במחלק חלב ביום השבת לעיני כל העוברים ושבים אם נקרא מחלל שבת
ג(י"ז כסלו תש"ו).
דלכבוד הסתדרות הפועל המזרחי בא"י. מועצת סניף ראשון לציון. שלום וברכה.
הא. מ. נ.
ושאלה א. ילמדנו רבינו, מחלק חלב בלי אופנים ביום השבת קודש לעיני כל העוברים ושבים, נקרא מחלל שבת?
זשאלה ב. אם כן, יכול להיות חבר שלנו בן אדם כזה אשר לפי התקנון שלנו, כל ח' המחלל שבת, אין לו מקום בתנועתנו?
חא. זכור את יום השבת
טתשובה. השבת בתורת ישראל הוא יום קדושה ומנוחה שהקדושה קודמת למנוחה, לפי שאם אין קדושה, אין גם מנוחה.
ילכן קדושת השבת ומנוחתו אינה מצטמצמת בשביתה ממלאכה כמו שנאמר ביחס להעבדים ובעלי החיים. שהם קנינו של ישראל כאמור: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. אבל היא דורשת מכל איש ואשה בישראל ואומרת: זכור ושמור את יום השבת לקדשו. מזה נובעת ההלכה: לא יצא אדם כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבוא לחללו (או"ח סי' ש"א סעיף טו).
יאוכלל גדול למדונו רז"ל למלוי קדושת השבת: וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול. שלא יהא הלוכך של שבת כהילוכך של חול, ולא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (שבת קי"ג, ושו"ע או"ח סעי' טו).
יבדברים אלה שהם גופי תורה מלמדים ומאלפים תכליתה של קדושת השבת לשחרר כל איש ישראל מסבל החלוניות המונוטונית ודאגותיה היום יומיות שהן אוכלות כעש את הגוף ונפש. מביאות רוגז וכעס, חימה וקנאה ומטמטמות את הרוח והמחשבה. ולתת לו חרות נפשית, התרוממות רוחנית ודעה צלולה ומיושבת שמביאה בכנפיה שמחה וחדוה, התרוממות ודבקות בקדוש ישראל המקדש את השבת וישראל עמו בקדושתו. מתוך קדושה עלאית זאת פושטים מעלינו בגדי חול ולובשים בגדי שבת קודש, שבהם אנו מכבדים את השבת ומתכבדים בה ומתנערים מכל סבל החילוניות. וטמטום המחשבה ודכאון הרוח ומתלבשים בנשמה יתרה שהיא מענגת ומעדנת את הגוף והנפש גם יחד. וזאת היא מצותה של שבת, שנאמרה ביסודה בתורה: על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו בזיו פנים וקדשו בקדושת קדוש ישראל.
יגמצוה זאת בתכליתה פירשו נביאנו בנבואתם ואמרו: וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד. ורז"ל מרי דהלכה ואגדה ורזי דרזין עילאין, עטרו את השבת בעטרת גדולה ומלכות שהיא מגדלת את ישראל כולו בפרטיו ובכללו ונוסכת בהם הוד מלכות, וזיו של קדושה של שבת קודש ושבת מלכתא.
ידמנקודת השקפה יסודית זאת מתברר הדבר בשאלה דנדון דידן: המחלק חלב בשבת לכל לקוחותיו, אין זה זוכר ושומר כהלכתו.
טוב. עובדין דחול
טזתנן התם: המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל או קופה, אבל מביא אותם על כתפו או לפניו.
יזוכתבו התוס': תימה דאמרינן בשבת מפנין ארבע או חמש קופות, וכל שכן שיהא מותר ביום טוב, ויש לומר דהתם מיירי באינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותי, ועל כן מותר, והכא מיירי ביום טוב שיכול להוציא לחוץ ועל כן יהא אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול הוא מביא (ביצה כט: תד"ה המביא).
יחוהר"ן ז"ל כתב: לא יביאם בסל וקופה מפני שיראה כמעשה דחול לשאת משאות, וכן פסק מרן ז"ל: המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל, ובקופה כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתפו וכיוצא בזה שישנה מדרך חול וכו'. (או"ח סי' שכ"ג).
יטמכאן אתה למד שכל דבר שנראה בחוץ כעובדין דחול אסור לעשותו בשבת ויום טוב.
כואם כן אמרו בבעל הבית שמביא כדי יין ממקום למקום לצורך ביתו, מינה אתה דן לנדון דידן שאין זה רק נראה כעושה עובדין דחול אלא עושה עובדין דחול כמעשהו בחול לשם עסק בודאי הגמור שהוא אסור אפילו אם שינה ממעשהו בחול כגון שאלה דנדון דידן שמשנה בשבת על ידי זה שאינו הולך רוכב על אפנים, דאין שנוי מעשה מהני להתיר, אלא בכל מקום שנראה כעובדין דחול כגון בעל הבית המעביר כדי יין שלו, אבל כשבאמת עושה עובדין דחול, אסור בהחלט, ועושה את דינו כמחלל שבת.
כאאסור מכירה במדה
כבפסק מרן ז"ל: מותר לומר לחברו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה, והני מילי כשנוטל הלוקח מדה של מוכר ומוליכה לביתו ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מתוך ביתו ואומר לו מלא כלי זה, אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור. (שו"ע או"ח סי' שכג סעיף א').
כגהלכה זאת היא משנה מפורשת דתנן: אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה, אבל לא במדה. רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה, לא ימלאנו. ובגמרא הקשו דרבנן אדרבנן מדתנן שוקל בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, ומתרץ דרבנן אדרבנן לא קשיא התם קא עביד כדעבדין בחול, הכא לא עביד כדעבדין בחול.
כדורבא מפרש מתניתין דרבי יהודה דאמר אם היה כלי מדה לא ימלאנו הוא לחומרא דאפילו אם לא זכר שם מדה, אם הוא כלי המיוחד למדה, לא ימלאנו, דרבנן אדרבנן לא קשיא: התם קא עביד עובדין דחול, הכא לא קעביד עובדין דחול דעבדי אינשי דמקרבי חמרא במנא דכילא ושתו (ביצה כט).
כהמכלל הדברים למדנו שאם מודד כדרך שהוא עושה בחול אסור לדברי הכל אפילו ביום טוב ולצורך יום טוב עצמו ואין צריך לומר בשבת.
כומכאן למדו הפוסקים: למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור, וזאת היא הלכה מוסכמת לדברי הכל וכדאמרן.
כזוהנה רמ"א כתב: ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי שממעט או מוסיף שרי (שם).
כחוהטו"ז תמה על זה וכתב: וכאן משנה שלימה אומר אדם וכו' אבל לא במדה, ואפילו לרבא דמיקל בכלי המיוחד למדה מכל מקום כשמזכיר שם מדה תיכף עושה איסור. ובאמת שזו היא תיובתא אלימתא.
כטולע"ד תמיה לי עוד יותר, דבשופך מכליו של מוכר לכליו של לוקח, אין לך עובדין דחול גדול מזה ובזה לא נחלק אדם לאסור אפילו אם אינו מזכיר, ולישנא דמתניתין הכי דייקא דתנן: אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה והיינו שמערה מכד החלב לתוך כלי המוכר ע"מ שיקח הלוקח הכלי עם המשקה שבו, או שמערה בכליו של לוקח וכדאמרינן: דעבדי אינשי דמקרבי חמרא במנא דכילא, אבל לשפוך מכלי המדה לכליו של לוקח אסור לדברי הכל.
לועוד נראה לי דלא הותר במתניתין אם לא הזכיר כלי מדה אלא דוקא באקראי שהלוקח הולך אצל חברו בביתו ואומר לו מלא לי כלי זה, אבל לא יעלה על הדעת להתיר פתיחת החנות בשבת או יום טוב ולמכור לכל אדם או אפילו ללקוחותיו המיוחדים במשקל או במדה אפילו אם זה בהקפה, שזה ודאי הוא עובדין דחול, וכל שכן כשהמוכר הולך מבית לבית של לקוחותיו ונותן להם חלב במדה לפי המכסה הרגילה שבכל יום, ואין צריך לומר אם מפרש ואומר תן לי מדה זאת, ודאי שאסור לכל הדעות, שכיון שידועה מכסת החלב שרגיל לקחת בכל יום, הרי זה כמפרש ואומר תן לי מדה פלונית שאסור לדברי הכל. וכמ"ש רמ"א: אבל לא יאמר לו מדה (שם סעיף ב בהגה, ועיין מג"א סק"א).
לאמהאמור ומדובר למדנו בשאלה דנדון דידן שיש בה אסור כפול: א) הולכת כדי החלב מבית לבית לעיני רואים, ב) מדידת החלב מכליו של מוכר לכליו של לקוח והזכרת המדה.
לבוכבר כתבתי בראשית דברי שהפרישות מעובדין דחול היא עיקר מיסודות השבת. וכל העושה שבתו חול בדבר מן הדברים שהוא עושה אותם בחול, הרי הוא כמחלל את השבת.
לגוצא ולמד ממ"ש רמ"א ז"ל: וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו, יניח משכון אצלו. אבל לא יאמר לו הילך משכון דהוי כעובדא דחול (או"ח סי' שז סעיף י). דון מינה בכל שכן בנידון דידן.
לדהלואה בשבת
להועוד נראה טעמא רבה לאסור בנדון דידן מדפסק מרן: השואל דבר מחברו, לא יאמר לו הלויני דמשום דכיון שהוא לזמן מרובה, איכא למיחש שמא יכתוב (שו"ע או"ח סי' שז סעיף יא). ומטעם זה יש לאסור גם בשאלה דנדון דידן שמחלק ללקוחות רבים ומדות שונות, איכא למיחש שמא יכתוב, וכתיבה היא מאבות מלאכות האסורות בשבת. וכל מקום שאסרו חכמים בשבת שמא יכתוב, אין זאת גזרה של סיג אלא שקרוב לודאי שיכשל בזה. וכמ"ש בדין לא יקרא לאור הנר שמא יטה: אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה וכו'. רבי נתן אומר קרא והטה (שבת י"ב:).
לומכאן דכל שאינו אדם חשוב או אפילו אדם חשוב שמשים עצמו כהדיוט, עלול לבוא לידי אסור מלאכה בהטית נר, והוא הדין במקום שאמרו חכמים שמא יכתוב, ועל כגון זה נאמר: כמה גדולים דברי חכמים.
לזוהרי זה דומה למה שאמרו רז"ל: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהם גדולי העולם כתוב: ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. אמר שלמה: אני ארבה ולא אסיר. וכתיב: ויהי לעת זקנת שלמה. נשיו הטו את לבבו, כתיב. ולא ירבה לו סוסים - אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים (סנהדרין כא:).
לחמכאן למדו רבותינו לכל גזרותיהם שמעין אלה, שאין אדם יכול לעמוד בנסיון זה ולא יכשל בזדון או במזיד.
לטלפיכך אסור לו לאדם להכניס עצמו לספק זה, כדי שלא יבוא לידי כשלון זדוני או בשוגג. וכל העושה זאת, הרי הוא כמחלל שבת לפי שקרוב הדבר לבוא לידי כך.
מועוד טעמא רבא לאסור משום לפני עור לא תתן מכשול, וכדאמרינן: מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר לפני עור לא תתן מכשול.
מאדמסקינן בגמרא דהיינו בדקאי בתרי עברי דנהרא, דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל. מכאן למדו התוס': אסור להושיט למומרים דבר אסור אעפ"י שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלהו, והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה (ע"ז ו: תד"ה מנין).
מבמכאן אנו לומדים לשאלה דנדון דידן שהואיל וברור הדבר שלוקח החלב ביום השבת יבשלנו בו ביום כדי ליהנות ממנו. ובלא זה אי אפשר להשתמש בו, ולפיכך מושיט החלב הרי זה מכשיל את חברו באיסור, ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ואין לומר דכיון שישראל זה יכול להשיג החלב ממקום אחר, אין זה דומה לקאי בתרי עברי דנהרא. ולפיכך אין בו משום לפני עור לא תתן מכשול.
מגדבר זה לא ניתן להאמר שהרי גם בקאי בתרי עברי דנהרא. האפשר שלא ימצא בעבר השני של הנהר כוס יין או בשר אבר מן החי, ובכל זאת הואיל ובאותה שעה ובאותו מקום לא היה יכול זה למצוא את מבוקשו, הרי זה המושיט עובר בלאו זה.
מדובנדון דידן נמי הכי הוא שלולא חלבן זה לא היה יכול למצוא החלב זה באותה שעה ובאותו מקום.
מהוכלל הוא בדין זה, כל מקום שאין אדם יכול להושיט ידו ולקחת הוא בעצמו את האסור המושיט לו, עובר בלאו דלפני עור.
מוזאת ועוד אחרת, הואיל וראשון לציון היא מושבה שכולה יהודים ואין חלב אחר נמצא בו אלא זה שנמכר על ידי ישראל, הלכך הרי זה דומה ממש לתרי עברי דנהרא.
מזשמא תאמר הרי נמצאים יהודים אחרים שהם מחללים שבת ומובילים חלב ללקוחותיהם, דבר זה הוא טעות גמור, שהרי כל ישראל מצווים בלאו זה ומה שאחד או אחרים עוברים עליו ביד רמה, אינו פוטר את איש אחר ממצוה המוטלת עליו.
מחוכן מצאתי להמל"מ דכתב בדין רבית: דאע"ג דאם לא היה לוה זה היה לוה אחר בלאו זה בשביל זה לא נפטר לוה זה מלפני עור, ואסתייע מדברי התוס' דכתבו: דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו (חגיגה יג ותד"ה אין מוסרים). ומדלא כתבו דאיכא ישראל אחר, ש"מ שאין ישראל נפטר מלאו דלפני עור, משום שיש ישראל אחר שעובר בו (משנה למלך ה' מלוה פ"ד ה"ב).
מטמכל האמור ומדובר תורה יוצאה לאסור בהחלט לחלק חלב בשבת כמעשהו בחול מבית לבית ובמדידה או אפילו בלא זה כשידוע שהלוקח מבשלו בשבת.
נומצוה עלינו למחות על כך עד כמה שידנו מגעת.
נאבאשר לשאלתכם השניה.
נבמהסס אני בדבר לפי שמצד אחד עומדת לפני אזהרת רז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו (סוטה מז.)
נגומאידך גיסא חושש אני מאוד לשמא יאמרו התירו פרושים את הדבר (סנהדרין פב:) וכיון שהסתדרות הפועל המזרחי היא מופתית בכל הערים והמושבות בשמירתה באמונה כל מצות התורה קלות כחמורות וכל דברי סופרים וסייגיהם ותקנותיהם, וכיון שחקקה בתקנותיה שכל מחלל שבת אינו ראוי ולא מתקבל להמנות בין חבריה, לפיכך אם יתעלמו מעובדא זאת ויעברו עליה בשתיקה, יהיה נחשב בעיני רבים כאילו התירו דבר זה, ובאמת לא כל אדם יודע את האסור שבדבר וחושבים שמכיון שאין כאן קבלת כספים ולא נסיעה באפנים, אין כאן איסור כלל, וזה מחייב למחות ולהודיע על ידי כך שפעולה זאת של חלוקת חלב היא בכלל חלול שבת.
נדאולם מצדד אני לדון איש זה לכף זכות שלא ידע שיש אסור בפעולותיו, לכן צריך להודיעו ככל מה שכתבתי ולהוכיחו בדברי נועם על חולשתו שהיא כרוכה בחוסר אמונתו במקדש השבת שהוא מפרנס את כל שומרי שבת כהלכתו, שכולם מתברכים מברכת ה' לעולמו ביום השבת שהוא מקור הברכה והבוטח בה' חסד יסובבנו, יצוה את ברכתו והצלחתו בכל מעשה ידיו, והיה כעץ שתול על מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח. ומובטחני שהדברים יכנסו ללבו ושב ורפא לו, כאמור: שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. והנלע"ד כתבתי. והנני בצפיה לגאולת ישראל.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים