לפי כתב-יד קופמן
חטאת העוף – חטאת העוף היא האפשרות של העני להביא קרבן חטאת, ובמיוחד זהו קרבנה הרגיל של אישה יולדת. נעשת למטן – למרגלות המזבח, וחטאת בהמה למעלה – על המזבח. מקום שחיטת הקרבנות נדון בהרחבה במסכת זבחים (פרקים ה-ו). שם נקבע ש"חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית" (משנה, זבחים פ"ו מ"ב), זאת בניגוד לכל חטאת אחרת ששחיטתה בצפון (שם פ"ה מ"ג). לפי ההמשך משמע שהיא נעשית למרגלות המזבח ("מלמטן"), וכן המשנה ממשיכה ואומרת: "ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטן ושלשה מלמעלן. מלמטן חטאת העוף – כמו שאמרה משנתנו – וההגשות ושירי הדם..." (שם פ"ו מ"ב). עם זאת המשנה מוסיפה: "בכל מקום היתה כשרה, אלא זה היה מקומה". בתורה נאמר "והביא אֹתם אל הכהן" (ויקרא ה ח); אותו פסוק נאמר גם על המנחה (ז יב) שבמשנת זבחים (פ"ו מ"א) נאמר שקמיצתה בכל מקום. אין כאן אפוא פרשנות לכתוב, אלא חידוש של תורה שבעל פה. לפי הניסוח לפנינו שתי הגדרות, האחת משפטית והאחרת משקפת מציאות, וקשה לפקפק בכך שהיא משקפת מסורת למעשה ואף פער בין המעשה לחקיקה המשפטית. עם זאת מצאנו מחלוקת בשאלה האם רוב הקרבנות נשחטו מצפון למזבח, או על המזבח בצפונו. לכאורה המשפט שחטאת העוף נמלקת למטה (על הקרקע מצפון למזבח) הוא רק לפי מאן דאמר שהשחיטה נעשית על המזבח (וזהו "חטאת בהמה למעלן"). בהמשך המשנה נסתייג מהצעה זו.
עולת העוף נעשת למעלן – זה אחד הדברים הנעשים על המזבח והמנויים במשנת זבחים שהבאנו לעיל (פ"ו מ"ב), וכן משמע מהתיאור המפורט יותר במשנת זבחים פ"ו מ"ה. עוד מוסיפה משנת זבחים: "...ועולת העוף כשהיא רבה במזרח" (פ"ו מ"ב) – עולת העוף נשחטת בפינה הדרומית-מזרחית, ככתוב שם במשנה ה. אבל כל זה לכתחילה, ואם נוצר לחץ של שחיטה מרובה מותר לשנות. זאת בניגוד למשנתנו (להלן). ועולת הבהמה – זהו קרבן "קודשי קודשים" שכולו לה'. למטה – שחיטתה הרגילה בצפון (זבחים פ"ו מ"א). אם שינה בזה ובזה פסל – משנת קִנִּים נוקטת עמדה משפטית נוקשה ואילו במשנת זבחים ראינו שבפועל מותר לשנות, ובשעות לחץ אף חכמים עצמם מורים על כך. משנת זבחים והמשנה בפרק הבא שם (פ"ז מ"א) קובעות שמקומה של חטאת העוף למעלה (על המזבח) ומשנת קִנִּים חולקת על כך, אבל לגבי חטאת בהמה משנת קִנִּים מצטרפת למשנת זבחים בניגוד למשנה ה שם (זבחים פ"ו), ואילו עולת בהמה למטה. אבחנה זו בין חטאת לעולה איננה במשנת זבחים.
כפי שראינו, ואף ציינו לעיל, במשנת זבחים יש מחלוקת תנאים האם השחיטה נעשית על המזבח או בבית השחיטה מצפון למזבח (על הקרקע). משנת קִנִּים מציעה עמדת ביניים, כמתואר בטבלה:
מקום השחיטה לפי מסכת קִנִּים
השאלה היא האם לפנינו פשרה בין המסורות התנאיות החולקות, ואז לפנינו דעה שלישית; לכאורה יש מקום לטעון שלפנינו המסורת הקדומה ובכל המשניות האחרות אנו פוגשים רק הגדרה כללית, אבל כל המסורות הללו לא חרגו מהחלוקה המתוארת בטבלה. קשה לקבל הסבר זה, שכן במשנת זבחים (פרקים ה-ו) מדובר בשחיטת תמידים שהם עולה על גב המזבח עצמו, כלומר שעולת בהמה נשחטת על המזבח, ולא כמו במשנתנו. משנתנו היא אפוא עמדת פשרה במחלוקת התנאית, פיתוח של בית המדרש. עוד נוסיף שקשה למצוא היגיון בחלוקה.
מחלוקת נוספת בין משנתנו ומשנת זבחים היא מה דינו של מי ששינה. משנת זבחים מכשירה את הקרבן ומשנת קִנִּים פוסלת. ברוח זו של משנת קִנִּים דורש גם הספרי זוטא: "דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים, ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח. ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה" (טו ב, עמ' 280). יש להכין שקלים גם לעבודות שנעשו בטעות, כגון מי שעשה חטאת העוף למעלה (שהיא פסולה שכן יש לעשותה למטה), ואת חטאת הבהמה למטה, שכן יש לעשותה למעלה, כמשנת זבחים. בספרא מובא דין זה של "שינוי פוסל" לעניין כלל החטאת: " 'שחט את החטאת במקום העולה' בנין אב לכל חטאות, שאם לא נשחטו בצפון יהו פסולות" (ויקרא דבורא דחובה, פרק ח ה"ה, כא ע"ב). אפשר אפוא שבעל משנתנו למד את ההלכה מתוך הדין הכללי של חטאות.
בתוספתא שנינו: "כשם שמולק בחטאת העוף כך מולק בעולת העוף, אלא 1. שבעולת העוף היה מבדיל 2. וממצה מדמה על קיר המזבח 3. מיצה מן הראש פסול מן הגוף כשר" (כלים בבא מציעא פ"ז ה"ח, עמ' 489), ובהמשך התוספתא: "מיצה על הכבש ועל הקרן ועל היסוד פסול, עשאה ממקום שעומד למעלה אמה כשרה, ממקום שעומד למטה אמה כשרה, רבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה אומרים בראשו של מזבח היתה נעשית" (שם ה"ט). תנא קמא מניח שהמטפל בעוף עומד או למעלה או למטה, ורבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה מניחים שהוא עומד דווקא למעלה. בתוספתא הדברים מוצגים בבירור כמחלוקת.
לאור דברינו ניתן להציע שהאפשרות לשנות ולשחוט חטאת העוף בכל מקום גם היא בעצם עמדת פשרה בין המחייבים שחיטה למעלה לבין המחייבים שחיטת חטאת העוף למטה.
מתוספתא זבחים (פ"ז ה"כ, עמ' 490) ניתן אולי להסיק שרבי אליעזר הוא הטוען שהעולה ששינה את מקומה (ואת שמה) כשרה, ורבי יהושע הוא החולק. אמנם רבי יהושע קובע רק ששינוי שם פוסל, אך משמע שם שלדעתו שינוי שם הוא כשינוי מקום. אם כך הוא הרי שחזרנו למחלוקת העקרונית בין רבי אליעזר ורבי יהושע (בית שמאי ובית הלל). בית שמאי קובעים שתמיד מעשה הקודש חל, גם אם נעשו שגיאות בפרטי המצווה, ואילו בית הלל סבורים שאי קיום הפרטים פוסל את המעשה. כך למשל במי שתרם תרומה שלא לפי דרישות חכמים. לפי הסבר זה אין למחלוקת על השינוי קשר למקום השחיטה. זו מחלוקת נפרדת שאולי קדמה לבית שמאי ובית הלל, אך לאחר שנקבע המיקום נוצרה מחלוקת על המשנֶה את המיקום.
סדר קִנִּים כך הוא – זו ההלכה הבסיסית שלפי המקובל היום היה ראוי לפתוח בה את המשנה. התורה מדברת על הקרבת תורים או בני יונה, וחכמים פירשו כפשוטם של דברים שהכוונה לזוג עופות. המילה "קן" מופיעה במקרא לתיאור קן יונה (מצוות שילוח הקן), אבל כמונח הלכתי זה חידוש של חז"ל (התורה שבעל פה) שיצרו את המונח כדי לתאר בקצרה את הזוג. החובה – מי שחייב להביא קן כחובה, בניגוד לנדר שהוא קרבן נדבה. הכוונה לחייבי חטאת ולאישה המקריבה לאחר לידתה. אחד חטאת אחד עולה – עוף אחד לחטאת והשני לעולה, בנדרים ונדבות כולם עולות – חכמים "מפרשים" למה התכוון הנודר. פירוש כזה עשוי לנבוע רק ממסורת שלכך התכוון הנודר, שהרי ברור שאדם רשאי לנדור להביא כמה יונים שירצה ולייעד אותן למה שירצה. אבל המשנה משקפת את הנוהג הכללי, ומן הסתם משמרת בכך מסורת. אי זה הוא נדר האומר הרי עלי עולה – הוא חייב בעולה, אך היא אינה מסומנת. אי זו היא נדבה האומר הרי זה עולה – הוא ייעד זוג עופות מסוים ומוגדר לעולה.
מה בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מיתו או ניגנבו חייבין באחריותן – שכן הנדר הוא כללי והייעוד (בחירת העופות) מקרי. אם הפריש הנודר קן על מנת להביאו לקרבן, והבהמה שייחד לאחר מכן לקרבן מתה או אבדה חייב להביא קרבן אחר, שכן קיבל על עצמו להביא קרבן ואינו נפטר מנדרו עד שיביא קרבן למזבח. בתלמוד הבבלי מוסבר: "כיון דאמר עלי – כמאן דטעין אכתפיה דמי" (מגילה ח ע"א – דומה כמי שטעון על כתפו). כפי שנראה להלן יש לפרש את העיקרון של המשנה בדרך אחרת. ונדבות מיתו או ניגנבו אין חייבין באחריותן – הוא נדר להביא עוף זה, ואם הדבר נבצר ממנו הנדר בטל. ההלכה מוכרת ומופיעה במשנת מגילה פ"א מ"ו במסגרת גוש משניות האוסף הלכות המתחילות במילים "אין בין...".
את עיוננו יש להתחיל במשנת ערכין: "שור זה עולה, בית זה קרבן, מת השור ונפל הבית אינו חייב לשלם. דמי שור זה עלי עולה, או דמי בית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם" (פ"ה מ"ה). המדובר בנדר של שור לעולה, והנדר מתייחס לשור עצמו או לבית עצמו. במקרה זה נדר אדם נכס למקדש. אין הכוונה שהבית עצמו יעלה כקרבן, ואף לא שהבית יימכר ובדמיו ייקנו קרבנות, אלא המילה "קרבן" היא לשון נדר, והכוונה: אני נודר (בלשון "קרבן") שלא אשתמש בביתי אלא הוא יימכר ודמיו יינתנו למקדש, כלומר לבדק הבית. בראשית מסכת נדרים (פ"א מ"ב) דנו בלשון זאת וראינו כי זו לשון רגילה של נדר, אבל כנראה יש גם החולקים על כך וטוענים שלשון כזאת אינה נדר תקף. במקרה זה הוא התחייב לתת בית זה, או שור זה, והוא מוכן לתת אותו, אלא שלשור או לבית אין ערך. המשנה אינה עוסקת באפשרות שהקרקע עצמה שווה עדיין משהו, ובעיניה רק הבית השלם הוא נשוא הנדר, אלא אם אמר "דמי שור זה עלי עולה" או "דמי בית זה עלי קרבן". הוא לא נדר את החפץ עצמו אלא נדר לתת כסף שערכו כערכו הכספי, ולכן חייב לשלם את דמי השור או הבית בזמן הנדר. המשנה מבחינה בין "דמיו של פלוני עלי" (ערכין פ"ה מ"ד), שהוא נדר על ערכו של פלוני בזמן נתינת הכסף, ובין "דמי שור זה עלי", שהוא סכום כסף שגובהו כגובה ערך השור, וממילא אינו תלוי במצבו הרגעי של אותו שור. התוספתא מסבירה שההבדל הוא בין שור לבין אדם: "שהאומר דמי בהמה זו עלי מתה חייב, דמי פלוני עלי ומת פטור" (פ"ג ה"ז, עמ' 546). ההבדל אינו בין בהמה לאדם אלא בלשון הנדר. ב"דמי בהמה" כוונתו לבהמה, וב"דמי אדם" כוונתו רק לסכום כסף שערכו בשווי מסוים. ספק רב אם האבחנה בין השניים נובעת מסיבה משפטית, או שזו לשון התורמים. "דמי פלוני" הם תרומה כדי להציל את פלוני מצרה או ממחלה, כמו בסיפור על אמהּ של ירמטיה (משנה, ערכין פ"ה מ"א), ואם פלוני מת אין לו דמים. "דמי שור עלי" היא תרומה כספית כגובה ערכו הנוכחי של השור.
הנוסח בכתב יד קופמן ברור, וההבדל בין הרישא לסיפא הוא שברישא נדר לתת את השור עצמו ובסיפא את ערכו המופשט. שתי מילים מגדירות את ההבדל: "דמי" שור ו"עלי". כך הנוסח בסדרת כתבי יד טובים.
בתוספתא לא מנויים שני מקרים כמו במשנה אלא ארבעה, ובכולם מדובר על מקרים שבהם השור מת או שהבית נהרס (פ"ג הי"א-הי"ג, עמ' 546). התוספתא מרחיבה את השאלות, והן:
א. האם מועלים בו – אם החפץ עצמו הוקדש המשתמש בו מועל, ואם ערכו הכספי הוקדש אין זו מעילה.
ב. האם חייבים באחריותו – אם החפץ עצמו קודש, אם נגנב או מת יש לשלם את תמורתו, ואם אין החפץ קדוש – הנודר פטור.
בתוספתא ארבעה מקרים, והיא מנוסחת בצורה ריבועית:
1. שור זה עולה – השור עצמו חולין, כלומר שאם אבד אין חייב באחריותו.
2. שור זה עלי עולה – השור עצמו הקדש.
3. דמי שור זה עולה – השור עצמו חולין לגמרי ואין צורך להעלות לעולה דווקא את השור הזה.
4. דמי שור זה עלי עולה – השור עצמו חולין, ואין חייבים להעלות את השור עצמו, אבל חייבים באחריותו. המינוח "עלי" משמעו שהערך הכספי של החפץ מקודש, ולכן אם נגנב חייבים באחריותו.
וכן בהקדש:
הקדש שור
המשנה לפי כתב יד קופמן מתבארת אפוא יפה ויש בה רק המקרים הראשון והאחרון, והיא מתייחסת רק לשאלת האחריות.
אבל הבבלי (ערכין, כ ע"ב) הילך בדרך אחרת. נראה שהבבלי לא גרס במשנה את המילה "דמי" בסיפא. הוא הכיר את הברייתא שבתוספתא, אך לא ברצף ולא בשלמותה. בתחילה ניסה רבי חייא בר רב לשחזר את המילה "דמי" שבסיפא כמות שהצענו, אך הסבר זה נדחה מול ציטוט חלקי ולא שלם של התוספתא שהיה לפני הבבלי. מכאן הפליג הבבלי להסברים אחרים.
בערכים, כמו בנדרים, מה שקבע היה הסגנון וההסכמות החברתיות. כפי שראינו גם ההבדל בין "דמי פלוני עלי" ל"דמי שור זה עלי" מבוסס על מוסכמה חברתית, ועל ההבנה הסמויה למה התכוון הנודר. מרגע שיסוד זה אבד, קשה היה לעתים להבין את הבסיס לפסיקה.
שימוש הלשון "נדר" ו"נדבה" נשמע אותנטי ומשקף זיכרונות מהתקופה שבה נתנו קרבנות אלו הלכה למעשה, וזו הייתה הלשון האופיינית לו.
אחריות הבעלים אם נגנב השור שהוקדש למקדש
משנת קִנִּים מוסיפה למשנת ערכין ולתוספתא הגדרה משפטית ואבחנה בין נדר להבאת קרבן לבין התחייבות להבאת קרבן נדבה. בשני המקרים האדם מתחייב להביא קרבן, אך באחד (נדר) זו התחייבות כללית שאינה חלה על בהמה ספציפית, ובאחר (נדבה) זו התחייבות ספציפית, ואם הבהמה מתה ההתחייבות פקעה.
משנתנו מתייחסת אפוא למשנת ערכין, ומייחדת את ההלכה הכללית לעניין הקן שרק הוא נדון אצלנו. לעומת זאת משנת מגילה המרכזת את כל ההבדלים בין נדרים לנדבות מבוססת על משנת ערכין, אך מרחיבה את הדוגמה שם לכלל כללי, מכאן שלפחות משנה זו במגילה היא מאוחרת ומתבססת על משניות קודמות. כנראה זה אופייה הסגנוני של כל קבוצת ההלכות (במגילה פ"א) המתחילה בסגנון "אין בין".