קודשי קדשין – עולות וחטאות, כל מה שאינו נאכל על ידי הבעלים, ששחטן בדרום – קודשי קודשים נשחטים בצפון המזבח (משנה, זבחים פ"ה מ"א), כלומר מצפון למזבח, שם היה בית המטבחיים ובו תשתית לשחיטה, כמו ששנינו במשניות להלן.
בית המטבחיים
התוספתא, כדרכה האופיינית, מבהירה את המונחים שבמשנה: "איזהו צפון המזבח שכשר לשחיטת קדשי קדשים? מקום המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני על פני כל המזבח, וישנן שלשים ושתיים אמה, דברי רבי מאיר. רבי אליעזר ברבי שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כנגד בית החליפות, וישנן עשרים ושתיים אמה, ורבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחד עשרה אמה רוחב מאה ושמונים ושבע אורך, ומקום דריסת רגלי הכהנים אחד עשר רוחב ומאה ושמונים ושבע אורך מקיר הכותל הצפוני ועד כותל העזרה המזרחי, וכשם שהשחיטה בצפון כך קבול הדם בצפון" (זבחים פ"ו ה"א, עמ' 488-487). אם כן, צפון המזבח הוא כל השטח שמכותלו הדרומי של המזבח ועד לצפון העזרה. חכמים אחרים מדור אושא מוסיפים את השטח שבין האולם למזבח מכנגד דרום המזבח ועד הקיר הצפוני של ההיכל, כולל הפינה הצפונית-מערבית. פינה זו מכונה "בית החליפות" (משנה, מידות פ"ד מ"ז – איור 1). בבית החליפות היה כנראה כוך שבו גנזו סכינים שנפסלו. רבי מוסיף לשטח זה את השטח שבין האולם לעזרת נשים שרוחבו 22 אמה. לתוספת זו חשיבות אידאולוגית רבה. אם השחיטה כשרה שם, הרי שגם ישראל יכול לבצע את השחיטה, וכבר אמרנו שחז"ל רוצים היו שגם ישראלים ישחטו (פ"ג מ"א). אמנם הדבר נשאר כמשאלת לב, אך רבי מקפיד לאפשר את הדבר, לא רק בקרבנות נדבה אלא אפילו בקרבנות חובה.
בילקוט שמעוני לויקרא נשמרה מסורת שונה של התוספתא: "המזבח צפונה שיהא מזבח כולו ראוי לצפון שאם ישחטו בראשו קדשי קדשים כשרים דברי רבי. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר מחצי המזבח ולצפון כצפון מחצי המזבח ולדרום כדרום... איזהו צפון? מקרן של מזבח צפוני עד כותל עזרה צפוני ואף כנגד המזבח דברי רבי יוסי בר רבי יהודה, רבי אלעזר בר רבי שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני, ורבי מוסיף אף מכנגד מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים, מקיר המזבח צפונה עד כותל העזרה צפונה. אבל מכנגד בית החליפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול, צפונה לפני ה' ואין צפון בבמה" (רמז תמו).
המדרש מוסיף עוד דעה שהשחיטה מותרת רק מצפון המזבח ועד לכותל העזרה, וכן שהשטח מול בית החליפות אסור. המונח "מבית החליפות ולפנים" הוא חסר משמעות, אלא אם כן הכוונה לשטח שמחוץ לחומת האולם, כנגד ההיכל ומחוץ לו (ההיכל היה צר יותר מהאולם עצמו).
התוספתא מוסיפה: "היה עומד בדרום ופשט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשרה, ואם קבל הדם פסול. הכניס ראשו ורובו בצפון, ושחט כאלו נכנס כולו פרכיסה היוצאת לדרום והחזיר לצפון כשרה" (זבחים פ"ו ה"ב, עמ' 488). דיונים אלו כבר משפטיים ותאורטיים. אדם העומד מדרום למזבח אינו יכול להושיט ידו לצפון, הרי המזבח עצמו הוא 32 אמות וידו של אדם היא אמה אחת בלבד.
בתוספתא מצויה גם מסורת דומה: "וכן היה רבי יוסי ברבי יהודה אומר שני פסיפסין היו בבית החלפות פתוחין למערב גבוהין מן הארץ שמונה אמות שתהא עזרה כשירה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים אפילו אחורי בית הכפורת שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד וגו'" (זבחים פ"ז ה"א, עמ' 489). מהסיום ומהפסוק המצוטט אפשר להבין שבית החלפות כשר היה גם לשחיטה, ואפילו אפשר היה לעבור דרכו אל השטח שמאחורי ההיכל ולשחוט שם קודשים קלים (ששחיטתם "בכל מקום בעזרה" (זבחים פ"ה מ"ז) ולאכול שם זבחים, אבל לא לשחוט שם קודשי קודשים.
