הנפילה). שאיבה שלא לרצון היא מצב שבו שאב הבעל דלי מים כדי למנוע מנהר להציף את ביתו (זה שלא לרצונו), וכששפך את המים שפך אותם על פרות הזקוקים לשטיפה. בשלב זה של המשנה אין כל אזכור לשאלה זו של שאיבת המים. "כי יותן" אלו גם מים שנפלו לנחל או לגיגית, או פרות שהוטלו לבור מים. פירוש הרמב"ם מחדיר למשנה מרכיב נוסף שאין בה, ולכן עדיף לפשט את המשנה ולהסבירה בלעדיו. להלן (פ"ד מ"ב) נאשש טיעון זה.
השאלה של "רצון" שהוא רצון כללי ואינו קשור להורדת המים נדון במקומות אחרים במסכת, כגון "המעלה האגודות לגג בשביל שימתינו להיות אוגד בהן, הרי זה בכי יותן. רבי יהודה אומר אינו בכי יותן. 2. המעלה לגג ללותתן בטל ובגשמים, הרי זה בכי יותן. 3. העלן מפני הכנימה וירדו עליהן גשמים, אם צמח בכי יותן, ורבי יהודה אומר אי אפשר שלא לצמח. אלא עודהו טל וגשמים עליהן, חישב עליהן הרי זה בכי יותן, אם לאו אינו בכי יותן" (תוס', פ"ג ה"א, עמ' 675). המקרה הראשון הוא ברצון שאינו קשור להשקאת הפרות. הרצון הוא שהפרי יהא על הגג, והבעל יודע את הסיכון שיירטבו. תנאים נחלקים אם זה רצון. המקרה השני הוא העלאת פרות לגג כדי שיירטבו, והוא רצון לכל הדעות. המקרה השלישי הוא העלאת פרות לגג לא כדי שיירטבו, אבל אם הפרות גדלו הרי שזה בוודאי לרצון הבעלים, ואמנם ההתחלה הייתה של אי רצון להרטיב אבל הסוף היה בשביעות רצון מההרטבה. רבי יהודה דורש ששביעות רצון זו תהיה קיימת בזמן שהפרות נרטבו.
ברור לפי התוספתא שאם ההתחלה היא שלא לרצון אין כאן רצון מלא, וזאת בניגוד לקביעה במשנה. גם המונחים "תחילה" ו"סוף" אינם נזכרים, וגם זאת בניגוד למשנה. יתר על כן, התוספתא מבינה שתחילה וסוף הם כפירוש הרא"ש.
ההלכה הבאה בתוספתא קובעת: "חרש שוטה וקטן שהעלו פירותיהן לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה בכי יותן, העלו מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אף על פי שחישבו, אינן בכי יותן, שיש להן מעשה ואין להן מחשבה" (פ"ג ה"ב, עמ' 675; ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"א; בבלי, חולין יג ע"א). אם העלו פרות על הגג כדי שיירטבו אזי עשו מעשה, ואפילו בהיעדר מחשבה יש כאן רצון, אולי גם הרצון של הבעל שלא מנע מהם. אבל אם החרש והשוטה לא רצו במים (כמו במקרה א בברייתא הקודמת) אין כאן אפילו סיוע של מחשבה, משום שהם אינם בני מחשבה.
לא נרחיב בכך כאן, אך במקבילות מצויות עמדות אחרות לגבי מידת מחשבתם ותושייתם של חרש, שוטה וקטן, וההלכה היא רק כאחת הדעות.
עוד שנינו: "דתנן: פירות שנפלו לתוך אמת המים... והפירות בכי יותן" (להלן פ"ד מ"ז, מצוטט בבבלי, חגיגה יט ע"א; חולין לא ע"ב). בסוגיה זו הרצון הוא לא רק מה שקורה לפרות אלא גם מה שקורה לידיים. אם רוצה שידיו תתנקנה או תיטהרנה הרי זה סופו לרצון הידיים ותחילתו שלא לרצון הפרות, וטמא. על סוגיה כזאת יכול היה הרמב"ם לבסס את פירושו. אלא ששאלת הגמרא שאלה ותשובתה תשובה, אבל לא נאמר שהיא פירוש למשנה, אדרבה, היא מנותקת. כמו כן: "תא שמע: עודהו הטל עליהן ושמח – הרי זה בכי יתן. נגבו, אף על פי ששמח – אינן בכי יותן. טעמא מאי, לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה, מעיקרא נמי ניחא ליה?" (בבלי, בבא מציעא כב ע"א-ע"ב – מה הטעם? האם לא משום שאיננו אומרים שמכיוון שהתגלה הדבר שעכשיו [בסוף] הוא מרוצה, מלכתחילה גם זה היה [או נחשב ל]רצונו?).
עם זאת, בכל המשניות הללו ובאחרות שניתן היה להשתמש בהן בטיעון ובמינוח של תחילתו לרצון וסופו שלא לרצון, או להפך, אין המינוח הזה מופיע, ובעצם גם התוצאה היא שיש הבדל בין מצב של רצון מלא למצב של רצון חלקי.
המשנה מנוסחת ככללים משפטיים. לדעתנו, וכפי שטענו במבוא לפירוש המשניות, כללים המנוסחים בקפידה הם מאוחרים לכללים פשוטים ולתיאורי מקרים. לפיכך יש להניח שמשנתנו מאוחרת. אבל אנו מסיקים זאת לא מהעדויות במקרה זה, אלא מההבנה הכללית. אי אפשר להוכיח שהיא מאוחרת, ואפשר לטעון שהיא לשיטת בית שמאי החולקים להלן במ"ב-מ"ד, או שהיא קדמה לשני הבתים. אבל קשה להניח שמשנה קדומה משוכללת כזאת קדמה לשני הבתים. יתר על כן, כפי שנראה במשנה ד, למחלוקת שני הבתים קדמה הלכה קדומה עוד יותר שגם היא לא הייתה מנוסחת ככלל. אם כן, הכלל הוא לפחות מדור אושא או אפילו מאוחר יותר, שכן במשנה ד משתתף במחלוקת (ומתעלם ממשנתנו) גם רבי יוסי, ובברייתות שהבאנו משתתף רבי יהודה בן דור אושא. אבל בכל זאת אין כאן ראיה מוחלטת לזמנה של משנתנו.
לא מצאנו מחלוקת בעיקרון זה שהכשר טומאה הוא רק לרצון. אנו מדגישים זאת משום שיש במקורות מינוח דומה שמשמעותו שונה לחלוטין. במקביל להכשר טומאה על ידי משקים יש מחלוקת האם סתם משקה מטמא רק אם יצא ונגע בטהור מרצון, או שמשקה מטמא גם שלא לרצון (תוס', טהרות פ"ג ה"א, עמ' 662). ברם שם מדובר בסתם משקה טמא הנוגע בפרות טהורים, ולא בהכשר טומאה.
להערכתנו במשניות הבאות מובאות דוגמאות לנפילת מים מרצון וללא רצון, ולהתחלה מרצון וסיום שלא ברצון. במגבלות של הכלל ובמשתמע ממסכתות אחרות עסקנו במבוא.
משקין טמאים מטמין לרצון ושלא לרצון – מים טמאים הנופלים על פרות מהווים הרטבה וגם מלאכה, אף על פי שאינם לרצון הבעלים. ההלכה האחרונה חורגת מהסכֵמה ההגיונית שהמים צריכים להיות לרצון (ברגע כלשהו לפחות). מים מטמאים אוכָלים להיות תחילה, שכן מים טמאים הם תמיד אב הטומאה (משנה, זבים פ"ה מ"א), אבל למעשה לתהליך הטומאה חסר עדיין מרכיב הרצון, וחומרת הטומאה של המים אינה תחליף לרצון של גמר מלאכה. המשנה מתארת אפוא מערכת פורמלית-לוגית ומניה וביה חורגת ממנה במקרה של טומאה חמורה למחצה. אמרנו חמורה למחצה כי אם ייגעו הפרות בגופת מת או בנידה הם לא ייטמאו, אבל במשקים טמאים ייטמאו. אם כן אין זה מקרה שהמיאוס מכתיב מצב של טומאה, אלא צירוף של חומרת המשקים (שהיא חומרה משפטית ולא רגשית) יחד עם העובדה שיש כאן הרטבה של הפרות. אפשר גם שחכמים חששו שהצופים מן הצד יראו פרי הנרטב באב הטומאה, והוא בפועל שטוף, ובכל זאת לפי מה שהם יבינו הפרי נאכל ללא טהרה (משום שהם יסברו שהוא הוכשר לקבל טומאה, אבל ההלכה היא שאין זה הכשר טומאה).
יש להניח שמשנתנו מאוחרת, שהרי היא מנוסחת ככלל בניסוח מופשט. כך הצענו במבוא לפירוש המשניות. ברם במקרה זה קשה להוכיח את הטענה. עם זאת, כפי שנראה להלן (מ"ב ופ"ד מ"ה), זו עמדת בית שמאי בלבד, וחכמי דור אושא נחלקים בנושא. לפיכך יש כאן סימנים לאיחור משנתנו, וניסוחה הוא מען סיכום (להלכה?) של חומרים קדומים.
המשנה בפ"ב מ"ב חולקת על משנתנו.