ונ"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש"י ברכות די"א ב', ד"ה וברכת כהנים ודלא כר"ב הכא). והרי אפי' מק"ש היו פטורים, אע"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא"ח נ"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל"ז ב'] הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד"ח מצוה מהמובחר [אב"י כ"כ הרשב"א בחידושיו, והובא בב"י א"ח נ"ח ד"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די"ט א'], וכ"ש ק"ש דאיכא למ"ד דק"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב (כברכות דכ"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס"ד דוקשרתם נמי בכל ד"ת מיירי. ולפענ"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ"ל כן, ולפע"ד י"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ"ח בא"ח סי' ס"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע"כ צ"ל דאע"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד"ת כתיב]. [אב"י נ"ל ע"פ מ"ד (מנחות צ"ט ב') בשם רשב"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א"כ י"ל קו' ע"ר שליט"א, דה"פ דש"ס הכא אדקאמר האי בד"ת, ה"ק בשקורא ק"ש כדי ללמוד תורה ג"כ יצא יד"ח מצות לא ימוש. וא"כ וודאי בק"ש משתעי קרא, וא"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא דקרא של ודברת בם. עכ"ל בני הגאב"ד שליט"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ"ש מק"ש, דאיכא חד מ"ד דהוה דרבנן. וכ"ש דפטורים מברכת ק"ש ותפלת י"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר"ן סוכה דמ"א ב' ועיין א"ח סי' ל"ח ס"ח ורמו"א שם סק"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י"ב א') שקראו אח"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל"ז צ"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ"ה א' ד"ה שלוחי] . דס"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ"ל. והרי גם רמג"א (א"ח נ"ח סק"ה) כתב בשם הרשב"א, דהא דמשני הש"ס שקראו ברכת יוצר אח"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע"פ שהיו פטורים מק"ש. אפ"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת (כברכות ל"א א'). ומדהוצרכו לומר ק"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא"ח מ"ז ז']. ואע"ג דעכ"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג"א סי' ס']. ואחר הק"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה:
עוד נ"ל דלהכי נקט בהנך ג' ברכות שברכום עם העם, ולא נקט הכי בהנך דלעיל. דבשלמא לעיל לא היה צ"ל שלא שינו בסגנון גוף הברכה והקריאה, מדלא היה שם בל"ז שום שנוי אפי' בהפסק הסדר, דאפי' למ"ד (ברכות די"א ב') דברכה ראשונה שברכו היינו יוצר אור, נמצא שהיה שנוי בהפסק שבין יוצר לקריאת הק"ש, עכ"פ בברכה האחת גופה שברכו לא היה הפסק ושנוי. משא"כ הכא דבאותן ג' ברכות דנקט תנא בכולל, שינו בהפסק סדרן, דהרי בין אמת ויציב לרצה. שינו מאד הרבה שלא אמרו כל ברכות י"ח עד רצה, וכמו כן הפסיקו בין רצה לשים שלום. שלא אמרו ברכת הודאה בינתיים, להכי קמ"ל תנא דעכ"פ בסיגנון גוף הברכות שברכו לא שינו. או נ"ל דלהכי נקט הכא את העם ולא לעיל. דלעיל באמת ברכה ראשונה שברכוה, לא ברכוה בדמיון כמו שיברכוה העם, דהרי העם יברכו ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ולהכי לא פתחוה בברוך, והרי העם כשמברכין ברכה שאינה סמוכה לחבירתה. יפתחוה בברוך, משא"כ הכהנים לא אמרו ברכת יוצר. נמצא שלא היתה אצלם ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ואפ"ה לא פתחיה בברוך. או נ"ל דרק משום סיפא נקט הכא את העם. דקמ"ל דרק בחול ברכו כל הג' ברכות בסגנון כמו שמברכין העם. משא"כ בשבת מוסיפין בסגנון שים שלום ברכה א' למשמר היוצא, כמ"ש בסי' ט':