משנה שבת — פרק ד׳

אבַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזָגִים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָּה:

בטוֹמְנִין בִּשְׁלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹּל וְאֵינוֹ יָכֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר, אוֹ תַחַת הַכָּסֶת:

משנה שבת ד׳, א׳

משנה~ג'תתק"ס (~200)תנאים

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזָגִים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָּה:

ראשונים2 מחברים

רמב"םד'תתצ"ח–ד'תתקס"ד (1138–1204)ראשונים

במה טומנין ובמה אין טומנין כו': טומנין בכסות ובפירות כו': גפת כבר בארנו שהוא פסולת הזיתים שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין. וסיד ידוע. וזגין קליפי הענבים. וחרצנים הם הגרעינים והוא הנשאר מן הענבים אחר דריכתן וסחיטתן בגתות. ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומיהן שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם: ואמרו בזמן שהם לחים אינו רוצה בזה העשבין בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגין ומוכין ועשבין ואינו רוצה באמרו לחים שיהיו שרויים במים אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי: ונעורת שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו: ונסורת של חרשים הוא הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררין אותו במגירה. וזה הוא שאוסר ר' יהודה הנעורת. ואין הלכה כר' יהודה: וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים לפי שהן מוסיפים בחמימות הדבר הטמון בהן ובשולו והדברים שהתירו בהם ההטמנה הם המחזיקין אותו הטמון בחמימות כאשר הוא בלי תוספת: ודע כי זאת ההטמנה שהוא מדבר בה שאסרוה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר היא ערב שבת אבל ביום השבת לא התירו הטמנת דבר חם אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהם מותר אבל אסרוה גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים ואולי תקשה בעקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולהו חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזורות יחד. ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהם ההטמנה והם המנויין בכאן לא התירו ההטמנה בהן אפי' מערב שבת והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפי' בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחלתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש אבל אסרו אותם בשבת גזירה שמא ירתיח ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החמום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת על כן אסרו ההטמנה בשבת בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום להרחקה יתירה והתירו בה ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בין בדבר המוסיף בין בדבר שאינו מוסיף ובזו השעה לא נאמר גזירה שמא יטמין ברמץ וירתיח לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן מבערב שבת כי אינו אסור לנו להוסיף הבשול בשבת הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו מותר להשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר בארנו בפרק שלפני זה אבל אסרו זה גזירה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת ותרתיח הקדירה אחר ביאת השבת במה שיעורר החום ויצטרך לגלות הקדירה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה ואחר כך יחזור אל הקדירה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת אבל בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף כי הקדירה כיון שנגמרה רתיחתה לא תרתיח אח"כ וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדירות וזהו אמרה בנתינת הטעם בזה הענין סתם קדירות בין השמשות רותחות הן הנה נתברר לך מזה כי דבר המוסיף והם הדברים המנויים שאין טומנין בהם ר"ל אין טומנין בהם מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שאמרנו ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת בין בין השמשות בין מבעוד יום ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שבארנו הנה נתבאר ענין זה הפרק באור יפה ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינים כי לא נתבאר מן הגמרא אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:

ר' עובדיה מברטנורא9 פירושיםה'ר"ה–ה'רע"ה (1445–1515)ראשונים

בַּמֶּה טוֹמְנִין. הַבָּא לְסַלֵּק קְדֵרָה מֵעַל גַּבֵּי כִּירָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּלְטָמְנָהּ בְּדָבָר אַחֵר, וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אֶלָּא בְּדָבָר הַמַּעֲמִיד הֶבֶל. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמּוֹסִיף וְאָסוּר:

לֹא בְגֶפֶת. פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְשׁוּמְשְׁמִין, כְּשֶׁהוּא כָּנוּס יַחַד חַם מְאֹד:

לַחִים. יֵשׁ בָּהֵן הֶבֶל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִיְּבֵשִׁין:

