זהר ג, דף ל ע"ב קשרא דמהימנותא בסוד ייחוד ת"ת ומלכות וכהנא עילאה מכלא בסוד החכמה שמשם מיו"ד קשר האצילות י' בה' ו' בה'. אתקטר קטורתא שבימי אהרן כ"ג לא הקטיר קטרת אלא הוא מורה היות אליו יחס עם הקטרת מפני שהוא קשרא דמהימנותא סוד קשר הספי' ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מה שאין כן הנחשת שהוא חוצה ודאי כדמסיק. ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מפני שהיא קושרת באצילות ונקשרת ע"י הקטרת עם הזהב העליון שהיא הבינה וז"ש ומהכא מהמ' אתקטר קשרא דמהימנותא שהוא כל האצילות בחד קשורא שאין אחדות זה דומה לשאר המדרגות הנפרדות למטה מפני שאחדות האצילות הוא אחדותא כאחד ממש ע"י הא"ס השוכן בתוך אחדותם וז"ש קשרא דמהימנותא בחד קשורא ועם היות שבריא' ויציר' נקשרים בסוד האחדות בסוד בשכמל"ו עכ"ז אינם בבחינת אח"ד שהוא ממ' ולמעלה וחד מדבחא אחרא היא בחי' ידועה בעולם המלאכים בסוד ייחודם בסוד בשכמל"ו והכהן שם מיכא"ל שהוא סוד היכל אהבה הכולל בהיכלות כולם יחד להקרב ע"י מיכא"ל וז"ש קרבנא לקב"ה כדי לעלות רוח לאצילות למעלה וז"ש בדא קטרת שהוא הקשר כנזכר ובדא חלבים שהוא להעלות רוח והענין כי מיכא"ל מקריב נשמה דבריאה שהיא כגוף לנשמה דאצילות ולמעלה מקריבין נשמה דאצילות שהוא קטרת ודאי כל א' כפי בחינתו.
זהר ג, דף ל ע"ב שמן וקטרת מבינה ישמח מהבינה לב למטה מ' מזבח הזהב ומשם נעשית זהב.
זהר ג, דף ל ע"ב ואע"ג דאתבסמותא וגומר שגם המזבח החצון ממתיק הדין כפנימי והיה ראוי שגם החלבים יהיו משמחים. ותירץ ששמן וקטרת ישמח שהוא בחינת הדין ובחינת הרחמים ולזה הם שמן מחכמה וקטרת מבינה ישמח לב מ' בענין שהוא חדוותא דכלא ולא בעלי הדין לבד. והכרח מזבח הפנימי באצילות ואמר ודא מדבחא דאיהו פנימאה בתוך האצילות המתקרב בה הוא קטרת דקה מורה בדקות המזבח שהוא דק באצילות וזה שאמר בדקותא קשרא דמהימנותא. והכרח הדקות בה שהיא נקרא' קול דממה דקה המורה על הדקות וההעלם בגין דאיהי מדבחא וגו'. מזבח ה' מתייחד ונתקשר עם הת"ת. לפני ה' רחוק ממנו אבל משגיח בו:
זהר ג, דף ל ע"ב ר' יוסי אמר מהכא משמעות דורשים איכא בינייהו ור' יוסי הכריח ענין זה במה שאמר הכתוב מזבחך תרי מורה על חלוק בחינתם וכן אמר מזבחותי:
זהר ג, דף ל ע"ב ר' אבא אמר וגו' כאשר יעיין המשכיל בדבריו אלה האחרונים מורה דפליגא אדר' אבא ואדר' יוסי דלעיל דאינון סברי שהם תרי מזבחות ואיהו ס"ל דמזבח א' לחוד הוי ולהכי נ"ל דלא גרסי' ר' אבא וגומר אלא ר' חייא או ר' אחא ופליגי ולהכי קאמר ר' אחא אמר כתיב וגומר ומייתי ראי' ששתי מזבחות א' אלא דתלי אם יונקת מהגבורה ואז נקשרת בדין שם אדנ"י ע"ש הדין והיינו היות אש תמיד תוקד על המזבח או בבחינת המלכות בהיותה נקשרת ברחמים בבחינת שם יהו"ה שהיא אותה שבנה משה על שם הנס סוד היסוד הנק' נסי הרומז לייחוד למעלה והיינו סברת ר' חייא דמייתי מתני' לעיל כנזכר דמזבח החצון מ' מצד דיניה ועליה פליג ר' אבא ור' יוסי דאמרי דתרי מדבחן הוו מזבחיך תרי ולא חד כדפי' ר' חייא. ואהדר ר' חייא ואייתי ראיה ממזבח שבנה משה:
זהר ג, דף ל ע"ב ור"ש הכריע ביניהם במלות קצרות בענין שיצדקו דברי ר' אבא ור' יוסי שהם תרי כדמוכחי קראי וז"ש ר"ש אמר תרי הוו אמנם במה שפירש ר' אבא שהמזבח הפנימי במ' והחצון לבד אינו אלא כדברי ר' חייא שהחצון היא המ' שבה שתי בחינות בחינת הדין ונקר' אדנ"י ובחינת רחמים ונק' יהו"ה הנק' ה' נסי אמנם הפנימי היא בבינה והחצון במ' וז"ש ופנימאה שהיא נגד הבינה ה' ראשונה של שם קיימא על ההוא דלבר שהיא נגד המ' ה' אחרונה של שם ומיניה אתזן ולזה תלוי בענין הבינה כפי נטייתה פעמים לדין פעמים לרחמים ועם היות זו פנימית וזו בחוץ אתקשרן דא בדא דהיינו סוד שתי ההין נקשרות ע"י הוא"ו ו' קצוות האמצעים:
זהר ג, דף ל ע"ב זה קרבן וגומר ר' חזקיה פתח צדיק ה' וגומר לאסתכלא בדחלא דמאריהון לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו שהיראה סבה להרגיז יצה"ט על היצה"ר וללכת דרך ישרה בעבודת הבורא. ולא יסטון שיש ליזהר שלא לנטות מדרך היראה לצד חוץ אמנם לנטות לצד פנימה להרבות בכל יום סייגים וגדרים ועבודות זו היא העבודה השלימה שהדרך רחב והאדם נכנס בה בכל יום יותר פנימה אם יוסיף בעבודה דהא בכל יומא ויומא עתים ידועין ביום שהדין תלוי בעולם ממש ח"ו אם ימצא מקטרג יפעול ברגע.
