נודע ביהודה מהדורא קמא — אורח חיים 1

בראיתי מכתבו מגילה עפה כהן שדעתו יפה ואמרתו צרופה, על דבר התפילין שבא לשם סופר אחד ועושה הבתים נאים ומהודרים. אמנם מעשיהם ע"י טיח אשר מטיח טיחה עבה על עור הבתים ואח"כ באיזה שפירטוס ומתוך כך המה שחורים בתכליתה הידור מצהירים ומזהירים, ורום מע"ל מאריך לפסול. ובא על זה מכמה צדדים האחד הטיח הזה מכסה עור הבתים וא"כ אין בית החיצון רואה האויר, וגם מצד מוסיף שזה הטיח יתיר הוא ועובר על בל תוסיף, וגם משום שבשעה שעושה טיח הזה הוא עב ומכסה קוי השי"ן של תפילין רק הקוים ניכרים ויש בזה משום מוחק השם. וכתב עוד לחזק סברתו שפוסל משום מכסה העור דלא מהני אף שהוא לנאותן מדי דהוה ציפן זהב שפסול. וכבודו הרמה הרחיב בזה הדבור בפלפול וסברה:

גוהנה אני אומר להשיב על קצת מדברי מע"ל. וזה לשון מע"ל זכינו לדין דמסקנת המרדכי דעור בהמה טמאה וציפוי זהב על גבי הבית נמי פסול וכן פי' הבית יוסף והב"ח דברי הטור והרמב"ם ולא מצאתי שום חולק בזה, ע"כ דברי מע"ל:

דואני אומר לא מצאתי בכל הפוסקים הקדמונים מי שפירש דברי הגמ' ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה שפירושו הוא שציפה זהב על הבית, ומאור עינינו הרב הבית יוסף לא דק בזה כל הצורך. והנה מקור הדברים במס' מנחות דף מ"ב ע"ב כתנאי ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים ואעפ"י שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף בהמה טהורה פסולים עד שיעבדן לשמן. רש"י ציפן זהב לתפלין. פסולים בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינו אלא רצועות במינו כדאמרינן בהקומץ. או שטלה עליהן. שעושה בתים של עור בהמה טמאה פסולים כדאמרינן בפ' שמונה שרצים למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך עכ"ל רש"י. והנה אין ספק בכוונת רש"י שמה שכתב ציפן זהב לתפילין היינו שעשה הבתים עצמן של זהב וציפה הפרשות בזהב והפרשות קורא רש"י כאן תפילין ויגיד עליו ריעו בטלה עליהן עור בהמה טמאה פירש"י שעשה בתים של עור בהמה טמאה וא"כ הה"ד ציפן זהב היינו שעשה גוף הבתים זהב. ועוד דהרי רש"י פירש פסולים בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינו אלא רצועות במינו כדאמרינן בהקומץ. וכוונתו למה דאמרינן בדף ל"ה ע"א תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו'. והנה אי ס"ד בעשה בתים של עור ואח"כ ציפן זהב איך יליף מרצועות ששם גוף הקשירה היא וברצועות גופייהו מנ"ל למפסל אם עשה רצועות שחורים ושוב ציפה עליהן זהב. ואם נימא שטעה הפסול הוא משום שאין עור הבית נראה מבחוץ א"כ לא נזכר טעם זה ברש"י ולמה שביק רש"י עיקר הטעם ונקט ק"ו מרצועות וערבך ערבא צריך. ועוד דהא פירש"י פסולים הבתים ובוודאי כוונת רש"י למימר שאין התפילין עצמן דהיינו פרשות פסולות שהרי יכול להוציאם ולתת אותם בבתים אחרים. ואי ס"ד דמיירי שעשה בתים של עור ואח"כ ציפה עליהן זהב א"כ גם הבתים אינם פסולים שהרי יכול להסיר ציפויין וישארו בתים של עור כתיקנן וא"כ ממ"נ קודם שמסיר הזהב הכל פסול וכשמסיר הזהב גם הבתים כשרים ולמה פי' רש"י פסולים הבתים ה"ל לרש"י לפרש פסולים התפילין אלא וודאי בלי ספק שרש"י פירש ברייתא זו ציפן זהב לתפילין הכוונה שציפה הפרשות בבתים של זהב שעשה גוף הבתים של זהב אבל אם עשה בתים של עור בהמה טהורה ואח"כ ציפה עליהן דבר אחר לא נזכר בברייתא זו כלל. ורבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין כתב וזה לשונו שם בהלכה ט"ו, העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה חיה ועוף הטהורין וכו' ואם עשה בעור טמאה או שציפה התפילין בזהב פסולים. והנה גם בלשונו אין ספק שמה שכ' העור שמחפין בו התפילין היינו עור הבתים גופייהו דהרי לא נזכר בדברי הרמב"ם בשום מקום שיחפה עור אחר עוד על עור הבתים, הן אמת שדעת הרמב"ם שצריך שיכרוך מטלית על הפרשות קודם שיתנם בבתים כמבואר בדבריו בפ"ג הלכה א' והל' ח' ע"ש. אבל שיהי' צריך לחפות עור מבחוץ על הבתים זה לא שמענו בדבריו כלל. וז"ל בריש הל' תפילין ארבע פרשיות אלו שהן קדש וכו' הן שכותבין בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראים תפילין וכו'. וא"כ מה דקאמר כאן העור שמחפין בו התפילין בה"א הידיעה על עור זה שהזכיר בריש הלכות הללו כיון שמחפה הפרשות בעור והיינו עור הבתים עצמם. ועל זה קאמר אם עשה בעור בהמה טמאה פסול. וא"כ מה דקאמר העור שמחפין בו התפילין היינו עור הבתים הרי שהפרשיות קורא כאן תפילין ולפ"ז בציפן זהב דקאמר או שצפה התפילין בזהב תפילין הם הפרשיות וציפן זהב היינו שעשה הבתים מזהב אבל לא שעשה הבתים מעור ואח"כ ציפן זהב ולא נזכר דין זה ברמב"ם לפי שגם בברייתא מיירי שגוף הבתים הם זהב או עור בהמה טמאה כפירוש רש"י. ולכן אני תמה על הבית יוסף בא"ח סי' ל"ב שכתב שמדברי הרמב"ם משמע בטולה עור אחר על הבתים לא שעשה הבתים עצמה מעור טמאה וכו'. ונהפוך הוא שדברי הרמב"ם מפורשים להיפוך. והרא"ש בהלק"ט כתב ת"ר ציפן זהב וכו' רשבג"א אף עור בהמה טהורה פסולים עד שיעבדן לשמן ובהל' ס"ת כתבתי דהלכה כרשב"ג דבעי עבוד לשמן הילכך הקלף והרצועות והבתים כולהו צריכין עיבוד לשמן עכ"ל הרא"ש. ומדחשב שה הרא"ש בסוף דבריו הקלף. והרצועות והבתים ושביק לעור שעל הבתים דג"כ פסול אם הוא מעובד שלא לשמו מכלל דגם הוא מפרש הברייתא זו על גוף הבתים ולא מיירי בריש דבריו מעור שעל הבתים כלל:

הואמנם זה יש לדחות דבסוף דבריו חושב רק זה שהוא מוכרח להיות בתפילין אבל עור שעל הבתים אף שאם חיפה הבתים בעור שאינו מעובד לשמו פסולים כרשב"ג מ"מ אינו חיוב להיות כלל עור על הבתים ולכך לא חשבו. ואמנם אח"כ גבי מעברתא של תפילין הלמ"מ כתב הרא"ש ויש מפרשים מעברתא היא רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד וכו' ואפילו אין הפירוש של מעברתא רצועה קטנה מ"מ אין התפילין פסולין משום בית החיצון שאינו רואה את האויר בכה"ג אלא א"כ חבר להם בית אחר וטעמא דציפן זהב פסולין משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה דומיא דטלה עליהן עור בהמה טמאה עכ"ל הרא"ש. ולכאורה איך מביא הרא"ש ראיה לציפן זהב אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר מטלה עליהן עור בהמה טמאה וערבך ערבא צריך ודלמא גם טלה עליהן עור בהמה טמאה ג"כ פסול משום שאין בית החיצון רואה את האויר ומיירי שלמטה עשה בתים מעור טהורה. ונראה משום דלפי הסברה החיצונה אין טעם לפסול בעשה גוף הבתים של זהב והיכן נזכר בתורה שיעשה הבתים מעור, ורש"י כאן במנחות באמת נתקשה בזה והוצרך ללמוד מק"ו מרצועות שצריך של עור מטעם שקושרין בהם התפילין ק"ו בתים עצמן. ובפרק נגמר הדין פי' רש"י שהוא הלמ"מ. אבל באמת לא מצינו בשום מקום מפורש בש"ס שהבתים צריך להיות של עור בשלמא עור בהמה טמאה ודאי פסול דבעינן למלאכת שמיה מן המותר בפיך. אבל דבר שאינו אסור אף שאינו עור לא מצינו מפורש שהוא פסול רק בברייתא זו דציפן זהב פסול. ולכן יותר טוב לפרש דברייתא זו לא מיירי שעשה גוף הבתים של זהב אלא שעשה בתים של עור או של איזה מין שיהיה מן המותר ואח"כ ציפן זהב מיירי הברייתא והפסול משום שאין הבית רואה את האויר וא"כ מוכח שיש פסול באינו רואה האויר. וע"ז קאמר הרא"ש שאינו כן אלא מיירי בעשה גוף הבתים זהב דומיא דעור בהמה טמאה שבודאי בעשה גוף הבתים מטמאה ודאי פסול דהרי בעינן מן המותר בפיך הכי נמי בציפן זהב בעשה גוף הבתים של זהב פסול דבעינן עור כפירש"י וא"כ שוב אין לנו הכרח לפרש הברייתא בעשה בתים של עור וציפה עליהן זהב ולומר דבעינן בית רואה האויר שהרי הברייתא מתפרשת כפשוטה דעשה גוף הבתים זהב:

וודע שלכאורה דברי הרא"ש תמוהין שלאיזה צורך הוצרך לכתוב דהך ציפן זהב אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר דהרי קאמר שם בברייתא דעור בהמה טהורה כשירה ואי משום שאין הבית רואה את האויר אם כן גם בעור בהמה טהורה גם כן יהי'. פסול. וצריך לומר דבציפה בעור בהמה טהורה לא איכפת לן באינו רואה האויר אם כן ממילא במעברתא אין הפסד ברצועה קטנה ההיא שהרי הך רצועה עור טהורה היא וצ"ל בשלמא בצפוי עור בהמה טהורה א"כ ציפה כל הבית מכל הצדדין וא"כ זה החיפוי עצמו נעשה בית החיצון והרי הוא רואה האויר ומתכשר ע"י החיפוי לא ע"י הפנימי. אבל זו הרצועה קטנה היא רק לרוחב היד כמבואר בטור בסי' ל"ב אבל לא מכל צדדי הבית וא"כ אי אפשר לחשוב הרצועה קטנה ההיא לבית וצריך אתה לחשוב הבית הפנימי שתחת הרצועה לבית וא"כ ה"א שמיפסל משום שאינו רואה האויר והוצרך הרא"ש לומר שבציפה זהב אין הטעם משום רואה האויר רק הטעם דבעינן שיהי' מחופה עור בהמה טהורה. והנה אכתי יש מקום לפרש דברי הרא"ש שגם הוא מפרש הברייתא ציפן זהב או שטלה עליהן עור טמאה וכו' מיירי שלמטה עשה גוף הבתים מעור טהורה ולמעלה על הבתים ציפה זהב או עור טמאה אלא שהרא"ש קאמר דדוקא זהב שאינו ראוי לעשות ממנו בית להכי פוסל גם בחיפה למעלה אבל עור בהמה טהורה שהוא ראוי לבית גם בחיפהו למעלה אפילו דומיא דרצועה דמעברתא שאינו מקיף מכל הצדדים שיהי' יכול ליחשב בית אפ"ה אינו פוסל הבית שתחתיו. ועיין במרדכי מה שכתב בשם ר"י:

זואמנם בין לפי' הראשון בדברי הרא"ש ובין לפרושי הזה. קשה למה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזהב מטמאה הרי ממקומו הוא מוכרע שזהב עצמו אינו ראוי לעשות ממנו עצמו הבית דאי היה ראוי א"כ מה בין ציפהו זהב ובין חפהו עור טהורה ולמה זה פסול וזה כשר. ואמנם הרא"ש לא רצה להאריך והביא ראיה ממה דסמיך ליה דהיינו בהמה טמאה. ועוד דהב"י כתב דהרמב"ם מפרש סיפא דברייתא עור בהמה טהורה על הפרשיות והרצועה לא על הבתים. ואף שהרא"ש לא ס"ל כן מ"מ לא רצה לסמוך ראייתו על זה. ואמנם מפשטן של דבריו של הרא"ש שכתב שאין התפילין נפסלין משום אין הבית רואה האויר אלא א"כ חבר להם בית אחר משמע דוקא בכה"ג נפסלי ולא באופן אחר כלל וציפן זהב היינו גוף הבתים עשה זהב. והסמ"ג לא ראיתי שהעתיק ברייתא זו כלל. ולפי הנראה השמיטה לגמרי ולא הביאה בספרו. א"כ מכלל שהוא מפרש ג"כ שעשה בתים עצמן מזהב או מעור בהמה טמאה ולכך לא הוצרך להביאה כיון שכבר כתב בריש הלכות תפילין הקלף שכותבים בהם הפרשיות וגם הרצועות וגם עור הבתים צריך להיות מבהמה או חיה טהורה וכו' גם צריכין עבוד לשמן עיין שם. וא"כ הרי כבר מיעט כל דבר שאינו עור בהמה טהורה והיינו ממש כברייתא זו וכרשב"ג. אבל אם היה מפרש הברייתא שציפה הבתים זהב או עור טמאה היה לו להביאה. והטור ח"ח סי' ל"ב בסכינא חריפא פסקיה להך ברייתא ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא. וז"ל הטור. ואם ציפה הבתים זהב או שעשאה מעור בהמה טמאם פסולה. הרי דבזהב לא קאמר שעשה הבתים מזהב רק קאמר ציפה הבתים זהב דמשמע שלמטה עשה בתים של עור כהוגן ועליהם ציפה זהב ובעור טמאה כתב שעשאם מעור בהמה טמאה דמשמע שהגוף הבתים עשה מעור בהמה טמאה. והב"י ג"כ כתב שכן נראה מלשון הטור שאם עשה הבתים מעור טהורה ושוב טלה עליהן עור טמאה אינן פסולים אלא שצריך טעם למה ציפן זהב פסול דמה גריעותא דזהב טפי מעור בהמה טמאה. ואי לאו שהטור מדויל ידיו משתלים היה בידי לתרץ קושית הב"י וטעמא דציפן זהב פסולים היינו משום דבעינן שיהיו הבתים שחורים מבחוץ דומיא דרצועות שחורים ואם ציפן זהב אינן שחורים ולכך פסול. אבל טלה עליהן עור טמאה הרי אפשר שאותו עור יהיה גם כן שחור ולכך אינו פוסל אלא א"כ עשה הבתים עצמן מעור טמאה משום דבעינן מותר בפיך. וטעם זה איני אומר מלבי כי זה שאני אומר שהבתים צריכין להיות שחורים זה הוא דעת התוספות במסכת שבת דף כ"ח ע"ב סוף ד"ה תפילין בהדיא וכו' שכתבו בזה הלשון וכיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורים כמו הקציצה וכו' הרי מפורש בדבריהם שהקציצה תהיה שחורה. והמרדכי כתב בהדיא בשם ר"ת שהבתים צריכין להיות שחורין והביא ראיה מלשון הנ"ל. ומה שאני אומר שבשביל זה פסול אם ציפן זהב. לענ"ד זה מבואר בירושלמי במסכת מגילה בפרק הקורא עומד שעל המשנה דתנן שם העושה תפלתו עגולה סכנה וכו' ציפה זהב כו' קאמר שם בירושלמי תני ר' יוסי בן ביבי תפילין מרובעות שחורים הלמ"מ. ולדעתי קשה לפרש שחורים על הרצועות שלא נזכרו הרצועות שם כלל. ועוד שהרי כללן יחד מרובעות שחורים וכשם שמרובעות קאי על הבתים כן שחורים ובא הירושלמי לתת טעם על מה שאמרה המשנה עגולה סכנה ואין בה מצוה. וכן על מה שאמרה ציפה זהב הרי זו דרך החיצונים ונתן טעם על שני דינין הללו משום דמרובעים ושחורים הלמ"מ. ומעתה כבר מוצל הטור מקושית הב"י. אבל אעפ"כ הטור מדויל ידיו משתלים שהרי הטור עצמו בסי' ל"ב פסק שהבתים רק מצוה לעשותן שחורים ואם עשאם מצבע אחר כשר:

חוהנה גם הר"ן במסכת מגילה באותה משנה ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים כתב הטעם דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך כלומר שתהיה כתובה במה שמותר בפיך ושי"ן של תפילין הלמ"מ הלכך בעינן שתכתב במה שמותר בפיך עכ"ל. הרי מבואר ג"כ מדבריו דציפה זהב היינו עור הבית עשה של זהב. ואמנם גוף דבריו שכתב לפסול זהב מטעם מותר בפיך. וכן כתב רש"י שם במשנה. הוא תמוה בעיני דאטו זהב אסור בפיך ועד כאן לא ממעטינן מבפיך אלא בהמה טמאה אבל זהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו. ובאמת רש"י במנחות כתב טעם פסול זהב דאפילו קשירתן בעינן מינו ועור בעינן וגבי בהמה טמאה פירש הטעם משום מותר בפיך ובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ דזהב פסול. אבל עכ"פ מותר בפיך לא שייך בזהב ולקמן יתבאר יותר. אבל עכ"פ הוכחנו מדברי הר"ן דציפן זהב היינו הבתים עצמן המה זהב. והמרדכי בהלכות תפילין ז"ל כתב רבינו שמשון בש"ר מצריך לכרוך כל פרשה ופרשה ואין לפוסלן משום האי טעמא כדחזינן הכא שטולה עליו עור והשתא אין עור הבתים רואה האויר. ומיהו מצאתי שכתב ר"י ט"ע דלא מפסל משום ראית אויר אלא דוקא דראש אבל דיד לא דלא שייך בשל יד בית החיצון. ועוד דלא שייך חילוק דבסמוך גווייתא וכו' אלא בשל ראש אבל בשל יד הם בשל עור אחד הילכך אין ראיה מכאן להכשיר בשל ראש. ונראה דלית ראיה לא לפסול ולא להתיר. ומיהו כה"ג לא מיקרי יתיר אלא אי מייתר בית ה' כההיא דהנחנקין ודשמעתין החליף פרשיותיה אבל זה הקלף המכסה להגין בעלמא לא אשכחן בהו פסול מהא דתניא בפרק נגמר הדין ובהניזקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה לאו משום ראיית אויר אלא כדפירש הקונטרס דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי. ומיהו קצת נראה הלשון שירצה לומר עור אחר טולה כדהכא טולה עליהם וכו' דבעי למימר עור ע"ג עור הבתים והכי אמרינן ת"ח אל יצא במנעלים המטולאים ומוקי לה בטלאי על גבי טלאי. ושוב נ"ל דאי אפשר לעשות כדפירש בש"ר דא"כ השי"ן דמסיק התה דהלמ"מ לכאורה לא היתה בעור העליון ופוק חזי מאי עמא דבר דהלכה רופפת בידי וכבר נהגו כש"ר ואין למחות בידם כ"א ע"פ ראיה ברורה, רבינו שמשון. ולכאורה דברי המרדכי תמוהין דאיך אפשר לסתור דעת הש"ר מהא דתניא ציפן זהב והרי אדרבא משם מוכח דשפיר דמי לעשות כש"ר שהרי בהדיא תניא שם עור בהמה טהורה כשרים. ועוד קשה למה הביא ברייתא מפרק נגמר הדין ומהנזקין ולמה לא הביא משנה ערוכה במגילה פרק הקורא עומד ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים. וזה יש לתרץ לפי שרצה לומר אחר כך דלשון טולה רוצה לומר עור אחר ובמשנה לא נזכר רק ציפן זהב. ועוד קשה מה דמסיק ושוב נ"ל דא"א לעשות כדפירש בש"ר דא"כ השי"ן כו' לא היתה בעור העליון וכו'. והדבר יפלא דהרי בתפילין דשימושא רבא ודאי השי"ן היא בעור העליון דאטו בקלף שכורך בו הפרשיות עושה השי"ן הא ודאי ליתא ופירושו של אנשי שם בזה אינו מתקבל על הדעת. ועוד דקאמר דאי אפשר לעשות כדפריש בש"ר וכו' איזה פירוש הזכיר בשם ש"ר והכי הו"ל למימר דאי אפשר לעשות כפסק הש"ר. ולכן נלע"ד דכלפי דמה דקאמר מתחלה שאין ראיה לא לאסור ולא להתיר קאמר אח"כ והא דתניא בפרק נגמר הדין ופרק הניזקין ציפן זהב וכו' ואי נימא שהפירוש שעל הבתים ציפה זהב א"כ גם הא דקאמר שם עור בהמה טהורה כשרים ג"כ הפירוש על עור הבתים טלה עוד עור בהמה טהורה. וא"כ שפיר יש ראיה להתיר ולכן דחה וקאמר דשם לא משום ראיית אויר ולא מיירי שם רק בגוף הבתים. אבל אם חפה על עור הבתים לא נזכר שם כלל לא למיסר בזהב וטמאה ולא להתיר בשל טהורה. ואמר אח"כ ומיהו קצת נראה הלשון שרצה לומר עור אחר וכו'. וא"כ שפיר לפי פירוש זה יש ראיה לשימושא רבא דהרי על זה קאמר עור בהמה טהורה כשרים ומסיק אח"כ דאי אפשר לעשות כפי' הש"ר פירוש דאי אפשר לומר הפירוש הנ"ל שהביא לראיה לשימושא רבא דהיינו שפירושו טולה עליהם עור אחר דא"כ איך קאמר עור טהורה כשריה והרי השי"ן דמסיק שהיא הלמ"מ לא היתה לכאורה בעור העליון. א"ו דשם מיירי בעשה גוף הבתים כן. וא"כ לא נזכר שם כלל דין ציפה זהב או עור בהמה טמאה או טהורה על הבתים. וממילא אין לנו ראיה כלל לא לאסור בזהב וטמאה ולא להתיר בטהורה וכיון שאין לנו ראיה שוב הכל מותר מצד הסברא דזה לא מיקרי יתיר כ"א בעושה בית חמישי וכן לא מיקרי אינו רואה אויר כ"א בעושה בית חמישי או מחליף ברייתא לגווייתא. כנלע"ד פירוש דברי המרדכי באופן שמסקנת המרדכי שציפן זהב היינו שעשה גוף הבתים זהב. ומעתה לא נשמע מאחד מהפוסקים הקדמונים שיפרש ציפן זהב כי אם על גוף הבתים שעשאן זהב וכן עור טמאה ומסקנת המרדכי ג"כ כן. והנה בתוספות במנחות דף ל"ה ע"א בשני הדיבורים ד"ה מעברתא וד"ה דשי"ן של תפילין וכו' דבריהם סתומין וחתומין והגירסא מוטעת ומשובשת ונלאו כל אנשי חיל לעמוד על כוונתן ואיך נקח מדבריהם איסור או היתר והמהרש"א והמורש"ק הגיה כל אחד לפי דרכו והמעיין בדבריהם יראה ששניהם נדחקו מאד וגירסת כל אחד מהם ופירושו רחוקים מהדעת:

טואני בעניי נלע"ד דכוונת דבריהם בד"ה השי"ן של תפילין ודאי דבור אחד הוא כדברי מוהרש"ק אבל לא כפירושו רק אדלעיל קאי שכתבו שאין לפסול הרצועה קטנה משום שאין רואה כל הבית את האויר חדא דלא שייך וכו' אלא בחיבר ביתא אחרינא תמן. ועוד דשמא דבית החיצון שאינו רואה את האויר פסול לא שייך אלא בראש ולא בשל יד כמו שיש בתשובת הגאונים וכו'. והנה סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם למה יהיה בשל ראש שייך פסול רואה את האויר ולא בשל יד. והרא"ש בהלכות תפילין ג"כ כתב להכשיר הרצועה קטנה הנ"ל משום דלא שייך פסול בית החיצון שאינו רואה את האויר אלא א"כ חבר להם בית אחר וכו'. ועוד דאין רואה את האויר לא שייך אלא בתפילין של ראש שהן ד' בתים ושינה אחד מהבתים ממקומו אבל בשל יד שהן בית אחד לא. וכן נמצא בתשובת הגאונים עכ"ל הרא"ש. והנה הרא"ש יהיב טעם לסברת הגאונים דלהכי לא שייך אלא בשל ראש משום שיש בו ד' בתים ושינה אחד מהבתים ממקומו אבל בשל יד שאינו אלא בית אחד לא שייך. וכן המרדכי כתב דלא שייך רק בשל ראש ויהיב טעמא דלא שייך בשל יד בית החיצון והיינו ממש כוונת הרא"ש והוסיף עוד דלא שייך החליף גווייתא לברייתא אלא בשל ראש בכל בית יש פרשה אחרת וכשמחליף הבתים ממילא הפרשה שראויה להיות גווייתא היא ברייתא וכן להיפוך. אבל התוספת סתמו דבריהם ולא יהבי טעם למה שייך בשל ראש ולא בשל יד. ולכן נלע"ד דכאן שייך כל דבריהם מ"ש אח"כ בד"ה דשי"ן ורצונם להכי יש איסור בשל ראש באין בית החיצון רואה האויר דשי"ן של תפילין היא הלמ"מ והיא צריכה להיות מבחוץ והרי עבור השי"ן נאמר בשל ראש וראו כל עמי הארץ וגו'. ולהכי אם הוסיף דבר מבחוץ אין השי"ן נראית ולהכי פסיל בהנחנקין בהוסיף בית חמישי ואפילו אם יעשה גם בבית הנוסף מבחוץ שי"ן ע"ז סיימו והנותנה על שי"ן דינו להיות פוסלת דשי"ן שעושה בזה לאו כלום הוא כיון שאין דינו להיות שם שי"ן דנמצא שאין בית רואה את האויר היינו בית הראויה להיות השי"ן באמת עליו אינו רואה האויר. זה הנלע"ד בכונת התוספות ואף שג"כ אינו מבואר בדבריהם כל הצורך מ"מ לדעתי הוא יותר מכוון בדבריהם מפירוש המהרש"א ומוהרש"ק ז"ל. והב"י בסי' ל"ב הביא בהדיא בשם רב שרירא גאון דהא דבעינן בית חיצון רואה האויר הוא משום אויר השי"ן באופן שלפי פירושי בדברי התוספות מסקנת דבריהם שאין איסור רק בשל ראש משום השי"ן. אבל אם השי"ן ניכרת ליכא איסור כלל. ובין יהיה כוונת דבריהם כפי פירושי ובין לא עכ"פ דבריהם סתומים ביותר ולכן הרי דבריהם בזה כדברי הספר החתום ואין ללמוד לא לאיסור ולא להתיר:

יוהנה הב"י בסי' ל"ב על מ"ש הטור ואם ציפה הבתים זהב וכו'. כתב הב"י וז"ל המרדכי בהלכות תפילין כתב דבעור של גוף הבתים מיירי ומשמע מדבריו שאם עשה הבתים מבהמה טהורה ואח"כ ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה כשרה. וכן נראה מל' רבינו גבי עור בהמה טמאה שכתב או שעשאן מעור בהמה טמאה אלא שצריך טעם למה ציפה הבתים זהב פסול דמאי גריעותא בזהב טפי מעור בהמה טמאה ואח"כ מסיק הב"י שהמרדכי אח"כ חזר וכתב ומיהו קצת נראה מהלשון שר"ל עור אחר טולה שר"ל עור ע"ג עור הבתים. וכן נראה מדברי בעל התרומה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וגם רבינו אפשר שכן דעתו אלא שלא דק עכ"ל הב"י. ולדעתי אין הדברים ברורים כי מ"ש שכן נראה מדברי הרמב"ם כבר ביררתי דעת הרמב"ם להיפוך ומ"ש שמסקנת המרדכי ר"ל עור ע"ג עור כבר ביררתי שמה שסיים המרדכי ושוב נ"ל שאי אפשר לעשות כפירוש השימושא רבא הוא לסתור הפירוש עור ע"ג עור אלא שבעור הבתים גופייהו מיירי וא"כ אדרבה מסקנת המרדכי להיפוך. ואמנם כבר ביררתי דמסקנת המרדכי דברייתא מיירי רק מעור הבתים אבל עור ע"ג עור לא מיירי לא לאיסור ולא להיתר. ובדעת הטור אם באנו לומר דהטור דק בלשונו ומחלק בין זהב לעור בהמה טמאה היה מקום אתי לומר דראוי לומר שהציפוי אפילו אם הוא מדבר הפסול אינו פוסל ובטל לגבי תפילין אף שלענין טומאה הוא להיפוך שהציפוי עיקר בין להקל ובין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה היינו דומיא דשולחן ומזבחות שכל תשמישי השלחן והמזבח היה על הציפוי שהוא למעלה. וכן השלחן והדופלקי שמביא שם היינו כיון שלא נשתייר מקום כוסות ומקום חתיכות א"כ כל תשמישו הוא על הציפוי שלמעלה ולכך בטל השלחן. אבל בתפילין נהפוך הוא והתפילין עיקר תשמישן מצות תפילין והציפוי בטל. אבל זהב הוא דבר חשוב ולא בטל. וכדרך שסובר ריש לקיש שם לחלק בין כלי אכסלגיס לכלי מסמים ואף דהלכה כר' יוחנן שאין חילוק היינו שם שהשלחן מכוסה לגמרי ואינו נראה וגם כל התשמיש הוא על הציפוי ולכך בטל השלחן אפילו הוא כלי מסמים. אבל כאן הציפוי הוא מלמעלה אלא מתוך שהתפילין עיקר בטל הציפוי והיינו עור נגד עור דהיינו עור טמאה בטל גבי עור טהורה אבל זהב הוא חשוב ואינו בטל. כל זה היה מקום לומר בדעת הטור ויש לי לעשות אפילו סמוכות לדבר זה לחלק בין זהב לעור טמאה מן הברייתא דקשה למה הוצרכה למימר זהב ועור טמאה והו"ל להברייתא למכללינהו וכך הו"ל לסתום ציפן במה שאינו מינן פסולים בעור טהורה כשרים אע"פ שאינן מעובד לשמה והוה כולל כל מה שאינו עור בהמה טהורה שהוא מינן. וכמו שאמרו לענין רצועות בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ה ע"א) תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו' א"ו מדפרט הנהו דוקא מכלל דלא שוים נינהו וזהב פסול אפילו לענין ציפוי לפי שמחמת חשיבתו אינו בטל ועור טמאה אינו פוסל רק לבתים גופייהו. כך היה נלע"ד אלא שאני מבטל דעתי בזה מפני דעת הרא"ש ז"ל שכתב דציפה זהב הוא דומיא דעור טמאה. וא"כ אדרבה שניהן שווין לדינא. ויפה כתב הרב ב"י שהטור לא דק דודאי לא יחלוק הטור על הרא"ש מן הסתם אבל בהא אמינא דלא כב"י. שאחרי שאנחנו אומרים שהטור לא דק אני אומר שבראש דבריו לא דק במה שאמר ציפה הבתים זהב לא דק אלא כוונתו שציפה התפילין זהב דהיינו הבתים עצמן עשה זהב שהרי כבר הוכחתי שגם הרא"ש כוונתו כן. ומסתמא דעת הטור כדעת הרא"ש. והנה ע"כ דברינו בדברי הפוסקים ועכשיו נחזי אנן פירוש דברי הגמרא איך הוא הפירוש שציפן זהב. והנה במסכת שבת דף כ"ח ע"ב ואלא הא דתני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו'. ופירש רש"י וכיון דאות השם נכתב בו מותר בפיך בעינן וכו'. הנה קשיא ומה בכך דבעינן מותר בפיך ואטו אין שום דבר מותר רק בהמה טהורה וכמה כרכורים כרכר רש"י במנחות דף מ"ב דציפן זהב פסול שפירש רש"י שעשה הבתים זהב והוצרך הטעם משום דאפילו רצועות בעינן מינן. ובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ וא"כ מקרא דמותר בפיך לא ידעינן עור בהמה טהורה ודלמא יעשה אותן מזהב או שאר מינין והוצרך רב יוסף לאשמעינן דבעינן דוקא עור ואף דפירש"י שהוא הלמ"מ מ"מ זה לא שנינו בהדיא שהוא הלמ"מ שיקשה מזה על רב יוסף. וע"ש באר היטב בתוספות ד"ה תפילין וכו'. ובשלמא בתחלה דקאמר לתפילין והקשה תפילין בהדיא כתיב תורת ה' בפיך לא היה יכול לומר דאתי למעוטי דבר שאינו עור משום דמתניתין היא במסכת ידים פ"ד משנה ה' לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו דיו אשורית על העור וכו'. ותנן במשנה במסכת מגילה פ"ק אין בין ספרים וכו' לתפילין וכו'. וא"כ שנינו במשנה שתפילין אין נכתבין אלא על העור ולא קמ"ל רב יוסף רק טהורות ושפיר הקשה מקרא דמותר בפיך. אבל כשמשני לעורן מאי הקשה משי"ן דאף דידעינן מותר בפיך אכתי אשמעינן רב יוסף דבעינן עור אלא ודאי דגם זה משנה ערוכה היא בפרק הקורא עומד ציפה זהב וכו'. וא"כ ע"כ זהב. היינו גוף הבתים דאי בציפוי שלמעלה א"כ קשה דלמא הפסול הוא משום דאין הבית רואה האויר ולעולם שלגוף הבית זהב כשר. וא"ת א"כ מ"ש ציפן זהב מציפן עור בהמה טהורה וכמו שהקשיתי לעיל על הרא"ש. הנה זה אינו דאטו זה שציפן עור טהורה כשרים מתניתין זה הוא ברייתא ועל ברייתא לא שייך להקשות על רב יוסף תנינא דהרי גם רב יוסף ברייתא נקט א"ו דציפה זהב היינו שעשה הבית עצמו זהב ואכתי קשה היא גופא מנ"ל להגמרא להקשות על רב יוסף ודלמא ציפה זהב היינו שציפה זהב על העור של הבתים אלא שסובר הגמרא שבזה אין שום טעם לפסול. באופי שלדעתי אין שום חשש אם ציפה על עור הבתים במה שירצה זולתי בשל ראש אם לא יהיו השיני"ן בולטין אבל כשהשיני"ן בולטין כשר:

יאועכשיו אמינא אפילו לו יהבינא דציפן זהב וטלה עור בהמה טמאה הוא על הבתים וכפסק הש"ע בסי' ל"ב סעיף מ"ח היינו בציפוי העומד בפני עצמו ואינו טפל להבית. אבל זה השחרות שאנו משחירין התפילין זה שייך לעור ובטל אליו ולא שייך כאן אין הבית רואה האויר. ואם באנו לפסול בזה איזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו הבתים אם יהיה בו שום ממשות תפסלם זה הדבר שאין הדעת סובלתו ולא שערום אבותינו מעולם וכיון דגם עור הבתים בעינן שחורים אי לדעת מקצת הפוסקים הלמ"מ. ולדעתי גם דעת הירושלמי במגילה פרק הקורא עומד כן כמ"ש למעלה עכ"פ לשאר הפוסקים מצוה איכא שוב מה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ויותר נאה הכל שייך למלאכת השחור ואין בזה לא משום יתיר שיהיה משום בל תוסיף ולא משום מכסה לעור שאינו רואה האויר וק"ו מתכלת של ציצית שהקפידה התורה עליו עד מאד וכמה החמירו בעשייתו ואפ"ה מביא סממנים בהדי דם חלזון כמבואר בפ' התכלת (מנחות דף מ"ב ע"ב) והתוספות שם בד"ה וסממנים באמת תמהו בזה וכתבו שמא עם הסממנים נקרא תכלת. ולדידי נראה כיון שאין דם חלזון תופס הצבע בצמר כל כך רק ע"י סממנים א"כ גם הסממנים שייכא לצבע זו. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ב מציצית ה' ב' ונותנין הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו קמוניא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושים וכו' עכ"ל הרמב"ם ורמז בזה שהטעם שנותנין עמו סממנין לפי שכן דרך הצובעין ומסתמא גם התורה אמרה כן. וכן אני אומר לגבי שחרות של התפילין כל מה שמעלי לשחורי שייך לזה והכל בטל לגבי הצבע השחור. וכן אני אומר בציפן זהב אפילו אם נימא דהיינו למעלה על עור הבתים אפ"ה אני אומר דוקא ציפן זהב שהציפוי הוא בפ"ע שקבע עליהם טס של זהב. אבל אם הזהיבם לעור הבתים כדרך שמזהיבים כלי כסף אינו פוסל לדעת הסוברת דהבתים א"צ להיות שחורות כיון שהוא נוי להעור בטל אליו. ודבר ידוע הוא שעור הבתים כיון שצריך להיות קשה כדי שיהיה רבוען קיים אינו קולט הצבע השחור אם יהיה הדיו שצובעין בו דק וקלוש וצריך להיות בדיו מעט ממש שתדבק בעור היטב: שוב ראיתי שגם מע"ל בעצמו נתקשה כיון שאין הבתים צריכין להיות שחורות עפ"י דין א"כ איך רשאי להשחירן והרי דיו יבש חוצץ כמבואר במסכת שבת דף ק"כ ע"ב. וא"כ הרי אין הבית רואה האויר שהדיו שהשחירן בו חוצץ בין הבית ובין האויר. וגם נתקשה במה שכתב המ"א בסי" ל"ג ס"ק ז' ברצועות שהשחירן נכרי אם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר דהא אמרינן בגיטין דף כ' שאם כתב השם ולא קדשו מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואפילו רבנן לא פליגי אלא דמחזי כמנומר הא לאו הכי שרי א"כ כאן שרי לכ"ע ועיין בא"ע סי' קל"א עכ"ל המג"א, נתקשה מע"ל מאי מועיל השחרה שנית הרי השחרה ראשונה שעל הרצועה מעכב השניה ומפסקת וחוצצת בינו לבין הרצועה. ועוד נתקשה מע"ל בדברי המג"א הנ"ל דמ"ש המג"א שאפילו לרבנן דוקא התם משום מנומר וכו' דזה הוא רק לרב אחא בגיטין שם. אבל לרב חסדא שם דאמר גבי גט שכתבו שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו' ולר"ח אין הטעם משום מנומר וכיון דקיי"ל באה"ע כר"ח א"כ דברי המג"א תמוהין ע"כ דברי מע"ל:

יבוהנה זה לי כמה שנים כתבתי בגליון המג"א שלי מ"ש המג"א ועיין באה"ע סי' קל"א. כתבתי הביא ראיה לסתור. ואמנם הנלע"ד דגם המג"א לא נעלם ממנו דלר"ח שם בגיטין זה פסול ולא בא המג"א לומר אלא דלרב אחאי זה כשר גם לרבנן. והנה לדעת רבינו חננאל שהוא היש אומרים שם באה"ע הוא ספיקא דדינא אם הלכה כר"ח או כר' אחאי וכיון דתפילין שהשחירן נכרי בלא"ה אין פסולן ברור אפילו ברצועות רק ספק כמבואר בב"י כאן. ולכן אם שוב השחירם ישראל הוה ספק ספיקא. זה הנלע"ד לתרץ דברי המג"א. אבל מ"מ למעשה דעתי להחמיר ובפרט שלהרמב"ם שהוא הדעה הראשונה שם באה"ע ודאי הלכה כרב חסדא עכ"ל בגליון המג"א שלי. ומה שרצה לומר דטעמייהו דרבנן בגיטין דף כ' ע"א בהעביר הקולמוס עליו לשמו שאין השם מן המובחר הוא משום דדיו של כתב התחתון הוא מפסיק בין דיו של כתב העליון לקלף ואין השם כתוב על הקלף וגם גבי גט הוא אומר טעם זה שכתב התחתון מפסיק ואין כתב העליון על הקלף או הנייר ואף דלא בעינן גט על ספר ונכתב על כל דבר מ"מ בעינן שיהיה נכתב על דבר המתקיים והאריך מע"ל בזה. ואני אומר לדבריו למה פליגי ר"י ורבנן בנכתב שלא לשמו אפילו נכתב לשמו והעביר עליו קולמוס להצהיר הכתב ג"כ יהיה פסול לרבנן שכתב התחתון אינו נראה דכתב העליון מכסה וכתב העליון אינו על הקלף ואם יאמר מע"ל אין ה"נ שפסול והא דנקט בכתבו שלא לשמו אורחא דמילתא נקט דאי לשמן למה יעביר עליו קולמוס. ועוד דנקט שלא לשמו להודיעך כרו דר"י אבל לרבנן אפילו לשמו פסול. אני אומר א"כ פוסל הוא רוב ספרי תורה ורוב תפילין ומזוזות דהרי כמה פעמים כאשר הכתב ישן מעבירין עליו קולמוס לחדשו והוא מצוי בכל יום והוא דין מפורש בש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כ"ו אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר כל כך שתינוק וכו' מותר להעביר קולמוס עליו להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן. ועיין במג"א ס"ק ל"ט ודין זה מבואר בתה"ד. ובתשובת מהרי"ל וכן מוכח בטור יורה דעה סוף סי' רע"ו יש בו דבק באותיות השם יש לו לגררו וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו וכו', ולשון זה עצמו הוא בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' י"א ולשון זה מורה שא"צ להעביר עליו אבל אם רוצה להעביר עליו קולמוס רשאי ולדברי מע"ל מעביר גרע ופוסל לגמרי א"ו ליתא וכיון שעושה לנאותו אינו מבטל הכתב התחתון ובטל העליון לתחתון ונשאר הכתב התחתון כהלכתו. ולכך אפילו בתפילין כשר ולא הוי שלא כסדרן וכל לנאותו אינו חוצץ. והנה אין רצוני להאריך בזה. ועכ"פ גם מע"ל הרגיש איך מותר כלל להשחיר הבתים לסברתו ונימא שאין הבית רואה האויר א"ו שאין זה חוצץ. ומ"ש מע"ל שזה דוקא במשחיר בדיו ואין כאן רק צבע שחור ואין בו ממש ודימה למה שאמרו בהגוזל דף ק"א לענין יש שבח סממנין בצמר. במחילה מכבודו שם על החזותא קאי כי הסממנין עצמן אינן מעלים הצמר רק המראה. וכן ביורה דעה סי' רכ"א סעיף ח' בנותן טבלא לאומן לצייר שם ג"כ בנותן הבעה"ב הטבלא והסממנין משלו אלא שאומן היה מצייר. אבל הוא ודאי שאי אפשר לדיו שלא יהיה בו ממשות. ועוד מה ענין דיו לצבע דיו לא משכחת שלא יהיה בו ממש וצבע אין בו ממש כמבואר ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א בש"ך ותדע דלא משכחת בדיו כלל שלא יהיה בו ממש דאל"כ מאי מקשה בשבת דף ק"ך ע"ב ותיפוק ליה משום דיו ודלמא מיירי שהשם היה כתוב על בשרו ולא היה רק צבע השחור בעלמא ולא היה בו ממש א"ו דלא משכחת שיהיה כתב ולא יהיה ממש ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו ואינו פוסל לא משום אין רואה האויר ולא משום יתיר משום דכל לנאותו בטל לעור הבתים ומש"כ מע"ל מאי שנא מנדה שטבלה בבגדיה שאם אדוקים חוצצים אף שהם לנאותה, אני תמה וכי בגדיה נשארים תמיד עליה הלא פושטתן ולובשתן ואיך נימא דכגופה דמי. ומזה נדחה מה שהקשה מיששכר איש כפר ברקאי דבשילהי מקום שנהגו. ועוד דהתם לאו לנאותו עביד כ"א להציל ידיו שלא יתלכלכו. ואולי דבזה יש לתרץ מה שהקשה מע"ל למה לא פירש רש"י הטעם משום יתיר בגד כו' דכיון שלא היה לנאותו וגם הוא שלא במקום בגדים ואולי לא היה בו שלש על שלש וכרך ידיו לאו כל היד הוא, ועי' בזבחים דף י"ט ואין כאן מקומו. וכיון שע"כ דיו שעל הבתים אינו מזיק אף שיש בו ממש. ושוב מה גבול תתן לו ואם יהיה הדיו מעט יותר עב נימא שהוא פסול ונתת דבריך לשיעורין ואין לדבר סוף. לכן הדבר פשוט דכל השייך להשחרות להשחיר טפי בכלל לנאותו הוא. ומה שכתב לענין מוחק השי"ן של שם אני תמה וממ"נ מה דעתו אם הוא סובר שגם הדל"ת ויו"ד שבקשר של ראש ושל יד שייכים להשם ויש כאן שם שי"ן דל"ת יו"ד בשלימות א"כ הגע בעצמך האיך לפעמים מתירים הקשר של ראש כשצריך ונימא שזה מוחק השם. ולדעת רבינו אליהו חיוב בכל יום לפתח הקשר ולעשותו מחדש כמבואר בתוספ' מנחות דף ל"ה ע"ב משעת וכו' ע"ש. א"ו כיון שלא קרב האותיות זה אל זה השי"ן היא בבית והדל"ת ברצועה שבראש והיו"ד בשל יד אין כאן איסור מוחק. ואם יאמר מע"ל שהדל"ת והיו"ד אין בהם קדושת השם רק השי"ן. וכדעת התוס' במנחות דף הנ"ל ד"ה אלו תפילין וכו'. )א"כ אין כאן שום אות רק השי"ן לבד פשיטא שאין כאן משום מוחק כמבואר ביו"ד סי' רע"ו סעיף יו"ד שד משדי או צב מצבאות נמחקים. ומה שהביא משלהי חגיגה דהכלי בטל לגבי הציפוי כבר כתבתי שמשם אין ראיה ששם הציפוי לשימוש הוא ועיקר התשמיש הוא על הציפוי אבל כאן הציפוי הוא רק לנוי ואין בציפוי התפילין שוה תשמיש לתפילין. וכן בשלחן של בית המקדש והמזבחות עיקר התשמיש היה על זהב שלמעלה ולהכי אי לאו דרחמנא קריא עץ לא בטל ציפויין. ואי נימא דציפוי השלחן והמזבחות היה לנוי, כבר כתבתי גם כן למעלה דשאני זהב שהוא חשוב ולא בטל והיה מקום בזה לברר ולתרץ כמה קושיית בסוגיא דחגיגה אלא שאין רצוני להאריך כי טרידנא ושיטה זו עמוקה וצריכה פנאי וישוב דעת הרבה. ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלים הלכה ד' שכתב וכן כלי עץ או עצם שיש בהם וכו' ג"כ אין ראיה ששם עיקר שימוש הכלי הוא על הציפוי. ואדרבא יש קצת ראיה להיפוך דאעפ"כ לא בטל הכלי ונקרא הציפוי רק חיפוי כלים ולא כלי. אבל ציפוי שאינו רק לנוי בטל לגבי כלים ופוק חזי כלי חרס המצופה בפנים כתב הסמ"ק לטבול בלא ברכה לפי שהוא לנוי ואף דעכ"פ בעי טבילה לחומרא היינו ג"כ לפי שהציפוי הוא בפנים ועיקר התשמיש הוא תוך ציפוי. ומה שמע"ל כתב ועוד אפילו תימא שהוא בטל לגבי דעור א"כ אוסיף מיא וקימחא והרי הוא כאילו עושה הבתים גופייהו ממה שאינו עור וכו'. אני אומר הבתים בעינן של עור אבל הנוי שלהם אף דבטל לגבייהו אינו צריך להיות עור והגע עצמך נויי סוכה הטעה דלא פסלי הסוכה הוא משום דבטלים לגבי הסוכה. וכן לשון הטור בסי' תרכ"ז ואפי' פרס סדין כו'. אבל אה הוא תוך ד' לגג בטל אצלו כיון שהוא לנוי עכ"ל הטור. ולדברי מע"ל נימא אדרבא כיון שהוא בטל לגבי הסכך הוה כמסכך בדבר שהוא פסול אלא ודאי דהא ליתא בטל הוא לגבי הסכך אבל אעפ"כ הסכך נשאר עיקרו כמו שהוא. וכן הכא גבי שחרות הבתים בטל הוא לעור הבית ונשאר עור כמו שהוא. בהא נחיתנא בהא סליקנא הני תפילין תפילין דמרי עלמא נינהו ויש בהם משום זה אלי ואנוהו. ואמנם בהא אפשר אסכים עמו שאעפ"כ לא יהיה הטיח זה יותר עב מעור הבתים שלא יהיה טפל יותר מן העיקר וגם זה לחומרא. אבל בהא שכתב מע"ל שאין עושים ריבוע הבתים רק ע"י טיח הזה בהא יפה דן ויפה הורה שהבתים צריכין להיות מרובעים בעצמם והבית של עור כמו שהוא צריך להיות מרובע. הגם שהתוס' נסתפקו אם הבתים צריכין להיות מרובעים דבגמרא לא אמרו רק בתפרן כו' מ"מ כבר הסכימו הפוסקים דצריך להיות הבתים מרובעים ובזה ודאי אינו מועיל מה שהטיחה מרובעת ויפה כתב מע"ל בזה. גם מה שמזכיר שנותנין תוך הטיח הזה עצם פיל שחוק גם בזה יפה הורה לאסור. לא מבעיא לדעת הפוסקים שגם הבתים שחורים הוא הלמ"מ פשיטא דבעינן מן המותר בפיך ויש לדון בזה כיון שאין בעין ונשאר רק חזותא אם שייך מותר בפיך ואעפ"כ יש להחמיר ואפילו לדעת הפוסקים שאין הבתים צריכים להיות שחורים רק משום נוי אפ"ה טוב להחמיר שלא ליקח לזה מבהמה טמאה. זולת זה לרוב טרדות שעלי לא יכולתי להאריך יותר, והיה זה שלום:

יגוהנה אין ספק בכוונת רש"י שמה שכתב: "ציפן זהב לתפילין", היינו שעשה הבתים עצמן של זהב, וציפה הפרשות בזהב. והפרשות קורא רש"י כאן תפילין ויגיד עליו ריעו- בטלה עליהן עור בהמה טמאה. פירש"י: שעשה בתים של עור בהמה טמאה. וא"כ, הה"ד "ציפן זהב", היינו שעשה גוף הבתים זהב.

ידועוד: דהרי רש"י פירש פסולים בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינו אלא רצועות במינו כדאמרינן בהקומץ. וכוונתו למה דאמרינן בדף ל"ה ע"א תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו'.

טווהנה, אי ס"ד בעשה בתים של עור ואח"כ ציפן זהב, איך יליף מרצועות? ששם גוף הקשירה היא? וברצועות, גופייהו מנ"ל למפסל?

טזאם עשה רצועות שחורים ושוב ציפה עליהן זהב; ואם נימא שטעם הפסול הוא משום שאין עור הבית נראה מבחוץ, א"כ, לא נזכר טעם זה ברש"י! ולמה שביק רש"י עיקר הטעם ונקט ק"ו מרצועות? וערבך ערבא צריך.

יזועוד דהא פירש"י "פסולים הבתים", ובוודאי כוונת רש"י למימר שאין התפילין עצמן- דהיינו פרשות- פסולות, שהרי יכול להוציאם ולתת אותם בבתים אחרים.

יחואי ס"ד דמיירי שעשה בתים של עור ואח"כ ציפה עליהן זהב, א"כ, גם הבתים אינם פסולים, שהרי יכול להסיר ציפויין, וישארו בתים של עור כתיקנן.

יטוא"כ, ממ"נ, קודם שמסיר הזהב הכל פסול, וכשמסיר הזהב גם הבתים כשרים; ולמה פי' רש"י פסולים הבתים ה"ל לרש"י לפרש פסולים התפילין! אלא, וודאי, בלי ספק שרש"י פירש ברייתא זו 'ציפן זהב לתפילין', הכוונה, שציפה הפרשות בבתים של זהב, שעשה גוף הבתים של זהב. אבל, אם עשה בתים של עור בהמה טהורה, ואח"כ ציפה עליהן דבר אחר, לא נזכר בברייתא זו כלל.

כורבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין כתב, וזה לשונו שם בהלכה ט"ו: "העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה חיה ועוף הטהורין וכו', ואם עשה בעור טמאה או שציפה התפילין בזהב, פסולים." והנה גם בלשונו אין ספק שמה שכ' "העור שמחפין בו התפילין" היינו עור הבתים גופייהו. דהרי לא נזכר בדברי הרמב"ם בשום מקום שיחפה עור אחר עוד על עור הבתים.

כאהן אמת שדעת הרמב"ם שצריך שיכרוך מטלית על הפרשות קודם שיתנם בבתים כמבואר בדבריו בפ"ג הלכה א' והל' ח' ע"ש. All of them are halachot transmitted to Moses on Mount Sinai - In Chapter 1:3, the Rambam mentioned that there were ten requirements for tefillin that were communicated as "halachot transmitted to Moses on Mount Sinai." The first two involve the actual composition of the tefillin. They, and the other laws involving that subject, were discussed in the first two chapters. Now the Rambam discusses the requirements involved in making the tefillin's compartments and straps. and, therefore, it is necessary to fulfill them all. If one deviates with regard to any of them, the [tefillin] are unacceptable. - Though a "halachah transmitted to Moses on Mount Sinai" is not written in the Torah itself, it is as binding upon us as those laws which are stated explicitly. They are: a) The tefillin must be square - There is a homiletic dimension to this requirement. Nothing is naturally square. Thus, this shape alludes to man's power of achievement. Wearing tefillin on our heads and opposite our hearts implies that we should exercise our powers of achievement when our minds and hearts are tied to God's mitzvot.The base of the tefillin must also be square. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:39) states that this is also a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai. Note Shulchan Aruch HaRav 32:59 and the Mishnah Berurah 32:181, which state that since the squareness of tefillin is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai, the tefillin must remain square at all times. If over the course of time, their shape changes, they may no longer be used. and must be sewn closed in a square. - See Halachah 10. [Both] diagonals - of the square on the top and the base of the tefillin must be equal - The commentaries cite Sukkah 8a, which states that the diagonal of a square is approximately 1.4 times the length of one of its sides. and thus all four angles will be equal. - Each one being 90 degrees. b) The leather of the head [tefillin] should have a shin embossed on both its right and left sides. - The passages should be wrapped in fabric. - d) A hair should be wound around that fabric. Afterwards, they should be placed in their compartment. e) They should be sewn [closed] with the sinews [of an animal]. f) The leather compartment in which they are placed should have a place for the straps to pass through so that they can be moved through the [tefillin's] handle. g) The straps should be black. h) The knot with which they are tied should be the renowned knot that is formed like a dalet. Note Shabbat 62a, which states that the knot of the arm tefillin, which is shaped like a yud, is also a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai הלכות תפילין ס"ת ומזוזה ג:ח וכשמכניסין את הפרשיות בבתים שלהם כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער ואח"כ מכניסין אותן בבתיהן ושיער זה צריך להיות שיער בהמה או של חיה טהורה ואפילו מנבילות וטריפות שלהן וכבר נהגו כל העם לבורכן בשיער זנב העגלים: Before the passages are placed in their compartments, they should be wrapped in a fabric - The present custom is to use a piece of parchment (Shulchan Aruch, Orach Chayim 32:44). Although the Rambam considers this requirement to be a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai, the Ashkenazic authorities do not agree. Accordingly, they maintain that, after the fact, if the passages are not wrapped in this parchment, the tefillin may still be used (Shulchan Aruch HaRav 32:68; Mishnah Berurah 32:205). The difference between the Rambam and the Ashkenazic authorities depends on their interpretation of a passage from the Jerusalem Talmud (Megilah, Chapter 1). This difference in interpretation is also reflected in the laws regarding correcting a torn Torah scroll. See Chapter 9, Halachah 15. and hair should be wound around them. Afterwards, they may be placed in their compartments. - All authorities agree that this is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai. The difference of opinion of whether it is necessary to wrap the tefillin in parchment has created a difficulty with regard to this obligation. The opinions which do not require that the tefillin be wrapped in parchment require that this hair be wrapped around the passages themselves. In contrast, the Rambam, who maintains that it is necessary to wrap them, obligates the hair to be placed around that wrapping. In practice, it is customary to satisfy both opinions and wrap the hair around the passages, cover them with a parchment, and then wrap the same hair around the parchment as well (Shulchan Aruch HaRav 32:69, Mishnah Berurah 32:209). This hair should be from a kosher species of animal or beast. - As explained in Chapter 1:10, all the elements required for tefillin must be made from species which may be eaten. Even when these animals died without being ritually slaughtered or were treifah, - wounded or possessing an illness that will cause them to die within a year. The meat of such an animal may not be eaten. [their hair is nevertheless acceptable]. - As explained in the commentary on the above-mentioned halachah, although these animals themselves may not be eaten, since they come from a kosher species, they are not disqualified. It has already become a universally accepted custom to wind hair from the tail - The hair from the tail is longer and easier to tie than the hair from the other portions of the body. of a calf - To recall the sin of the Golden Calf (Shimusha Rabbah). [around these parchments]. - Based on the Zohar (Parashat Bo), it is customary that the hair which is wound around the passage, V'hayah im shamo'a, be extended and protrude from the compartments slightly (Ramah, Orach Chayim 32:44)..

כבאבל, שיהי' צריך לחפות עור מבחוץ על הבתים -זה לא שמענו בדבריו כלל. וז"ל בריש הל' תפילין: “ארבע פרשיות אלו שהן קדש וכו' הן שכותבין בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראים תפילין וכו'.” וא"כ מה דקאמר כאן 'העור שמחפין בו התפילין' בה"א הידיעה על עור זה שהזכיר בריש הלכות הללו כיון שמחפה הפרשות בעור והיינו עור הבתים עצמם. ועל זה קאמר: "אם עשה בעור בהמה טמאה פסול".

כגוא"כ, מה דקאמר "העור שמחפין בו התפילין", היינו עור הבתים. הרי שהפרשיות קורא כאן 'תפילין', ולפ"ז, "בציפן זהב" דקאמר, או "שצפה התפילין בזהב", "תפילין"- הם הפרשיות, ו"ציפן זהב"- היינו שעשה הבתים מזהב, אבל, לא שעשה הבתים מעור ואח"כ ציפן זהב. ולא נזכר דין זה ברמב"ם, לפי שגם בברייתא מיירי שגוף הבתים הם זהב או עור בהמה טמאה, כפירוש רש"י.

כדולכן אני תמה על הבית יוסף בא"ח סי' ל"ב boxes] with gold or hung upon them the hide of a non-kosher animal, they are disqualified [for use as phylacteries], and Rashi explained ‘coated the tefillin with gold’: they are disqualified, as it stated ‘hung upon them’, which conveys ‘hanging a cloth/blanket upon (Bavli Sukka 17b)’, meaning, it was covered in the hide of an impure animal- they are disqualified. It states regarding them (tefillin-Ex. 13:9) “So that the Torah of Hashem is in your mouth”. The Mordechai (Mordechai ben Hillel HaKohen [c. 1250–1298], also known as The Mordechai, was a 13th-century German rabbi and posek. His chief legal commentary on the Talmud, referred to as The Mordechai, is one of the sources of the Shulchan Aruch. He was killed in the Rintfleisch massacres in 1298.) wrote in his Laws Concerning Tefillin (part of smaller collections, based on his commentary to Talmud tractate Menachot) that this concerns the leather of the boxes, implying that if the boxes were made from a ritually pure animal and then coated with gold or with a hide from a non kosher (impure) animal it is fit for use. This is also evident from the language used by our master (the Tur- Jacob ben Asher, also known as Ba'al ha-Turim as well as Rabbi Yaakov ben HaRosh [Rabbeinu Asher], was probably born in the Holy Roman Empire at Cologne about 1269 and probably died at Toledo, then in the Kingdom of Castile, about 1343) concerning the hides of an impure animal, writing ‘or it was made from the hides of an impure animal’ , rather, we need a reason as to why coating it with gold disqualifies (the Tefillin)? Why should gold be any worse than an impure hide? That which was implied from the Mordechai that even if the boxes were made from the hides of ritually pure animals and subsequently coated in gold or with the hide of an impure animal, they are fit for use. It would seem from his terminology that this applies specifically if the letter Shin [ש- imprinted in the leather of the box] are still able to be seen, as the outer box has to be exposed to the outside environment, as there is a law concerning the Shin being exposed to the outside air. Indeed, afterwards, the Mordechai reverses himself. Nevertheless, it could be seen that he was trying to say that another hide was hung over it, as he should have stated ‘a hide upon another hide’, which is also apparent from the words of the Sefer HaTerumah (?Tosafot}, as well as the Rambam, may their memories empower us, perhaps our master (the Tur) may have intended this but it is not specified in his words. שכתב שמדברי הרמב"ם משמע בטולה עור אחר על הבתים לא שעשה הבתים עצמם מעור טמאה וכו'. ונהפוך הוא שדברי הרמב"ם מפורשים להיפוך!

כהוהרא"ש בהלק"ט I wrote that the laws is in accordance with rabbi Shim’own ben Gamliel, that the preparation has to be for that specific purpose. Ergo, the parchment, straps and the boxes all must be prepared specifically. I explained above the laws regarding ‘preparation, and the one preparing them must say “I am preparing this [for the making of tefillin]. The names of God must be written to signify God’s uniqueness. Tefillin are written on the inner layer that was peeled from the muscle tissue (Our kolfim [which I suggest to mean the peeled ‘קולפא’ hides of rabbi Landau’s day] are called klaff (parchment) and are written on the ‘flash’ side of the skin) and one cannot make insertions (Menachot 30b- referring to errors made while writing the tetragrammaton, but in this case, entire chapters!) in tefillin, as they must be written in order. We learned (Midrash Sechel Tov on Exodus B’Shalach 13): from rabbi Khanina , the son of Rava from Pashrunia (A town in Babylonia. Obermeyer does not identify it. Jast., however, s.v. thbuarp identifies it with Perishna, and Obermeyer, p. 297, n. 1. thinks that the latter is identical with Barus, which was included in the district of Sura for taxation purposes) stated: A Sefer Torah, Tefillin or Mezuzot that were written by an apostate, should be burnt. Another (Tanna in a tosefta) taught: They should be hidden (in a geniza). If it was given over (one presume this means the improperly written items above, although this list could include those who should not scribe them as well) to extorters, slaves, idol worshippers, women, Cutheans, minors or a Jew who converted to idol worship- they are disqualified, as it states (in Deuteronomy 6) “and they shall be tied/wrapped …and they shall be wtitten”- those who are obligated to wrap them (tefillin) may write them and those who are not obligated to wrap to tie them, may not write them. See the Appendix for the comments in Hilchot Sefer Torah כתב: ת"ר: ציפן זהב וכו' רשבג"א אף עור בהמה טהורה פסולים עד שיעבדן לשמן. ובהל' ס"ת כתבתי דהלכה כרשב"ג דבעי עבוד לשמן הילכך הקלף והרצועות והבתים כולהו צריכין עיבוד לשמן עכ"ל הרא"ש.

כוומדחשב שם הרא"ש בסוף דבריו הקלף והרצועות והבתים ושביק לעור שעל הבתים דג"כ פסול אם הוא מעובד שלא לשמו, מכלל, דגם הוא מפרש הברייתא זו על גוף הבתים; ולא מיירי בריש דבריו מעור שעל הבתים כלל.

כזואמנם, זה יש לדחות, דבסוף דבריו חושב רק זה שהוא מוכרח להיות בתפילין, אבל, עור שעל הבתים- אף שאם חיפה הבתים בעור שאינו מעובד לשמו- פסולים, כרשב"ג.

כחמ"מ, אינו חיוב להיות כלל עור על הבתים, ולכך לא חשבו.

כטואמנם, אח"כ. גבי מעברתא של תפילין הלמ"מ, כתב הרא"ש: "ויש מפרשים מעברתא היא רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד וכו'. ואפילו אין הפירוש של מעברתא רצועה קטנה, מ"מ, אין התפילין פסולין ,משום בית החיצון שאינו רואה את האויר בכה"ג, אלא א"כ חבר להם בית אחר. וטעמא דציפן זהב פסולין משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה דומיא דטלה עליהן עור בהמה טמאה." עכ"ל הרא"ש.

לולכאורה, איך מביא הרא"ש ראיה 'לציפן זהב'? אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר, מטלה עליהן עור בהמה טמאה, וערבך ערבא צריך? ודלמא, גם טלה עליהן עור בהמה טמאה ג"כ פסול משום שאין בית החיצון רואה את האויר? ומיירי שלמטה עשה בתים מעור טהורה.

לאונראה משום דלפי הסברה 'החיצונה', אין טעם לפסול בעשה גוף הבתים של זהב, והיכן נזכר בתורה שיעשה הבתים מעור? ורש"י כאן במנחות באמת נתקשה בזה והוצרך ללמוד מק"ו מרצועות שצריך של עור; מטעם שקושרין בהם התפילין ק"ו בתים עצמן.

לבובפרק נגמר הדין in blue lettering. רש"י מסכת סנהדרין דף מח עמוד ב ציפון זהב - לתפילין. פסולות - הלכה למשה מסיני הוא. טלה עליהם - לשון טלאי, כלומר חיפן בעור בהמה טמאה. פסולות - דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך. אף על גב שלא עבדו - לעור זה לשמו, דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה. Come and hear! ‘If one says to a craftsman, make me a sheath for a Scroll [of the Law], or a receptacle for Tefillin,’ before they are actually used for their sacred purposes, they may be employed for secular requirements; but once used for their sacred purposes they may not be put to secular use (V. Tosef Meg. II. This definitely proves that use and not designation is material, and contradicts Abaye)!’ — There is here a dispute among Tannaim for it has been taught: If one overlaid them [the Tefillin the term meaning to ‘hang upon’, meaning: covering with the hide of an impure animal] with gold or covered them with the hide of an unclean beast, they are unfit ( As this is an ancient [‘Mosaic’] tradition; Cf. Shab. 108a on the verse in Ex. 13:9, That the law of the Eternal may be in thy mouth, — they (the Tefillin) should be made out of objects permissible for food.). If with the hide of a clean beast, they are permissible, even though it was not dressed for the purpose. R. Simeon b. Gamaliel said: Even if covered with the hide of a clean beast, they are unfit, unless it was not specially dressed for the purpose (Men. 42b. Git. 45b. thus, the first Tanna considers designation as immaterial, whereas R. Simeon B. Gamaliel holds it to be a material act. Hence Raba agrees with the first Tanna; Abaye is with R. Simeon b. Gamaliel). פי' רש"י שהוא הלמ"מ. אבל, באמת, לא מצינו בשום מקום מפורש בש"ס שהבתים צריך להיות של עור! בשלמא, עור בהמה טמאה- ודאי פסול- דבעינן למלאכת שמים מן המותר בפיך. אבל, דבר שאינו אסור אף שאינו עור לא מצינו מפורש שהוא פסול, רק בברייתא זו דציפן זהב פסול.

לגולכן, יותר טוב לפרש דברייתא זו לא מיירי שעשה גוף הבתים של זהב, אלא, שעשה בתים של עור או של איזה מין שיהיה מן המותר, ואח"כ ציפן זהב, מיירי הברייתא. והפסול, משום שאין הבית רואה את האויר, וא"כ, מוכח שיש פסול באינו רואה האויר.

לדוע"ז, קאמר הרא"ש שאינו כן, אלא, מיירי בעשה גוף הבתים זהב, דומיא דעור בהמה טמאה. שבודאי, בעשה גוף הבתים מטמאה, ודאי פסול; דהרי בעינן מן המותר בפיך.

לההכי נמי, 'בציפן זהב'- בעשה גוף הבתים של זהב- פסול, דבעינן עור כפירש"י. וא"כ, שוב אין לנו הכרח לפרש הברייתא בעשה בתים של עור וציפה עליהן זהב, ולומר דבעינן בית רואה האויר, שהרי הברייתא מתפרשת כפשוטה דעשה גוף הבתים זהב.

לוודע, שלכאורה, דברי הרא"ש תמוהין: שלאיזה צורך הוצרך לכתוב דהך 'ציפן זהב' אין הטעם משום שאין הבית רואה את האויר? דהרי קאמר שם בברייתא דעור בהמה טהורה כשירה!? ואי משום שאין הבית רואה את האויר, אם כן, גם בעור בהמה טהורה גם כן יהי' פסול!

לזוצריך לומר דבציפה בעור בהמה טהור,. לא איכפת לן באינו רואה האויר. אם כן, ממילא, במעברתא, אין הפסד ברצועה קטנה ההיא, שהרי הך רצועה עור טהורה היא; וצ"ל, בשלמא בצפוי עור בהמה טהורה.

לחא"כ, ציפה כל הבית מכל הצדדין. וא"כ, זה החיפוי עצמו נעשה בית החיצון והרי הוא רואה האויר- ומתכשר ע"י החיפוי- לא ע"י הפנימי.

לטאבל, זו הרצועה קטנה- היא רק לרוחב היד -כמבואר בטור בסי' ל"ב, fold over the leather to make the opened passageway, which should be made square with even diagonals. The number of stitching should be three to each side, as it is with the tefillin for the head. The strap should be place through the passageway and a knot should be made to hold it in place on one’s arm, and at the end of that strap one should fashion a small knot in the shape of the letter yod which completed the letter of the divine name Shaddai, along with the letter shin imprinted in the boxes and the letter daled in the knot for the tefillin for the head. There are those who cut the end of the knot to make it look like the letter yod. There is a custom to put hide on the box covering the area of the arm that it is on . The reason for the custom is that the boxes of the arm tefillin are ‘taller and narrower’ (than the box for the head tefillin) and they are place under the clothes and they tend to move under the clothing and get ruined. It is because of this that they will put a strap of hide(s) on top of them. אבל, לא מכל צדדי הבית. וא"כ, אי אפשר לחשוב הרצועה קטנה ההיא לבית, וצריך אתה לחשוב הבית הפנימי שתחת הרצועה לבית. וא"כ, ה"א שמיפסל משום שאינו רואה האויר! והוצרך הרא"ש לומר 'שבציפה זהב' אין הטעם משום רואה האויר, רק, הטעם דבעינן שיהי' מחופה עור בהמה טהורה.

מוהנה אכתי, יש מקום לפרש דברי הרא"ש שגם הוא מפרש הברייתא 'ציפן זהב או שטלה עליהן עור טמאה...' מיירי, שלמטה, עשה גוף הבתים מעור טהורה, ולמעלה, על הבתים ציפה זהב או עור טמאה.

מאאלא, שהרא"ש קאמר דדוקא זהב שאינו ראוי לעשות ממנו בית, להכי פוסל גם בחיפה למעלה. אבל, עור בהמה טהורה שהוא ראוי לבית גם בחיפהו למעלה, אפילו דומיא דרצועה דמעברתא, שאינו מקיף מכל הצדדים- שיהי' יכול ליחשב בית- אפ"ה, אינו פוסל הבית שתחתיו. ועיין במרדכי מה שכתב בשם ר"י (Samson ben Abraham (c. 1150 – c. 1230), also known as the Rash of Sens [an acronym of his name] or "the Prince of Sens", was one of the leading French Tosafists in the second half of the 12th and the beginning of the 13th centuries. He was the most outstanding student and the spiritual heir of the Ri.) that one must fold each chapter parchment in a parchment, as it preserves better. There are those who wished to disqualify that practice, as the scriptured parchments would not ‘see the outside air’. One cannot disqualify it for that reason, as we have seen here (in this section of tractate Menachot) regarding hanging a leather hide upon the tefillin, when the leather of the tefillin boxes do not see the outside air. ומיהו מצאתי שכתב ר"י ט"ע דלא מיפסיל משום ראיית אויר, אלא, דוקא דראש; אבל דיד, לא דלא שייך בשל יד בית חיצון- ועוד דלא שייך חילוק, דבסמוך דגוייתה וכו', אלא, בשל ראש -אבל, של יד הם בעור אחד. הלכך, אין ראיה מכאן להכשיר כן בשל ראש. Nevertheless, I found that the R”I (Isaac ben Samuel the Elder (c. 1115 – c. 1184), also known as the Ri ha-Zaken, was a French tosafist and Biblical commentator. He flourished at Ramerupt and Dampierre, France in the twelfth century. On his father's side Isaac was a grandson of R. Simhah ben Samuel of Vitry, author of the Maḥzor Vitry; on his mother's side he was a nephew of Rabbeinu Tam, of Rashbam, and of Isaac ben Meir (RiBaM), a great-grandson of Rashi, and a relative of R. Eleazar of Worms.) penned a reason not to disqualify secondary to ‘not being exposed to the outside air’, rather, that applies only to the tefillin box for the head. However, the arm-box, which has no ‘outside box’- and, also that there is no separation of parchment spaces, as it should be on the arm (close to the arm in one scroll על ידיך -lit. ‘on’) that one find in the head-box- the arm-box is in one leather box (no compartments). From here, therefore, there is no proof to qualify a tefillin head-box. ונראה, דאין ראיה לא לפסול ולא להיתר. ומיהו, כה"ג לא מיקרי יתיר, אלא, אי מייתר בית ד', כההיא דאלו הן הנחנקין, ודשמעתין החליף פרשיותיה. אבל, זה הקלף המכסה להגן בעלמא, לא אשכחן בהו פסול. It appears to me that this proof neither disqualifies or permits. Nevertheless, in these instances, one would not describe it as ‘extra’, rather, the ‘extra’ applies to extra upon the 4 compartments (what is normally found in the head-box), as discussed in the chapter ‘Those Who are Sentenced to Asphyxiation’ (Tractate 10 of Sanhedrin), and here (tractate Menachot) in the discussion of switching the order of the scriptural parchments. However, this blank parchment [made of kosher animal skin] is placed simply to protect/preserve, one does not find a disqualification. והא דתניא בפרק נגמר הדין ובהניזקין 'ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות', לאו משום ראיית אויר, אלא, כדפירש בקונטרס דהל"מ עור בהמה טהורה. ובעור של גוף הבתים איירי. ומיהו, קצת נראה הלשון שר"ל 'עור אחד טולה', כדהכא טולה עליהם וכו' ,דבעי למימר עור ע"ג עור הבתים. והכי אמרינן: "ת"ח אל יצא במנעלים מטולאים" ומוקי לה טלאי על גבי טלאי. That which was taught in the chapters “After the Sentence was Passed” (Sanhedrin 48b, see note 59) and ‘Those who are Damaged’ (Actually, it is in the chapter “One who Sends” of tractate Gittin 45b) ‘If they were coated with gold or one hung the hide from a ritually impure animal, they are disqualified’, it is not because it is ‘not being exposed to the outside air’, rather as the ‘notator’ (euphemism for Rashi who who make notes on parchment margins) stated: it is a law passed down to us, orally, from Moses when he was cup on Mount Sinai, that the tefillin require the hides of a ritually pure animal. Also, that means the leather of the boxes themselves. Nevertheless, one could understand the wording of ‘one hide is hung upon’, as in this case of hanging upon (the tefillin boxes with another leather hide)- as was noted (in tractate Berachot 43b discussing general advice given to scholars) “ A scholar should not go out with patched shoes” and the Talmud clarifies this to mean patches on top of patches. …..See note 90…..

מבואמנם, בין לפי' הראשון בדברי הרא"ש ובין לפרושי הזה, קשה למה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזהב מטמאה? הרי ממקומו הוא מוכרע שזהב עצמו אינו ראוי לעשות ממנו עצמו הבית- דאי היה ראוי- א"כ מה בין ציפהו זהב ובין חפהו עור טהורה? ולמה זה פסול וזה כשר?

מגואמנם, הרא"ש לא רצה להאריך, והביא ראיה ממה דסמיך ליה, דהיינו, בהמה טמאה.

מדועוד, דהב"י כתב דהרמב"ם מפרש סיפא דברייתא 'עור בהמה טהורה' על הפרשיות והרצועה, לא על הבתים. ואף שהרא"ש לא ס"ל כן, מ"מ, לא רצה לסמוך ראייתו על זה.

מהואמנם, מפשטן של דבריו של הרא"ש’ שכתב "שאין התפילין נפסלין משום אין הבית רואה האויר, אלא א"כ, חבר להם בית אחר", משמע, דוקא בכה"ג נפסלין ולא באופן אחר כלל. 'וציפן זהב' היינו גוף הבתים עשה זהב.

מווהסמ"ג, לא ראיתי שהעתיק ברייתא זו כלל. ולפי הנראה, השמיטה לגמרי ולא הביאה בספרו! א"כ, מכלל שהוא מפרש ג"כ שעשה בתים עצמן מזהב או מעור בהמה טמאה ולכך לא הוצרך להביאה, כיון שכבר כתב בריש הלכות תפילין הקלף שכותבים בהם הפרשיות וגם הרצועות גם עור הבתים צריך להיות מבהמה או חיה טהורה וכו' גם צריכין עבוד לשמן- עיין שם of God will be in your mouth” – from that which is permitted to be in your mouth. It could even be written from the hides of nevelote (permissible animals slaughtered improperly) as was brought in a teaching in the chapter entitled “Eight Species of Crawling Animals” (Bavli tractate Shaabat 108a – and note 31 above; also in the book ‘The Signs of the Book on Tithes” 203) They also require being made specifically for that purpose, as per the dictum of rabbi Shim’own ben Gamliel, who stated (Bavli Sanhedrin 48b) that the leather must be made for that specific purpose (of making tefillin); as well as the statement of Rava in the chapter entitled “After the Sentence was Passed” (Bavli Sanhedrin 47b) who stated that one cannot designate specific use of an object, and like rabbi Avahu (In Bavli Gittin 54b- the bottom where he allows a seller of a Sefer Torah to disqualify the Torah secondary to his not designating the parchment to the specific use of making a Sefer Torah.) See the Appendix for a more complete text. .

מזוא"כ, הרי כבר מיעט כל דבר שאינו עור בהמה טהורה והיינו ממש כברייתא זו, וכרשב"ג. אבל, אם היה מפרש הברייתא 'שציפה הבתים זהב או עור טמאה', היה לו להביאה. והטור א"ח סי' ל"ב wrote that they do not require specific preparation, but my father and master teacher, may his memory empower me, wrote that they do require prior specific designation, and so too wrote rabbi Kohain Tzedq and it is written in the Book of Mitzvot [Unclear as to who this is; prior to the Tur, the only ‘Rabbi Kohain Tzedeq is a ninth century Gaon, instructor to Rav Shrira Gaon] that they be made from parchment which is called ‘hide’, and from the hide of an animal (kosher) fetus, despite it being considered flesh (‘meat’) in regards to imparting ritual impurity.- בסכינא חריפא- פסקיה להך ברייתא, ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא. וז"ל הטור: "ואם ציפה הבתים זהב או שעשאה מעור בהמה טמאה פסולה." הרי דבזהב לא קאמר שעשה הבתים מזהב, רק קאמר ציפה הבתים זהב, דמשמע, שלמטה עשה בתים של עור כהוגן, ועליהם ציפה זהב.

מחובעור טמאה כתב 'שעשאם מעור בהמה טמאה', דמשמע, שהגוף הבתים עשה מעור בהמה טמאה.

מטוהב"י ג"כ כתב, שכן נראה מלשון הטור, שאם עשה הבתים מעור טהורה, ושוב טלה עליהן עור טמאה, אינן פסולים.

נאלא, שצריך טעם למה ציפן זהב פסול? דמה גריעותא דזהב טפי מעור בהמה טמאה? ואי לאו, שהטור מדויל ידיו משתלים, היה בידי לתרץ קושית הב"י: וטעמא דציפן זהב פסולים, היינו משום דבעינן שיהיו הבתים שחורים מבחוץ, דומיא דרצועות שחורים. ואם ציפן זהב, אינן שחורים, ולכך פסול .

נאאבל, טלה עליהן עור טמאה, הרי אפשר שאותו עור יהיה גם כן שחור, ולכך אינו פוסל, אלא א"כ, עשה הבתים עצמן מעור טמאה, משום דבעינן מותר בפיך.

נבוטעם זה, איני אומר מלבי, כי זה שאני אומר שהבתים צריכין להיות שחורים, זה הוא דעת התוספות במסכת שבת דף כ"ח ע"ב, סוף ד"ה תפילין בהדיא וכו', שכתבו בזה הלשון: "וכיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורים כמו הקציצה וכו'", הרי מפורש בדבריהם, שהקציצה תהיה שחורה.

נגוהמרדכי כתב בהדיא boxes and the hide of the parchment upon which the relevant scriptural verses are written’ in the same discussion, if so, the entire tefillin should be made from parchment, and ‘parchment’ is subsumed under ‘hide’, as it is shown here. וכן משמע בשימושא רבא, שמזכיר קלף על גוף הבתים. וא"כ, לפי זה, הרצועה היה צריך לעשות מקלף, דמינן בעינן. והיה צריך להשחירן, דרצועות שחורות הל"מ. It is also evident from the Shimusha Rabba (see note 69) who noted that a ‘parchment’ was placed on the tefillin boxes. If so, then the straps should be made from ‘parchment’ as well, as it must be made of ‘the same species’. Also, one needed to color them black, as black straps are an ancient tradition (lit. ‘a halacha handed down orally from Moses when he was on Mount Sinai). ומיהו, נראה דעור מיקרי שפיר מין קלף, ויכול לעשות הרצועות מעור. ולא אתא למעוטי לקמן, אלא, משי ולשונות של ארגמן ופשתן, וכן פירש הקונטרס. Nevertheless, it seems that it is good to describe ‘hide’ as a form of parchment, and one may make the straps from leather hide. This was not brought to exclude except for silk, strips of purple wool or linen, as was explained by the Notator (Rashi). ואפילו הבתים יכול לעשות מעור, דהא במסכת שבת פרק המוציא משמע דעור חפוי לקמיע לאו היינו קלף. ובפרק במה אשה משמע דקמיע ותפילין שוין בחיפוי, דפריך והרי תפילין דמחופין עור ותניא כו'. הלכך, בין בעור, בין בקלף, כשר הדבר. Even the tefillin boxes may be made from hide, as was noted in tractate Shabbat in the chapter entitled ‘One who Takes Wine Outside’(78b), implying that hide covering an amulet is not the same as parchment. In the chapter entitled ‘How May a Woman go Outside’(61a) implies that amulets and tefillin are comparable in respect to being covered, as the questioned is raised: Does not tefillin which are covered in hide etc.. Ergo, whether it is parchmet or hide, it is permitted for use (‘kosher’). ואומר ר"י בשם ר"ץ: דתפילין עצמן, דהיינו הקציצה, בעינן שחורות כמו הרצועות. וראיה לדבר מפרק במה מדליקין, דקאמר: 'לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה', ובעי לאוקומי לרצועות. ופריך: והא אמר ר' יצחק: רצועות שחורות הלכה למשה מסיני? והשתא תימה: מה ענין זה לזה? ומה עלה על דעתו להקשות? אלא, ה"פ: כי היכי דבעיא רצועות ממראה הקציצת שחורות, ה"נ, בעינן שיהו דומות קצת לקציצה לענין טהורה: Rabbi Yitchak of Dampierre (the “Ri”) stated in the name of rabbi [Kohain] Tzedek (see note 86) that the actual tefillin, meaning, the capsule (that contains the’parchment -‘ketzitza’) are required to black , as are the straps. A proof of this comes from the chapter ‘With What May One Light [the Sabbath Candles]?’(see note 86) , which stated: “Only the hide of a kosher animal was suitable for heavenly service”, and they sought to establish the subject of this pertaining to the straps [of tefillin]. The Talmud then asks: Did not rabbi Yitzchak state that tefillin straps must be made black, as it is an ancient tradition? Now we ask: What did that ‘question’ have to do with the subject discussed? What brought to mind to even ask such a question? Rather, I explain it thus: That which we reasoned that the straps should be black as the boxes are, so too, they should be similar -partially- in that they are also required to be from a ritually pure animal. בשם ר"ת שהבתים צריכין להיות שחורין והביא ראיה מלשון הנ"ל.

נדומה שאני אומר, שבשביל זה פסול אם ציפן זהב. לענ"ד, זה מבואר בירושלמי, במסכת מגילה, בפרק הקורא עומד boxes round, is susceptible to danger (as they may penetrate the skin if one falls on them) and there is no fulfillment of the commandment (to wear tefillin- as will be noted, they must be square). If one places the tefillin box on one’s forehead or wrist, that is an indication of apostasy (as they interpret the verses literally with no regard to precedential interpretations). If one coats it with gold or places it on one’s undershirt [another interpretation of Onkelai is possibly the sternum], is an indication of outside thinkers (this may be a metaphor for apostates, as it is used comparatively; it may imply those who interpret literally, but not as a tradition- sort of like…academic biblical scholars today…)., שעל המשנה דתנן שם: 'העושה תפלתו עגולה סכנה... ציפה זהב...'; קאמר שם בירושלמי: 'תני ר' יוסי בן ביבי: תפילין מרובעות שחורים הלמ"מ.'

נהולדעתי, קשה לפרש שחורים על הרצועות, שלא נזכרו הרצועות שם כלל. ועוד, שהרי כללן יחד מרובעות שחורים; וכשם שמרובעות קאי על הבתים, כן שחורים. ובא הירושלמי לתת טעם על מה שאמרה המשנה 'עגולה סכנה', ואין בה מצוה.

נווכן על מה שאמרה 'ציפה זהב....הרי זו דרך החיצונים', ונתן טעם על שני דינין הללו ,משום דמרובעים ושחורים הלמ"מ.

נזומעתה, כבר מוצל הטור מקושית הב"י. אבל, אעפ"כ, הטור מדויל ידיו משתלים, שהרי הטור עצמו בסי' ל"ב פסק שהבתים רק מצוה לעשותן שחורים, ואם עשאם מצבע אחר, כשר.

נחוהנה, גם הר"ן במסכת מגילה באותה משנה 'ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים', כתב: "הטעם דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך- מן המותר בפיך. כלומר שתהיה כתובה במה שמותר בפיך. ושי"ן של תפילין הלמ"מ הלכך בעינן שתכתב 'במה שמותר בפיך'"- עכ"ל.

נטהרי מבואר ג"כ מדבריו דציפה זהב היינו עור הבית עשה של זהב. ואמנם גוף דבריו שכתב לפסול זהב מטעם 'מותר בפיך'. וכן כתב רש"י שם במשנה.

סהוא תמוה בעיני דאטו זהב 'אסור בפיך'? ועד כאן, לא ממעטינן 'מבפיך', אלא, בהמה טמאה; אבל, זהב, מאי איסור ומאי היתר שייך בו?

סאובאמת, רש"י במנחות כתב טעם פסול זהב, דאפילו קשירתן בעינן מינו, ועור בעינן. וגבי בהמה טמאה, פירש הטעם משום 'מותר בפיך'. ובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ, דזהב פסול!

סבאבל, עכ"פ, 'מותר בפיך' לא שייך בזהב, ולקמן, יתבאר יותר. אבל, עכ"פ, הוכחנו מדברי הר"ן דציפן זהב היינו הבתים עצמן המה זהב. והמרדכי בהלכות תפילין ז"ל כתב רבינו שמשון בש"ר מצריך לכרוך כל פרשה ופרשה ואין לפוסלן משום האי טעמא, כדחזינן הכא שטולה עליו עור. והשתא, אין עור הבתים רואה האויר.

סגומיהו, מצאתי שכתב ר"י ט"ע דלא מפסל משום ראית אויר, אלא, דוקא דראש; אבל דיד, לא, דלא שייך בשל יד בית החיצון.

סדועוד, דלא שייך חילוק דבסמוך גווייתא וכו', אלא, בשל ראש; אבל, בשל יד, הם בשל עור אחד. הילכך, אין ראיה מכאן להכשיר בשל ראש.

סהונראה דלית ראיה לא לפסול ולא להתיר.

סוומיהו, כה"ג לא מיקרי 'יתיר', אלא, אי מייתר בית ה' כההיא דהנחנקין, ודשמעתין, החליף פרשיותיה.

סזאבל זה הקלף המכסה- להגין בעלמא- לא אשכחן בהו פסול מהא דתניא בפרק נגמר הדין ובהניזקין be for their sake, i.e., for the sake of their use in a mitzva, but he does not require that the writing be for their sake? דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדן לשמן רבי שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן The Gemara quotes the source that Rabban Shimon ben Gamliel requires that the parchment be prepared for their sake: As it is taught in a baraita: If one took phylacteries and coated them with gold or patched them with the skin of a non-kosher animal, then they are unfit. However, if one patched them with the skin of a kosher animal, then they are fit, and this is so even though he did not prepare them, i.e., the skin, for their sake, i.e., for the sake of their use in a mitzva. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even if he patched them with the skin of a kosher animal they are unfit, until he prepares them for their sake. Being that he holds that the parchment needs to be prepared for their sake, their actual writing should certainly be done for their sake. 'ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה'. לאו משום ראיית אויר, אלא, כדפירש הקונטרס: דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי.

סחומיהו, קצת נראה הלשון שירצה לומר 'עור אחר טולה', כדהכא: "טולה עליהם..." דבעי למימר עור ע"ג עור הבתים. והכי אמרינן: ת"ח אל יצא במנעלים המטולאים" ומוקי לה בטלאי על גבי טלאי.

סטושוב נ"ל, דאי אפשר לעשות כדפירש בש"ר, דא"כ, השי"ן דמסיק התם דהלמ"מ. לכאורה, לא היתה בעור העליון, ופוק חזי מאי עמא דבר, דהלכה רופפת בידי) that a court finds to have a weak basis (‘loose’) and they are unsure of the decision, go out and see what the public does., וכבר נהגו כש"ר, ואין למחות בידם, כ"א ע"פ ראיה ברורה, רבינו שמשון."

עולכאורה דברי המרדכי תמוהין, דאיך אפשר לסתור דעת הש"ר, מהא דתניא 'ציפן זהב'? והרי אדרבא! משם מוכח דשפיר דמי לעשות כש"ר, שהרי בהדיא תניא שם עור בהמה טהורה כשרים!?

עאועוד קשה: למה הביא ברייתא מפרק נגמר הדין ומהנזקין? ולמה לא הביא משנה ערוכה במגילה פרק הקורא עומד: "ציפה זהב הרי זה דרך חיצונים"?.

עבוזה יש לתרץ, לפי שרצה לומר אחר כך, דלשון 'טולה' רוצה לומר: עור אחר. ובמשנה, לא נזכר רק 'ציפן זהב'.

עגועוד קשה: מה דמסיק: “ושוב נ"ל, דא"א לעשות כדפירש בש"ר, דא"כ השי"ן... לא היתה בעור העליון....". והדבר יפלא! דהרי בתפילין דשימושא רבא, ודאי השי"ן היא בעור העליון! דאטו בקלף שכורך בו הפרשיות עושה השי"ן. הא ודאי ליתא! ופירושו של אנשי שם] wrote that ‘each scriptural parchment should be folded over with a (blank) parchment before it is placed into the (compartments of the head-tefillin) box’. Then he wrote that the ‘outer side does not see the outside space’, imlpying that this overlying parchment is on the outside. He also wrote ’that if so, then the letter Shin (ש) would not be in the upper hide’. That also implies that the parchment/hide in question is folded over the outside (of the box, presumably). Therefore, we cmust explain that which he said ‘each scripural parchment’ means the scriptural parchment in the box is covered with another hide. It is still difficult, as why did he say ‘fold a parchment over it’? Why not say ‘fold a hide over it’? As we seem to mean a hide over the boxes, parchments are not placed on the outside of tefillin boxes? One may say: hide and parchment are interchangeable terms. It is still difficult, as we do not fold over another parchment except on the actual scriptural parchments themselves; we found that Shimushay Rabbah wrote that this folded overlying parchment is done prior to placing )them in the boxes, which negates the concepts of covering the entire parchments, rather, meaning, each parchment is covered separately. Ergo, that which he said ‘the outer portion does not see the outside environment’ applies to those parchments themselves which are covered, which need to ‘see the outside air’, which is the blank parchment folded over it. This cannot be, as these parchments are then ‘covered’ by the hide of the boxes themselves! Also, that which he (Rabbi Shimshone of Senz in his Shimushay Rabbah) wrote ‘this cannot be done ,as the letter Shin (ש) would not be in the upper hide’. This implies that the letter Shin (ש) should be in the ‘hide’ of the parchment, and then he write that one must fold over a parchment (over the scriptural parchments) and then make the latter Shin (ש) on that parchment. If that is so, the letter Shin (ש) is not on the hide of the upper box, as the parchment is blocking it (from the ‘outside air’)!! It is eay to understand my bdismissal of this reasoning and repairing the custom. בזה אינו מתקבל על הדעת.

עדועוד: דקאמר: 'דאי אפשר לעשות כדפריש בש"ר...' איזה פירוש הזכיר בשם ש"ר- והכי הו"ל למימר: דאי אפשר לעשות כפסק הש"ר!

עה[וכן הגאון מוהר"ר יוסף שאול נאטהאנזאהן זצ"ל אבד"ק לבוב]

עוולכן, נלע"ד, דכלפי דמה דקאמר מתחלה שאין ראיה לא לאסור ולא להתיר- קאמר אח"כ והא דתניא בפרק נגמר הדין ובפרק הניזקין ציפן זהב וכו'. ואי נימא שהפירוש שעל הבתים ציפה זהב, א"כ, גם הא דקאמר שם 'עור בהמה טהורה כשרים' ג"כ הפירוש על עור הבתים טלה עוד עור בהמה טהורה.

עזוא"כ, שפיר ראיה להתיר, ולכן דחה וקאמר דשם לא משום ראיית אויר, ולא מיירי שם רק בגוף הבתים. אבל אם חפה על עור הבתים לא נזכר שם כלל, לא למיסר בזהב וטמאה, ולא להתיר בשל טהורה,ואמר אח"כ:

עחומיהו, קצת נראה הלשון שרצה לומר עור אחר וכו'. וא"כ, שפיר, לפי פירוש זה יש ראיה לשימושא רבא, דהרי על זה קאמר 'עור בהמה טהורה כשרים' ומסיק אח"כ, דאי אפשר לעשות כפי' הש"ר. פירוש: דאי אפשר לומר הפירוש הנ"ל שהביא לראיה לשימושא רבא, דהיינו, שפירושו 'טולה עליהם עור אחר'.

עטדא"כ, איך קאמר עור טהורה כשרים? והרי השי"ן, דמסיק שהיא הלמ"מ, לא היתה לכאורה בעור העליון?! א"ו, דשם מיירי בעשה גוף הבתים כן. וא"כ, לא נזכר שם כלל דין ציפה זהב או עור בהמה טמאה או טהורה על הבתים.

פוממילא, אין לנו ראיה כלל, לא לאסור בזהב וטמאה ולא להתיר בטהורה. וכיון שאין לנו ראיה שוב הכל מותר מצד הסברא, דזה לא מיקרי 'יתיר כ"א בעושה בית חמישי' וכן לא מיקרי 'אינו רואה אויר כ"א בעושה בית חמישי' או מחליף ברייתא לגווייתא.

פאכנלע"ד, פירוש דברי המרדכי באופן שמסקנת המרדכי שציפן זהב היינו שעשה גוף הבתים זהב.

פבומעתה לא נשמע מאחד מהפוסקים הקדמונים שיפרש ציפן זהב כי אם על גוף הבתים שעשאן זהב, וכן עור טמאה, ומסקנת המרדכי ג"כ כן.

פגוהנה בתוספות במנחות דף ל"ה ע"א בשני הדיבורים, ד"ה מעברתא] boxes, as well as to create a passageway for the straps, and (therefor) called a Ma’avarta. It is called so as the straps should not be fixed, rather, one may pass them through and pull them to any side one wishes to do so (whether right arm or left arm); he may lengthen one side or shorten it as needed. ובערוך ערך מעבר פי' מעברתא הוא תיתורא, וכן גשרים נקראין מעברתא. ותיתורא הוא מקום שמכניסין בו הרצועה, ונקראת "מעברתא דתפילין". In the Aruch (written by Nathan ben Jehiel of Rome (Hebrew: נתן בן יחיאל מרומי; Nathan ben Y'ḥiel Mi Romi according to Sephardic pronunciation), known as the Arukh, (c. 1035 – 1106) was a Jewish Italian lexicographer. He was born in Rome not later than 1035 to one of the most notable Roman families of Jewish scholars. Owing to an error propagated by Azulai, he has been regarded as a scion of the house of De Pomis. Now, however, it is regarded as almost a certainty that he belonged to the Anaw (Degli Mansi) family. Nathan's father, R. Jehiel ben Abraham, aside from being an acknowledged authority on the ritual law, was, like the majority of the contemporary Italian rabbis, a liturgic poet.) explaining that its root is ‘to go over or through’ (עבר) and that the ‘Ma’avarta’ is the ‘Titura’ and bridges are also called ‘Ma’avarta’. The ‘Titura’ is the opening made to pass the straps through and this is [all] called the ‘Ma’avarta of the Tefillin’. ונראה דלא פירש הערוך כן בשביל שיהא מעברתא דתפילין ותיתורא דתפילין הכל א'; דבגמ' חשיב ליה בתרתי אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא It would seem that the author of the Aruch did not explain it so that the terms ‘Ma’avarta’ and ‘Titura’ be conflated; as the Talmud see them as distinct entities. Rather, as they are tied to one another, he considered them as one unit. וי"מ "מעברתא"- רצועה קטנה שמעבירין למעלה על בית תפילין של יד. ואין נראה לפסול משום 'שאינו רואה כל הבית את האויר': • חדא, דלא שייך 'אינו רואה האויר' בכי האי גוונא, אלא, כי חבר ביתא אחרינא תמן. • ועוד, דשמא דבית החיצון שאינו רואה האויר פסול, לא שייך, אלא, בתפילין של ראש ולא בשל יד, כמו שיש בתשובות הגאונים • ועוד, כי הרצועה שנותנים על בית הזרוע אינו מכסה כל הבית, אלא, הבית עצמה מגולה ימין ושמאל א"כ, הבית רואה שפיר את האויר לצד המעברתא ולצד שכנגדו, מ"ר (מפי רבינו) There are those who would interpret ‘Ma’avarta’ as a small (thinner) strap passed over the top of the arm tefillin. There is no need to disqualify this secondary to ‘the box not being exposed to the outside air’: • For one, the concept of ‘not being exposed to the outside air’ does not apply in such an instance, except if another box is placed upon it • In addition, perhaps the outside box is ‘not being exposed to the outside air’ also does not apply except to the head box of the tefillin, and not to the arm box, as was explained in the response literature of the Gaonim. • Also, the strap placed on the arm box does not cover the entire box, rather, the box is ‘exposed’ both to the left and right. Then certainly, the tefillin box certainly is ‘exposed to the outside’ on the side of the ‘Ma’avarta’ and opposite it. [So we learned from our Master Rabbi- note; either Rabbeinu Tam or Rabbi Yitzchak of Dampierre], וד"ה דשי"ן של תפילין. The one who place it (the Shin), if the ruling is not to disqualify, as the box ‘will not see the outside air’- this is not similar to one who hangs a tefiilin head box and makes it an arm box instead. [So we learned from our master Rabbi] וכו'. דבריהם סתומין וחתומין, והגירסא מוטעת ומשובשת, ונלאו כל אנשי חיל לעמוד על כוונתן, ואיך נקח מדבריהם איסור או היתר?

פדוהמהרש"א), if the ruling is not to disqualify…”: Ostensibly, I sense an error here, and the editing of it is unclear to me. Perhaps I can explain, albeit in a strained fashion, teir intent without any editing, that is, they meant to say that once who places the letter Shin (ש) is not necessary a requirement to be there. In other words, if it were not that the letter Shin (ש) imprinted onto the leather hide of the head box is an ancient tradition (lit. ‘from Moses on Sinai’) it would be disqualified on the basis of the contents not being close to the outside (lit. ‘seeing the outside air’), as that letter Shin will block that, and is not comparable to one who hangs (another box)…, as this ‘not seeing the outside’ does not apply to the arm box, as was written above. Also, when one places something over the box, one cannot tell if this is not from another hide, which does not happen with the Shin of the head box, were it not for the fact that is is an ancient tradition, as was noted by the Mordechai (see note 69) -and this is difficult (??easy) to understand והמורש"ק הגיה כל אחד לפי דרכו. והמעיין בדבריהם יראה ששניהם נדחקו מאד, וגירסת כל אחד מהם ופירושו רחוקים מהדעת.

פהואני בעניי, נלע"ד דכוונת דבריהם בד"ה השי"ן של תפילין ודאי דבור אחד הוא כדברי מוהרש"ק, אבל לא כפירושו -רק אדלעיל קאי- שכתבו "שאין לפסול הרצועה קטנה משום שאין רואה כל הבית את האויר חדא דלא שייך וכו' אלא בחיבר ביתא אחרינא תמן. ועוד דשמא דבית החיצון שאינו רואה את האויר פסול לא שייך אלא בראש ולא בשל יד כמו שיש בתשובת הגאונים וכו'."

פווהנה סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם למה יהיה בשל ראש שייך פסול רואה את האויר ולא בשל יד.

פזוהרא"ש בהלכות תפילין ג"כ כתב להכשיר הרצועה קטנה הנ"ל משום דלא שייך פסול בית החיצון שאינו רואה את האויר אלא א"כ חבר להם בית אחר וכו'.

פחועוד: ד'אין רואה את האויר', לא שייך, אלא, בתפילין של ראש- שהן ד' בתים -ושינה אחד מהבתים ממקומו. אבל, בשל יד, שהן בית אחד, לא. וכן נמצא בתשובת הגאונים" עכ"ל הרא"ש.

פטוהנה הרא"ש יהיב טעם לסברת הגאונים, דלהכי לא שייך, אלא, בשל ראש- משום שיש בו ד' בתים- ושינה אחד מהבתים ממקומו. אבל, בשל יד, שאינו אלא בית אחד- לא שייך.

צוכן המרדכי כתב דלא שייך רק בשל ראש ויהיב טעמא דלא שייך בשל יד בית החיצון, והיינו ממש כוונת הרא"ש! והוסיף עוד, דלא שייך החליף גווייתא לברייתא, אלא, בשל ראש: בכל בית יש פרשה אחרת, וכשמחליף הבתים, ממילא, הפרשה שראויה להיות גווייתא היא ברייתא וכן להיפוך.

צאאבל התוספת, סתמו דבריהם ולא יהבי טעם למה שייך בשל ראש ולא בשל יד.

צבולכן, נלע"ד, דכאן שייך כל דבריהם מ"ש אח"כ בד"ה: דשי"ן. ורצונם להכי: יש איסור בשל ראש באין בית החיצון רואה האויר, דשי"ן של תפילין היא הלמ"מ, והיא צריכה להיות מבחוץ. והרי עבור השי"ן נאמר בשל ראש וראו כל עמי הארץ וגו'. ולהכי, אם הוסיף דבר מבחוץ, אין השי"ן נראית.

צגולהכי פסיל בהנחנקין בהוסיף בית חמישי, ואפילו אם יעשה גם בבית הנוסף מבחוץ שי"ן. ע"ז סיימו, והנותנה על שי"ן, דינו להיות פוסלת, דשי"ן שעושה בזה לאו כלום הוא, כיון שאין דינו להיות שם שי"ן, דנמצא שאין בית רואה את האויר, היינו בית הראויה להיות השי"ן באמת עליו אינו רואה האויר.

צדזה הנלע"ד בכונת התוספות. ואף שג"כ אינו מבואר בדבריהם כל הצורך, מ"מ, לדעתי הוא יותר מכוון בדבריהם מפירוש המהרש"א ומוהרש"ק ז"ל.

צהוהב"י בסי' ל"ב הביא בהדיא בשם רב שרירא גאון, דהא דבעינן בית חיצון 'רואה האויר', הוא משום אויר השי"ן, באופן שלפי פירושי בדברי התוספות, מסקנת דבריהם שאין איסור רק בשל ראש משום השי"ן. אבל אם השי"ן ניכרת, ליכא איסור כלל.

צוובין יהיה כוונת דבריהם כפי פירושי, ובין לא, עכ"פ, דבריהם סתומים ביותר. ולכן, הרי דבריהם בזה כדברי הספר החתום, ואין ללמוד לא לאיסור ולא להתיר.

צזוהנה הב"י בסי' ל"ב על מ"ש הטור: "ואם ציפה הבתים זהב וכו' ". כתב הב"י: "וז"ל המרדכי בהלכות תפילין כתב, דבעור של גוף הבתים מיירי, ומשמע מדבריו, שאם עשה הבתים מבהמה טהורה ואח"כ ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה, כשרה.

צחוכן נראה מל' רבינו גבי עור בהמה טמאה שכתב או שעשאן מעור בהמה טמאה אלא שצריך טעם למה ציפה הבתים זהב פסול? דמאי גריעותא בזהב טפי מעור בהמה טמאה?"

צטואח"כ מסיק הב"י: "....שהמרדכי אח"כ חזר וכתב ומיהו קצת נראה מהלשון שר"ל עור אחר טולה שר"ל עור ע"ג עור הבתים. וכן נראה מדברי בעל התרומה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וגם רבינו אפשר שכן דעתו אלא שלא דק"- עכ"ל הב"י.

קולדעתי, אין הדברים ברורים: כי מ"ש שכן נראה מדברי הרמב"ם, כבר ביררתי דעת הרמב"ם להיפוך! ומ"ש שמסקנת המרדכי- ר"ל- עור ע"ג עור, כבר ביררתי שמה שסיים המרדכי!

קאושוב נ"ל, שאי אפשר לעשות כפירוש השימושא רבא, הוא לסתור הפירוש עור ע"ג עור, אלא, שבעור הבתים גופייהו מיירי, וא"כ אדרבה מסקנת המרדכי להיפוך!?

קבואמנם, כבר ביררתי, דמסקנת המרדכי דברייתא מיירי רק מעור הבתים. אבל, עור ע"ג עור לא מיירי- לא לאיסור ולא להיתר.

קגובדעת הטור, אם באנו לומר דהטור דק בלשונו, ומחלק בין זהב לעור בהמה טמאה, היה מקום אתי לומר, דראוי לומר: שהציפוי, אפילו אם הוא מדבר הפסול, אינו פוסל ובטל לגבי תפילין. אף שלענין טומאה הוא להיפוך- שהציפוי עיקר בין להקל ובין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה

קדהיינו דומיא דשולחן ומזבחות שכל תשמישי השלחן והמזבח היה על הציפוי שהוא למעלה. וכן השלחן והדופלקי /והדולפקי/ שמביא שם היינו כיון שלא נשתייר מקום כוסות ומקום חתיכות א"כ כל תשמישו הוא על הציפוי שלמעלה ולכך בטל השלחן.

קהאבל בתפילין, נהפוך הוא. והתפילין, עיקר תשמישן מצות תפילין, והציפוי בטל. אבל זהב, הוא דבר חשוב, ולא בטל- וכדרך שסובר ריש לקיש שם לחלק בין כלי אכסלגיס לכלי מסמים, ואף דהלכה כר' יוחנן שאין חילוק, היינו שם, שהשלחן מכוסה לגמרי, ואינו נראה. וגם כל התשמיש הוא על הציפוי, ולכך, בטל השלחן- אפילו הוא כלי מסמים.

קואבל כאן, הציפוי הוא מלמעלה. אלא, מתוך שהתפילין עיקר, בטל הציפוי, והיינו- 'עור נגד עור' -דהיינו עור טמאה בטל גבי עור טהורה. אבל זהב, הוא חשוב ואינו בטל.

קזכל זה, היה מקום לומר בדעת הטור. ויש לי לעשות אפילו סמוכות לדבר זה, לחלק בין זהב לעור טמאה מן הברייתא, דקשה: למה הוצרכה למימר זהב ועור טמאה- והו"ל להברייתא למכללינהו- וכך הו"ל לסתום ציפן במה שאינו מינן פסולים, בעור טהורה כשרים, אע"פ שאינן מעובד לשמה. והוה כולל כל מה שאינו עור בהמה טהורה שהוא מינן?!

קחוכמו שאמרו לענין רצועות בפרק הקומץ דף ל"ה ע"א: תפילין אין קושרין אותן במינן וכו'" א"ו, מדפרט הנהו דוקא, מכלל דלא שוים נינהו. וזהב פסול אפילו לענין ציפוי לפי שמחמת חשיבתו אינו בטל. ועור טמאה אינו פוסל רק לבתים גופייהו.

קטכך היה נלע"ד, אלא, שאני מבטל דעתי בזה מפני דעת הרא"ש ז"ל, שכתב דציפה זהב הוא דומיא דעור טמאה. וא"כ, אדרבה, שניהן שווין לדינא.

קיויפה כתב הרב ב"י שהטור לא דק. דודאי לא יחלוק הטור על הרא"ש מן הסתם, אבל, בהא אמינא דלא כב"י. שאחרי שאנחנו אומרים שהטור לא דק, אני אומר שבראש דבריו לא דק במה שאמר 'ציפה הבתים זהב'- לא דק- אלא, כוונתו שציפה התפילין זהב, דהיינו הבתים עצמן עשה זהב, שהרי כבר הוכחתי שגם הרא"ש כוונתו כן. ומסתמא, דעת הטור כדעת הרא"ש.

קיאוהנה ע"כ דברינו בדברי הפוסקים, ועכשיו נחזי אנן פירוש דברי הגמרא, איך הוא הפירוש שציפן זהב:

קיבוהנה במסכת שבת דף כ"ח ע"ב: "ואלא הא דתני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. למאי הלכתא? לתפילין וכו'; אלא, לעורן. והאמר אביי: שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו'.". ופירש רש"י: "וכיון דאות השם נכתב בו, מותר בפיך בעינן וכו'."

קיגהנה קשיא: ומה בכך דבעינן 'מותר בפיך', ואטו אין שום דבר מותר, רק בהמה טהורה. וכמה כרכורים כרכר רש"י במנחות דף מ"ב דציפן זהב פסול? שפירש רש"י שעשה הבתים זהב, והוצרך הטעם משום דאפילו רצועות בעינן מינן.

קידובפ' נגמר הדין פירש"י שהוא הלמ"מ וא"כ מקרא ד'מותר בפיך', לא ידעינן עור בהמה טהורה. ודלמא יעשה אותן מזהב או שאר מינין. והוצרך רב יוסף לאשמעינן דבעינן דוקא עור. ואף דפירש"י שהוא הלמ"מ, מ"מ, זה לא שנינו בהדיא שהוא הלמ"מ שיקשה מזה על רב יוסף. וע"ש באר היטב בתוספות ד"ה תפילין וכו'

קטוובשלמא בתחלה דקאמר לתפילין, והקשה תפילין בהדיא כתיב: "תורת ה' בפיך" לא היה יכול לומר דאתי למעוטי דבר שאינו עור, משום דמתניתין היא במסכת ידים פ"ד משנה ה': "לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו דיו אשורית על העור וכו'."

קטזותנן במשנה במסכת מגילה פ"ק "אין בין ספרים וכו' לתפילין וכו'.". וא"כ, שנינו במשנה שתפילין אין נכתבין אלא על העור. ולא קמ"ל רב יוסף רק טהורות.

קיזושפיר הקשה מקרא ד'מותר בפיך', אבל כשמשני לעורן מאי הקשה משי"ן? דאף דידעינן 'מותר בפיך' אכתי אשמעינן רב יוסף דבעינן עור? אלא ודאי, דגם זה משנה ערוכה היא בפרק הקורא עומד ציפה זהב וכו'. וא"כ, ע"כ זהב היינו גוף הבתים בציפוי שלמעלה.

קיחא"כ קשה דלמא הפסול הוא משום דאין הבית רואה האויר, ולעולם שלגוף הבית זהב כשר? וא"ת: א"כ, מ"ש ציפן זהב מציפן עור בהמה טהורה וכמו שהקשיתי לעיל על הרא"ש. הנה זה אינו, דאטו זה שציפן עור טהורה כשרים מתניתין; זה הוא ברייתא! ועל ברייתא לא שייך להקשות על רב יוסף "תנינא", דהרי גם רב יוסף ברייתא נקט! א"ו, ד'ציפה זהב' היינו שעשה הבית עצמו זהב.

קיטואכתי קשה היא: גופא, מנ"ל להגמרא להקשות על רב יוסף? ודלמא ציפה זהב היינו שציפה זהב על עור של הבתים? אלא, שסובר הגמרא שבזה אין שום טעם לפסול. באופן שלדעתי אין שום חשש אם ציפה על עור הבתים במה שירצה, זולתי בשל ראש- אם לא יהיו השיני"ן בולטין- אבל, כשהשיני"ן בולטין, כשר.

קכועכשיו, אמינא אפילו לו, יהבינא ד'ציפן זהב וטלה עור בהמה טמאה', הוא על הבתים, וכפסק הש"ע בסי' ל"ב סעיף מ"ח היינו בציפוי העומד בפני עצמו ואינו טפל להבית.

קכאאבל, זה השחרות שאנו משחירין התפילין, זה שייך לעור ובטל אליו, ולא שייך כאן 'אין הבית רואה האויר'. ואם באנו לפסול בזה, איזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו הבתים? אם יהיה בו שום ממשות, תפסלם! זה הדבר שאין הדעת סובלתו, ולא שערום אבותינו מעולם!

קכבוכיון דגם עור הבתים בעינן שחורים- אי לדעת מקצת הפוסקים הלמ"מ- ולדעתי גם דעת הירושלמי במגילה פרק הקורא עומד כן, כמ"ש למעלה. עכ"פ, לשאר הפוסקים, מצוה איכא.

קכגשוב, מה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ויותר נאה, הכל שייך למלאכת השחור, ואין בזה לא משום יתיר שיהיה משום בל תוסיף, ולא משום מכסה לעור שאינו רואה האויר.

קכדוק"ו מתכלת של ציצית, שהקפידה התורה עליו עד מאד, וכמה החמירו בעשייתו. ואפ"ה, מביא סממנים בהדי דם חלזון כמבואר בפ' התכלת דף מ"ב ע"ב. והתוספות שם בד"ה וסממנים באמת תמהו בזה, וכתבו שמא עם הסממנים נקרא תכלת.

קכהולדידי נראה כיון שאין דם חלזון תופס הצבע בצמר כל כך, רק ע"י סממנים, א"כ, גם הסממנים שייכא לצבע זו. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ב מציצית ה' ב': "ונותנין הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו קמוניא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושים וכו'"- עכ"ל הרמב"ם, ורמז בזה שהטעם שנותנין עמו סממנין לפי שכן דרך הצובעין ומסתמא גם התורה אמרה כן.

קכווכן אני אומר לגבי שחרות של התפלין. כל מה שמעלי לשחורי שייך לזה, והכל בטל לגבי הצבע השחור. וכן אני אומר ב'ציפן זהב'- אפילו אם נימא דהיינו למעלה על עור הבתים- אפ"ה, אני אומר דוקא ציפן זהב, שהציפוי הוא בפ"ע, שקבע עליהם טס של זהב. אבל, אם הזהיבם לעור הבתים כדרך שמזהיבים כלי כסף, אינו פוסל לדעת הסוברת דהבתים א"צ להיות שחורות, כיון שהוא נוי להעור בטל אליו.

קכזודבר ידוע הוא שעור הבתים, כיון שצריך להיות קשה כדי שיהיה רבוען קיים, אינו קולט הצבע השחור אם יהיה הדיו שצובעין בו דק וקלוש, וצריך להיות בדיו מעט ממש שתדבק בעור היטב:

קכחשוב ראיתי שגם מע"ל בעצמו נתקשה, כיון שאין הבתים צריכין להיות שחורות עפ"י דין. א"כ, איך רשאי להשחירן? והרי דיו יבש חוצץ, כמבואר במסכת שבת דף ק"כ ע"ב? וא"כ, הרי אין הבית רואה האויר, שהדיו שהשחירן בו חוצץ בין הבית ובין האויר!?

קכטוגם נתקשה במה שכתב המ"א בסי' ל"ג ס"ק ז' ברצועות שהשחירן נכרי. "אם חזר ישראל והשחירן לשמן, כשר. דהא אמרינן בגיטין דף כ.: שאם כתב השם ולא קדשו, מעביר עליו קולמוס, ומקדשו. ואפילו רבנן לא פליגי, אלא, דמחזי כמנומר; הא לאו הכי, שרי. א"כ, כאן שרי לכ"ע! ועיין בא"ע סי' קל"א"- עכ"ל המג"א,

קלנתקשה מע"ל מאי מועיל השחרה שנית? הרי השחרה ראשונה שעל הרצועה מעכב השניה, ומפסקת וחוצצת בינו לבין הרצועה?

קלאועוד נתקשה מע"ל בדברי המג"א הנ"ל, דמ"ש המג"א שאפילו לרבנן, דוקא התם משום מנומר וכו', דזה הוא רק לרב אחא בגיטין שם. אבל, לרב חסדא שם, דאמר גבי גט שכתבו שלא לשמו, והעביר עליו קולמוס לשמו, באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו'. ולר"ח, אין הטעם משום מנומר. וכיון דקיי"ל באה"ע כר"ח, א"כ, דברי המג"א תמוהין- ע"כ דברי מע"ל.

קלבוהנה זה לי כמה שנים כתבתי בגליון המג"א שלי מ"ש המג"א, ועיין באה"ע סי' קל"א. כתבתי: "הביא ראיה לסתור. ואמנם, הנלע"ד, דגם המג"א לא נעלם ממנו, דלר"ח שם בגיטין, זה פסול. ולא בא המג"א לומר, אלא, דלרב אחאי זה כשר גם לרבנן. והנה לדעת רבינו חננאל, שהוא 'היש אומרים', שם באה"ע, הוא ספיקא דדינא- אם הלכה כר"ח או כר' אחאי. וכיון דתפילין שהשחירן נכרי. בלא"ה אין פסולן ברור, אפילו ברצועות, רק ספק, כמבואר בב"י כאן.

קלגולכן, אם שוב השחירם ישראל, הוה ספק ספיקא. זה הנלע"ד לתרץ דברי המג"א. אבל מ"מ, למעשה, דעתי להחמיר, ובפרט של הרמב"ם, שהוא הדעה הראשונה שם באה"ע ודאי הלכה כרב חסדא" עכ"ל בגליון המג"א שלי.

קלדומה שרצה לומר דטעמייהו דרבנן בגיטין דף כ' ע"א, בהעביר הקולמוס עליו לשמו שאין השם מן המובחר הוא, משום דדיו של כתב התחתון הוא מפסיק בין דיו של כתב העליון לקלף, ואין השם כתוב על הקלף. וגם גבי גט הוא אומר טעם זה, שכתב התחתון מפסיק, ואין כתב העליון על הקלף או הנייר. ואף דלא בעינן גט על ספר, ונכתב על כל דבר, מ"מ, בעינן שיהיה נכתב על דבר המתקיים, והאריך מע"ל בזה.

קלהואני אומר לדבריו: למה פליגי ר"י ורבנן בנכתב שלא לשמו? אפילו נכתב לשמו והעביר עליו קולמוס להצהיר הכתב, ג"כ יהיה פסול לרבנן- שכתב התחתון אינו נראה- דכתב העליון מכסה וכתב העליון אינו על הקלף?!

קלוואם יאמר מע"ל 'אין ה"נ שפסול', והא דנקט בכתבו שלא לשמו, אורחא דמילתא נקט. דאי לשמן, למה יעביר עליו קולמוס? ועוד: דנקט 'שלא לשמו' להודיעך כחו דר"י. אבל לרבנן, אפילו לשמו פסול.

קלזאני אומר: א"כ, פוסל הוא רוב ספרי תורה ורוב תפילין ומזוזות! דהרי כמה פעמים, כאשר הכתב ישן, מעבירין עליו קולמוס לחדשו, והוא מצוי בכל יום. והוא דין מפורש בש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כ"ו: "אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר כל כך שתינוק וכו' מותר להעביר קולמוס עליו להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן."

קלחועיין במג"א ס"ק ל"ט

קלטודין זה מבואר בתה"ד. ובתשובת מהרי"ל. וכן מוכח בטור יורה דעה סוף סי' רע"ו: "יש בו דבק באותיות השם יש לו לגררו וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו וכו'," ולשון זה עצמו הוא בתשובת הרא"ש, כלל ג' סי' י"א, ולשון זה מורה שא"צ להעביר עליו, אבל אם רוצה להעביר עליו קולמוס, רשאי.

קמולדברי מע"ל מעביר גרע ופוסל לגמרי! א"ו, ליתא, וכיון שעושה לנאותו, אינו מבטל הכתב התחתון, ובטל העליון לתחתון, ונשאר הכתב התחתון כהלכתו. ולכך, אפילו בתפילין כשר, ולא הוי שלא כסדרן. וכל לנאותו אינו חוצץ. והנה, אין רצוני להאריך בזה. ועכ"פ, גם מע"ל הרגיש איך מותר כלל להשחיר הבתים לסברתו, ונימא, 'שאין הבית רואה האויר', א"ו, שאין זה חוצץ.

קמאומ"ש מע"ל, שזה דוקא במשחיר בדיו, ואין כאן רק צבע שחור, ואין בו ממש, דומה למה שאמרו בהגוזל דף ק"א

קמבלענין יש שבח סממנין בצמר. במחילה מכבודו שם על החזותא קאי, כי הסממנין עצמו אינן מעלים הצמר, רק המראה. וכן ביורה דעה סי' רכ"א סעיף ח' בנותן טבלא לאומן לצייר, שם, ג"כ בנותן הבעה"ב הטבלא והסממנין משלו, אלא, שאומן היה מצייר. אבל הוא- ודאי שאי אפשר לדיו שלא יהיה בו ממשות.

קמגועוד, מה ענין דיו לצבע? דיו לא משכחת שלא יהיה בו ממש, וצבע אין בו ממש כמבואר ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א, בש"ך. ותדע דלא משכחת בדיו כלל, שלא יהיה בו ממש, דאל"כ, מאי מקשה בשבת דף ק"כ ע"ב- "ותיפוק ליה משום דיו"? ודלמא מיירי, שהשם היה כתוב על בשרו, ולא היה רק צבע השחור בעלמא, ולא היה בו ממש! א"ו, דלא משכחת שיהיה כתב ולא יהיה ממש.

קמדואפ"ה, משחירין עור הבתים בדיו, ואינו פוסל לא משום 'אין רואה האויר', ולא משום יתיר, משום דכל לנאותו בטל לעור הבתים. ומש"כ מע"ל, מאי שנא מנדה שטבלה בבגדיה- שאם אדוקים, חוצצים אף שהם לנאותה? אני תמה!! וכי בגדיה נשארים תמיד עליה? הלא פושטתן ולובשתן, ואיך נימא דכגופה דמי?

קמהומזה נדחה מה שהקשה מיששכר איש כפר ברקאי דבשילהי מקום שנהגו. ועוד, דהתם לאו לנאותו עביד, כ"א להציל ידיו שלא יתלכלכו. ואולי, דבזה יש לתרץ מה שהקשה מע"ל למה לא פירש רש"י הטעם משום יתיר בגד כו'? דכיון שלא היה לנאותו גם הוא שלא במקום בגדים, ואולי לא היה בו שלש על שלש, וכרך ידיו לאו כל היד הוא? ועי' בזבחים דף י"ט ואין כאן מקומו.

קמווכיון שע"כ דיו שעל הבתים אינו מזיק אף שיש בו ממש. ושוב, מה גבול תתן לו? ואם יהיה הדיו מעט, יותר עב נימא שהוא פסול; ונתת דבריך לשיעורין ואין לדבר סוף. לכן, הדבר פשוט, דכל השייך להשחרות ולהשחיר טפי, בכלל לנאותו הוא.

קמזומה שכתב לענין מוחק השי"ן של שם, אני תמה! וממ"נ, מה דעתו אם הוא סובר שגם הדל"ת ויו"ד שבקשר של ראש ושל יד שייכים להשם- ויש כאן שם שי"ן דל"ת יו"ד בשלימות- א"כ, הגע בעצמך האיך לפעמים מתירים הקשר של ראש כשצריך ונימא שזה מוחק השם?! ולדעת רבינו אליהו, חיוב בכל יום לפתח הקשר ולעשותו מחדש כמבואר בתוספ' מנחות דף ל"ה ע"ב משעת וכו' ע"ש.

קמחא"ו, כיון שלא קרב האותיות זה אל זה השי"ן היא בבית והדל"ת ברצועה שבראש והיו"ד בשל יד אין כאן איסור מוחק.

קמטואם יאמר מע"ל: שהדל"ת והיו"ד אין בהם קדושת השם- רק השי"ן- וכדעת התוס' במנחות דף הנ"ל, ד"ה: 'אלו תפילין וכו''. א"כ, אין כאן שום אות רק השי"ן לבד- פשיטא שאין כאן משום מוחק, כמבואר ביו"ד סי' רע"ו סעיף יו"ד "שד משדי או צב מצבאות נמחקים".

קנומה שהביא משלהי חגיגה דהכלי בטל לגבי הציפוי, כבר כתבתי שמשם אין ראיה. ששם, הציפוי לשימוש הוא, ועיקר התשמיש הוא על הציפוי. אבל כאן, הציפוי הוא רק לנוי, ואין בציפוי התפילין שום תשמיש לתפילין.

קנאוכן בשלחן של בית המקדש והמזבחות, עיקר התשמיש היה על זהב שלמעלה. ולהכי, אי לאו דרחמנא קריא עץ, לא בטל ציפויין. ואי נימא דציפוי השלחן והמזבחות היה לנוי, כבר כתבתי גם כן למעלה, דשאני זהב שהוא חשוב, ולא בטל. והיה מקום בזה לברר ולתרץ כמה קושיית בסוגיא דחגיגה, אלא, שאין רצוני להאריך, כי טרידנא. ושיטה זו עמוקה, וצריכה פנאי וישוב דעת הרבה.

קנבומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלים הלכה ד' שכתב: “וכן כלי עץ או עצם שיש בהם וכו'”’ ג"כ אין ראיה ששם עיקר שימוש הכלי הוא על הציפוי. ואדרבא, יש קצת ראיה להיפוך! דאעפ"כ לא בטל הכלי, ונקרא הציפוי רק חיפוי כלים ולא כלי.

קנגאבל ציפוי שאינו רק לנוי, בטל לגבי כלים. ופוק חזי כלי חרס המצופה בפנים, כתב הסמ"ק לטבול בלא ברכה, לפי שהוא לנוי. ואף דעכ"פ בעי טבילה לחומרא, היינו ג"כ לפי שהציפוי הוא בפנים ועיקר התשמיש הוא תוך ציפוי.

קנדומה שמע"ל כתב: "ועוד אפילו תימא שהוא בטל לגבי דעור, א"כ, אוסיף מיא וקימחא, והרי הוא כאילו עושה הבתים גופייהו ממה שאינו עור וכו'." אני אומר: הבתים בעינן של עור, אבל, הנוי שלהם, אף דבטל לגבייהו, אינו צריך להיות עור. והגע עצמך נויי סוכה; הטעם דלא פסלי הסוכה הוא, משום דבטלים לגבי הסוכה. וכן לשון הטור בסי' תרכ"ז: "ואפי' פרס סדין כו'. אבל, אם הוא תוך ד' לגג, בטל אצלו, כיון שהוא לנוי" עכ"ל הטור.

קנהולדברי מע"ל, נימא אדרבא- כיון שהוא בטל לגבי הסכך הוה כמסכך בדבר שהוא פסול! אלא, ודאי, דהא ליתא בטל הוא לגבי הסכך. אבל, אעפ"כ, הסכך נשאר עיקרו כמו שהוא.

קנווכן הכא גבי שחרות הבתים, בטל הוא לעור הבית, ונשאר עור כמו שהוא. בהא נחיתנא בהא סליקנא הני תפילין תפילין דמרי עלמא נינהו, ויש בהם משום "זה אלי ואנוהו". ואמנם, בהא אפשר אסכים עמו, שאעפ"כ לא יהיה הטיח זה יותר עב מעור הבתים, שלא יהיה טפל יותר מן העיקר- וגם זה לחומרא.

קנזאבל בהא שכתב מע"ל, שאין עושים ריבוע הבתים רק ע"י טיח הזה -בהא יפה דן ויפה הורה- שהבתים צריכין להיות מרובעים בעצמם, והבית של עור כמו שהוא צריך להיות מרובע. הגם שהתוס' נסתפקו אם הבתים צריכין להיות מרובעים, דבגמרא לא אמרו רק בתפרן כו'. מ"מ, כבר הסכימו הפוסקים דצריך להיות הבתים מרובעים. ובזה, ודאי אינו מועיל מה שהטיחה מרובעת, ויפה כתב מע"ל בזה.

קנחגם מה שמזכיר שנותנין תוך הטיח הזה עצם פיל, שחוק, גם בזה יפה הורה לאסור. לא מבעיא לדעת הפוסקים שגם הבתים שחורים הוא הלמ"מ, פשיטא דבעינן 'מן המותר בפיך'. ויש לדון בזה, כיון שאין בעין, ונשאר רק חזותא אם שייך מותר בפיך. ואעפ"כ, יש להחמיר.

קנטואפילו לדעת הפוסקים שאין הבתים צריכים להיות שחורים- רק משום נוי -אפ"ה טוב להחמיר, שלא ליקח לזה מבהמה טמאה זולת זה.

קסלרוב טרדות שעלי לא יכולתי להאריך יותר, והיה זה שלום.