זָגִין. קְלִפֵּי הָעֲנָבִים. חַרְצַנִּים, גַּרְעִינֵי הָעֲנָבִים:

מוֹכִין. כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוֹכִין, כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵׁי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה וּגְרִירַת בְּגָדִים בְּלוּיִים:

בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אַכֻּלְּהוּ קָאֵי, אַתֶּבֶן וְזָגִין וּמוֹכִין וַעֲשָׂבִים. וְלַחִין שֶׁאָמְרוּ, לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, לֹא לַחִין מֵחֲמַת מַשְׁקִין שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן לְאַחַר שֶׁיָּבְשׁוּ, וּמוֹכִין לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן מַשְׁכַּחַת לַהּ כְּגוֹן בַּצֶּמֶר הַסָּמוּךְ לָאַלְיָה אוֹ בַּצֶּמֶר שֶׁבֵּין יַרְכוֹת הַבְּהֵמָה:

נְסֹרֶת. פְּסֹלֶת שֶׁמְּנַסְּרִין הַנַּגָּרִים מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה:

נְעֹרֶת. דַּק דַּק שֶׁמְּנַעֲרִין מִן הַפִּשְׁתָּן כְּשֶׁמְּנַפְּצִין אוֹתוֹ:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה. בִּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, אֲבָל בִּנְסֹרֶת מוֹדֶה דְּשָׁרֵי בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ וְיָבֹא לַחְתּוֹת בַּגֶּחָלִים מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. וְאָסְרוּ לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצָא קְדֵרָתוֹ שֶׁנִּצְטַנְּנָה וְיַרְתִּיחֶנָּה בָּאוּר בְּשַׁבָּת. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּר לְהַטְמִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כִּדְאָמְרִינַן בְּסוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין, דְּלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִמְצָא קְדֵרָתוֹ שֶׁנִּצְטַנְּנָה וְיַרְתִּיחֶנָּה, דִּסְתָם קְדֵרוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ בִּסְתָם קְדֵרוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ, מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ הַנֻּסְחָאוֹת וְגִרְסָאוֹת מְהֻפָּכוֹת שֶׁנִּמְצָא בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין, שֶׁהוּא הָיָה גּוֹרֵס מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ, וְאֵין הַגִּרְסוֹת כֵּן, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ, וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ:

אחרונים9 מחברים

עיקר תוספות יום טוב2 פירושיםה'של"ט–ה'תי"ד (1579–1654)אחרונים

אין טומנין וכו'. פי' הר"ב בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים. גמ' דף ל"ד ע"ב גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. ויטמין. גזירה שמא יחתה בגחלים. וכתב הרמב"ם ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד ע"כ. ובס"פ דלעיל כתבתי בזה בשם התוס':

זגין. פי' הר"ב קליפי כו'. כר' יוסי דמשנה ב' [פ"ו] דנזיר:

מלאכת שלמה11 פירושים

במה טומנין וכו'. ועי' במ"ש בנ"י ר"פ לא יחפור בשם ה"ר יונה ז"ל. ובגמרא בעינן גפת של זיתים תנן אבל של שומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ"ש דזיתים דלא ומשמע דאסיקנא דגפת דמתני' אפי' דשומשמין כיון דלענין תחלת הטמנה מיירי ומיהו אם טמן כבר החמין בתוך קופה של מוכין ע"ג גפת של זיתים שהוא חם ביותר אסור להניח אותה קופה שם ע"ג הגפת אבל ע"ג גפת של שומשמין מותר להניחה. והרמב"ם ז"ל [בחבורו] סתם דבריו. אע"פ שכאן פי' גפת הוא פסולת שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין ע"כ. ונלע"ד דדוקא הכא גבי הטמנה איצטריך תלמודא למיבעו אי של זיתים תנן אי אפילו של שומשמין משום דמיירי בגפת שאינו מוסק אבל בגפת דתנן לעיל גבי כירה דהוי מוסק ודאי דהוי אפי' של שומשמין וכמו שכתבתי לעיל בשם רש"י והר"ן ז"ל:

ולא בחול. בגמ' ב"ב דף י"ט פריך דמ"ש הכא גבי שבת דקתני חול ולא קתני סלעים ומ"ש התם לענין הרחקה דקתני סלעים ולא קתני חול ותירץ רבא דהכא היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דאין דרך להטמין בהן דמשברין הקדרה והתם היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי מתחמם פי' כגון גבי הטמנה דמתני' וגבי קרירי כגון כותל דהתם קריר: וכתב הר"ן ז"ל והכי נמי איתא בירושלמי תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין הדין חלא מירתח רתח ומצנן צנינא הדין תבן בעל פקדון כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך:

בזמן שהן לחין. בגמ' בעי לחים מחמת עצמן שהן מחממין יותר מלחים מחמת משקה שנפל עליהן משיבשו או דילמא אפי' לחין מחמת משקה ודחי לה. וכתבו הפוסקים דנקטינן לקולא ואפשר דמתני' נמי דייקא הכי דקתני אבל טומנין בהן כשהן יבשין דאיכא למידק דכיון דקתני דאין טומנין בהן כשהן לחים ממילא משתמע דטומנין בהם כשהן יבשין אלא ממשנה יתירה שמעינן דטומנין בהן כשהן יבשין אע"פ שהן לחין מחמת משקה כנלע"ד דן"ק. אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד נראה שהוא ז"ל מפר' דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גווני שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלתן לחים ואפי' מחמת עצמן ע"כ והוא הפך ממה שפירש בפי' המשנה: וכתוב בספר לבוש החור סימן רנ"ז ומוכין פי' כל דבר רך כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים כל אלו קרויין מוכין וזגין ועשבין אלו שלשתן ג"כ מוסיפין הבל כשהן לחין ע"כ והם דברי רש"י ז"ל. ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ובברייתא תני שכל אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע"פ שאינם נוגעים לקדרה אלא שסודר של בגד או קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם שכ"כ הם מוסיפים הבל דלא דמי לקטום דתנן לשהות ע"ג כירה כשהיא גרופה וקטומה דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים משא"כ בתוך הנזכרים במשנה ע"כ:

טומנין בכסות. בברייתא בגמ' קאמר ר' אושעיא אבל לא בכסות לחה דהיינו ממרטא דביני אטמא ולא בפירות לחים אלא בכסות יבשה ובפירות יבשים וכתבו בתוס' ז"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' ע"כ:

ובפירות. כגון חטים וקטניות:

כנפי יונה. נוצה רש"י ז"ל. והה"נ כל שאר נוצות דשאר עופות:

אית דגרסי בבא דנעורת קודם בבא דנסירת וכן משמע מפי' רש"י והרמב"ם ז"ל וכן הוא בירושלמי:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ר' יהודה וכו' עד שמצא בגמרות ג' שלפניו: אמר המלקט נראה שצריך למחוק אותה הגימל:

עוד שם ואין הגירסאות כן אלא וכו' אמר המלקט הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת גרסת רבו רב אלפס ז"ל: וגם הראב"ד ז"ל יישב גירסא זו בפירוש דחוק מלבד דלכל הפירושים שבגרסא זו קשה דרמץ ודאי דבר המוסיף הבל הוא ולגרסתם ז"ל רמץ דבר שאינו מוסיף הבל הפך המוחש ולדוחקים עוד רבים בחר ר"ע ז"ל בגרסת רש"י ז"ל אשר שם דף ל"ד שכתב ה"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין וכן' כדכתב ר"ע ז"ל: והרא"ש והר"ן ז"ל הסכימו ג"כ לגירסת רש"י ז"ל גם הרב המגיד ועיין בבית יוסף א"ח סימן רנ"ז:

ובנעורת של פשתן דקה. אית דל"ג מלת דקה וכן ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ובשאר פוסקים ליתא וכן נלע"ד דאי לא תימא הכי קשה דודאי בעינן למימר לכאורה דהאי דקה קאי בין אנסורת של חרשין בין אנעורת של פשתן א"כ כי בעינן בגמ' ר' יהודה אהיכא קאי כמו שאעתיק בסמוך נמצא דבין קאי אנסורת בין אנעורת הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דת"ק דוקא בדקים שרי ור' יהודה דוקא בגסים שרי ותו אמאי לא בעי נמי אי קאי נמי אתרוייהו אע"ג דלא קתני דקים וגסים לשון רבים וגם לפי הפשיטות דר' יהודה קאי אנעורת של פשתן הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ואנן קיי"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן דוק. אלא שלא מצאתי שהגיה לא רש"ל ז"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אח"כ מצאתי שה"ר יהוסף ז"ל מחקה וגם הגיה להקדים בבא של ובנעורת של פשתן קודם בבא של ובנסורת של חרשין:

ר' יהודה אוסר בדקה וכו'. בגמ' בעינן ר' יהודה אנסורת של קרשין קאי או אנעורת של פשתן ופשטינן דאנעורת של פשתן קאי דהכי קתני בהדיא בברייתא:

לחם שמים

משנה לחם כירה מקום עשוי בארץ כו'. והי"ל לפרש שנעשה מחרס. כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ תי"ט. ולא ידענא מאי נפקא מנה הכא. הא ודאי אפילו אינה אלא חפירה. נמי דינא הכי. דמאי שנא בבנין. או בקרקע לענין משנתנו א) התם בכלים דבטומאה וטהרה עסקינן. ודאי צריך לפרושי כהאי גוונא.

הון עשיר3 פירושים

במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין. הקדים טומנין לאין טומנין, לרמוז מתחילה דמצוה לטמון תבשיל לאכול דבר חם בשבת אם הוא לו לתענוג, ומי שאינו מאמין בדברי חכמים ואינו טומן בדברים המותרים, קרוב הדבר לומר דמין הוא דאינו אוכל דבר חם בשבת, וכמ"ש בעל הלבוש (סי' רנז ס"ח). וקמפרש ברישא אין טומנין, משום הדברים דאין טומנין בהם כשהן לחין, וטומנין בהם אח"כ כשהם יבשים, ובראשונה הם לחים ואח"כ הם יבשים, לרמוז דהאי לחות ר"ל מחמת עצמן כמ"ש הרב, דזה הוא הקודם לעולם ליבשות, דלחות מחמת דבר אחר לפעמים יארע להם אף אחר היבשות:

ובנעורת של פשתן דקה. משום דר' יהודה נקט דקה, וגסה אתיא במכ"ש:

ומתיר בגסה. אצטריך לאשמועינן דדקה דקאמר דווקא הוא, דלא תימא סירכאי דת"ק נקט, ולאו דווקא הוא:

עיקר תוספות יום טוב

(א) בַּגְּמָרָא דַף ל"ד: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּחֶלֶת. וְיַטְמִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֶחְתֶּה בַּגֶּחָלִים, גְּמָרָא. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם וְאוּלַי תַּקְשֶׁה בְּעִקָּר שֶׁהוּא אֶצְלֵנוּ אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה לִגְזֵרָה, וְהוּא שֶׁיִּגְזְרוּ בֵּית דִּין דָּבָר בְּשָׁעָה מִן הַשָּׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יָשׁוּבוּ וְיִגְזְרוּ גְּזֵרָה לְאוֹתָהּ גְּזֵרָה, זֶה הַדָּבָר אֵינָם עוֹשִׂין. אֲבָל אִם יִהְיוּ שְׁתֵּי הַגְּזֵרוֹת בְּשָׁעָה אַחַת הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְהוּא עִנְיָן אָמְרָם כֻּלָּה חַדָּא גְזֵרָה הִיא. רְצוֹנוֹ לוֹמָר כִּי מִי שֶׁגָּזַר זֹאת הַגְּזֵרָה רָאָה שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם זֹאת הַגְּזֵרָה אֶלָּא בִּגְזֵרָה אַחֶרֶת תְּחַזֵּק אוֹתָהּ וְתִסְמֹךְ אוֹתָהּ, וּלְפִיכָךְ גָּזַר שְׁתֵּי הַגְּזֵרוֹת בְּפַעַם אַחַת, וְהוּא עִנְיַן אָמְרָם כֻּלָּהּ חֲדָא גְּזֵרָה הוּא:

תוספות רבי עקיבא איגר4 פירושים

[אות סו] במשנה ולא בחול. עי' מ"ש בגליון לקמן (פכ"ג מ"ח):

[אות סז] שם ולא בעשבים בזמן שהן לחים. והא דלא תני ולא בעשבים כשהן לחים כדקתני בסיפא כשהן יבשים לאורויי דדוקא בזמן שהם לחים היינו שהם לחים מעצמם. אבל יש זמן שהם לחים ומותרים כגון מד"א (ש"ל):

[אות סח] שם בהרע"ב ד"ה נעורת. דק דק. עי' רש"י חולין (דף נ"א ע"ב) בהא דאמרי' דקתא חיישינן:

[אות סט] שם בהרע"ב ד"ה ר"י אוסר בדקה. ואסרו להטמין בשבת. דהכי מוכח מדקתני במתני' דלעיל (סוף פ"ב) וטומנין את החמין. הרי דרק בה"ש מותר אבל משהחשיך אסור. והא ליכא למימר דלעיל מיירי במוסיף הבל דזהו אסור משחשיכה אבל בה"ש מותר וכ"ש מבע"י. ומתניתין דהכא מיירי במשחשיכה דהא ממתני' דלעיל בפרקין (מ"ד) במעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל אפי' מבעו"י אסור וע"כ מתני' (דספ"ב) מיירי במעמיד הבל ואפ"ה רק בה"ש מותר אבל משחשיכה אסור: ומזה תמוה לי על תוס' (דף ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה וכו') דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמר בפ"ב (דף ל"ד). הא י"ל דלעיל קאי למסקנא דהכא דמכח מעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל מבעו"י אסור וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל ואפ"ה משחשיכה אסור. אבל אלולי הוכחה דאנשי טבריא הוי אמינא דמשנתינו דהכא מיירי במשחשיכה ולעיל (סוף פ"ב) מיירי במוסיף הבל. וצ"ע, ואפשר לומר דתוס' ס"ל דלענין חששא דשמא ימצא קדירתו צונן וירתיחנה לא שייך להקל במעמיד הבל אא"כ דהטעם שמא יטמין ברמץ וא"כ גם בה"ש לתסר דהא בסוגיא פרכי' א"ה בה"ש נמי לתסר ומשני סתם קדירות רותחות בה"ש וזה לא שייך לענין גזירה שמא יטמין ברמץ. וברש"י (דף ל"ד ע"ב) בההיא דמפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעו"י כ' דההיא דתנן אין טומנין בגפת וסתם הטמנה מבע"י הא דלא נקט רש"י הראיה דמוכח דמיירי מבע"י דהא משחשיכה אפי' מעמיד הבל אסור. צ"ל לקושטא דמלתא כקושייתנו הנ"ל דדילמא באמת משחשיכה אסור רק מוסיף הבל. וטומנין את החמין מיירי במוסיף הבל. אך באמת לא היה צריך ראיה לזה דבודאי מתני' דאין טומנין ע"כ לא מיירי משחשיכה דהיאך קתני וטומנים בגיזי צמר הא הוי מוקצה. אלא נראה דרש"י בא לומר דדילמא מתני' דאין טומנין מיירי בבה"ש דמוסיף הבל אסור ומעמיד הבל מותר לזה כ' רש"י דסתם הטמנה מבע"י דהא אסור משחשיכה ובזה מובן דברי רש"י אלו דבפשוטו תמוהים במ"ש רש"י דהא אסור משחשיכה דהא ע"ז אנו דנין דלמא משחשיכה מותר בדבר שאינו מוסיף הבל. ולפי הנ"ל ניחא דזהו ודאי דמשחשיכה אסור באמ"ה דהא מתני' לא מיירי משחשיכה (ומותר בדבר שאין מוסיף הבל ולפי הנ"ל) מדקתני טומנין בגיזי צמר ואם מיירי בבה"ש וקתני דמוסיף הבל אסור. א"כ הא דקתני ספק חשיכה. וטומנין את החמין ע"כ מיירי באמ"ה ומוכח דבודאי לילה אסור גם באמ"ה א"כ ממילא אין דרך הטמנה בבה"ש דמה"ת יצמצם הזמן להטמין בבה"ש דאי יעבור זמן מעט ויחשך יהא אסור לו להטמין. ונכון בעזה"י. אבל מ"מ קשה לי דלמאי הוצרך רש"י לכל זה ולא בפשוטו דהא דאמרי' מפני מה אסור להטמין במוסיף הבל היינו דממעשה אנשי טבריא נשמע דזהו אסור וצ"ע:

בועז

אב"י אף דרמב"ם ור"ב פרשו דדוקא לחין מחמת עצמן. לא מחמת דבר אחר. זהו לשיטת רש"י בגמ' (דמ"ט א') דלחין מחמת עצמן מחמם טפי מלחין מחמת דבר אחר. אמנם אאמ"ו גאון ישראל שליט"א. הלך אחר פסק ההלכה (בא"ח רנ"ז מג"א סק"י) דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור. וע"כ כ' סתם ולא חילק. וגם רמב"ם חזר בו ממ"ש בפירושו. דכ' בפ"ד משבת ה"א. וז"ל. לחים אפילו מחמת עצמן. אלמא דמחמת עצמן גרע ממחמת דבר אחר:

יכין10 פירושים

במה טומנין ובמה אין טומנין דאסור לטמון תבשיל בע"ש בדבר שמוסיף חמימות. רק במה שמעמיד חמימות. דשמא יטמין בערב שבת בגחלים בוערות. ויחתה בשבת למהר בישולו:

אין טומנין לא בגפת פסולת זיתים ושומשמין:

ולא בזבל של בהמות:

לא בתבן ולא בזגים קליפי וגרעיני ענבים:

ולא במוכים כצמר וצמר גפן:

ולא בעשבים בזמן שהן לחים אכולהו ד' קאי דע"י לחותן דוקא יש בהן חמימות ומוסיפין הבל. אבל יבשין אינן רק משמרין החום שבתבשיל שלא ישלוט בו אויר הקר שבחוץ:

טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה ה"ה שאר נוצות (רנ"ז ס"ג):

ובנסורת של חרשים (זענע שפענע):

ובנעורת של פשתן (ווערק) והן הקסמין שניפלין מהפשתן כשינפצוהו (ונ"ל דל"ג "דקה". דהרי בגמ' אצטריך למפשט מברייתא דר"י אנעורת קאי):

ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה וקיי"ל (רנ"ג ס"א וססרנ"ז) דשאלענט שלנו אינו הטמנה מדאין הקדירה מסביב נוגע בתנור מדלא הוה דומיא דהטמנת רמץ. ועי' בכלכלת שבת בדיני הטמנה סי' ה':

רש״ש

בכנפי יונה. נ"ל דכנפים סתם כולל גם הנוצה הרכה (פו"ך בל"א) כדמשמע בחולין (נ"ו ב') במשנה ובאמת היא מוספת הבל ואסור להטמין בה ולכן אמר כנפי יונה להורות דדוקא דומיא דיונה שאין לה הנוצה הרכה. וזה דלא כמשמעות הרמ"א (רנ"ז ס"ג). ועי' בטהרות פ"א מ"ב בתוי"ט מה שהביא בשם הרמב"ם והגהתו עליו ולדבריו משמע דכנפים אינן נקראים רק הנוצה הרכה ונוצה היא השערות הקצרים הירוקים (בלא"ה) ונ"מ גדולה ודעת הפוסקים כר"י בחולין שם. וא"ש טפי הא דנקיט כנפי יונה לאשמעינן דהיינו דוקא הנוצה הגדולה: