משפטי עוזיאל — חלק ג, מלואים 2

בקריאה בתורה לקטנים

ג(כ"ה שבט תרצ"ז).

דלידידי ועמיתי הרה"ג מוהר"ר כתריאל פישל טכורש שליט"א

הר. מ. נ.

ונתכבדתי בקבלת תשובתו על שאלה שעמדה לפניו, בנדון תקנה יפה שחודשה ע"י בית ספר דתי בעירנו לסדר בתוך כותלי בית הספר בית תפלה להילדים תלמידי בית הספר, להרגילים לתפלה בצבור, והונהג שגם אחד מהילדים עובר לפני התיבה, ועכשיו רוצים להכניס גם ספר תורה בבית כנסת זה, להרגיל את הילדים לקרוא בתורה, ולעלות לתורה ולברך ברכות התורה, ומעכ"ת הסתפק א) אם אין חשש של טלטול ס"ת, המיועד רק בשביל קטנים פחות מי"ג שנה. ב) אם מותר לקרא לתורה כל שבעת הקרואים לקטנים. ג) אם מותר להילדים הללו לברך מפני חשש של ברכה לבטלה, וכת"ר נשא ונתן בהלכה זו כיד ה' הטובה עליו, ואותי בקש לחות דעתי הדלה בשאלה זו. נעתר לבקשתו הנני כותב לו תשובתי דלקמן בעזרת צורי וגואלי.

זא. קריאת התורה בצבור:

חהרמב"ם ז"ל פסק: משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת בשני ובחמישי בשחרית ועזרא תיקן שיהיו קוראין במנחה (ה' תפלה פי"ב ה"א). פסק זה צריך עיון רב שהרי תנינא: משה התקין להם לישראל שיהיו קוראים תורה בשבתות וימים טובים וחולו של מועד ובראשי חדשים שנאמר: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, עזרא התקין לישראל שיהיו קוראין בתורה בשני וחמישי ושבת במנחה (מסכת סופרים פ"י א', וירושלמי פ"ד דמגילה ה' א' ופ"א ה"א), הרי שתקנת משה היתה רק לשבתות וימים טובים, וקריאת שני וחמישי שחרית ומנחה בשבת היתה מתקנת נביאים ותקנת עזרא, וכן מוכח מסוגיא דתלמודין: עשרה תקנות תיקן עזרא, שקורין במנחה בשבת וקורין בשני החמישי, ופריך בגמ', בשני ובחמישי מעיקרא הוה מיתקנא? דתניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וכו' עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קוראין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקוראין בשני ומפסיקין ג' וב' וקוראין בחמישי וכו', ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוק וכו' אתא איהו תיקן תלתא גברי ועשרת פסוקים (ב"ק פ"ב). מכאן אנו למדים ששלשה תקנות היו בקריאת התורה בצבור א) תקנת משה לשבתות וימים טובים ור"ח וחולו של מועד בשחרית ב) תקנת הנביאים הקדמונים לשני וחמישי ועזרא הסופר, שכללה בה הוספת תלתא גברי ועשרה פסוקי ג) תקנת עזרא לקריאת שבת במנחה. ולפי זה קשים מאד דברי הרמב"ם א) שכלל קריאת שבת ושני וחמישי בתקנת משה ב) שלא הזכיר בתקנה זו ימים טובים וחולו של מועד.

טוהנה הכ"מ עמד על זה וכתב: וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים שביניהם ותקנו כתב רבינו: משה רבינו עליו השלום שהוא היה הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא. ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו, ועוד דגרסינן בירושלמי: משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וכו' (ה' תפלה שם).

יואין תירוצו מספיק לע"ד דמדברי הירושלמי וסוגין דפ' מרובה מוכח דקריאת התורה בשחרית היתה תקנת משה וקריאת שני וחמישי היתה תקנת הנביאים שבדורו, שו"ר בשיורי ברכה (למרן החיד"א ז"ל או"ח סי' קלא) שהביא דברי מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובה דהוה גריס בסוגיא דפרק מרובה: כיון שראה משה שהלכו שלשה ימים ללא תורה עמד ותקן להם שיהיו קורין וכו' והוסיף הוא ז"ל לומר: ואפשר שזו היתה גירסת הרמב"ם עכ"ל.

יאולדידי נראה שאין לשבש הגירסא שבתלמודין, שהרי דרשה זו של דורשי רשומות מקורה היא במכילתא בשלח ושם נאמר: התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי וכו'.

יבאולם מדברי המכילתא מצאנו מקור נאמן לפסק הרמב"ם, שהרי במכילתא כלל שתי התקנות, קריאה בשבת, ובשני וחמישי, לתקנה אחת של הנביאים והזקנים.

יגואם נגיה במכילתא כגירסת הר"ש בן הרשב"ץ בתלמודין: עמד ותקן להם. נמצא שדברי הרמב"ם הם העתקה מדויקת מהמכילתא.

ידועוד נראה לע"ד לומר שהרמב"ם ז"ל למד הלכה זו. מדתנן: בפסח קורין פרשת המועדות וכו' ביו"ט ראשון של חג בפרשת מועדות שבתו"כ, ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג בראשי חדשים ובראשי חדשיכם וכו', בשני וחמישי ושבת במנחה קורין כסדרן ואין עולין להם מן החשבון שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהיו קורין כל אחד במועדו. ופרש"י: אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות (מגילה ל"א). וסובר הרמב"ם דמקרא דוידבר משה את מועדי ה', נלמד גם לכל שבתות השנה ומועדים וראשי חדשים, ובכלל זה היא גם קריאת שני וחמישי, שהם הקדמה לקריאת התורה של יום השבת, ודורשי רשומות לא חדשו אלא נתינת טעם לדבר, שלא ישהו שלשה ימים בלא תורה, ואסמכוהו אקרא: וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, והיינו דמקשה הגמ': בשני וחמישי עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים וכו', וכיון דקריאת התורה של שני וחמישי היא בפרשיות כסדרן ומטעם שלא ישהו שלשה ימים, היא נכללת בקרא דוידבר משה את מועדי ה', אולם בקריאה של מנחה שנאמר בגמ' שהיא מתקנת עזרא משום יושבי קרנות, אינה נכללת בכלל מועדי ה', ומתניתין נקט לה בהדי קריאת המועדות אגב גררא.

טומכאן למד רש"י דמצות קריאת התורה בשבתות ויו"ט, היא מצוה דאורייתא, (עין ברכות י"ג רש"י ד"ה לימא ומגילה י"ז ד"ה בכל לשון), משום שהוא סובר דמצות קריאת התורה בשחרית למדו מדכתיב וידבר משה את מועדי ה', ומתניתא דמסכת סופרים והירושלמי נדחית מפני סתמא דמתניתין, ואל תשיבני ממאי דתנן במתניתין גם חנוכה ופורים, וע"כ קריאתם היא מדרבנן? אין זו תשובה, דמקרא דוידבר משה את מועדי ה' למדנו מצות קריאה לכל מועדי ה' הכתובים בתורה, ואלה שיקבעו לעתיד לזכר נפלאות ה', הן דומים למועדים הכתובים בתורה ונכללים בכלל מועדי ה'.

טזאבל התוס' סוברים דקרא דוידבר הוא אסמכתא וכל קריאת התורה בצבור היא מדרבנן (מגילה י"ז תד"ה כל).

יזוטעמיהו הוא מדתנן במתניתין שבתות ומועדים שני וחמישי ומנחה בשבת בחדא מחתא, מזה מוכח שכל הנזכרים באותה המשנה מצותן רק מדרבנן, זאת אומרת מתקנת משה ועזרא, ודינם ככל תקנת רבנן (ועיין בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה סדר זרעים ובסדר המצות שורש ב' ומגילת אסתר שורש א' אות ט"ו, ובית יוסף יו"ד סי' רל"ט, וברכי יוסף או"ח סי' קל"ה סעיף א' ד"ה ודבריו). וכ"כ הרא"ש: דכל קריאת התורה בשבתות ויו"ט היא דרבנן ואין מצות קריאה מן התורה אלא בשבת זכור (הרא"ש ברכות פרק שלשה שאכלו). ועיין תרומת הדשן (סי' ק"ח).

יחאולם הב"ח סובר שקריאת התורה בשבתות וימים טובים היא דאורייתא וכדעת רש"י, אבל רוב הפוסקים סוברים דקריאת התורה בצבור אינה אלא מדרבנן, ואפשר לומר דגם רש"י סובר כן, ומ"ש: לקרות בתורה בכל לשון נאמרה (ברכות ג' ומגילה י"ז) היינו לפרשת זכור שהיא מדאורייתא, וכן גריס הרשב"א בדברי התוס', אלא אם כן יאמר רש"י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהם מן התורה (עין מג"א או"ח סי' תרפ"ח סק"א).

יטב. קריאת התורה בעשרה מישראל

כשנינו במתניתין: אין פורסין על שמע ואין עוברים לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ואין קורין בתורה ולא מפטירין בנביא וכו' פחות מעשרה. ובגמ' נמק הלכה זו מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל. כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה (מגילה כ"ג).

כאמכאן משמע לכאורה דקריאת התורה ופורסין על שמע וכו', שוים בדינם, וכמו שבקדושה אינם רשאים לומר דברי קדושה אלא בעשרה אנשים גדולים (או"ח סי' נ"ה סעיף א'), גם קריאת התורה אינם רשאים לקרות בספר תורה אלא בעשרה גדולים.

כבאבל מדברי הרמב"ם נלמוד שלא אמרו אין קורין בתורה פחות מעשרה אלא כשמברכים לפניה ולאחריה, דכתב: וכן אין אומרים קדושה ולא קוראים בתורה ומברכים לפניה ולאחריה וכו' אלא בעשרה, (ה' תפלה פ"ח ה"ד). ולפי זה מה שכתב; אין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים (שם פי"ב ה"ג). היינו בברכות לפניה ולאחריה.

כגמכאן משמע שדוקא קריאה בצבור בברכות לפניה ולאחריה צריך עשרה, אבל אם רוצים לקרוא שלא בצבור ולא לברך לפניה ולאחריה מותר אפילו שלא בעשרה, וכן משמע מדכתב הר"ן בטעמא דאין קוראין בתורה בפחות מעשרה משום דלא תקון רבנן (מגילה שם). משמע דאין חובת קריאה בפחות מעשרה, אבל אם רצו לקרוא שלא בצבור בלא ברכות לפניה ולאחריה הרשות בידם אלא שלא יצאו ידי חובת קריאת התורה כתקנת חכמים.

כדולכן בביהכ"נ שכולם קטנים יש להורות שמותר להם להוציא ספר תורה ולקרות בו ז' עולים כסדר התפלה בביהכ"נ וכן להפטיר בנביא אחרי הקריאה, אלא שלא יברכו עליהם לפניהם ולאחריהם, דאע"ג שהמאירי כתב: שקטן מברך לפניה ולאחריה משום דיש לו שייכות בתלמוד תורה וגם אחרים מצווים ללמדו (עין ברכי יוסף או"ח סי' רפ"ב סעיף ז). וכן תנינא: שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר תורה כאנשים וכל שכן זכרים (מסכת סופרים פי"ח ב) מכל מקום ידי חובת קריאה אינם יוצאים אלא כשהיא נעשית כתקנת חכמים, וכל שאין עשרה גדולים ובני חורין לא תקון רבנן, הלכך אין לברך לפניהם ולאחריהם, דמשום ברכת התורה הרי יצאו בברכה שבברכות השחר ובאהבה רבה. ומשום חובת היום כל שאין עשרה גדולים אינם חייבים בה. הלכך אע"ג דקטנים שייכי בתלמוד תורה וכדכתב המאירי, היינו במקום שיש עשרה גדולים שחלה עליהם חובת קריאת היום. לפיכך גם הקטנים שביניהם שייכי במצות קריאה, אבל כשאין עשרה גדולים לא חלה עליה מצות קריאה, הלכך אע"ג דרשאים לקרוא כקורא בתורה אין להם לברך לפניה ולאחריה.

כהאת זאת כתבתי להלכה בהניח שכל המתפללים הם קטנים, אבל למעשה לא נכון יהיה לעשות כך, שאם כן אנו מונעים מהם מצות קדושת ה'. ואדרבה אנו חייבים לחנכם במצוה זאת, שיותר ממה שאנו מקדשים שם קדוש ישראל בדברי קדיש וקדושה אנו מתקדשים בקדושתו זאת, ועוד שלא יבצר בצבור של קטנים זה שיהיו בהם גם גדולים שהגיעו לבר מצוה, ואלה חייבים בכל דברי קדושה, ועליהם נמצאים גם אחדים מהמורים ומדריכים שמפקחים עליהם בשעת התפלה, ולכן צריך ומחוייב לצרף אליהם מנין של עשרה גדולים, ובזה שפיר מוציאים ספר תורה וקוראים חובת היום בברכה לפניה ולאחריה.

כוג. העוברים לפני התיבה

כזולפי זה השאלה העומדת לפנינו היא אם נכון הדבר שקטנים שעדיין לא הגיעו לבר מצוה יכולים לעבור לפני התיבה ולהיות שליחי צבור בתפלה ובק"ש וכל דברי קדושה. ולכאורה נראה ודאי שאין הקטנים נעשים שלוחי צבור מדתנן: חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובן. זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, (ר"ה כט).

כחוהואיל וקטנים אינם חייבים בתפלה אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם.

כטואל תשיבני מדתנן: נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ומזוזה. ובגמרא גרסינן: וחייבין בתפלה דרחמי נינהו (ברכות כ ב). הא למדת שקטנים חייבים בתפלה ובכלל תפלה הוא גם קדושת ה', וכיון שכך מוציאים את הרבים ידי חובתם. ואין זו תשובה. שהרי פירש רש"י: דתפלה רחמי ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים. דוק ותשכח דחובת קטנים אינה אלא ממצות חנוך ואינה כחובת הנשים שחייבות כאנשים מתקנת רבנן.

לוכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו' (ה' תפלה פ"א ה"ב). ומדלא נקט כלשון מתניתין: נשים ועבדים וקטנים, מוכח להדיא דהוא סובר שחובת קטנים אינה אלא מדין חנוך, ומתניתין דנקטא קטנים לאו דוקא, אלא דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים. וכמו שכן כתב ר"ח לדידיה דמפרש מתניתין בקטן שלא הגיע לחנוך (שם כ' תד"ה וקטנים).

לאוצ"ל דהרמב"ם מפרש מתניתין כדעת רש"י בקטן שהגיע לחנוך, וכמו שכן כתב: נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכם במצות (הלכות קריאת שמע פ"ד ה"א ועין מגדל עוז). וסובר דחייבים בתפלה דתנן בסיפא היינו מדין חנוך, כדין קריאת שמע, וקטנים דתנן בסיפא לאו דוקא.

לבוכן מתפרשים דברי מרן ז"ל דכתב: קטנים פטורים לר"ת כשלא הגיעו לחנוך, ולרש"י אפילו הגיעו לחנוך וכו' וראוי לנהוג כר"ת (או"ח סי' ע סעיף ב). ואלו לענין תפלה פסק: קטנים שהגיעו לחנוך חייבים לחנכם (שם סי' ק"ו סעיף ב).

לגהרי לך מפורש דפטורים מק"ש דתנן ברישא, הוא בלא הגיעו לחנוך, ואלה פטורים גם מתפלה, וחייבים בתפלה דתנן בסיפא הוא בשהגיעו לחנוך, ולא שהם עצמם חייבים אלא אביהם חייבים לחנכם.

לדמהאמור ומדובר מתבררת ההלכה שאין הקטנים שהגיעו לחנוך חייבים בתפלה אפי' מדרבנן. הלכך קם דינא שאינם מוציאים את הרבים ידי חובתם.

להומשנה ערוכה שנינו: קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ועובר לפני התבה. פירש"י: לפי שהוא בא להוציא רבים ידי חובתם וכיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן (מגילה כד).

לוויש להסביר פנים למנהג יפה זה שיסודו לחנך הילדים בתפלה בצבור ולעבור לפני התיבה, ולומר, דלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן אלא במקום שבאים להוציא אחרים ידי חובתן על ידי שמיעתם דברי המוציא כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה, וכן ברכות המוספים של ר"ה דאושי ברכות ולעם שבשדות דאניסי במלאכה (ר"ה ל"ה).

לזוהוא הדין לברכת המזון וברכת ק"ש וכדומה שאין השומע מברך אלא מתכוין לצאת, אבל במקום שהשומעים אומרים מלה במלה אחרי המברך והקורא אינו אלא מקריא לפניהם הדברים, הרי שהם יוצאים ידי חובתן בברכת עצמם והקורא אינו אלא מסדר הדברים פותח וחותם כל ברכה. וכן בקדושת השם פותח דברי קדושה והקהל עונים אחריו שפיר יכול המקריא להיות קטן או אשה.

לחואמינא לה מדתנן: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבוא לו מארה.

לטובגמרא אמרו: ת"ר באמת בן מברך לאביו וכו' פירש"י: משהגיע לחנוך וכו', ובמסכת ברכות מוקי לה כגון שלא אכל אביו כזית. הלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן (סוכה לח ב). ומדלא פירש כן אמתניתין, מוכח דבדינא דמתניתין אפילו קטן שלא הגיע לחנוך מקריא את ההלל לאביו ואמו ויוצאין ידי חובתם בקריאת עצמם. וכן מוכח מדברי התוס' דכתבו עלה דת"ר בן מברך לאביו וכו': אין זה מענין משנתנו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבוא לו מארה דהכא לא איירי במקרא אותו (שם ד"ה באמת).

מועוד אמרו: הלכתא גבירתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא וכו' מכאן שאם היה קטן מקריא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר (שם לא ב).

מאמכאן למדנו שאם הגדולים עונין אחרי הקטן כל מה שהוא אומר, יוצאים ידי חובתם באמירת עצמם, לפיכך לפי מה שנהגו היום שכל הצבור אומרים ברכות וקריאת שמע וקדושת השם עם הש"ץ, הרי הם יוצאים ידי חובתם בקריאתם הם, הלכך ראוי גם הקטן להיות עובר לפני התיבה.

מבואם תאמר סוף סוף אין אנו יוצאים מידי מארה, וכדאמרינן: ותבוא לו מארה, פירש רש"י: שלא למד, ואם למד תבוא לו מארה שעושה שלוחים כאלה (שם).

מגיש לומר שלא אמרו כן אלא בבית הכנסת שרובם גדולים, אבל בבית הכנסת שרובם הם קטנים ומעבירים קטנים לפני התיבה לחנכם להיותן מחבבים את התפלה ומתלמדים להיות שליחי צבור כשיגדלו, אין בזה משום תבוא מארה.

מדואעיקרא דדינא יש לומר דקטנים ראויים להיות שליחי צבור הואיל וברכות ותפלות הם מדרבנן וקטן שהגיע לחנוך מדרבנן מוציא את אחרים בדברים שחייבים מדרבנן, ומה שאמרו: קטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, הוא משום כבוד הצבור דגנאי הוא להם שקטן מוציאן. הלכך יכולים הצבור למחול על כבודם. וכן כתב מרן הבית יוסף משם הרשב"א והראב"ד (בית יוסף או"ח סי' נג).

מהויש להוסיף דאף להרמב"ם דסבר שתפלה בכל יום היא מצוה מן התורה, מכל מקום מנין התפלות ומטבע התפלה היא מדרבנן (הלכות תפלה פ"א ה"א ועיין כ"מ שם).

מולפיכך ראוי הקטן להיות שליח צבור בכל אחת משלוש התפלות אפילו אם הצבור אינם אומרים אחריו דברי הברכות והתפלה, הואיל דבכוונתם ושמיעתם דברי התפלה מקיימים מצות ולעבדו בכל לבבכם, ואין צריך לומר כשהצבור עונים אחריו בכל מה שהוא אומר, ודאי יוצאים ידי חובתם באמירת עצמם.

מזמכל האמור ומדובר הלכה רווחת לקיים מנהג זה שהנהיגו בבתי הספר לחנך את הילדים לעבור לפני התבה בתפלות צבור התלמידים, גם אם יש ביניהם גדולים.

מחאת זאת אני אומר להלכה, אבל למעשה נראה שלא הגון הוא שקטנים מבני י"ג יעברו לפני התיבה, שהרי מ"ש הרשב"א דיכולים הצבור למחול על כבודם אינו מוסכם. וכמ"ש הטו"ז: שדבר זה הוא כבוד שמים שאין כבודם של הצבור להעמיד ש"ץ שלא הגיע לבר מצוה, הלכך אין הדבר מסור בידם למחול על כבוד שמים שהוא כבודם (או"ח סי' נ"ג ס"ק מ', ומג"א ס"ק ט).

מטולפיכך גם כשכל הצבור הם קטנים צריכים להעמיד עובר לפני התיבה גדול שהתמלא זקנו או שהגיע לכלל זה והיינו בן עשרים, או לכל הפחות שיהיה בן י"ג, היינו שהגיע לכלל בר מצוה.

נולכן נראה לי שחובת מצוה היא על מנהלי בית הכנסת להקפיד שהעוברים לפני התיבה בברכות ק"ש ותפלות ומוספים יהיו אלה שכבר הגיעו לבר מצוה ומעלה. והקטנים מגיל זה יתחנכו בתפקיד זה בפסוקי דזמרה שלפני ברכות ק"ש.

נאאין הדברים הללו אמורים אלא בכל שבתות ומועדי השנה, אבל בימי ראש השנה ויום הכפורים שהם ימי תשובה וסליחה, צריך שכל העוברים לפני התיבה יהיו גדולים שהתמלאו זקנם או שהגיעו לגיל זה והיינו בן עשרים ושהם ידועים ליראי שמים, לומדי תורה ושומרים כל מצותיה. וכמאמרם ז"ל: ועל דא בההוא יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכולא דידע אורחוי דמלכא קדישא די יבעא עליהו רעותא בההוא יומא ולאזמנא קל שופרא בהנהו עלמין בכוונה לבא וחכמתא, בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. (זוהר פ' ויקרא פסוק אם הכהן המשיח - ויקרא ד׳:ג׳).

נבוכן כתב רמ"א ז"ל: וידקדקו לחזר אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים ושיהיה בן שלשים שנה וכו' (או"ח סי' תקפא סעיף א).

נגודבר זה מחוייב בכל בית כנסת וגם בבית הכנסת שבבתי הספר, שזו היא חובת חנוך ללמד בו ולהרגיל את התלמידים בלמוד ומעשה קדושתם של ימים נוראים אלה שהם מיוחדים במינם ובתכנם לעם ישראל עם קדוש וטהור שהוא מתקדש ומטהר את גופו ונשמתו בימים נוראים אלה ומהם שואב קדושה וטהרה לכל ימות השנה בכל פעולותיו וצעדיו.

נדנשיאות כפים.

נהמרן ז"ל פסק: קטן שלא הביא שתי שערות, זאת אומרת שלא הגיע לגיל שלש עשרה שנה שלמות אינו נושא כפיו בפני עצמו כלל. אבל נושא את כפיו ומברך ברכת כהנים עם כהנים אחרים שהם גדולים, ולא מפני שהוא ראוי ומחוייב לברך אלא כדי ללמוד ולהתחנך במצוה זאת שהיא מיוחדת לכהנים להאציל ברכת ה' על עמו ישראל בכללו ואישיו.

נוקטן כהן משהביא שתי שערות רשאי לישא כפיו בפני עצמו דוקא באקראי ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו או שיגיע לשנים שראוי להמלאות זקנו, והיינו לגיל עשרים שנה (או"ח סי' קכח סעיף לד).

נזלפיכך בארץ ישראל שנהגו לישא כפיהם בכל יום, הדין נותן שאין קטנים בני עשרים נושאין כפיהם בפני עצמם אלא עם גדולים מבני עשרים. וכן ראוי לנהוג גם בבתי כנסת שבבתי הספר, שאעפ"י רובם קטנים, אין הכהנים שבהם נושאי כפיהם בפני עצמם, דמצות נשיאות כפים אינה אלא לכהנים שהם גדולים.

נחקריאה בתורה

נטלעיל סעיף א כתבתי, לצרף עשרה גדולים בבית הכנסת של התלמידים כדי שלא למנוע מהם אמירת קדיש וקדושה שאינם נאמרים אלא בעשרה.

סלפי זה חלה עליהם חובת קריאת התורה. ואם כן עומדת השאלה לפנינו, אם נכון הדבר להעלות לקריאת התורה קטנים שלא הגיעו לבר מצוה.

סאבשאלה זאת דנתי בארוכה והעליתי להלכה מעיקר הדין שקטן עולה למנין שבעה, אלא שמתורת הח"ן אין הקטן עולה אלא להשלים מנין שבעה, היינו להיות העולה השביעי (משפטי עזיאל מהדו"ת סימן יד).

סבועתה הנני שב לדון בענין זה משום דבר שנתחדש בה, והוא סדור בית הכנסת לתפלה לתלמידים קטנים כדי לחנכם לתפלה בצבור, ולהשלמת תכלית זאת רצוי מאד שהתלמידים יעלו בתורה בשבתות ומועדים במנין העולים של חובת היום ובברכה לפני הקריאה ואחריה.

סגוהנה מרן ז"ל פסק: הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור, ורמ"א הוסיף וכתב: ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים (או"ח סי' רפ"ב).

סדמדבריהם מוכח שקטנים עולים למנין כל השבעה עולים הראשונים או האחרונים, והקפידא היא שלא יהיו כל השבעה קטנים. וכבר כתבתי ע"ז במשפטי עזיאל שם.

סהוהן עתה מצאתי ראיתי להרב גנת ורדים, שכתב: אעפ"י שהיה עולה בדין שיכול הקטן להוציא את הרבים ידי חובתם, מכל מקום אין נכון לעשות כן להשמיע תורה לצבור מפי קטן, וראוי לעשות מעשה זה על ידי היותר גדול ומכובד בצבור. ותו דאשכחן לרז"ל שמסלסלין לעשות מצוה זאת דוגמת נתינתה בהר סיני, וכו'. ובדברים האלה מצאנו בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל): ההוא דקרי באורייתא ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין למשמע לכל עמא דהא איהו קאים כדוגמא עילאה וכו'.

סומדברים אלה נמצאנו למדים שהמעמידים קטן להשמיע להם התורה מזלזלין בכבוד שמים ואפקרותא הוי. ותו אשכחן דלא פלטי מלטותא וכמו שאמרו: תבוא מארה וכו'.

סזועוד הוסיף להוכיח מעיקר הדין שאין הקטן מוציא את האחרים מידי חובת קריאה בתורה שהיא חובת היום הלכך כשכולם הם קטנים לדברי הכל אינן מוציאים את הגדולים ידי חובתם.

סחוהוקשה לו: אם כן גם קטן אחד לא יעלה למנין שבעה שהרי לא יצאו הצבור ידי חובתם מקריאת שבעה עולים, ולא מצא תרוץ לזה אלא על דרך הקבלה שאמרו כי העולה השביעי אין מדרגתו מעולה כששה העולים שקדמו לו, או שנאמר שהקטן שעלה בין השבעה עולים חשבינן ליה להיות העולה השביעי.

סטוכל זה אינו אלא לעלות לתורה ולברך לפניה ולאחריה, אבל לא לקרוא הוא עצמו בתורה אפילו כאחד מן העולים, לפי שקריאתו בתורה אינה מוציאה את האחרים ידי חובת קריאה בתורה שהיא חובת היום (גינת ורדים כלל ב' סי' כא).

עדברי הגינת ורדים הן נכונים ומוצקים בכל בית כנסת צבורי שכולם או רובם הם גדולים, ובכגון זה ודאי שעליתם של הקטנים לקרוא בתורה אפילו בתור נוספים על מנין העולים הויא זילותא בכבוד שמים ויש בה גם משום לטותא דתבוא מארה, וכן נוהגים בכל קהלות ישראל.

עאאבל בשאלה דנדון דידן שהוא בית הכנסת מיוחד לתלמידים קטנים לחנכם בתפלה ולחבב בעיניהם את התורה והמצוה, אין בזה לא משום זילותא ולא משום לטותא שחבובה של תורה זהו כבודה.

עבומדינא דגמרא הלא אמרו: הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה וקטן. ותירוציו של הגינת וורדים אינם מישבים את הדעת, וכיון שמצאנו שעולה למנין שבעה הוא הדין והוא הטעם כשכל השבעה הם קטנים, ואין להוציא הלכה זאת ממשמעותא אלא בראיות ברורות ומכריעות, ומכל מקום חייבים אנו לקבל באימה דברי רבותינו הקדמונים ולהעלות במספר העולים של חובת היום גם גדולים שהם בני י"ג ומעלה כדי שתהיה מתקיימת מצות קריאת התורה בסדר היום כתקנה וכהלכתה. ומטעם זה בשבתות ומועדים שקוראים בספר שני חובת היום צריך שהעולה בקריאה זאת יהיה גדול ובר חיובא.

עגאין הדברים הללו אמורים אלא לעליה לתורה בלבד, אבל הקריאה בתורה שהיא חובת היום, כגון פרשת השבוע וד' פרשיות, וכן קריאת ר"ח, מועדים ומוספיהם אינם נקראים אלא מפי גדולים. וכל שהגיע לגיל בר מצוה, היינו שלש עשרה שנים שלמות נקרא גדול לענין זה. והנלענ"ד כתבתי.