זהר ג, דף ל ע"ב בגין דעלמא על דינא אתבריא כענין ל"ב אלהי"ם דבעובדא דבראשית שסוף סוף הם שם אלי"ם סודם התעוררות הדינים בבינה. וקיימא קיום ההויות הוא בסוד השפע הנשפע להם דרך הוייתם וכסדר השתלשלותם ובריאתם בדין כנזכר כן סדר המשכת קיומם בדין. או יר' וקיימא עומד יר' שלעולם עומד בדין ודנין אותו שהשפע נשפע בדין בענין דרך כלל לעולם העול' עומד בדין להשפיעו כפי הראוי במעשיו. ולפי פגם העניינים כן יהיה הדין הנמשך פעמים בשבי פעמים בדבר ב"מ פעמים ברעב פירות פ' ברעב מעות הכל לפי ענייני הדין לפי הפגם ולפי רוב המעשה וז"ש וקיימא כנזכר:
זהר ג, דף ל ע"ב והנה בעתים ההם בהגיע עת בני אדם ורגע פלוני לאיש פלוני כמה נאות הוא אם ימצא באותה שעה שהוא עוסק בתורה ויראת שמים שאז הדין מתבטל מאליו ומתמלא ה' רחמים עליו בהיותו כולו יפה וכיוצא ואם ח"ו באותו רגע עוסק בענין עבירה גזל ולשון הרע וכיוצא ח"ו יתחזק עליו הדין וז"ש בעי בר נש לאסתמרא וגומר דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי:
זהר ג, דף ל ע"ב יתיב בביתיה יר' שאינו מעורר פעולה כלל דינא שריא עליה דהיינו הדין הכולל כנזכר בכל העולם אמנ' בהתפעל שום פעולה חדשה כמו לבנות בית או לישא אשה וכיוצא או לילך לדרך אז הדין יתחדש בו ויתעורר עליו בפרטות אם ראוי אם בלתי ראוי וז"ש נפיק מביתי' שהוא התעוררות מעשיו כנזכר נפק לאורחא שהוא מקום הסכנות ולזה צריך האדם כל מה שאפשר שלא יתעורר אם לא בעבודת בוראו.
זהר ג, דף ל ע"ב דהא כדין דינא נפקא מיניה שמפני התעוררותו וצאתו למקום הסכנות נתעורר עליו דין יותר מדין ההשגחה הכוללת כנזכר:
זהר ג, דף ל ע"ב צדק שהוא דין לפניו יהלך מפני שהוא גרם לעצמו ששם לדרך פעמיו כנזכר:
זהר ג, דף ל ע"ב בג"כ בעי לאקדמא וגומר הענין שבקשת הרחמים בעת הראוי לרחמים יועיל אם יקדים בקשת הרחמי' לעת הרעה אז באותו העת יגזר עליו ששטף הדיני' החזקים אליו לא יגיעו שאז הוא התעוררות הרחמים אליו אלא בדוחק גדול ויעורר הדין עליו וזש"ה המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא. והקדמת הרחמים בכל יום משום דהא כל יומא דינא וגומר ובהיותו מקדים רחמים וממתיק הדין עליו יותר ולא יתעורר עליו כי הקדים לכבותו והקדים רחמים כנזכר השתא אית למימר וגומר בשלמא כדקס"ד פי' ואל זועם זועם בכחות הדין שם ניחא דלעולם רחמים אמנם השתא דאמרן דינא שריא בעלמא הה"ד אל זועם א"כ זועם כמשמעו א"כ קשיא ואית למימר וגומר:
זהר ג, דף ל ע"ב האל הגדול אל שהוא גדול חסד ומשום דאיכא למימר זועם במעט הדין שבחסד לזה הביא בתוספתא דקאמר ודא נהירו דחכמתא עילאה בענין שאין ראוי שיהיה בשם זה דין כלל:
זהר ג, דף ל ע"ב שביק קרא וגומר פי' וא"ת דה"ק הקב"ה הנק' א"ל זועם בכל יום ע"י מדת הזעם לזה קשה שביק קרא כל אינון וגומר כיון שהי' יכול לומר ואלהים זועם דהיינו ממש שם אלי"ם גבורה אין ראוי שידבר בעקיפין כנזכר.
זהר ג, דף ל ע"ב אי הכי וגומר פי' אם כדבריך כדפי' לא קיימין מילי פי' מעולם לא תוכל להכריח דבר בשם משמות הקדש כי א"ת שם אלי"ם גבורה כאו' כי אלהים שופט אני אפרש ג"כ כי שם הקב"ה הנקרא אלי"ם שופט במדת הדין ונמצא הורס הכל.
זהר ג, דף ל ע"ב ועוד דכתיב אל גבור דהשתא קשו קראי אהדדי:
זהר ג, דף ל ע"ב מהפכי וגומר פי' כיון שחסד כלולה מגבורה וגבורה מחסד אם הרשע יגביר הדין והגבורה נמצאת החסד שאינה פועלת בצד החסד שבה מצד רוע מעלליו ומסלק מקור החסד הנשפע לה ומגביר צד הגבורה והרי החסד יונקת מכמה שפע גבורה והרי שם אל שהוא חסד הוא גבור ושם אל ממש פועל הגבורה בהיות צד הגבורה שבו גוברת והענין כי השמות הם הם ממש הספי'.
זהר ג, דף ל ע"ב א"ל ר' יהודה שפיר בההוא דכתיב אל גבור שאפשר לפרש אל הנעשה ע"י הרשעים גבור ומהפכין אותו לגבורה אבל אל זועם בכל יום א"א לפרש שע"י הרשעים שהם מהפכין אותו לדין זועם שא"כ אין בכל יום מתיישב כ"א ע"י רשעים הוא זה לא ימצא אלא בימים ידועים בעת הפוכם כנודע:
זהר ג, דף ל ע"ב א"ל ודאי אל זועם וגו' יר' שאין מלת זועם שפועל בזעם בכל יום דקשיא כנז' אלא זועם פי' עומד בדין מצד הגבורה שבו ותלוי כפי מה שיהיה הטיית בני העולם אם זוכים חסד והזעם מתבטל ואם לאו הזעם גובר ומוציאה לפועל וז"ש וע"ד קיימא בדין ודן עלמא וגו' וזה הפי' כפי הדרך הקודם שפירש ר' חזקיה כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף ל ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה פתח וגו' לפי שבסוף זה המעשה פי' רשב"י פסוק זה קרבן אהרן וגו' לזה סמך כל המעש' הזה בכאן. וביאר פסוק צדיק ה' וגו' כי ביאורו שהקב"ה מבקש הצדק שהוא קו הדין והיושר לעולם בכל דרכיו ולכן כיון דאיה עובדין בישין בעלמא קאים תדיר עלמ' בדינא ולכך בעי בר נש לאסתמרא מחובוי. ואו' דעלמא על דינא אתברי וקיימא נודע ממה שלא נזכר בכל מעשה בראשית אלא שם אלי"ם. גם הענין על המ' הנק' דין הצדק שהיא המנהגת כל התחתונים. ואו' נפק לאורחא עאכו"כ הוא כי השטן מקטרג בשעת הסכנה ובדרכים וכמ"ש יעקב על בנימן לא ירד בני עמכם וקרהו אסון כי השטן וגו' וכן יוסף לאחיו אמר אל תרגזו בדרך. גם סוד הענין ממה שידעת כי האיש כשיושב בביתו עם אשתו הוא שלם והשכינה עמו: ובצאתו לדרך שהוא יחידי בלתי בת זוגו אז השכינה אתרחקת מיניה וקאי בדינא ולהכי בעי לאתפללא תפלת הדרך ולעסוקי באורייתא בדרך בגין דשכינתא תתחבר בהדיה וזהו צדק לפניו יהלך. וידעת כי צדק היא סוד דינא רפיא והקושיא היא פשוטה כי לעולם אל הוא סוד החסד הנק' נהירו דחכמתא פי' כי ידעת מן האדרא ומפ' ואתחנן דף רס"ב כי סוד החסד הוא אור המתפשט מן החכמה בעצמה אל הזרוע הימיני דז"א וזהו או' נהירו דחכמתא ולכן הוא מוכרח היותו רחמים גמורים וחסד פשוט בלתי דין כי אבא לעולם הוי חסד וא"כ לא מצא הכתוב במי לתלות זעם הדין אלא בשם הזה ואדרבה הל"ל ואלהים זועם בכל יום. וא"כ לא קיימי מילי דאיך פעם א' נוקים ליה שהוא חסד ופעם א' נקראהו דין וא"כ לא מתיישבן מילי וכן זו בפסוק אל גבור. ותי' כל ספי' כלולה בחברתה. וענין זה נתבאר ריש פ' וארא בענין הד' יסודות הכלולים זה בזה וכן בענין העקידה איך אתכלילו אשא במיא ומיא באשא וגו' והנה בהיות הרשעים בעולם אז אותו כח הדין הכולל בימין מתער ומתגבר על כח החסד אשר שם ובזה מהפכי רחמי שבו לדינא שבו וזהו ואל זועם אל גבור:
זהר ג, דף ל ע"ב וא"ל ר' יהודה דבשלמא בקרא דאל גבור אתי שפיר משום דהתם הוה איירי על הדור ההוא של אחז המלך שהיו רשעים ולכן נק' אל גבור כלול בדין וגם שאמר שהוא אל והוא גבור דכלילא חדא בחבירתה. אך הכא דקאמר ואל זועם קשיא משום דלא קאמר דיש זמן שאל זועם רק שבכל יום ויום הוא דין והוא זועם א"כ זה יורה שאינו חסד רק דין כיון דתדיר לעולם הוא דין והוא זועם. וביאר להם רשב"י תחלה מ"ש חבריא והוא כי כבר ביארנו היות גם החסד כלול בדין והנה בכל יום ויום קאים הדבר ועומד תלוי כפי מעשה בני אדם לתתא ואי לא זכו דינא אתער ואי זכו רחמי אתגברו וז"א ואל זועם בכל יום כלו' בכל יומא ויומא הדבר שקול ועומד על שניהם על החסד ועל הדין וזהו אל זועם כי הוא אל שהוא חסד והוא ג"כ זועם שהוא דין ואם מטיבין מעשיהם אתער ואתגבר אל והוי חסד ואי לאו הוי גבורה כפי מעשה האדם כך יהיה הדבר וז"א ועל דא קיימא בכל יומא וגו' ועיין במה שכתבתי בפ' בראשית דף כ"א ע"ב ופ' וארא דף כ"ד ע"א בסוד מוחא דליבא עולה ויורד ע"ש. עכ"ל:
זהר ג, דף לח ע"א ת"ח כ"י אתברכא וגו' ראיה למ"ש לעיל ומאן דיתער מלה פי' שגורם הברכות קב"ה וגו' והשתא מוכח מהכא דכיון דכהנא גורם ברכות לישראל ולכ"י כהנא מתברכא ע"י דכהנא וגו' היינו ע"י החסד בת"ת והברכות נמשכות ע"י המ' וז"ש ואני אברכם ואני ת"ת ומ' אברכם מצד החסד שמצדו הברכות:
זהר ג, דף לח ע"א כתיב זכור רחמיך דא יעקב ת"ת רחמים. וחסדיך דא אברהם קו החסד והם מרכבה לשתי מדות אלו כאו' תתן אמת ליעקב וגו' ואח"כ נסתלקו לעולם העליון והם שם מרכבה לשתי מדות בסוד נשמתן בג"ע והם בהיותו זוכר שבעולם התחתון נתרבו ונתגדלו נטיעות אלו ירחם על הגנה שאלו נטיעותיה והיינו מעולם המה ודרך זה בכל דור כגוונא דא נטיל קב"ה וגו' והטעם כי יש להקב"ה נחת רוח בהם כנז' ופירש הטעם ר' יוסי למה לא נזכר יצחק שא"א לומר שאין בזכות יצחק נחת רוח לפניו אלא הטעם שזכותו שמור לנקום נקמת בניו כדמסיק אמנם אם ישתתף עם אברהם ויעקב יועיל ולא יזיק אמנם נסתלק לצורך ענין אחר:
זהר ג, דף לח ע"א ור' חייא פליג דקאמר דיסתלק יצחק לצורך שלא יעשה דין אם ישתתף יתעורר מדת הגבורה לכך יתעורר דיניה במקום שיועיל ולא יזיק שהוא באומות לנקמה. וקשר הפסוק הזה אל הנדרש הוא או' כגוונא דא נטיל קב"ה לצדיקייא שהוא כעין הנדרש שהכהן או כל צדיק וצדיק מעורר הזווג והייחוד במעשיו הטובים וכן הברכה בעולם הזה בחייו ובעולם הבא במיתתו ולדרך זה פי' ר' חייא מעולם כדפי' ר' יוסי ד"א ויפורש על קיום העולם כדמפרש ואזיל. כד ברא קב"ה בינה מכח ג' ראשונות נטל ליצחק גבורה שליח הבינה ומצדה ולזה נברא בהתלבש ל"ב נתיבות חכמה בל"ב שמצד הבינה בגבורה. ואו' חמא לא לאחר הבריאה ח"ו אלא טעם אל גזרת חכמתו מקודם בריאתו אל קיומו ע"י שאר המדות. נטיל לאברהם למתק הגבורה והיה הענין עתה שקול גבורה מצד א' וחסד בכף שניה ולא הספיק לבעל דיני הגבורה מהנבראים ויתבטל העולם בעונותיהם כרגע ולזה בעיא קיומא יתיר נטיל ליעקב ושתף ליה ליצחק ומכריעה בעל כרחה לצד ימין בכח רחמי הכתר אשר עליו והיינו או' ביום עשות ה' מימין אלי"ם משמאל ושתופם ע"י קו האמצעי כנז' ומעולם יר' קיום העולם המה ויר' זכור כיון שהעולם נברא בשלשתם למה תשכח שניהם ותפעול ע"י הגבורה:
זהר ג, דף לח ע"א ר' יהודה פתח ויהי ביום השמיני לבתר דאשתלים אהרן וגו' לפי מה שפי' ר' אלעזר לעיל יהיו שבעה ימי המלואים מבינה עד היסוד ויום השמיני מ' וז"ש יומא תמינאה שהיא המ' בעיא לאשתלמא מן שבעה והיינו על ידי דכהנא כי החסד מושך לה הבינה אשר עליו ושש קצוות שתחתיו. וע"ד פולחנא שהיא סוד הקרבנות והייחוד בתמינאה לאתעטרא מן שבעה והענין שהמלואים בו ב' פי' הא' לשון השלמה והב' לשון מילוי. וענין ההשלמה השפעתם למטה עד שמשלימין הכהן מחסרונו שיוכן ע"י השפעתם בו. וענין מילוי שממש הם בעצמם יורדין על הכהן וממלאים אותו ויהיה הכהן ממולא מהם וז"ש דאשתלים כהנא באינון ז' דהיינו ממה שהשפיעו הם מאורם עליו השלימו חסרונו ואח"כ ואתעטר בהו אחר שהם השפיעו בו והשלימוהו נמצא בו הכנה כדי שיוכל לכלול אותם שאותו האור שהשלימו בו נעשה כסא להם לשרות עליו וממלאים המכון ההוא. ואחר שהכהן שלם בב' ענינים אלו גורם בעבודתו ביום השמיני שהיא המ' ב' שלמיות אלו וז"ש יומא תמינאה בעיא לאשתלמא מן ז' דאשלמותא דהיינו המשכת כחם למט' לעשות בה הכנה להם ועל ידיה דכהנא שהיה שלם בהם כנז' בו ביום מושך לעצמה ב' הבחינות זו אחר זו וז"ש וע"ד פולחנא בתמינאה לאתעטרא מן השבעה אחר ההשתלמות משיכת כחם בה כנז' ואי אפשר לכהן לגרום זה אם לא יכפר עונו כי אע"פ שהוא מכופר בבחינת הימים העליונים עכ"ז כנגד המ' לגרום שירדו למטה להשלימה אינו מכופר מפני שהוא חטא כנגדה ואיך תשתלם ותתעטר על ידו והוא בלתי מרוצה לה לכך הוצרך לאתתקנא כהנא על ההוא דחב בקדמיתא כדי שתתרצה לו.
זהר ג, דף לח ע"א עגל בן פרה בסוד מטטרו"ן יונק משדי אמו והוא הפרידו ונתן שם עגל מסכה להניק שרצים וחטא כנגד המ' ולכן בן בקר ולא בן פרה ובקר ירצה כי ב' בקרים הם או בוקר דאברהם או בוקר דיוסף או מצד הגבורה. פני שור ומשם משך לתקן הפרה לא מצד עצמה כדמסיק:
זהר ג, דף לח ע"א ר' יוסי הקשה שאם כדבריו אפי' יהיה בן בקר כיון שהוא עגל אינו ראוי לתקן מעשה העגל וז"ש מדידיה מהעגל לדידי' לעגל עצמו לא אתחזי ותירץ ר' יהודה בג"כ בן בקר על עגל אחד שאינו עגל בן פרה שחטא כנגדו אם כן לאו מדידיה לדידיה הוא והענין הוא פגם פני שור שבחיות ולא כל פני שור אלא דוקא פני שור שבמלכות פרה למטה ויתוקן ויאיר אור הנפגם ע"י הארת הפנים פני שור הנכללים בימין באברהם או באמצע ביוסף ויתוקן עניינו ויטהר כל הפגם אשר שם ולפי זה נמצא שהעגל בעצמו אינו אותו העגל שחטא כנגדו וז"ש לחטאת לדכאה על ההוא חובה דחב ביה ע"י שתוף השם כנז':
זהר ג, דף לח ע"א אילו דיצחק היינו תוקפו דיצחק בינה והיינו לייחד בינה במ' דהיינו כל סוד יום הכפורים ובבינה ב' בחינות הא' מציאותה בעצמה שהיא מקור הדין למעלה ועליה נאמר וישא אברהם חסד את עיניו אל הבינה שהיא למעלה ממנו וירא והנה חוזק הדין איל מתעורר ממקורו משם והוצרך לעוקדה מצד אל חסד נהירו דחכמתא שע"י מקור החסד מחכמה יכול לעקור את דיני הבינה ממקורם והיינו וישא אברהם את עיניו. הב' אחר שיתעורר משם יושפע הדין ונאחז בסבך בענף הבינה שהיא למטה נאחז בגבורה בקרניו שהם למטה א' מימין והב' לשמאל קרני השור ודיני השמאלי חזקים וילך אברהם מן הימין אל השמאל ויקח את האיל שהוא הבינה בבחינתה למטה הנק' בגבורה ויעלהו לעולה העלה המקורות אל רחמי החכמה והכתר וקשר שם הדינים והמתיקם וב' בחינות אלו היה מתקן באיל זה וז"ש ואיל לעולה הכולל ב' בחינות ב' גבורות כנז' עליונה בינה מקורי הדין והגבורה תתאה ולכך תמימים דהיינו בהעבר' הקליפות משם ת"ם י"ם כנז' בעובדא דינוקא וז"ש תמימים תרי איל דאיהו תרי כנז':
זהר ג, דף לח ע"א וע"ד גבורות תנינן כאו' מזכירין גבורות גשמים ומנייהו אתפרש וגו' ומשם הכרח הדבר שאחר שמסתעף לכמה גבורות יהיה בה בהכרח ב' בחינות בחינת המקור ואח"כ המתאצל ממנה להסתעף לכמה סטרין:
זהר ג, דף לח ע"א בגוונא דכהנא כנז' שאחר שחטאו בעגל טהרתם בעגל שהוא המתייחס לטהר הפגם ממקורו העליון שפגמו:
זהר ג, דף לח ע"א וע"ד לא כתיב בהו וגו' הענין שחטאת מוריד למטה הפגם כענין אומרו וירד מעשות החטאת והעולה למעלה כלשונה היא העולה ולזה הכהן שעדיין לא סבל יסורין על עונו היה צריך חטאת אמנם ישראל כבר סבלו עונם ונתכפרו אינם צריכים עגל לחטאת אלא לעולה. בין במלולא יש שחטאו בדבור באמרו אלה אלהיך או קום עשה לנו אלהים ויש בעובדא בגיפוף ונישוק והשתחויה או סיוע מעשהו ויש בפולחנא קיטור וניסוך או עבודתו אחר עשייתו. דסליקו ליה ברעותא דלבייהו בהרהור. וישק את בני ישראל בדקם כסוטות כי העגל בעצמו היה נפרע מהם כאו' יורד ומסטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה והיינו ששכר עבירה עבירה. ואפילו שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות וז"ש אלא דסליקו גוונא דרעותא מיניה אפילו אותם נתכפרו הנה בעולה שעולה למחשבה לטהר העון וז"ש ומקרבין ליה לעילא במקום שפוגם מחשבה קלה כזו ולא חטאו בשום מעשה ולכך לא פגמו במקום המעשה למטה ואינם צריכים כפרה שלא פגמו. אמנם אהרן לא חטא במחשבה כלל ולזה לא הקריב עגל לעולה אמנם לפי שחטא במעשה הביא עגל לחטאת כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף לח ע"א והרח"ו נר"ו כתב. זכור רחמיך וגומר הבאת ענין זה פה הוא בלתי מקושר. ואפשר לומר דמשום דעד הכא איירי במיתת בני אהרן ולכן אמר עתה כי מיתתן מכפרת לאגנא על יש' וכמו שדרשו רז"ל דלהכי קרינן להאי פרשת' ביום הכפורים כדי שיכפר עלינו ולא תחשוב כי מתו בחטאם ולא היו צדיקים כי צדיקים גמורים היו ונטל לון קב"ה לאגנא על עלמא ומה שמתו היה לפי שהשטן היה אז עם כל כחותיו לחפש אם ימצא עילה לקטרג וגרמה השעה ההיא אכן הם צדיקים גמורים היו וכמו שאברהם ויצחק ויעקב מגינין על עלמא כך הם כנזכר כי לכך קורין אותה פרשה בי"ה. והנה נודע כי הרחמים הם ביעקב והחסדי' באברהם ואמ' כי יזכור ב' מדות אלו בעבור אברהם ויעקב שאחזו בהם ונתן טעם כי מעולם המה פי' כי רז"ל אמרו כי כשהקב"ה ניטל חד צדיק מעולם הזה הוא שמח בו ואומר אלו לא בראתי עולמי אלא בשביל זה די ואז מרחם על עולמו זה השפל באו' ראו מה פרי חשוב נטלתי מעולם זה וז"א כי מעולם המה כלומר אחרי שלקחתם מזה העולם השפל ראוי לך שתרחם עליו כיון שגידל לך צדיקים אלו כגוונא דא נטיל קב"ה צדיקייא וגומר פה כיוון אל מיתת בני אהרן כאשר ביארנו. והנה לא זכרנו זכות יצחק כאן כדי שתעמוד זכותו לזכור את מדתו מדת הגבו' לאתפרעא מן האומות. והענין כי אם היינו מזכירים גם את יצחק בכאן והוצרכו שלשתן לעורר רחמים עלינו לא היה עוד מקום לשאול מאתו ית' שיתפרע מן האומות כי אין אחרים כמותם שתעמוד זכותם לזה. ולכן אנו מזכירים זכות אברהם ויעקב לרחם עלינו כדי שתשאר זכות יצחק להתפרעא מן האומות. אכן ר' חייא ביאר הטעם יותר בביאור כי אין הטעם מפני שישאר לנו זכות יצחק לאתפרעא מן האומות רק לפי שאדרבא אין אנו רוצין לעורר אותו בעת הרחמי' לפי שהוא גבורה ולכן לא בעינן ליה לגבייהו דאברהם ויעקב כי הם רחמים גמורים והוא מדת הדין הקשה.
זהר ג, דף לח ע"א ד"א כי מעולם המה פי' כי מבריאת וקיום העולם הם כי לילא האבות לא נתקיים העול' ובזה יתורץ באופן אחר מה שלא הוזכר יצחק כאן הוא כי תחלה העולם נברא בזכות יצחק במדת הגבורה ולכן בכל מעשה בראשית נזכר שם אלי"ם לבדו ולפי שראה הקב"ה שאין העול' מתקיים במדת הגבורה לכן שיתף עמה מדת החסד בזכות אברהם וזה אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברהם כי בזכותו נתקיימו. עוד ראה השי"ת שעדיין צד הגבורה היתה מתעוררת וכמו שידעת כי לא היה ביניהם מכריע ולכן נזכר יעקב מדת הת"ת וחברה עם הגבורה להמתיקה וזהו ביום עשות ה' אלהים הם ת"ת וגבורה ולכן אלו השנים שקיימו העולם אנו מזכירים אותם שיתעוררו על הגבורה ויתגברו עליה וימתיקוה ולכן אין אנו מזכירים את יצחק כי אין אנו צריכין אלא לאברהם ויעקב הממתקין אותו. מהרח"ו נר"ו:
זהר ג, דף לח ע"ב שעיר עזים לחטאת אמאי. ופי' שבא לכפר על מעשה ארץ מצרים שהיו זובחים לשעירים וגומר והפגם היה דשלטין כחות אלו על טורי רמאי והם היו קושרים אותם למעלה להיותם נשפעים מהם ועל ידי שעיר לחטאת היה מטהר פגם השעירים ומורידם מאותו הקשר והגדולה שהגבירום וז"ש דשלטין על טורי רמאי ודא הוא לחטאת ובעיין וגומר. ולא עוד אלא וגומר יר' כי ג"כ אגב אורחיה היה בו תועלת שבמיעוט הלבנה השעירים מתגברים ואח"כ ע"י שעיר אנו מורידים שורשם למטה ומשפילים כל השעירים ומטהרים כל הפגם הנעשה מהם בלבנה והכל ענין א': שור ולא פר יר' כיפר ופרה ושור ובקר זכר ונקבה ובמעשה העגל הפרידו פר מפרה וא"כ עגל ופר ופרה כולם פגומים וצריכים תיקון מהשרשים העליונים ואין בעלי הקטטה עושים השלום אמנם עגל בן בקר ושור מבחינה אחרת כדפי' לעיל לזה הוא נאות לשלמים וז"ש דשור שלים הוא לאחזאה וגומר:
זהר ג, דף לח ע"ב ור' יוסי פליג אדר' יהודה וסבירא ליה דשור ופר לאו דוקא אמנם בין שור ואיל יש הפרש כנזכר לעיל כי איל תוקפיה דיצחק ושור בגבורה עצמה וענין שלמים שע"י העון היו משפיעים דין ומלחמה למ' ועתה ישלמו אות' עמה שלא ישפיעו' אלא שלום דין המעורר אהבה ושלום ולז"א שור ואיל מסטרא דשמאלא ולא מימינא או אמצע כדפי' ר' יהודה והכרח הענין מאיל שהוא בגבורה א"כ שור בגבורה לבד:
זהר ג, דף לח ע"ב א"ר יהודה כולא יר' כלל הדברים שהכל נודה בו הוא שכללות המעשה הוא בגין דכ"י מתעטרא בספירות העליונות כנזכר לעיל ואח"כ מתברכא מימין ע"י הכהן באשלמותא שהוא מעוטר בכל הספי' ומשם מתעטרת היא ע"י ומתברכת שהוא כהן בעל הברכה חדוותא דכולא החסד מצד שלמותו כדמפרש לקמן באו' כמה דאשתלים כהנא לתתא וגומר ונמצאת החסד כוללת בעצמותה ז' ימים ו' קצוות. וג"כ ת"ת יש חידו מפני ייחודו עם המ' והמ' מפני עיטורה וברכותיה העליונים מפני הברכות הנמשכות אליהם יש' מפני כפרתן ומעלתן לפני הבורא וז"ש חדוותא דעילאין וגומר בר נדב ואביהוא כדפי' ר' אלעזר לעיל מלפני ה' מהבינה אש הדין ממקורו כמו שהשמחה לייחוד מהבינה כך המעכב יענש משם:
זהר ג, דף לח ע"ב ויאמר משה אל אלעזר וגומר בעובדא דלתתא במעשה מועט שיעשה מלמטה יעורר שיפעלו הספירות עניינים גדולים וז"ש עובדין לעילא וזה בתנאי שיכוון המעשה התחתון בענין הדומה לעליון וז"ש ועובדין וגומר שאם לא ידמה לא יפעול.
זהר ג, דף לח ע"ב ת"ח כל חדוותא דלעילא השפעת הבינה שמן קדישא שפע החכמה דמתמן מהמשך השמן מהחכמה דרך הבינה אל החסדנפיק חדווא מבינה וברכאן מחסד לכולהו בוציני שהם הספי' מצד הגבורה. וכהנא עילאה חסד מיניה אתעטר באותו שמן החכמה שבו אתעטר בענפי הספי' שתמיד הוא מושך עליו כאו' כשמן הטוב וגומר וז"ש בנגידו דנחלא בעי לאחזאה חידו מצד הבינה ונהירו דאנפין מצד אור קדמאה שבחסד המאיר פנים לכל הספי'. ולא יתחזי גרעונא בקישיה שפוגם ג' ראשונות. בלבושיה פוגם ז' ספי' ח"ו: אלא למהוי כולא שלים וגומר ולא יתחזי בה פגימו כי הקריעה מור' שנקרעו הבגדים העליונים וגדול השער מורה תגבורת כחות הדין ולכך הם דיני אבלות והכהן העושה כן פוגם:
זהר ג, דף לח ע"ב ת"ח קשיא ליה כי אין זה מן העונות המחייבים מיתה וא"כ למה נאמר ולא ימותו לז"א שעם היות בזמן אחר אינו חייב מיתה עכ"ז להיות אותה שעה שעת הדין היה אפ' שפגע בהם הדין וימותו וז"ש לא ישתזבון וגומר דהא שעתא וגומר. לא יתער בר נש גרמיה ירצה לא יתעורר לעשות שום ענין כגון שמחה או בנין וכיוצא בו הדין מתעורר עליו מה שלא יצטרך. בר אי יתער גרמיה לטב והענין יתדחה אם לא יעשהו עתה כענין אירוסין אפי' בט' באב שמא יקדמנו וגומר וקשה כיון שכן למה לא חס על יש' ואמר ואחרים וגומר שמא ח"ו יתעורר עליהם הדין לז"א שהדין היה על הכהנים לבד וגם לא היה פגם במעשה הבכי ולא מתזקי.
זהר ג, דף לח ע"ב ר' אלעזר פתח ויקח וגומר כולא כמה דאצטריך שהדברים מושגחים מהיודע הנסתרות וצופה עתידות וז"ש כולא בגוונא דלעילא והמדות העליונות מסדרים העניינים אפי' שלא יתכוון האדם אליהם. והעד ת"ח ראויה היתה בת שבע לדוד מפני שיהיה מרכבתו המ' ונק' בת שבע שהיא מדה א' כלולה מז'. מיומא דאתברא עלמא וביה הדבר מסודר מאת המסדר העולמות וכן היה ענין אלישבע עם היות שלא היה אז ענין הכהונה כשלקחה נסדר הדבר למעלה כנזכר ואלישבע יר' המ' שהיא מדה א' הנק' אל"י כענין אלי אלי למה עזבתני שב"ע שהיא כוללת שבע מחסד עד המ'. מה בין האי אלי שבע לבת שבע. כולא חד במ' כנזכר אבל התם בדוד לדינא לכך נק' בת שבע שאינ' כוללת ג' ראשונות ג"כ שהיא ב"ת מורה המדה אחרונה בה בעצמ' בנלל שבע. הכא אלישבע לרחמי הא' שכוללת ג' ראשונות דהיינו אל"י כנזכר בתיקונים א' כתר ל' בינה י' חכמה שבע עצם השבעה בה בענין שהם עשר והיינו רחמי שהשבעה כשנקשרות עם הג' ראשו' רחמים גמורים בעולם והטעם שהמ' מתכפרת לפי הצורך ולפי האדם הנעשה מרכבה אליו כד אתחברא בדוד שהיה בעל מלחמות ה' נגד החצונים היתה לדינא מקבלת הדין מלמעלה לבער החצונים. אמנם באהרן איש החסד הפך מזה לאשלמא השמאליות עם הימניות ומתייחדות יחד דהיינו בהעבר' הדין מהם ואח"כ מקבלות מהבינה וז"ש לחדוא ואח"כ מקבלות מהחכמה נהירו דאנפין. ואח"כ מקבלות ממקור הברכות מכתר ברכאן לאתברכא והיינו אלי שבע כדפי':
זהר ג, דף לח ע"ב ת"ח כי צורך גדול היה לדוד בזה ליקח בת שבע כנזכר ולא מצד מעוט זכותו וזה כדי להיות מלך לדון וז"ש בת שבע לדינא כנזכר לירתא מלכותא שבחינה זו הנק' מ' שכוללת כל פמליא אשר למטה ממנה דהיינו בחינה אחרונה שבה והיה אוחז אפילו בבחינות הכלים אשר בה לדין ולחוזק וז"ש ולאתתקפא דהיינו במעט בכחות הדין החזקים הטהורים שבה שיורדים למט' על החצונים לאושדא דמיין כנז':
זהר ג, דף לח ע"ב אר"ש הא דתנינן דכתיב קול השופר פי' ממאי דקאמר קול השופר ולא אמר קול שופר משמע קול ת"ת דנפיק מגו שופר בינה כנזכר פ' ויקרא. דאסתלק במחשבה חכמה. דאבהן פי' אל מציאות חג"ת ונפקו כחדא מגו שופר כי החכמה תוקע השופר שהיא בינה ומאצלת בה הת"ת שכולל בעצמו מצד א' החסד ומצד ב' גבורה ושלשתם יוצאות מבינה שהיא שופר והם קול וזהו אומ' דהא שופר אפיק מיא חסד ואשא גבורה ברוחא כלולים בת"ת כי עיקר הקול הוא הרוח והשאר מתלוים אליו. כך אימא עילאה שופר אפיק אבהן מים אש ורוח בקל חד כלולים יחד שלשתם מגו מחשבה חכמה שהוא התוקע וכמו שהתוקע מעצמותו מוציא קול כך הבינה שהוא השופר הוציא הקול כלולים ג' אלה יחד מהעלם החכמה וזה שאמר ואסתליקו כחדא בחד קול מגו מחשבה מפנימיות החכמה הם מתעלים כלולים יחד כנזכר. וההוא קול אקרי קול השופר עם היות שהוא קול כלול מלמעלה משופר כנזכר איקרי כך. ודא יעקב כנזכר שת"ת עיקר הכל והשאר כלולים בו. ותרי קלי נינהו הא' חג"ת ומהם יוצאים נה"י וז"ש דהא מגו קלא נפיק קלא. אבל קול חד דהיינו ת"ת שבו כלול הכל. ומהכא מת"ת נפקו שאר קולות כי כח אלהיות הספי' מתאצלות מכלל הת"ת אל מציאות עצמם והיותם כלולות כל א' במציאות דין ורחמים וחסד שהם מים אש רוח היה ע"י הבינה בכח החכמה וז"ש מגו ההוא שופר בזווגא דמחשבה בענין שמציאות הקול שהוא כללות' הוא מחשבה מחכמה לבד כנזכר לעיל ומציאות הפרדם והתאצלות' אל מקומם היה מחכמה בבינה מיוחדות וז"ש וז' קולות הם ז' ספירות שנאצלו במציאותם מכח חכמה ע"י הבינה וז"ש בזווגא דמחשבה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר ג, דף לט ע"א ודא שופר אשקי לון ממימי החכמה ורוי לון מיין הבינה לאבהן בקדמיתא שהם ראשונים אל קבלת השפע גדולה גבורה ת"ת הם עלולים ראשונים והם עלות לנה"י ולכך ולבתר מאלו הג' מרבה הבינה השפע בהם להשפיע לבנים שהם נה"י. וכל זה הוצרך להקדים לתת טעם אל הכהן למה צריך שמחה מפני שנמשך ע"י בהשתלשלות המדות השפע כנזכר:
זהר ג, דף לט ע"א ת"ח ויקח אהרן מצד החסד את אלישבע מ' בת עמינדב החסד שמשם הנדיבות כאו' נדיבי עמים נאספו וגומר לבסמא לה למתק דיניה הקשים והיינו שנקראת אלישבע ע"י אל"י שהם ג' ראשונות מבסם לדין הז'. למחדי לה במחשבתו לה מהבינה בסוד אל"י כנז'. לחברא לה במלכא היינו אחות נחשון ת"ת נח"ש. ואח"כ משלימין הייחוד וז"ש בזווגא שלים והיינו לו לאשה פנים אל פנים. לאשתכחא ברכאן לעלמין דהיינו המשכת הברכות והגעתם למטה ויתרבו בענין שימצאו בתחתונים בכל העולמות כולם:
זהר ג, דף לט ע"א בג"כ בעי כהנא חסד שהכהן מרכבה אליו לאשתכחא בנהירו דאנפין מצד החכמה בחידו מצד הבינה מפני שהוא קושר ז' ספי' בשורשם העליון וז"ש כולא כגוונא וגומר: ברכאן מצד הימין וחדוון מצד השמאל דינא שלא יהא אכזרי. ורוגזא שלא יהיה כועס. ועציבו כמשמעו שיהיה העולם לפניו כאפס ולא יעצב על ענייניו ומקריו והטעם בגין דלא יתפגים וגומר וירד מהמדות למטה ותלה הפגם בו והכוונה כי על ידי המדות המגונות אלו פוגם המדות ומשפיעם דין ומסלק שפעם. עלייהו כתיב ברך ה' חילו להשפיע השפע והכח למטה. ופועל ידיו תרצה קשרם וייחודם המדות העליונות. מחץ מתנים קמיו בטול המנגדים הגורמין העצבות והרוגז: א"ר יהודה מגו פרשתא מסמיכות הענין ועוד אומ' ולא תמותו:
זהר ג, דף לט ע"א ר' חייא פתח וגומר אי כהנא בעי למחדי וגומר כדמוכח מאו' ראשיכם אל תפרעו וגומר יתיר מכולא באומרו וכל בית ישראל יבכו. אמאי אסיר ליה חמרא באו' יין ושכר וגומר. חידו ביה אשתכח מצד הבינה שבה תחלת היין. נהירו דאנפין היות הספירות התחתונות מאירות והיינו ויין ישמח. חידו להצהיל פנים נהירו דאנפין. שירותא דחמרא הוא מבינה. חדוותא שהוא הדין המעורר הזווג: סופיה עציבו בגבורה ומ' שלמטה פועל הדין. ועוד יין מסטרא דלוואי שהם בעלי השמחה והשירה שמקומם בתחלת היין בבינה כאו' ועבד הלוי הוא. ודהא אורייתא בדרך כלל כאו' מימינו אש דת ובזולת זה חלק ידוע בתורה יורמז ביין כענין או' ובלא מחיר יין וגומר מסטרא דגבורה הוה מכבר בשעת המשכתה נמשכ' מחכמה דרך שם אמנם לפי העיקר היא מחכמה ומקומה בת"ת. וסטרא דכהני מיין מצד עצמם הם רחמים וצלילו ונהירין בעוד שלא נתערב בהם תערובת הדין כי לפעמים נעשים מרים ועכורין וחשוכים ע"י הדין והחצונים שהם רפש וטיט אמנם הם מצד עצמם צלילן נהירין אמנם היין בעצמותו דין כאומ' לעיל מאתר דחמרא שארי מתחלתו דין:
זהר ג, דף לט ע"א ר' יוסי אמר פליג אדר' חייא דקאמר שהיין לשמאל בהחלט והמים לימין לז"א שלא נוכל להכחיש היות כח כל א' בחבירו ימין ושמאל ולזה ימצא ביין נחת רוח ושמחה ונהירו דאנפין וכן במים להפך מי המרים המאררים האמנם טעם הדבר הוא תחלת אמריו של ר' חייא באו' שרותא דחמרא חדווא וגומר וז"ש כל חד אוזיף לחבריה בהלואה כח הגבורה בחסד וכח החסד בגבורה ובזולת ההלואה הזאת יש בכל א' מצד עצמו שהגבורה כלולה מחסד וחסד מגבורה וז"ש וכליל כולא דא בדא: אמנם בהיות א' מהמדות רוצה לפעול מה שאינו מיוחד לה כמו החסד פעולת הגבורה לא יפעל אותה אם לא יהיה תחלתה מעצם הגבורה ואח"כ תפעול בגבורה שבחסד וז"ש חמרא שארי חדווא תחלת השמחה הוא מהיין ששם מושרשת השמחה ותחלת התעוררותם משם ולכן השמחה ללויים ולא ע"י הכהנים בגין דכהנא מגו מייא וכיון שתוכיות המים שם מושרש הכהן א"א לו לעורר שמחה ובבא ענין השמח' מראש' מהיין יתעורר הכהן במימיו בשמח' שהם כלולות מהשמאל.
זהר ג, דף לט ע"א לבתר תחלה נמשך מבינה לחסד לעורר השמחה לבתר אח"כ נמשך מחסד לגבורה אהדר לאתריה ושם מעורר דין בשמאל ומסלק האור עציב ומחשיך ואח"כ רגיז מעורר הדין במדות ואחר כך פועל הדין ודאין דינא ולהיות ביין ענין זה אין לכהן לאחוז בו מפני שהכהן צריך שיהיה תחלתו וסופו בשמחה ואינו משתנה פעולתו כמו המים שהן מכבין האש ומפיגין היין כנודע:
זהר ג, דף לט ע"א ר' אבא אמר וגומר שמן שפע החכמה יין שפע הבינה מים שפע החסד דבש שפע הגבורה חלב שפע הבינה לינקא לבנין והכל יוצא מן הבינה וע"י נמשך השמן למטה וכן היא משפעת יין מים ודבש לספי'. והכהנים חלקם בחכמה וחסד אל הימין וז"ש מים ושמן נטלי כהני בשבעת ימי המלואים וירתי לון עד עולם. ושמן יתיר מכלא מפני שהמים יש בסופן קצת פסולת כמו המים המרים וכיוצא אמנם שמן הוא חדוותא שרותא וסיומא שלא ישלוט החצוני בו כלל. כשמן הטוב המאיר תחלתו מחכמה ונמשך על פי מדותיו שהוא צד הקדושה לבד. ויין לשמאלא מהבינ' אל הגבורה ואל הספי'. לארמא קלא אין שירה אלא על היין. דהא חמרא לא שתיק אם כשמריקין אותו אם כשתוסס ואם כששותים אותו משמיע ומגלה סוד והפך לזה השמן בכל העניינים. מה בין האי להאי ס"ד כי מה שאמר חמרא לא שתיק לעלמין. ושמן בלחישו תדיר ס"ד שירצה באיזה מקום שיהיו לא ישתנה פעולתם וסגולתם וקשה אחר שיהיו שניהם במדה א' כמו שניהם בחסד או בגבורה למה לא ישתוו אחרי רדתם אל מקום אחד. ותירץ אלא שמן וגומר עוקר מאי דסלקא אדעתין שימצאו במדה א' שזה אינו שעם היות שיושפע השמן למטה כיון שעיקר המשכתו מהמחשבה הנעלמת בכל מקום שיושפע הוא בסוד המחשבה וחשאי שבמדה היא וז"ש בלחישו תדיר בכל מקום אשר יבא שמה וע"ד הוא מימינא כלו' בכל מקום פנייתו הוא בימינא. אמנם היין בכל מקום אשר יבא שמה לעולם יבא אל הדין ואל מקום הגילוי וז"ש לסטר שמאלא וקיימי בדינא וגומר. בגיני כך כהנא כד עיל וגו' ואז הוא ימיני נכנס אל מקום נעלם לסוד נכמס אז אסיר ליה וגומר וזווג למאן דזווג אפי' חכמה ובינה בנעלם כדפי' בשיר השירים בפ' אשה ריח ניחוח לה'. ונגיד ברכאן מצד הנעלמות. ועוד דעובדוי וגומר העבודה בעצמה מעשיה נסתרים אינו נמסר אלא ליחידים שיראוה וכ"ג ביום הכפורים יוכיח שאין מי שידע מעשהו פנימה אלא קונו. וחמרא מגלה רזין נכנס יין יצא סוד ויפסל העבודה כיון שמעשיה נסתרים אם יוציא דבריו לחוץ יפגום ומרבה דברים מביא חטא ולזה היין הפך העבודה:
זהר ג, דף לט ע"א ר' יהודה ור' יצחק וגומר בקינטא משאוי. דא יינא דאוריי' דאיהו טב ולא שבא מלת הטוב לשלול יין אחורא שאחר ששבח דודו לא היה משבחו במגונה א"כ באומרו וחכך כיין משתמע יינא דאורייתא א"כ או' הטוב לאפושי שבח אתא והיינו להודיענו טב לכלא כל הנמצאים שמחים בו נמצאות הנגלות דהיינו עלמא דא שכולם נהנים מהתורה ונמצאות נעלמות דהיינו עלמא דאתי.
זהר ג, דף לט ע"א ודא הוא יינא וגומר לפרש הולך לדודי למשרים דהיינו זה מיושר בעיני דודי הקב"ה ובזכו דא וגומר היינו דובב שפתי וגומר ומפני שיש ב' כתות א' שלא יחיו כלל לז"א יתער עלמא דאתי. כת ב' אחר שיקיצו יהיו לחרפות לז"א ויזכי לאחייאה וגומ' דהיינו חיי העולם. א"ר יהודה וגומר תנינן וגומר וילמוד זה מק"ו אם דובב שפתי וגומר ירצה בקבר כדמפרש ואזיל כ"ש שיזכה לחיות וז"ש הא תנינן וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף לט ע"ב ולא יסטי הענין שהבל פיו מהתורה הוא סולם לעלות הנשמה ושמירה מכל אויב בדרך העליה ובהיותו מגמגם בה אין אותם האותיות מתהוות באויר כראוי והם חלושות ואין להם כח להצילו מהמקטרגים. וגם יש בה כח להעסיקו בה בקבר וז"ש דובב וגומר כדפי' ז"ל כשאומרים דבר שמועה מפיו כמו שהניע חכו ושפתיו בה בעולם הזה כך דובבות בעולם הבא כנזכר. חכו ממתקים הענין כי חכמה הוא החיך והממתקים הם סוד ו' קצוות שהם מושרשות בה והם נעלמות והם רחמים ולז"א חכו ממתקים אמנם בנקבה אינם רחמים אלא דין יפה והיינו היין המשומר מששת ימי בראשית שבסוד החכמה הם ימי בראשית לכן בבינה הם חיך טוב מיין הזה דמנטרא וז"ש הוא חמרא דמנטרא וזה נמשך לגבורה כאו' הולך לדודי וגומר דאקרי ידיד מבטן ירצה הדין היפה המעורר האהב' מתוכיות הבינה הנקרא בטן. אתה ת"ת כוננת מישרים הם חסד וגבור' שמתישרות ומסכימו' ונכללות שתיהם ע"י הת"ת וכל זה נעשה ע"י היין הטוב כנזכר והענין שענין זה נעשה ע"י המדות העליונות והקב"ה משבח לה לכ"י שחכ' כענין זה נובעת הרחמים המתוקים למדותי' המעורר אהב' בין הימין ושמאל והוא מהבינה המקשר שמאל בימין ואחר ששורשי ההנהג' נקשרות כ"ש הנצח והוד ושאר המדות ולזה חדאן לכלא. דהא כולא מתערי נק' כל העולמו' ישנים בבחינה שאינה פועלי' מחמת סילוק ההנהג' וביין הזה המשמח דובב שפתי ישניה לקבל ולהשפיע ואפשר לפרש דובב שפתי נצח והוד ישנים יסוד ומ' ועל אלו אמר דהא כולא מתערי ומצדם לתחתונים ועלמין וגומר שהם למטה ותחלת הענין מתעורר מדין זה אמנם סופו ברכות מהימין וזה שאמר בחדוון בברכאן וגו': ר' ייסא תהא וגומר שתזכה לסמיכ' ותאריך ימים בעולם יותר מר' ייסא שמת באדרא מלין דאורייתא שתא סדרי. אגדתא דרש. אמרו ליה ר' יהודה ור' יצחק לההוא רביא.
זהר ג, דף לט ע"ב כל אתר דדינא בין בבינה בין בגבורה בין במ' בין בהתחתונים בין בחצונים בין בבני אדם כולם הם נקראים בשם אלי"ם ע"ש הדין וא"כ הבינה כשנק' אלי"ם יורה ג"כ על הדין ע"ש שמתעוררים הדינים ממנה וז"ש וההיא אתר וגו' וירצ' נעקו וגומר דהיינו שורש אצילותם. ותליין להיות' נשפעין משה להוסיף או לגרוע:
זהר ג, דף לט ע"ב דאינון משתקיין שמשל הבינה כמי הנהר ונק' גדולים לב' סבות הא' להיותם ראשונים לקבלת השפע. הב' ומשתרשין על כלא דהיינו מציאות השתרשם בבינה וחכמה על כל שאר הספי: ואת כל נפש וגומר היא נשמת אדם הא' שבה כלל כל נשמות שבעולם כנודע. ארץ טילאה בינה חיה עילאה חכמה וכן כל הנשמות שמבינה הם מכח חכמה כנזכר בתיקונים ונק' חיה עילא' שהיא מקור החיים והיא נותנת חיים לכל אשר תחתיה וז"ש חיה עילאה על כולא ועל שמה נק' הנפש חיה והראיה אל היותה מחכמה ולא מעצמ' דכתיב תוצא הארץ נפש חיה דהיינו חכמ' הנק' אדם קדמאה שם מ"ה בגי' אד"ם ואמר קדמאה כי יש אדם ב' והוא ת"ת דמשיך בגווה יר' כי פי' תוצא אין הכוונה הוצאה ממש שהרי לא הוציאה חוץ לאצילות אלא דמשיך בגווה והוציאה מבחינ' אל בחינה במציאותה בעצמה. ועתה בא לתקן לשון הרומשת בחכמה ואמר דא היא חיה דרחשא לכל סטרין פי' ו' קצוות שממנה היו ונמצאו וממנה הם מאירים ומלת הרומשת בערך היות שפעה רומש מהעליונים בשרשם שבבינה אל התחתונים הם מציאותם במקומם ממש ע"י שורשם שבעצמותה וזה שאמר לעילא ותתא. אשר שרצו המים יר' שהחיה נותן שריצה למים שהיא הבינה דהיא נהר עילא' וגומר והכוונה שכל ענייניה מכח החכמה:
זהר ג, דף לט ע"ב ואשקי להאי אילנא וזהו אומרו אשר שרצו המים היותה משקה לשש קצוות והם פרים ורבים מכח שהם נאחזים בבינה ומושרשים בחכמה וז"ש לאשתרשא וגומר. ולאשתכחא ביה מזונא וגומר היינו השפע הנשפע ע"י היותם משתרשים ולהיות המזון הזה נשפע לכל הספי' לכך נקר' שריצה שהם מפרנסים לכל התחתונים וז"ש מזונא לכולא וגומר:
זהר ג, דף לט ע"ב ד"א החיה וגומר דהיינו מ' והשתא ניחא לישנא דתוצא הארץ בינה נפש חיה דאצילות וחיה היא מ' ויר' וברא ג"כ נפש החיה שהיא המ' ונק' חיה דכתיב לא אמות וגומר יר' שעם היות שרגליה יורדות מות עכ"ז היא בעצמה חיה ממקור החיים העליונים: ואת כל עוף כנף כוונתו לפרש במלאכים ועם היותם נבראים ע"י המ' עכ"ז יש להם ייחס עם הבינה שהם משתכחי לקדשא שמא דמאריהון שהם מושכין שפע קדוש' מלמעלה במ' וסוד הקדושה בבינה וחכמה א"כ בהכרח יש להם קצת אחיזה בבינה כדי שימשיכו משורשם הקדושה דכתיב בהו שש כנפים וגו' דהיינו כח שש קצוות ועצם השרף בבינה כנזכר בתיקונים. ומניהון וגו' עם היותם מלמעלה הם למט' ממ' עד שהם אפי' בעולם השפל.
זהר ג, דף לט ע"ב כ"כ להאי רביא וגומר כדי שלא יתענש. הרמ"ק זלה"ה: