דנשאלתי מאחד העולים מפליטי בולגריה: ילמדנו רבינו בדין חמץ שעבר עליו הפסח.
הביום הפורים תש"ד יצאנו מביתנו לעלות ארצה ישראל, לשם צידה לקחנו אתנו בדברים הקלויים באש ומעשה תנור כגון: ביסיקויטים, לביבות פידיאוס ודברים אחרים העשויים מקמח לבן.
והחבילות שבהם הנחנו את לחמנו זה התעכבו בדרך ובאו לידינו בחג הסוכות תש"ה. אם מותרים הם באכילה ובהנאה. אני איני נהנה מדברים אלה עד שיורני כת"ר, והנני מצפה להוראותיו, כדכתיב: "כי מציון תצא תורה".
זא. חמצו של ישראל ביד גוי
חדין זה שנוי הוא במחלוקת הראשונים ז"ל. וכן כתב הטור: ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל עו"ג בפסח וקבל עליו הנפקד אחריות, יש מן הגאונים שכתבו, כיון שקבל עליו הנפקד אחריות, אין המפקיד עובר עליו והסתייעו מדתניא במכילתא: ומה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו. וכתב הר"ן שגם לדעתם הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן צריך ביעור, וכן כתב הרמב"ן ז"ל (שמות י"ב י"ט), ורבינו יונה כתב שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
טוטעמא דהרא"ש הוא, דהואיל ועיקר החמץ הוא של ישראל וכיון שהנפקד השאיל ביתו לשמירת חמצו קרינן ביה שפיר ביתו. ומ"ש במכילתא: יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו, הוא בעו"ג שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפרק כל שעה, (הרא"ש פ"ק דפסחים סי' ד' והטור ובית יוסף או"ח סי' תמ"ה). וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל ה' חמץ ומצה פ"ד ה"ב, ושו"ע או"ח סי' תמ"ה סעיף ג'.
ימכלל הדברים למדנו: חמץ ישראל שנמצא ברשות הלא יהודי בפסח אסור בהנאה, הואיל וחייב לבערו ועובר עליו בלא יראה ולא ימצא, הרי הוא כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח לדעת הרמב"ם והרא"ש והשו"ע, ונקטינן כוותיהו.
יאולא עוד אלא שגם לדעת הגאונים דסברי שאין ישראל חייב לבער חמצו שביד גוי, מכל מקום הרי כתבו הרמב"ן והר"ן שחייב לבער מדרבנן. הלכך אם לא בערו נאסרו בהנאה אחר הפסח, וכמ"ש הר"ן ז"ל: ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקבל הנכרי אחריות, צריך ביעור מדרבנן ואם לא בערו אסור אחר הפסח. והמג"א הסביר מילתא בטעמא דכיון דחמץ זה צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ הוה ליה כאילו עבר אדאורייתא דומיא דמי שבטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח (מג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו).
יבב. חמץ שעבר עליו הפסח בשוגג או באונס
יגהרמב"ם ז"ל פסק: חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם וכו' אפילו הניחו בשגגה או באונס וכו' (ה' חמץ ומצה פ"א ה"ד ושו"ע סי' תמ"ה סעיף ג').
ידובמקור דין זה כתב המ"מ, דלמד זה מדין ישראל שהרהין חמצו אצל גוי, והכ"מ פירש דבריו דאמרינן שאם לא אמר לו קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפליגינן בין אם היה אנוס ולא היה יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע. מכאן למדנו דאפילו אם הניח חמצו ביד לא יהודי ועבר עליו הפסח לאונסו שלא היה יכול לפרוע נמי דינא הכי שנאסר חמץ זה בהנאה.
טוועוד כתב הכ"מ: אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון: ששכחו ואחר הפסח מצאו מותר, ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו, ביש לו לפרוע דוקא, אי נמי דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר הר"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה"ה (כ"מ ה' חמץ ומצה פ"א ה"ד).
טזונראה דתירוץ בתרא הוא עיקר לדעת הכ"מ, ולכן פסק בש"ע כדברי הרמב"ם שהם הלכה פסוקה. והפר"ח הביא עוד ראיות מכריעות לדעת הרמב"ם. ונמק את דינו דבכל גוונא אסור משום לא פלוג רבנן (סי' תמ"ה ס"ק ג'), וכן נראה מדברי הרמב"ם, שבדין חמץ שעבר עליו הפסח כלל וכתב: אפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח, כדי שלא יהנה בו אחר הפסח, והרי הטעם הזה שייך גם להניחו בשוגג או באונס. דאע"ג דבכל התורה קיימא לן אנוס רחמנא פטריה, בדין זה הואיל וקנסוהו רבנן משום סייג, החמירו לקונסו אפילו בשוגג ואונס משום שאם לא כן לא מתקיימא גזירתם דכל אדם יאמר שוגג או אנוס הייתי.
יזאולם הלכה זאת צריכה ברור אם היא נאמרה גם בבטל החמץ לפני הפסח, והסברא נותנת לומר דבטל החמץ ולא ביערו מתוך שגגה או אונס לא נאסר אחר הפסח דמה שאסרו אפילו בשוגג ואונס נגד כלל גדול בדין דאנוס רחמנא פטריה. היינו משום דאע"ג דנאנס בביעורו יכול היה לבטלו בלבו, ואם כן לגבי הביטול הוי מזיד, אבל בבטלו ונאנס בבעורו וניכר אונסו באופן שאין לחוש להערמה, כיון דלא עבר עליו מדאורייתא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וזהו טעם דאנוס רחמנא פטריה. ממילא אין כאן גם קנסא דרבנן.
יחוהנה מסתמות דברי הרמב"ם ומרן משמע דסבירא להו לאסור בהנאה אפילו נאנס בביעורו ואפילו בטל כל חמצו לפני הפסח, דכיון דחכמים אסרו חמץ שעבר עליו הפסח אם בטלו (או"ח סי' תמ"ח סעיף ה') הוא הדין אם נאנס בבעורו, וכן היא דעת הפר"ח ז"ל (סי' תמ"ח ס"ק ד').
יטברם הלכה זאת היא שנויה בפלוגתא דרבוותא ורבים מגדולי הפוסקים התירו חמץ שנאנס בביעורו ובטלו לפני הפסח, (עיין שדה חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ח' אות ו').
כוהיות והלכה זאת לא פורשה בדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מרא דהאי שמעתא, והואיל ואחרי בטול החמץ אין כאן איסור דאורייתא, והואיל ודין זה שרוי בספקא דפלוגתא, אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן.
כאהדרן לדיננא. הנה בנידון דידן שחבילות חמץ נתעכבו בדרך והם התעכבו לאונסו של בעליה והואיל ובעליו בטל את כל חמצו לפני הפסח ובכללם נתבטל גם החמץ שבחבילותיו אלה, מותר חמץ זה באכילה ובהנאה לאחר הפסח מדין ספקא דפלוגתא בדרבנן שדנין בו להקל.
כבועוד זאת יש להתיר חמץ זה משום שבעליו לא היו נמצאים במקום החמץ הלכך לא היתה להם כל אפשרות לבערו, ובאונס כזה לא נאסר חמצו לדברי הכל, וכן כתב הפר"ח בדין ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי: ואם הוא בעיר אחרת שאינו מצוי בידו לבערו אפילו ביטול לא בעי (פר"ח סי' ת"מ ס"ק ד' ותמ"ג סע"ק ב').
כגמכל האמור ומדובר נראה להתיר חמץ שבחבילות אלה שנתעכבו בדרך לאונסו של בעליו בידי לא יהודים ושהוא לא היה במקום החבילות ולא היה אפשר לו לבערם. והנלענ"ד כתבתי.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים