משנה נדרים — פרק א׳

אכָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

בהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֵף, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

גהָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כְּאִמְּרָא, כַּדִּירִין, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלָיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

דהָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כְּקָרְבָּן, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ, אָסוּר:

משנה נדרים א׳, א׳

משנה~ג'תתק״"ס (~200)תנאים

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

ראשונים2 מחברים

רמב"םד'תתצ״"ח–ד'תתקס״"ד (1138–1204)ראשונים

כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים [כחרמים] ושבועות כו': כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כו': מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך אינם כנויי נדרים אבל הם חלקים ממיני הנדרים והם נקראים בלשונינו ידות ר"ל חלקים ושיעור זאת המשנה כך כל ידות נדרים וכל כנויי נדרים כנדרים ויבאר ידות נדרים והם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויתבאר אחר כך כנויי נדרים כשיבאר כנויי חרמים וכנויי שבועות וכינויי נזירות. ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינם מחלקי הנדרים אבל הוא מותנה עם חלקי הנדרים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול לו או לטעום לו אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד אינו אסור עליו לאכול אצלו לפי שמשמעותו שלא ידבר עמו וכמו כן מופרש אני ממך משמעותי שלא ישא ויתן עמו ומשמעות מרוחק אני ממך שלא ישב עמו בד' אמות קרקע ולכך לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו מאלה הדברים עד שיאמר שאיני אוכל. וענין אמרו חוכך בזה להחמיר שהוא היה קרוב לאסור אבל לא היה פוסק לגמרי. ומי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך לרבי עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שהוא אינו פוסק לגמרי לאסור אבל הוא קרוב לו: ונדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ומפרש ואומר מה שהוא ממשמעותם הריני נזיר הרי עלי קרבן ושבועה וכשיאמר בזה הלשון מיד יתחייב באלו העניינים כולם אם עבר ואכל ר"ל יביא קרבן והוא עולה ויהיה נזיר לא פחות משלשים יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת בטוי כמו שיתבאר במסכת שבועות: כנדרי כשרים לא אמר כלום. לפי שהחסידים אינם מחייבים עצמן בנדר מפני שלא יכינו עצמם לעבירה והוא מה שאמר הכתוב לא תאחר לשלמו וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כך כנדבות כשרים ה"ז קרבן. והריני נזיר עלי שאיני אוכל לך. והחסידים גם כן אינם מתנדבין בקרבן ואפי' נדבה מפני שלא יתאחרו ויעברו על מה שנאמר לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאין הקרבן והוא חולין עד העזרה ושם יתנדב בו כל מה שירצה. והלכה כרבי עקיבא:

ר' עובדיה מברטנורא5 פירושיםה'ר״"ה–ה'רע״"ה (1445–1515)ראשונים

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן דְּרֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, כָּל יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים. אֵלּוּ הֵן יְדוֹת נְדָרִים, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ וְכוּ'. אֵלּוּ הֵן כִּנּוּיֵי נְדָרִים, קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס וְכוּ'. יְדוֹת נְדָרִים, כְּמוֹ בֵּית יָד שֶׁל כְּלִי שֶׁאוֹחֲזִין אוֹתוֹ בּוֹ, כָּךְ יְדוֹת נְדָרִים שֶׁבָּהֶם הַנְּדָרִים נֶאֱחָזִים. כִּנּוּיֵי נְדָרִים, כְּמוֹ הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ [בָּבָא מְצִיעָא נח:] שֶׁאֵינוֹ עִקָּרוֹ שֶׁל שֵׁם:

מֻדָּרְנִי מִמְּךָ. אִם אָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ, מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, אוֹ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, אוֹ מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, הוּא יְדוֹת נְדָרִים וְאָסוּר לֶאֱכֹל וְלִטְעֹם עִמּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, אֵין בְּמַשְׁמָעוּת דְּבָרָיו אֶלָּא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. וּמֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. וּמְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. וְאֵינוֹ אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרֵשׁ וְאָמַר עִם כָּל אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ:

רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ וְכוּ'. כְּלוֹמַר מְחַכֵּךְ שְׂפָתָיו זוֹ בָזוֹ וְלֹא רָצָה לֶאֱסֹר בְּפֵרוּשׁ, אֲבָל הָיָה נִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה אוֹסֵר:

כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, שֶׁנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן [וּ]שְׁבוּעָה, אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ, וְעָבַר וַאֲכָלָהּ, חַיָּב לִהְיוֹת נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה וְחַיָּב מַלְקוֹת כְּעוֹבֵר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁהֲרֵי הִזְכִּיר בְּנִדְרוֹ נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה. וּמַה שֶּׁאָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, לְפִי שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם שֶׁנּוֹדְרִים וְנִשְׁבָּעִים, לֹא הַכְּשֵׁרִים, שֶׁהַכְּשֵׁרִים יְרֵאִים שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל בַּל תְּאַחֵר וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיהֶם, וּלְפִיכָךְ כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא אָמַר כְּלוּם:

כְּנִדְבוֹתָם נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. אִם אָמַר כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵינִי נָזִיר וַהֲרֵי זֶה קָרְבָּן אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ, וַאֲכָלָהּ, חַיָּב בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן, שֶׁהַכְּשֵׁרִים פְּעָמִים נוֹדְרִים בְּנָזִיר לְאַפְרוֹשֵׁי מֵאִסּוּר. וּמִתְנַדְּבִים בְּקָרְבָּן שֶׁמְּבִיאִים קָרְבָּנָם לְפֶתַח הָעֲזָרָה וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בָהּ לִידֵי מִכְשׁוֹל. וּנְדָבָה הִיא כְּשֶׁיֹּאמַר הֲרֵי זוֹ. וְנֶדֶר, הֲרֵי עָלַי. לְפִיכָךְ הַכְּשֵׁרִים מִתְנַדְּבִים אֲבָל אֵינָם נוֹדְרִים, כִּי הֵיכִי דְלָא לֵיתוּ לִידֵי תַקָּלָה:

אחרונים10 מחברים

עיקר תוספות יום טוב11 פירושיםה'של״"ט–ה'תי״"ד (1579–1654)אחרונים

כל כנויי נדרים. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן דמתניתין חסורי מחסרא וה"ק כל ידות כו' כל כנויי כו' ובריש נזיר מפרש הר"ב דח"מ והכי קתני כל כנויי כו' כל ידות כו' וזה עיקר. דאמר הכא בגמרא למ"ד כנויים לשון נכרים הוא [וכן פירש הר"ב במשנה דלקמן] דמתניתין פתח בכנויין שהן דאורייתא דמסתמא כיוונה התורה לכל לשון בני אדם. וידות לא אתיא אלא מדרשא ועוד סברת הגמרא דאע"ג דח"מ לא מחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען ומשום הכי נמי פריך בגמרא דכי היכי דפתח בכנויין לפתח נמי בפירושא דכנויין ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח וזמנין בההוא דסליק וכמ"ש בריש מסכת שבת ולא מסיק בתר הכי דה"ק כל ידות כו' כל כנויי וכו' אלא למ"ד כנויין לשון שבדו חכמים מלבן הילכך פירושו דבנזיר הוא עיקר. ודידות נדרים כנדרים נפקא לן מהיקשא דנזירות א"נ מלנדור נדר א"נ מן כל היוצא מפיו יעשה כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב ידות נדרים כמו בית יד כו' וז"ל הרא"ש כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בה הכלי אוחז כולו עמו. וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לדור ומחשביה ליה כאילו גמר דבריו. ואע"ג דגמר בלבו לדור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ"ג דשבועות דף [כ"ו ע"ב] אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:

וחרמים כחרמים וכו'. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן (שם) [כל נדר וכל שבועת איסר א"נ כי ידור נדר לה' או השבע שבועה] תני להו לשבועות נמי הכא [מה שאין כן בריש מסכת נזיר] ואיידי תנא נמי לאינך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי שעושה הככר עליו הקדש [ואף ע"ג דכתיב כי ידור דמשמע ליה דר"ל אגברא מ"מ כתיב כי ידור נדר דר"ל דמתפיס בנדור. תוספות] וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה [דגלי קרא (ויקרא כ"ז) ואשר יחרם מכל אשר לו משמע דהחפץ יהיה חרם. תוספות] תני להו גבי הדדי לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מחפצא [ואע"ג דגבי שבועה כתיב (במדבר ל׳:ג׳) או השבע שבועה [לאסור איסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עליה]. מ"מ גלי קרא(ויקרא י"ט) לא תשבעו דמזהר אגברא. תוספות]:

מודרני ממך כו'. כתב הר"ב שאומר מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' וטעמא בגמרא משום דעל כרחין משנתינו סברה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. מדתני שאיני אוכל לך [ואי אמרת דמודרני מלתא באנפי נפשה ושאיני אוכל נמי מלתא באנפי נפשה] ליתני שאיני אוכל גרידא [וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר ועיין בפירוש הר"ב מ"ב פ"ב] אלא מדתני לך ש"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. הרא"ש [ועמ"ש לקמן בשם הר"ן] הלכך כי אמר נמי מודרני ולא אמר שאיני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא משתעינא בהדך. ואם תאמר כיון דלא מתסר עד דאמר מודרני ממך שאיני אוכל לך אמאי איקרי יד. כבר כתב הר"ן דטעמא משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. א"נ דלא אמר אסור בהדיא:

שאיני אוכל. ולא דמי לשאיני ישן שאיני מדבר כו' דריש פרק דלקמן דתנן דמותר [מדאורייתא] דהוי דבר שאין בו ממש. דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה. אבל הכא מ"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל. תוספות. וכ"כ ג"כ פ"ה דכתובות דף נ"ט והביאו ברייתא דתניא קונם שלא אתן תבן לבקרך אינו יכול להפר. והרא"ש כתב שאני אוכל לך כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו ע"כ כלומר דהאי לישנא דשבועה היא דמיסר נפשיה אחפצא ועיין בריש פ"ב. וזה לפי דרכו שהוא מפרש דמתניתין קשיתיה דאפילו בדלא אמר קונם כלל אלא ממה שמסרהב ידעינן דלאסור מכוין וכמו שתראה מלשונו שכתבתי לעיל. אבל הר"ן מפרש דלמאי דאמרינן מתניתין קשיתיה [כלומר אי הוה [אמר] מודרני בלחוד] שצריך שיאמר קונם ולפי שאמר קונם ואמר שאיני. שהוא לשון שבועה הוה ליה נדר ולא נדר גמור והוי יד לנדר ועיין סוף פרק ג':

לך. פירוש משלך. ועיין בפרק ג' משנה י"א [*ומצינו לרש"י שפירש בפירוש החומש בפרשת וישלח על למי אתה. של מי אתה]:

מנודה אני לך. לשון הרמב"ם מי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך [וכו'] אבל התוספות כתבו דהכא א"צ לסיים שאיני אוכל דאין לספקו בהרחקת ד"א דא"ל בלשון נדוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נדר לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ארבע אמות ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד"א. א"כ ודאי לשון נדר הוא לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו:

להחמיר. כ' הראב"ד [פ"א מה"נ] פירש לאכול בד' אמותיו. נראה מדבריו דלענין לאכול בד' אמותיו החמיר ר"ע ולא לענין לאכול משלו. ואין פירוש זה מוכרח במשנה. דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייה דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שאיני אוכל לך דאתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב"ם בפשטן. ומדברי הטור נראה שמפרש בדעת הרמב"ם כפירש הראב"ד ז"ל. ב"י סימן ר"ו:

כנדרי רשעים. הך בבא נמי פירושא דידות הוא. ר"ן:

כנדרי רשעים נדר בנזיר כו'. לשון הר"ב אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו כו' וכן פירש לקמן בנדבות אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכן פירש הרמב"ם ולפי זה רישא פשיטא ועיקרה משום סיפא דכנדרי כשרים וכו' אבל בגמרא מפרשינן באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו כלומר אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר"ן ולא איצטריך אלא משום סיפא דכשרים דלא מהני משום דבאומר כנדרי*) [כשרים] בטל ליה אבל כשאומר הריני אפילו אם לא אמר כנדרי רשעים מהני כדתנן בריש נזיר באומר אהא ע"כ. וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן. וכתב הר"ן דמסתברא [דוקא] כשהיתה בהמה מונחת לפניו. והכ"מ בפי"ד מהלכות מעשה קרבנות כתב דמדברי רמב"ם נראה דבעלי אינו מצריך ואינו מוכרח. גם בהלכות נדרים כתב שדברי הרמב"ם סתומים. וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו משמע שלא אוכל ופירש הר"ן והיה ככר מונח לפניו גם בזה כתב ב"י סימן רל"ז שאין נראה כן מדברי הרמב"ם. ע"כ. וקמ"ל דאע"ג דלא מפיק שבועה מפומיה אפילו הכי הואיל ואמר כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דרכן של רשעים הוא דאגב רתחייהו נודרים בנזיר בקרבן ובשבועה והא דלא אמר אלא כנדרי ואמרנו שבכלל זה אית ביה שבועה. הכי איתא בגמרא דר"פ בתרא דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים וכמו שכתוב שם בפי' הר"ב. ותימה להרמב"ם והר"ב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפירוש הגמרא. ועוד דלדידהו כולה רישא לא אשמעינן ולא מידי. והרמב"ם בחבורו פרק א' מהלכות נדרים כתב האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל. חייב בכולן כו' אמר כנדרי רשעים הריני וכו' כנדרי רשעים עלי כו' כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וכו'. וכתב הכ"מ מ"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר כו' כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אח"כ ע"כ. נראה מדבריו שרוצה לומר שזו הצעה היא אבל אינו עניין בפני עצמו להורות שאם אמר כן מה דינו שזה הענין לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא אבל אח"כ מפרש והולך באיזו לשון הוא אומר דהיינו הריני. עלי. והימנו. וזו אינו אלא הצעה והקדמה דמה בין רשעים לכשרים ואמר שרשעים מנדריהם נזיר כו' אבל בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות לא כתב הרמב"ם אלא בבא ראשונה האומר עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן וכו' והביא שם הכ"מ לישנא דגמרא ולשון הרמב"ם מהלכות נדרים וסיים בהו וז"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללין שני חלקים האחד שאומר מנדריהם נזיר כו' השני הוא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. עכ"ל:

כנררי כשרים. כתב הר"ב שהכשרים יראים שלא לעבור בבל תאחר. פירש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק הר"ב וכיון שכן אפילו כשהוא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה בבל תאחר. תוספות בד"ה כהלל הזקן. ומ"ש הר"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמו לקיים המצוה או שלא לעבור על לא תעשה שרי ליה למנדר ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות. בפסקי הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות נדרים. ועיין מ"ש במ"ג פרק דלקמן:

וכנדבותם נדר בנזיר. מקשים בגמרא אדקתני נדר והא אמרת דאינן נודרין ומשני תני נדב בנזיר ובקרבן. ומ"ש הר"ב שהכשרים פעמים נודרים בנזיר בדוקא נקט לפי שלא שייך בנזירות אלא נדר. ופירש הר"ן דנדר פירוש דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירש מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה הוא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזהו פירושו של נדר ונדבה אף בנזיר אע"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד [והיינו בלשון נדר] מי שהכוונה שלו רצוייה יותר קרוי נזירתו נדבה ומי שאינו רצויה כל כך קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלמה ורצוייה ואין בנזירתם שום נדנוד עבירה קרוי נזירתם נדבה ע"כ. וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות נזירות האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה ה"ז רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח ועל זה נאמר (במדבר ז') נזר אלקיו על ראשו וכו':

מלאכת שלמה10 פירושים

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים [וכו' עי' בתוי"ט] ועיין במה שכתבתי לקמן רפ"ט דמסכת נזיר:

כל כנויי וכו'. ביד פ"א דהל' נדרים סימן י"ו כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו ושם כתוב במקום קונס בסמך קונ"ז בזי"ן. וביד בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"א: וכתב הר"ן ז"ל נדר הוא באחד משני עניינים אם נדרי הקדש שהיא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים וענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חברו עליו ואין איסורו שוה לכל ומסכת זו היא בענין נדרי איסור וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור והך דהכא היינו נמי כנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהך מסכתא אלא בסדר קדשים ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים עיקר הנדר וכנויו וידות עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור עכ"ל ז"ל וכתוב בתוספת יום טוב ודוקא שיאסור או יתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום וכן מצאתי בתשובת מהר"מ אלשקר סימן ע"ח בשם הרמב"ם ז"ל אלא שהעתיקה הרב ז"ל מלשון ערב ללשון הקדש ובסופה כתוב שאם היה הנודר ע"ה פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים ע"כ. ובגמרא פריך מ"ש גבי נזיר דלא קתני רק כל כנויי נזירות ולא קתני לחרמין נדרים ושבועות ומ"ש הכא דקתני לכולהו ומשני משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרי וכיון דתני תרי תני לכולהו ומשום דנדרים וחרמין מידי דמיתסר חפצא עליה אסמכינהו אהדדי והדר תני שבועה דקאסר נפשיה מן ההוא חפצא וכתב הרא"ש ז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו שלא אמר יין זה עלי אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ:

שבועות כשבועות. ביד פ' שני דהל' שבועות סימן ה'. ובטור י"ד סי' רל"ז:

ונזירות כנזירות. תימא אמאי לא תנא איסורין כאיסורין והקדשות כהקדשות וי"ל דלמ"ד לשון גויים לא נמצא להם לשון גויים אלא בהני דתנא ולמ"ד לשון שבדו חכמים צריך לומר דלהכי לא תנא דלא כתיב ערך לה' איסור לה' הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' קרבן לה' תוס' ז"ל. בפירש רע"ב ז"ל בגמרא מוקמינן דרישא דמתני' חסורא מחסרא והכי קתני כל ידות וכו'. אמר המלקט והכא לא מצינן למימר דתנא תנא ברישא כל כנויים ובתריה כל ידות ומפ' ברישא במאי דסליק מיניה דהואיל ומתרצינן בגמרא באיבעית אימא דאיידי דידות אתיין מדרשא מפרש להו ברישא א"כ ליפתח בהו נמי ומסיק פתח בהו נמי ואע"ג דאין דרך התנא לחסר בראש דבריו רק באמצען או בסופן הכא חסר ג"כ בראש דבריו אבל בשאר מקומות לפעמים מפ' תנא במאי דפתח ביה וזימנין במאי דסליק מיניה וברפ"ק דנזיר מפרש דאיסור התלוי באדם עצמו כגון הדלקה והטמנה ובמה אשה יוצאה מפרש איסורא ברישא אבל גבי בהמה יוצאה דאיסורה דבהמה הוא אבל הוא אינו חייב בדבר שאינו ראוי לו הלכך קלישא איסורא ומפרש התירא ברישא וגבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא וגבי נזיר אע"ג דבין כנויין ובין ידות תרוייהי איסורא דנפשיה נינהו מפרש ידות ברישא איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא ומ"מ כי מתחיל מתחיל בכנויים שהם עיקר לשון נזיר ע"כ. והאי חסרון דבראש דברי תנא דידן היינו דוקא למאן דסבר דכנויין לשון שתקנו חכמים לידור בלשון הזה כדי שלא ירגילו להזכיר לשון קרבן אבל למאן דסבר דכנויים לשון גויים הן לא צריכנן לחסורי ראש דבריו אלא אמרינן דפתח בכנויים ברישא דהוי דאורייתא שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים ומ"מ מפרש ידות ברישא משום דאתיין ליה מדרשא דקרא דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר להזיר קרא יתירה עשה ידות נזירות כנזירות ומהקישא דקרא שמעינן דידות נדרים נמי כנדרים ובגמרא מפרש לנדור למה לי כיון דאית לן הקישא וע"ש בפירוש הר"ן ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דלמ"ד דכנויים לשון גויים קראום בלשון משנה כנויים אע"פ שהן עיקר הלשון בלשון גויים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונית כנוי לו ע"כ. ירושלמי כתיב איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים או השבע מה ת"ל שבועה אלא מכאן שכנויי שבועות כשבועית אך כל חרם מה ת"ל יחרים אלא מכאן שכנויי חרמין כחרמין נדר נזיר מת"ל להזיר אלא מכאן שכנויי נזירות כנזירות עד כדין כר' עקיבא דאמר לשונות רבויין הן כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דברה כדרכה הלך הלכת נכסוף נכספת גונב גונבתי מנלן איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה ומנין שכנויי חרמין כחרמין נדר נדר [הגה"ה איני יודע היכן כתוב נדר גבי חרמין ושמא הוא נדר דכתיב בריש פרשת ערכין אע"ג דקרא דאך כל חרם כתיב אחר כך בפרשה אחרת]. מה נדר שנאמר להלן כנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי חרמין כחרמין ומנין שכנויי נזירות כנזירות נדר נדר מה נדר שנאמר להלן כנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי נזירות כנזירות מה מקיים ר' עקיבא ככל היוצא מפיו יעשה מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו ולית ליה לר' ישמעאל כן כולה מן תמן אית ליה מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועות כשבועות ואית ליה נמי מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותי ולית ליה לרי עקיבא כן אית ליה כולה מתמן אית ליה מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כינויי ערכין וכנויי תמורות והקדשות ואילו תנינן מה הוינן מיתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמרצה תמוקה הגדר הגזר הגרם ניחא כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית ברם כמ"ד סתם חרמין לכהנים ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואילו תנינן מה הוינן מיתני תרופה תרוצה תרוקה ע"כ. ובגמרא נמי גרסינן במערבא אמרי אית הנא דמפיק ליה מן כפל היוצא מפיו יעשה:

האומר לחברו מודרני ממך וכו'. תוס' פ"ק דקדושין דף ה'. ובגמרא אמרינן דשמואל מוקי מתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ופרכינן ואמאי דחוק שמואל לאוקמה למתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ומשני אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא"ש ז"ל אהא דאמרינן מודר אני ממך דלא מישתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הלכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח לזה יותר מלזה והוי לתרוייהו ידים שאין מוכיחות ודייק רבא להא דשמואל ממתני' הלכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני נראה דלא הוי יד דמודרני ממך הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא וכן פסק הר"ן כשמואל וכרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ אלא שפסק שהאומר לחברו מודרני ממך נאסר מיהא שלא ידבר עמו מופרשני ממך נאסר מיהא שלא ישא ויתן עמו מרוחקני ממך שלא יעמוד בד' אמותיו. וכתב הר"ן ז"ל אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם פי' ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע"ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש"ה תנא במתני' לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא כלל דהוייא להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים ע"כ:

שאני אוכל וכו'. גרסי' ול"ג שאיני ביו"ד שאין לנדר מקום לחול עליו הרא"ש ז"ל ועיין בתוס' ז"ל וכן מצאתי בשם הרשב"א ז"ל דל"ג במתני' שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דה"ל כמ"ד יאסר פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך עכ"ל ז"ל. וכתב בית יוסף בשם הר"ן ז"ל ביורה דעה סימן ר"ו ואית דגרסי שאיני ביו"ד ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון נראה שהוא גורס שאיני ביו"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך ע"כ. ובספר הלבוש שם ביורה דעה סימן ר"ו סעיף א' משמע שלענין פסק הלכה הכל שוה שאני או שאיני שכן כתב שם ולא סיים דבריו שאיני אוכל או שאני אוכל לך וכו' גם שם בסעיף ג' כתב ואם לא סיים דבריו בשאיני או בשאני אוכל לך וכו'. ועיין בפי' הר"ן ז"ל במכלתין דף ד' ע"ב. ומצאתי כתוב בשם ה"ר נתן בר יוסף בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו הרמב"ן ז"ל שני אוכל לך משלך כל לך ולי שבמסכתא זו פי' משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים והרבה כיוצא בזה במכלתין דהאי תנא תנא ירושלמאה דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבעלת האלף ע"כ:

ר' עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו א"נ מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר הר"ן ז"ל ומצאתי בכתיבת יד דיש מפרשים חוכך להחמיר מחכה בזה להחמיר ומשמע מלשון אם יתמהמה חכה לו ע"כ. והוא רחוק. ובגמרא אמר אביי מודה ר' עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דא"כ ניתני ר' עקיבא מחמיר. ובירושלמי מנודה אני לך וכו' לוסר את כל נכסיו כמה דאת אמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דהאי ירוש' לא שייך כלל בהדי גמרא דילן וז"ל גמרא דילן אמר רב פפא בנדינא ממך דכ"ע ל"פ דאסור משמיתנא מינך לכ"ע שרי כי פליגי במנודה אני לך דר' עקיבא סבר לישנא דנדוייא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ע"כ. וכתוב בבית יוסף י"ד סימן ר"ו דנראה מדברי הראב"ד ז"ל ורבינו יעקב בעל הטור ז"ל שהרמב"ם ז"ל מפ' דר' עקיבא שהיה חוכך בה להחמיר היינו לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פי' זה מוכרח במשנה דאדרבא איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייא דומיא דמודרני מיפרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפשטן ע"כ. שאני אוכל לך פי' זהו סוף הנדר אם אמר מודר אני ממך שאיני אוכל לך או שאמר מודר אני ממך שאיני טועם לך וכן אם אמר מופרשני ממך וכו' ה"ר יהוסף ז"ל. עוד כתב כנדרי רשעים פי' האומר הרי עלי דבר זה כנדרי רשעים כלומר כנדר שהרשעים רגילין לומר ולידור יהא זה אסור עלי מה רצה בזה ומה היה נדרו וקאמר שהאומר כן נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כי כן הרשעים רגילין לידור שהם מזכירין כל אלה הלשונות שאפשר להזכיר. אבל האומר כנדרי כשרים לא אמר כלום כי הכשרים רגילין לידור בלשון שאין בו ממש נדר שאינו כלום אבל האומר כנדבות הכשרים בודאי הוי נדר כי רגילים הם להתנדב עד כאן לשונו ז"ל:

כנדרי רשעים וכו'. ביד סוף הלכות נזירות. ואיתה פרק ד' נדרים (נדרים דף כ"ב) ובפ' ואלו נדרים (נדרים דף פ'.) וכתב הר"ן ז"ל הך מתני' נמי פירושא דידות היא ומפרשי' בגמרא דה"ק דאם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו ומסתבר נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו ע"כ:

נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. ירושלמי שמואל אמר לצדדין היא מתני' או בנזיר או בקרבן או בשבועה ר' זעירא אמר נזר בשלשתן א"ר אבין מאן דבעי מיפתר הדא דר' זעירא כיני היה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) ובא אחר ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן. ובא אחר ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה ובא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי לא עליו קרבן נמצא זה נודר בנזיר ובקרבן ובשבועה ע"כ. וכן הוא פסק ההלכה בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות דנתחייב בשלשתן:

כנדרי כשרים לא אמר כלום. בגמרא בעי מתני' דשאני ליה בין נדר לנדבה לא ר' מאיר דאמר טוב מכולן שאינו נודר כל עיקר ולא ר' יהודה דלא מפליג בין נדר לנדבה דאפילו בנדר שפיר דמי ומשני אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר וְתֵנִי במתני' כנדביתם נדר בנזיר ובקרבן. ומהדר נמי בתר הכי לאוקומה כר' יהודה. וכתב הרא"ש ז"ל כנדבותם נדר וכו' אבל שבועה לא דלענין שבועה לא שייך לומר הלכך כשרין אין נשבעין כלל ואע"ג דאמרינן נשבעין לקיים את המצוה ההיא לאו שבועה היא אלא לזרוזי בעלמא ע"כ. ובטור יורה דעה סימן ר"ו. בפי' רעז"ל אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכו' כתב עליו הר"ס ז"ל קשה דאם אמר הריני נזיר והרי זה קרבן פשיטא שהוא נזיר וחייב קרבן אפילו שלא אמר כנדבת כשרים וצריך לומר דאם אמר כנדבת כשרים הריני והיה נזיר עובר לפניו או אמר כנדבת כשרים הרי זו והיתה בהמה לפניו ה"ז נזיר וחייב קרבן עיין בגמרא ע"כ:

הון עשיר

נדרים נדרים יש בו י"א פרקים, דפחות משנים אלו א"א שיהיה לנודרת ויהיה נדרה נדר (עי' נדה פ"ה מ"ו), ועוד ידוע הא דאיתא במאורות נתן אות נ' סי' ט' שהנדר מאיר מצח ז"א בעל שש קצוות בנוקבא בעלת הא אחרונה בין הכל י"א: וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות. גמרא (דף ב:) ולתני כנוי שבועות בתר נדרים, איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, ע"כ:

לחם שמים2 פירושים

בפתיחה דתי"ט אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר"מ עצמו סובר כך.

מנודה מרוחק כנדה.

הון עשיר

האומר לחבירו וכו'. כגון האומר לא קתני, לגלות דאין זה פירושא דכל כנויי, א"כ משנה זאת ומשנת האומר קונם מובנים מעצמם בלי שום חסרון, אלא שאין אנו יודעים במה מדברים אם בכנויים המפורשים במתניתין אם בדבר אחר דהיינו ידות כדי להוציא מהם דבר מתוך דבר, ולזה הוצרכה הש"ס להוסיף עליה פירוש, וכן בריש נזיר. ורמז לנו התנא בקצור לשונו המראה לכאורה דמה שהוא ידות הוא פירושא דכנויים, דנדר הנתפס על ידי יד דאתיא מדרשה, חמור כנדר הנתפס על ידי כנוי דהוא מדאורייתא:

לחם שמים

וכנדבותם עתי"ט וז"ל הרמב"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים.

עיקר תוספות יום טוב10 פירושים

(א) וַחֲרָמִים כוּ'. מִשּׁוּם דְּנֶדֶר וּשְׁבוּעָה גַּבֵּי הֲדָדֵי כָּתוּב כָּל נֶדֶר וְכָל שְׁבוּעַת כוּ', תָּנֵי לְהוּ לִשְׁבוּעוֹת נַמִּי הָכָא (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֵישׁ נָזִיר), וְאַיְדֵי תָנֵי נַמִּי לְאִידָךְ כֻּלְּהוּ. וּנְדָרִים דְּמִתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ דְּאוֹמֵר קוֹנָם כִּכָּר זֶה עָלַי, שֶׁעוֹשֶׂה הַכִּכָּר הֶקְדֵּשׁ עָלָיו, וְגַבֵּי חֳרָמִים נַמִּי אָסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי. מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁבוּעָה דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מֵחֶפְצָא כוּ'. תּוֹסָפוֹת:

(ב) וְטַעֲמָא בַּגְּמָרָא דְּיָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לֹא הָוֵי יָדַיִם כוּ'. וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן אַמַּאי אִקְּרֵי יָד, כָּתַב הָרַ"ן מִשּׁוּם דְּלֹא מַסִּיק דִּבּוּרֵיהּ לְמֵימַר כְּקָרְבָּן. אִי נַמִּי דְּלֹא אָמַר אָסוּר בְּהֶדְיָא. הָרַ"ן:

(ג) שֶׁאֵינִי אוֹכֵל. וְלֹא דָמִי לְשֶׁאֵינִי יָשֵׁן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר דְּרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְקַמָּן דִּתְנַן דְּמֻתָּר מִדְּאוֹרַיְתָא דַּהֲוֵי דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, דְּהָתָם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְּשֵׁנָה, אֲבָל הָכָא מִכָּל מָקוֹם בַּמַּאֲכָל שֶׁהוּא מַזְכִּיר יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְהוּא קוֹנָם הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ עִנְיָן זֶה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ד) לָךְ. פֵּרוּשׁ מִשֶּׁלְּךָ. כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י לְמִי אַתָּה שֶׁל מִי אַתָּה:

(ה) מְנֻדֶּה כוּ'. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם מִי שֶׁיֹּאמַר מְנֻדֶּה כוּ'‏ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ כוּ'. אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְהָכָא אֵין צָרִיךְ לְסַיֵּם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל, דְּאֵין לְסַפְּקוֹ בְּהַרְחָקַת אַרְבַּע אַמּוֹת, דְּאֵין לְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן נִדּוּי לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רָגִיל לְהַזְכִּיר נִדּוּי לְעַצְמוֹ כוּ', וְאִם כֵּן וַדַּאי לְשׁוֹן נֶדֶר הוּא לְשׁוֹן נָע וָנָד וּמְרֻחָק מֵהֲנָאָתוֹ:

(ו) לְהַחֲמִיר. פֵּרוּשׁ לֶאֱכֹל בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. הָרַאֲבַ"ד. מַשְׁמַע אֲבָל לֹא לְעִנְיַן לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ז) וְכֵן פֵּרֵשׁ לְקַמָּן בִּנְדָבוֹת אִם אָמַר כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵינִי נָזִיר וַהֲרֵי זֶה קָרְבָּן, וּלְפִי זֶה רֵישָׁא פְּשִׁיטָא וְעִקָּרָהּ מִשּׁוּם סֵיפָא דִכְשֵׁרִים. אֲבָל בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ בְּאוֹמֵר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי עָלַי וְהֵימֶנּוּ, כְּלוֹמַר אִם אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. וְכָתַב הָרַ"ן וְלֹא אִצְטְרִיךְ אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא כוּ', דִּכְשֶׁאוֹמֵר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים בִּטֵּל לֵיהּ, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר הֲרֵינִי, אֲפִלּוּ דְּלֹא אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים מַהֲנֵי כְדִתְנַן בְּרֵישׁ נָזִיר בְּאוֹמֵר אֱהֵא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

(ח) פֵּרוּשׁ שֶׁהַנֶּדֶר הוּא הֲרֵי עָלַי כִּדְמַסִּיק, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן אֲפִלּוּ כְשֶׁהִיא בְּפֶתַח הָעֲזָרָה אֵין נוֹדְרִין דְּהָא אִיכָּא חֲשָׁשָׁא שֶׁמָּא תָמוּת וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת וְאָתֵי לִידֵי תַּקָּלָה בְּבַל תְּאַחֵר. תּוֹסָפוֹת:

(ט) וְהָא דִכְתִיב נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (תְּהִלִּים קיט), הַהִיא לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא שֶׁכְּבָר הֵם מְחֻיָּבִים לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שָׁרֵי לֵיהּ לְמִנְדַר, וְעַל זֶה שָׁנוּ חֲכָמִים (אָבוֹת פ"ג מי"ג) נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת. הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ:

(י) נָדַר. בַּגְּמָרָא וְהָא אָמַרְתְּ אֵין נוֹדְרִין. תָּנֵי נָדַב. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב נוֹדְרִין בְּנָזִיר, בְּדַוְקָא נָקַט, לְפִי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בִּנְזִירוּת אֶלָּא נֶדֶר. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן דְּנֶדֶר פֵּרוּשׁוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא לְגַמְרֵי בְּנִדְבַת הַלֵּב. וּנְדָבָה מַה שֶּׁאָדָם נוֹדֵר יוֹתֵר בְּנִדְבַת נַפְשׁוֹ וְשֶׁמַּעֲשָׂיו יוֹתֵר רְצוּיִים. וּמִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן דְּנֶדֶר הוּא הֲרֵי עָלַי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַדֵּב לְגַמְרֵי כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִפְרִישׁוֹ עַכְשָׁיו, וּנְדָבָה הִיא בְּאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ, לְפִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב וְנִדְרוֹ יוֹתֵר רָצוּי. וּלְפִי זֶה בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֶּדֶר שֶׁל נְזִירוּת אֶלָּא בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה יוֹתֵר קָרוּי נְזִירוּתוֹ נְדָבָה וּמִי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה כָּל כָּךְ קָרוּי נֶדֶר, וְשֶׁל הַכְּשֵׁרִים נִקְרָא נְדָבָה כִּי אֵין בִּנְזִירוּתָם שׁוּם נִדְנוּד עֲבֵרָה:

תוספות רבי עקיבא איגר5 פירושים

[אות א] תוי"ט ד"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא"כ לפתח ג"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מא"ל (אף דמ"מ הוא דאורייתא מ"מ אין ידוע ופשוט כ"כ הר"ן). ומסקי' דלהך מ"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא"כ התוי"ט דכ' דלמ"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס"ל בוודאי כמו שכתב הרא"ש והר"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו"ש):

[אות ב] בא"ד ודידות נדרים כו' א"נ מלנדור נדר. ק"ק לי דל"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר"ן שם. וא"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:

[אות ג] תוי"ט ד"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ"ה צריך ג"כ לומר לך דבלא"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר"ן והרא"ש בפסקיו:

[אות ד] שם בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. ובתחלה הביא הר"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד"ה האומר הריני כזה):

[אות ה] בא"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר"ן לפרש דפירכת הש"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:

יכין

וחרמים וכנוי חרמים:

רש״ש4 פירושים

בתוי"ט בפתיחה ד"ה לשון הר"ן כו' דאילו חרמי בד"ה לא שייכי כו'. צ"ע דהא לקמן בגמרא אמרינן וכיון דתני תרתין תני לכולהו:

שם עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו כו'. אבל בפרק שבועות שתים בסוגיא דמתפיס בשבועה כתב דבאינו מתפיס אינו אסור אלא משום יד וכ"כ הב"ח בשמו בסי' ר"ד. והט"ז כ"ע דל"ד ונהפוך הוא. ומ"ש התוי"ט אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום ל"י טעם נכון לחלק בין זה למודרני ממך שאיני אוכל לך דלקמן דהוי יד וע"ש בתוי"ט:

בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים (הב') וכן אם אמר כנ"ר הימנו משמע שלא אוכל ותימה דבגמ' א"ר דאמר הימנו שלא אוכל מבואר דבעינן שיאמר בפירוש שלא אוכל [ע' תורע"ק אות ה'] ונראה למחוק תיבת משמע:

שם בתור"ע [אות ב] הקשה דל"ל הקישא נלפיה במה מצינו כו' ע"ש. ותמיהני דנעלם מכת"ר דהר"ן עמד בזה לקמן (דף ד ב) בד"ה תיתי במ"מ מנדרים ותירץ דרוצה לרבות אף למלקות ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה עוד דמאי מיבעיא ליה בצדקה הא איכא למילף במ"מ (ול"י מדוע שביק בעיא דפאה הקודמת) די"ל דע"כ לא מבע"ל אלא אי ילפינן לה מקרבנות מהיקשא ללקות על בל תאחר דידה (ע' ר"ן ד' ד ד"ה הואיל וכך) למ"ד דלוקין על לאו שאב"מ או דאינה רק מן במ"מ ואין לוקין על הב"ת דידה כיון דעיקרו אינו אלא מן במ"מ. ובין בדבר דבקדושין קאמר א"ד ואת חזאי כו' ולא תפסי בה קדושין. ובפאה וצדקה לא מסיים ולא הויא פאה וצדקה. כה"נ נכון לשיטת הר"ן אבל מהר"ן עצמו בד"ה ולענין הלכה מוכח דמפרש דלענין הדין גופי' מיבעיא ליה אם יש יד או לא. ואולי י"ל דע"כ לא ילפינן במ"מ אלא קדושין דדמיא לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש קדושין אבל פאה וצדקה לא מצי למילפינהו במ"מ:

משנה נדרים, א׳