כל האמור עד כאן מייצג מסורת אחת. אבל לפי מסורת שנייה השחיטה נעשתה על המזבח עצמו, והטבעות היו על המזבח עצמו: "של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה. של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, על טבעת שניה. שחט השוחט וקבל המקבל, בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחה צפונה, מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה. שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית" (משנה, תמיד פ"ד מ"א). אם כן כל העבודה מתבצעת על המזבח, וממילא כל מערכות העצים צריכות היו לפנות מקום לשחיטה עצמה. כמו כן: "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח, רבי יוסי אומר כאילו נשחטו בצפון, רבי יוסי בר יהודה אומר מחצי המזבח ולצפון כצפון, מחצי המזבח ולדרום כדרום" (משנה, זבחים פ"ו מ"א). שתי מסקנות עולות ממשפט זה, האחת שהשחיטה נעשית על המזבח, והאחרת שלא היה מקום מדויק על המזבח שבו שחטו לשכה תת-קרקעית לכלי נגינהוהשימוש בטבעת לא היה חובה. כפי שאמרנו בפירושנו שם זה ניסיון לעמעם את המחלוקת. בפועל שתי עמדות לפנינו היכן מתבצעת השחיטה, ואין לטשטש את המחלוקת.
משניות אחרות הן סתמיות, כגון "קדשי קדשים שחיטתם בצפון" (זבחים פ"ה מ"א). משפט זה המקדים למשפט במשנתנו הוא סתמי. "צפון" עשוי להיות מצפון למזבח, או בצפון המזבח. מקום שחיטת קודשי הקודשים איננו במקרא. לגבי קרבן נדבה נאמר "ושחט אֹתו על ירך המזבח צפֹנה לפני ה' " (ויקרא א יא), ברם בכמה קרבנות נוספים נאמר "ושחט אֹתו במקום אשר ישחט את העֹלה" (ויקרא ד כד, וכעינו ד לג; ז יב; יד יג). החלת כלל זה על כל הקרבנות עשויה להתפרש כפשט המקרא, מתוך ראיית פסוקים אלו כחלים על כל הקרבנות, ואפשר היה גם לפרש שהדין חל רק על קרבנות אלו. כל יתר הפרטים הם הרחבות של חכמים. אפשר שהן משקפות מסורת, ואפשר שהן פרי עיונם והבנתם. עם זאת, היו לחז"ל דרשות לאישוש קביעה זו: "אין לי אלא זו בלבד, מניין לרבות כל חטאות? תלמוד לומר 'ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה' לרבות כל החטאות שלא תהא שחיטתה אלא בצפון" (ספרא ויקרא, דבורה דחובה, פרשה ו הי"א, כ ע"ד - כא ע"א). דרשה אחרת מעגנת את המסקנה שמותר לשחוט בכל השטח שמצפון למזבח.
1. מעבר מתחת לקיר עזרת ישראל ללשכות 11-10
2. שער ניקנור ולידו שני פשפשים
3. עמודי אכסדרא
4. מזבח (ראו במפורט איורים 67-66)
5. כבש
6. עזרת ישראל
7. עזרת כוהנים בין שתי העזרות. סימון סמלי או מדרגה של 1.5 אמות
8. עזרת המזבח (שם שלנו)
9. בין אולם למזבח, שם ניצב הכיור (33)
10. 12 מעלות. שטח המעלות הנמסר במשנה נושק את המזבח, ואולי אף עולה עליו, לפיכך הקטנו את מידת המעלות (מדרגות) והזזנו את המזבח לכיוון דרום ככל האפשר, כך שניתן יהיה לקיים טקס של הקפת המזבח
11. 24 טבעות לשחיטה. יש מחלוקת האם את קורבנות היום שחטו על המזבח או למרגלותיו, אבל בזמן הפסח בוודאי נעשה שימוש בטבעות אלו
12. עמודים "ננסיים"
13. שולחנות להפשטה וניתוח העור
14. חלונות. 24 ארונות קיר ובהם סכיני שחיטה לכל משמרת, וכן ווים נוספים לעמדות הפשטת עור (על הקירות)
15. האולם
16. בית חלפות לגניזת סכינים (ומן הסתם גניזה נוספת)
17. ההיכל לחלוקת המשנה (ראו איורים 86, 94)
18. קודש קודשים מוקף תאים
19. המשך קיר ההיכל. אינו נזכר במקורות, אך סביר ומקובל במחקר ובפרשנות
20. אחורי הכפורת. לדעתנו הכוונה לקיר המערבי של קודש הקודשים עצמו, אף שמפשט המשנה עולה שהכוונה לעזרה ממערב להיכל
21. קיר ההיכל כולל שלושה קירות ושני חללים למסיבה ולתאים (ראו איורים 86, 94)
22. כיור. מיקומו כללי בלבד
23. חיל. לא נאמר שהקיף גם את עזרת נשים, אם כי הדבר ייתכן
24. סורג. אינו מסומן בתוכנית; איננו יודעים מאיזה מרחק מהחיל ניצב הסורג
שערים (מסומנים במספר 6)
41. שער עליון
42. שער הדליקה
43. שער בכורות
44. שער המים
45. שער יכניה-ניצוץ (אפשר ששם אחד יוחד לשער העזרה והשני לשער החיל). בבבלי, תמיד כו ע"א, נאמר שפתחו לחול, כלומר מחוץ לחיל
46. שער קרבן. דרכו הובאו קורבנות היחיד?
47. שער נשים. כאן נכנסו האורגות למקדש
48. שער השיר או שער המוקד. דרכו נכנסו הלוויים
49. פשפש לשכת בית המוקד
לשכות
51. לשכת העץ
52. לשכת הגוּלה
53. לשכת גזית (בית הדין ליוחסין, ואולי גם הסנהדרין בהרכב קטן)
54. לשכת כוהן גדול, קומה שנייה מעל שתי הלשכות האחרונות
58-55. לשכת בית הניצוץ המתחלקת ללשכת הניצוץ (56-55) וללשכת הקרבן (58-57) וכוללת יחידות משנה. הלשכה כוללת אכסדרה (מידות פ"א מ"ה) וקומה שנייה
55. לשכת בית אבטינס (אולי בקומה שנייה, או שהקומה השנייה הייתה מעליה)
56. לשכת מלח (אולי גם לשכת הכלים)
57. לשכת הקרבן הכוללת יחידות משנה: לשכת פרווה, ולשכת טלאים לפי דעה אחת במשנה (או ששתיהן היינו הך)
58. לשכת טלאים?
59. לשכת מדיחים. על גגה מקווה, משם גשרון לבית הפרווה על החצר המוקפת אכסדרה
60. לשכת הפרוכת (תמיד פ"א מ"א) – מקום עבודת אורגות פרוכת ובגדים
61. לשכת בית המוקד. פתוחה לחול ולקודש (לחלוקה הפנימית ראו להלן)
62. לשכת פנחס המלביש
63. לשכת עושי חביתין
חלוקה פנימית של בית המוקד
58. לשכת טלאים?
59. לשכת מדיחים. על גגה מקווה, משם גשרון לבית הפרווה על החצר המוקפת אכסדרה
60. לשכת הפרוכת (תמיד פ"א מ"א) – מקום עבודת אורגות פרוכת ובגדים
61. בית המוקד. פתוחה לחול ולקודש (לחלוקה הפנימית ראו להלן)
62. לשכת פנחס המלביש
63. עושי חביתין
71. בית הטבילה
72. גניזת אבנים
73. אפיית לחם הפנים
74. כניסה למחילה
75. המחילה ההולכת לבירה
חלוקה פנימית של בית המוקד
- 58. לשכת טלאים (יש מחלוקת על מיקומה – בתוך לשכת המוקד או מחוצה לה)
- 71. בית הטבילה
- 72. גניזת אבנים
- 73. אפיית לחם הפנים
- 74. כניסה למחילה
- 75. המחילה ההולכת לבירה
76. אפיית לחם הפנים (מיקום משוער, פתוחה רק לקודש)
77. לשכת כלים? (מיקום משוער, פתוחה רק לקודש)
מועלים בהן – אמנם השחיטה נעשתה שלא כהוגן (בדרום ולא בצפון), אבל הם עדיין קדושים, ומי שמשתמש בהם הרי הוא מועל. שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון – שם נעשית קבלת הדם (משנה, זבחים פ"ה מ"א), כלומר חלק מהעבודה נעשה כהלכה. בצפון וקיבל דמן בדרום – השחיטה הייתה כראוי, אך הקבלה שלא כראוי. שחט ביום וזרק בלילה – גם את השחיטה וגם את הזריקה יש לעשות רק ביום, כלומר חלק מהעבודה לא נעשה כשורה. בלילה וזרק ביום – שחיטה שלא כהוגן וקבלה כהוגן, או ששחטן חוץ לזמנן – ששחט תמיד של חג במועד אחר, וחוץ למקומן – בדרום במקום בצפון, מועלין בהן – המשתמש בהם (אוכלם) הוא מועל.
ברור לעין שהמשפט הראשון לא יצא מתחת ידו של מי שכתב את המשפט השני. הרי הרישא פותחת במי ששחט שלא במקום הנכון, והסיפא חוזרת על כך. הרישא מדברת על מי שעשה את כל העבודה שלא כהלכה, ומתמקדת בשחיטה בלבד, והסיפא עוסקת גם בקבלה, ובשחיטה שאינה כשרה רק באופן חלקי. יש להניח אפוא שמשנתנו מורכבת משני מקורות שתוכנם אחד, אך סגנונם שונה.
כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת התר לכהנים – שלכוהנים מותר היה לאכלה בהיתר, אין מועלין בה – הנהנה לא מעל, שכן אם הוא כוהן נהג כראוי ואם איננו כוהן הרי הוא בבחינת זר שאכל בקודש אבל אינו מועל. וכל שלא היה לה שעת התר לכהנים – שטרם הסתיימה מלאכת הקודש וטרם הותרה לאכילה, מועלין בה – הנהנה מעל, ואי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה – עבר זמן האכילה והיא בבחינת נותר, אבל בזמנה היא ראויה לאכילה. ושניטמאת – לאחר השחיטה נטמאה, אבל היה זמן שמותר היה לאכלה. ושיצאת – מחוץ לעזרה או מחוץ לחומת ירושלים, כל קרבן לפי ההלכות הקשורות בו. ואי זו היא שלא היה לה שעת התר לכהנים שנישחטה חוץ לזמנה – או, חוץ למקומה – ואזי נפסלה לאכילה, שקיבלו פסולין – כוהן פסול או ישראל קיבלו את הדם, וזרקו את דמה – או שפסול כזה זרק את הדם.
הכלל נראה יסודי וחשוב, עם זאת אין הוא נזכר בספרות התנאית אלא בהקשר שלנו. הוא גם אינו מסביר את הרישא אלא עומד בפני עצמו. הביטוי מופיע גם בבבלי, אבל התלמוד הבבלי רק מצטט את משנתנו (מנחות קב ע"א). במשניות אחרות המינוח הוא "שעת כושר (הכושר)". לעומת זאת במדרשי ההלכה מופיע גם הביטוי "שעת היתר". בכל המקרים אין הצירוף "שעת היתר לכוהנים" או "שעת כושר לכוהנים", אך נתון זה נראה בעינינו משני. ייתכן שלשון משנתנו היא לשון העריכה של עורכי מדרשי התנאים, ומכל מקום מבחינת עריכת המשנה זו עריכה שונה, או מקור שונה מיתר המשניות. במבוא עמדנו על משמעותה של עדות זו.
במשנה מובאות שתי הלכות. האחת היא פרט והאחרת כלל מנוסח ברמה מתוחכמת בהרבה. הכלל מיוחס לרבי יהושע, והפרט אנונימי. קשה להניח ששניהם יצאו מידי חכם אחד, שהרי לאחר הכלל אין צורך בפרט. מה עוד שאחר הכלל במשנה מצוי פרט מדגים שהוא רחב בהרבה מהפרט הנקודתי שברישא. בתוספתא גם הכלל וגם הפרט מיוחסים לרבי יהושע (פ"א ה"א-ה"ב, עמ' 557). אם כן דבריו של רבי יהושע נמסרו על ידי תלמידים שונים, חלק מסרו אותם ככלל וחלקם כמקרה פרטי. קשה לדעת האם רבי יהושע הוציא מפיו את שני המשפטים, או שאחד מהם עבר עריכה/התאמה על ידי תלמידיו. התלמידים מסרו את לשון רבם, "שאדם חייב לומר בלשון רבו" (משנה, עדיות פ"א מ"ג ועוד הרבה).