משפטי עוזיאל — חלק א, אורח חיים 21

בקדיש וקדושה ותקיעת שופר שע"י תיליפון וראדיא

גשמיעת ברכות וקדושה וקדיש או קול שופר על ידי מכונת ראדיא או תיליפון:

דידידי הרה"ג מהר"ם הכהן ראם (בספרו הנד"מ "הלכה למשה" סימן ט"ז) נסתפק בשומע קול שופר על ידי ראדיא אם יוצא ידי מצות שופר, וצדד להתיר משום דאין כאן הפסק בין פיו של התוקע והשופר, שהרי התוקע נתן השופר בפיו ותקע והשומע נמי לא שמע קול הברה אלא קולו של שופר ממש, אלא שלא סמך על זה להתיר, ולע"ד נראה כי שאלה זו נחלקת לשני סעיפים:

הסעיף א: שומע קול שופר ע"י מכונות אלה מתוקע שאינו מתכוין לקול שופר אלא שהוא מתעסק ומתכוין לשיר, אין כל ספק שהשומע קול שופר זה על ידי מכונה זו לא יצא ידי מצות שופר, שהרי פסק מרן ז"ל המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא וכן התוקע לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא (או"ח סי' תקפ"ט סעיף ח') ודבר זה הוא פשוט מאד.

והסעיף השני הוא: בשומע קול שופר על ידי מכונות אלו מפי שליח צבור העומד על הבמה ותוקע להוציא ידי חובה כל שומע קולו שבזה הדין נותן שכל השומעים קולו גם אם הם מחוץ לביהכ"ן כגון שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעות משליח צבור יצא (שם סעיף ט').

זאולם בשומע ע"י מכונת ראדיא הסברא נותנת לומר שאינו יוצא חובתו, דמסתברא שאין אדם מכוין להוציא את כל שומעיו, אלא לאלה שידוע לו שיכולים לשומעו ובודאי ישמעו אותו, אבל היושבים במרחק רב שאין התוקע יודע אם ישמעו קולו ואם יזדמנו לשמוע קול השופר בשעה שהוא תוקע ואם לא תהיינה הפרעות המונעות שמועתם, להם ודאי לא נתכוין התוקע, וממילא אין השומעים יוצאים ידי מצות שופר הואיל ולא נתכוין התוקע להוציאם בתקיעתו.

חואולם עדיין יש להסתפק, במקרה שהודיעו מראש להתוקע שיתכוין להוציא את היחיד או הצבור שבמקום פלוני או במקרה שהתכנסו קהל גדול במקום אחד ומשתמשים במכונה זו כדי להשמיע קול השופר לכל הקהל וגם בזה נלע"ד לומר שאינם יוצאים ידי חובה. וראיה לזה ממשנה ערוכה דתנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור יצאו (ר"ה כז ב) מכאן אנו למדים שכל קול היוצא מפי אדם או כל מכשיר אחר יש לו שני צלילים האחד הקול הטבעי והשני הד הקול שהוא נשמע ביותר בתוך הבור או במדבר שמם וראשי ההרים וזהו מ"ש בגמ' (שם כז א) התוקע לתוך הבור וכו' אם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחלת תקיעת מקמי דליערבב? תרי קלי מחד גברא לא משתמעי. הרי שקול האדם מתפצל לשנים האחד הוא צליל קולו היוצא מתוך גרונו והשני הד הקול המתערב בין גלי האויר ונתקל, במקום שמחזיר את הקול לאחוריו ומשמיע את קולו למרחוק כאלו יוצא ממולו ומצדדין ועל זה אמרו שמאיש אחד אי אפשר לשמוע שני קולות אלא שומעים קולו או הד קולו המכה גלים תיכף, וזהו קול הברה שאמרו במתניתין אם שמע קול הברה לא יצא, ולפי זה קול התיליפון והראדיא שהוא קולט ומרכז את הד הקול ולא הקול עצמו הוא ודאי קול הברה ואין השומעו יוצא ידי מצות שופר, והוא הדין לכל ברכות וקדושה שהרי הד קול איננו קול האדם ואין יוצאים ידי חובה ולא עונין אמן וקדושה אלא בקולו של אדם בן דעה ובן מצוה.