מי השלוח — חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת ברכות 20

אאמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' א"ל קמאי הוו קא מסרו נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם, כי הא דרב אבא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל הוא קם קרעיה מניה, אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בד' מאה זוזי א"ל מה שמך א"ל מתון א"ל מתון מתון ד' מאה זוזי שויא. ולכאורה המעשה הוא לסתור כיון שלא כוון יפה במסירת נפשו וגם היה צריך לשלם, אכן באמת צריך האדם לראות שיהיה לו ישוב הדעת ומתינות בכל דבר, שזה נקרא תדיר כמבואר בחלק ראשון (פרשת משפטים ד"ה ראשית בכורי אדמתך ובליקוטי הושע ד"ה אשור) אכן לפעמים צריך האדם להשתמש במדה מהירות, שימסור נפשו ולא יהיה לו שום מתינות בזה ואז נקרא זאת מקודש כמבואר שם, והנה בדורות הראשונים היה חפץ השי"ת בעבודה במסירות נפש עצום, ולכן כיון שהשתמשו בזה המדה במקום שהשי"ת חפץ בה לכן אתרחיש להו ניסא היפך מדרך הטבע, אכן אחר כן חפץ השי"ת בעבודה בישוב הדעת ומתינות ומצד זה לא אתרחיש להו ניסא, אכן רב פפא היה מצער בזה כיון שאין השי"ת מראה להם נסים א"כ בטח אין רצונו בעבודתם, ועל זה השיב לו אביי שזה הוא רק כפי רצון השי"ת שאז היה חפץ בעבודה במהירות עצום לכן מדה במדה הראה להם נסים. אבל כעת, רצון השי"ת הוא שהעבודה יהיה בישוב הדעת והא ראיה שאפילו בדורות הראשונים שאז היה עיקר הרצון במסירת הנפש למעלה מדעת אדם, מכל מקום גם אז היה מקום למדה של ישוב הדעת, שגם בזה יש רצון השי"ת, וזה שמסיים רב אדא מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, היינו שזה שוה אצלו שרואה שרצון השי"ת אף בדורו שיהיה גם מקום למדה של ישוב הדעת, וא"כ אח"כ שהיה רצון השי"ת שעיקר העבודה יהיה בישוב הדעת ורק לפעמים יהיה בכח האדם למסור נפשו במקום שיהיה רצון השי"ת היפך מישוב הדעת, לכן לא אתרחיש להו ניסא.

אאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. והענין הוא שבאמת כל דברי השי"ת הם במשפט ואף הנשיאות פנים הוא גם כן במשפט, שכתיב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, היינו רק אחר השביעה יברך את השי"ת, ונפש מישראל אף על פי שאינו שבע עוד ולא אכל כדי שביעה מכיר טובה שלימה להשי"ת ואומר שהוא שבע ומברך להשי"ת, וכדאיתא במדרש (רבה נשא י"א, ותנחומא נשא י') ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני בניו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין, והיינו מפני שנעשה שבע ברצון השי"ת שרואה שרצונו להשביעו. וממילא השי"ת מנהג עמו מדה במדה, כשאדם פונה להשי"ת ורוצה להיטיב דרכיו אף שאין לבו נשלם עוד בשלימות אומר עליו השי"ת שמלא אחריו בשלימות והוא נושא פנים לישראל, וזה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ה,ט"ז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שהשי"ת יכול להשביע לכל חי שיהיה שבע רצון, וזה שאיתא בגמ' (מגילה כ"ה:) ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין מאי טעמא משום דכתיב ישא, ואף שמבואר בזה שהנשיאת פנים הוא ג"כ במשפט, אכן הרצון שבלב אין לברר אם הוא ברצון שלם בלב ורק השי"ת יודע לבבות ישראל ומעיד עליהם שהם שבעים ברצון.

ברב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו הכי טבילו והכי טבילו אמרו ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי, ר' יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל וכו' אמרו ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא. והא דלא שאלו לרבי יוחנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע, כי רב גידל הוכרח להסתכל בהם להראות להם היאך יטבלו לכן שאלו אותו לא קא מסתפי מר מיצר הרע, והשיב להם דמיין באפאי וכו', אבל רבי יוחנן לא הוצרך להסתכל בהם ולכן לא שאלו אותו על היצר הרע דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, כדאיתא בגמ' (סוטה ח'.) והיה עוצם עיניו מראות מרע, ועל זה לא נתיירא מיצר הרע.