ואילה"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר"ע ברישא, והרי לא קיי"ל כר"ע מחביריו [כעירובין מ"ו ב]. וכן הרמב"ם [פ"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ"ל דשאני הכא, דהרי בל"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי"ל כר"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש"ס די"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ"פ מלבוש מציעא' א"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש"מ כרבנן. אע"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ"ע. אמנם עי' תוס' [די"ח א ד"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר"ע ורבנן. ודוק:
ונ"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט"ו ב], דאע"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט"ו א] וה"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ"ט רע"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל"ב ב]. ואע"ג דעכ"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב"ם רפ"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב"ם פ"א ה"ז ממעילה]. עכ"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב"ם [פ"ו ה"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר:
אב"י אמנם ק"ל גם בתמימ' הול"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ"ג מ"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר"ב ורתוי"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א"כ ה"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב"ד שליט"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה:
אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ"ד א]. ונ"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמחת בית השואבה [כסוכה דנ"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ"א א ד"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג"כ קושית רמל"מ [פ"ה ממעילה הי"ד]. שהקשה הרי קיי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ"ו), וה"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ"ל בש"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל"ז יש לתרץ קו' רמל"מ הנ"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ"ו א]. משא"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה"ג. מדהו"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א"כ מכ"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ"ע: