המשנה מתחילה לדון בדיני הוצאה מרשות לרשות. הנושא נידון במפורט בפרק יא, וכאן נראה כתלוש ממקומו. פרשנים התלבטו בכך. היו שראו במשנתנו חלק מגזרות י"ח דבר. גזרות אלו נזכרות בהמשך ולפי פירוש זה מתחילה המשנה למנותם, למרות שאין זה לפי סדר ענייני, אך כפי שנראה להלן מ"ד, אין לפירוש זה בסיס כלשהו. ניתן לקשור את משנתנו להמשך "לא יצא החייט במחטו" (מ"ג), ובא התנא להסביר את יסודם של דיני הוצאה בשבת. ברם משנה ב מפרידה בין דיני יציאת החייט, ובין משנתנו (תוספות ב ע"א, ד"ה יציאות). יתר על כן דומה שסדר העריכה היה הפוך. תחילה נקבעה משנה א על יציאות השבת, ובהשראתה סוגננה מ"ג "לא יצא החייט".
גולדברג הציע שהתנא רצה להתחיל את המסכת במשנה שיש בה קביעה מספרית; ואכן משניות רבות פותחות כך. הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו, משום שהם זכרו את המשניות בעל פה והמספרים היו כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון. כן ייתכן שהייתה פעם משנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית. השערה שנייה שהציע גולדברג היא שהמשנה פתחה בדיני הוצאה משום שהם היו במחלוקת בין הפרושים לצדוקים, ברם דומה שזו השערה רחוקה. בימי עריכת המשנה המחלוקת הכיתתית שככה במידה רבה. יתר על כן, לו היה זה המניע, צריכים היינו למוצאו במשניות נוספות. אכן הפתיחה המספרית היא דרך עריכה רגילה, אך עדיין אין זו סיבה לפתוח דווקא בדיני הוצאה, וניתן היה לפתוח פתיחה מספרית אחרת. כגון רשימת לט אבות המלאכה (להלן פ"ז מ"ב) שהיא גם מספרית וגם מתאימה לראשית המסכת.
שבת נזכרת בכמה מספרי התנ"ך. בספר ירמיהו אומר הנביא: "השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ועל מלאכה לא תעשו" (יז כא-כב). ייתכן שהמשנה נערכה וסוגננה בהשראתם של פסוקים אלו. על כן פותחת המשנה בדיני הוצאה בערב שבת וממשיכה בדיני מלאכה בערב שבת. הצעה זו הציע בעל מלאכת שלמה, בהסתמך על האלשיך לספר ירמיהו לפסוק שם, והוסיף לה נופך קבלי. בפירוש של בעל מלאכת שלמה שילוב מפתיע למדי של פרשנות פשט ללא פשרות, גם במחיר אי התאמה לתלמוד הבבלי, עם רעיונות קבליים. מסתבר שיש לצרף את שני ההסברים יחדיו. השפעת הפסוק והרצון לפתוח בפתיחה מספרית, גרמו לבחירת המשנה הפותחת של הפרק. גם מסכת פיאה ערוכה לפי פסוקי המקרא, כפי שפירשנו, וכן פרקים אחרים המשנה.
המשך המשנה ברור יותר. היא ערוכה בסדר כרונולוגי - מתחילה בהכנות לשבת, ואחר כך בסדרי ערב שבת הדלקת הנר (פ"ב), בישול והטמנה ערב שבת (פרקים ג-ד), ואחרי זה חוזרת לדיני טלטול והוצאה (פ"ה ואילך). רק הפתיחה חורגת מהסדר השוטף וניסינו לברר את הסיבה לך. ואכן סידור מסכתות לפי סדר האירועים רגיל ביותר, ובעל מלאכת שלמה מצביע על שתי מקבילות: מסכת פסחים ומסכת יומא. על פרטי הרכב הפרק נעמוד להלן, בעיקר בפירושנו למשנה ה.
יש להעיר שבדרך כלל קשה להצביע על סדר-על של המסכת. ניתן להסביר את סִדְרָן של רוב המסכתות כסדרה של נושאים, כשכל נושא גורר את הבא אחריו, ומשנה מסוימת קושרת בין שני הנושאים. רק במעט מסכתות מצאנו תפישה כוללת של סידור המסכת. הסדר במסכת שבת הוא סדר כרונולוגי, וכן מסכת שביעית ומסכת יומא ערוכות בסדר כרונולוגי, אך לא מסכת ביצה.
יציאות השבת – בלשון המדוברת כיום היינו אומרים 'הוצאות בשבת', והמשנה מלמדת שדיני הוצאת חפצים בשבת מתחלקים לשתי אפשרויות, שבכל אחת ארבע אפשרויות משנה. לכאורה מוזרה צורה זו שכן כידוע יש הוצאה מרשות לרשות, והכנסה מרשות לרשות, אבל בלשון חכמים רווחת הצורה יציאות גם להכנסות, כגון "יציאת הטומאה" (תוס', אהלות פט"ו ה"ה, עמ' 612), וכדברי הבבלי "כל עקירת חפץ ממקומו - יציאה קרי ליה" (ב, ע"ב), וכפי שפירש אל נכון אלבק (אלבק, משנה, עמ' 405). אם כן יציאות השבת, משמעם 'דיני העברה של חפץ'.
שתים שהן ארבע בפנים – ישנם שני סוגים, האחד הוצאת החפץ לחוץ, והשנייה הכנסת החפץ פנימה. כל אחת מהאפשרויות מתחלקת לארבע בפנים - ארבע אפשרויות של הכנסה, ושתים שהן ארבע בחוץ – ארבע אפשרויות של הוצאה. ומכאן מתחיל הפירוט. גולדברג סבור כי ההמשך הוא שכבה ספרותית מאוחרת יותר, ברם אין לפתיחה משמעות ללא ההמשך, שכן בלי הפרוט המשנה היא ממש חידה. נראה אפוא שהכל גוש ספרותי אחיד. משניות רבות פותחות בכלל שאחריו פירוט. בדרך כלל הפירוט הוא לפי הסדר בכותרת, ולעתים בסדר כיאסטי.
ועוד, הכותרת של משנתנו שנויה גם במשנת שבועות "שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, יציאות השבת שתים שהן ארבע, מראות נגעים שתים שהן ארבעה" (פ"א מ"א). בהמשך המשנה שם מוסבר המונח "ידיעות הטומאה" וארבע סוגי השבועות, ואין פירוט של יציאות השבת. נראה שהכותרת הפותחת את מסכת שבועות מלקטת נושאים שונים שעניינם "שתים שהם ארבע", ובין השאר ליקטה את המשפט ממשנתנו. על כן אין במשנת שבועות הסבר למושג, וכל שהיא מסבירה הם המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להן הסבר במקום אחר. מטעם זה אין משנת שבועות מסבירה את ארבע מראות הנגעים המוסברים במסכת נגעים (פ"א מ"א). כך גם אינה מסבירה את המושג יציאות שבת השנוי במשנתנו. על כן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו.
המשנה מניחה כי הדינים של הוצאה מרשות לרשות ידועים, אולם בתוספתא, בראש המסכת, מובאת סדרת הלכות שהן הבסיס למשנתנו. קיימות ארבע רשויות, ואין להעביר חפץ מרשות לרשות. משנתנו עוסקת בסדרת מצבי ביניים, שבהם משתתפים בהעברה שני אנשים, האחד מוציא והשני מכניס או קולט. המשנה מדגימה את המצבים האפשריים השונים בעזרת "בעל הבית" ו"עני". בחירת הדוגמה תמוהה, וחכמים התחבטו כיצד להסבירה. רע"ב פירש שבא הדבר להשמיענו שמצווה (צדקה) הבאה בעברה (טלטול) אסורה. בעל תיו"ט טען שחכמים נתנו דוגמה מהלכות צדקה כדי שלא יחשוב מישהו שלשם צדקה מותר להוציא מרשות לרשות. היו שסברו שזו דוגמה מציאותית שהעני עומד בחוץ, או שהתנא משקף מציאות רגילה של נתינת צדקה. דומה שהתנא התחבט כיצד לקרוא לשני האישים הפועלים, כך שיובהר ההבדל ביניהם. ניתן היה להדגים את ההלכה על ידי השמות ראובן ושמעון, בדרך המקובלת בספרות השאלות והתשובות, ברם דרכה של משנה אינה כך. ה"עני" ו"בעל הבית" הם אפוא כינויים לשני השותפים, ואין הם אלא בחירתו הספרותית של עורך המשנה.
כיצד?- מצב ראשון – רק אחד מהמוציאים חייב:
א. העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית – העני, העומד בחוץ, מעביר את החפץ ומניחו בידי בעל הבית, כלומר שהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד.
ב. או שנטל – העני את החפץ מתוכה מידו של בעה"ב, והוציא – את החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים העני חייב ובעל הבית פטור.
ג. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני
ד. או שנטל – בעה"ב את החפץ מתוכה – (מתוך ידו של העני) והכניס – (בעל הבית) את החפץ בעל הבית חייב והעני פטור – שכן את העברת החפץ מרשות לרשות ביצע בעל הבית.
מצב שני – שני המוציאים פטורים:
א. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה
ב. או שנתן – בעל הבית לתוכה והוציא – העני את החפץ. שניהם פטורים – שכן הם מתחלקים בהעברה. האחד הוציא מרשות הרבים, והשני הכניס לרשות היחיד, ואף אחד לא עשה מלאכה שלמה.
ג. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה
ד. או שנתן לתוכה - העני חפץ והכניס – בעל הבית את החפץ. שניהם פטורין – גם כאן, אף אחד לא ביצע מלאכה שלמה.
משנתנו היא הבסיס להגדרת הרשויות לצורך טלטול בשבת, בפרטי ההגדרה ותולדותיה נדון במבוא למסכת עירובין.
העיקרון ההלכתי ברור. במשנה ארבעה מקרים מרכזיים, אך היא איננה ריבועית, שכן הסדר הוא: 1. א' חייב, ב' פטור. 2. א' פטור ב' חייב. 3. שניהם פטורים. 4. שניהם פטורים. בסדר ריבועי רגיל המקרה הרביעי היה אמור להיות ששניהם חייבים. הסידור המספרי מבהיר את האפשרויות השונות, אך הוא רק צורת עריכה וצורת ארגון של החומר.