זהר ג, דף לז ע"א ואע"ג דזכאין וגומר יר' דקשה וכי הצדיקים שמאליים היו שהענישו הרשעים. לזה אמר שעם היות שיעשה העונש ע"י הצדיקים עכ"ז לא אתייהב מלה אלא לאינון דאתייהב והיינו ענין ב"ד העונשים בד' מיתות והמכים שהם מתלבשי' בגבור' הקדוש' ומצד הדין הם פועלי' ואדרב' בזה הם משביתי' הדין מלמעלה כאו' פנחס וגומר השיב את חמתי וגומר ומשם זכה לכהונ' שיהי' ימין על ידי שביטל הדין ולזה אין ראוי ליכנס בזה אלא מי שלא יפחד מהדין וז"ש לאינון דאתיין שיוכלו להתלבש בכחות הדין ויצאו בשלום וז"ש כד שקילו עלמא וגומר שימצא בתחתונים מרכבה לדינים הקדושים ולא יפחדו ממנו והם פועלים אותו וזה טעם עיר הנדחת הכה תכה וגו' וכשהיה ענין פלגש בגבעה לא נמצאו כל ישראל ראויים להתלבש כחית הדין בהם ונענשו מהם והיינו דקאמר וההוא זמנא וגומר ולהיותם שליחים ממש מלמעל' כענין הנחשים והעקרבים והגוים אינם ח"ו וז"ש וע"ד חייבין דישראל וגומר כדמפרש במשל הסנטירא. סנטירא כת רוצחים שר הטבחים אשר למלך ולפעמים יאמר על רוצח הגדול סנטירא. וכד אינון גרמו בחובייהו שחטאו ולא הענישו החוטאים. האדם באדם רשע ברשע שכמותו והם אדם דהיינו ישראל אתם קרויים אדם: א"ר אלעזר הכי הוא וגומר אית ימינא חסד ואית שמאלא גבורה. רחמי צד הימניים כל כתות מלאכי רחמים ומלאכי שלום: ודינא גבריאל וכחות קדושים הממוני' על הדין עד שנמשך לחצונים וכחותיהם כנזכר בהיכלות פקודי. ישראל לצד הקדש ושאר עמין תחת החצונים.
זהר ג, דף לז ע"א אע"ג דחייבי נינהו וגומר אעפ"י שחטא ישראל הוא א"א ליטמע בגוים כלל:
זהר ג, דף לז ע"א ר' אלעזר פתח ואמר ויהי ביום השמיני וגומר מאן יום השמיני דשבעת ימים לחוד הוו מחסד עד המ' כשבעת ימים מ"ל שבהם הקב"ה ממלא ידם ואז הימי' עצמם הם הממלאים א"כ ימלאו היה ראוי לומר. דמתעטרי בעטרי מלכא וגומר יר' שהם מעוטרים בספי' ונעשים מרכבה אליהם ולכך כיון שהם משוחים בשמן הקדוש הגשמיגורמין בספי' שימשחו מהשמן הרוחני וז"ש ומשיחין במשחא דרבותא קודשא בגין וגומר. משחא אחורא הוא שמן מהבינה בשתוף החכמה וז"ש דמשקי כנהר היוצא מעדן להשקות לכל שבעה כדמסיק. ואח"כ ואתמשחן מההוא רבות קודשא מצד החכמה מקום הקדש ואתדליקו מיניה מצד הבינה.
זהר ג, דף לז ע"א והאי משח רבות ירצה שהוא השמן הראשון שהוא מצד הבינה כנזכר. הוא כללא דכל שבעה מפני שקודם אצילותם הם מושרשים בה וגם אחר אצילותם אל מקומם הם שבים אליה ומתמצאים בה וז"ש וכולהו ביה אתכללו ומצד ב' מציאיות האלה בה הם נמשחים משם: שתא אינין שאין ענין זה הנזכר להכללות הספי' בבינה אלא בבחינת ו' קצוות מחסד עד היסוד וכלהו אתכלילן בהאי אחר אצילותם. ודא כללא דכלהו קודם אצילותם וא"כ מה שאנו אומרים שבעה הכוונה הבינה משלמת מספר ז' עם ו' קצוות המושרשים בה וז"ש ובגיני כך שבעה ימים ימלא דהא בהאי תליין והיא יום בהם והשתא ז' ימים יאמר על הבינה שהיא ז' עם ו' שבתוכה. והכריח זה ואמר וע"ד אקרי כ"י בת שבע שהיא המ' שהיא מכנסת הת"ת בעל ו' קצוות ונקר' בת שבע ומה ענין פי' בת שבע בלי ספק דאיהו כללא דשתא אחרנין. והיא עצמה משלמת השבע' א"כ כמוה הבינה בבחינתה כנזכר וא"כ או' כי שבעת ימים נאמר על הבינה שהיא המעטרת להם כדמסיק וז"ש כיון דהאי שבעה דהיינו בינה אשלים לון דהיינו ימלא את ידכם שאינם שלמים בכהונהם עד ימשך עליהם שבעתם ואעטר לון שהם ממש נקשרות ומעוטרות על ראשם ונמשחות משורשם וז"ש ומשח לון בכלא בכל שבעה מקורות השמן והתחלתם מהבינה ונמשכי' והולכים עד היסוד כד מטו לכ"י דהיינו או' ביום השמיני ודאי שהיא שמינית לז' הנזכר כדפי':
זהר ג, דף לז ע"א לקרבא עגלא וגומר קשיא ליה אם הכהן שלם ונתכפר לו מעשה העגל מה ענין קח לך עגל ואם לא נתכפר עדיין היה ראוי שעגל זה יקרב בשבעת ימי המלואים ע"י משה כשאר הקרבנות לז"א כי שעת קרבן העגל לא היה עד הגיע יום השמיני מ' שהוא מקום הפגם כי נודע כי המ' מצד הגבורה פני שור היא פרה ועגל הוא בן פרה בחי' תינוק יונק משדי אמו ושם פגם אהרן במעשה העגל ופגם בפרה והבדיל ממנה עגל רך וטוב ונתן במקומו עגל מסכה לכך בהתקרב העגל הטוב יכופר ויתוקן פגם הפרה וז"ש לקרבא עגלא ברא דפרה לכפרא וגומר וחב לגבי פרה דהיינו מ' דאיהי תמינאה לז' ימי המלואים שהם מבינה עד היסוד כנזכר ועם היות שהכהן נשלם ונתקן במה שראוי לו משבעת ימי המלואים ראוי שתחלת קרבנו יהיה זה מפני שתשלום המדרגות העליונות הם עמה וז"ש שלימו דאמוני יש' שהם ו' קצוות הת"ת וגם הכהן צריך לשלימות זה וז"ש וישתכח כהנא שלים בכולא גם ביום השמיני שהם ח' לבושים ד' בגדי לבן יהו"ד וד' בגדי זהב אדנ"י יחד הם יאהדונה"י ח' אותיות שמבינה ועד המ' א"כ צריך הוא להשתלם בה ולכפר על זה כדי שיהיה שלם בכל המדות וז"ש שלים בכל כתרין וגומר:
זהר ג, דף לז ע"א והכא אשתלים כהנא כלו' לא היה שלימותו עדיין בשבעת ימי המלואים אלא הכא ביום השמיני נגמר ונשלם שלמותו בכל פרטי העניינים כנזכר.
זהר ג, דף לז ע"א עגל למה וגומר פירוש.קודם כל א' לעצמו ואמר עגל לכפר עון עגל כנזכר וז"ש בגין ההוא חטאת. איל היינו איל יצחק שהיא הגבורה הנק' פני שור ונמתקת ונעשית איל והיינו היותו עול' תמימה נק' מכל דין וחשך ושתף אלו זה עם זה עגל ואיל הוא משום דהאי אתחזי לקרבא לאשלמא כולא כדמסיק משום שהמ' פרה דיניה משור מסטרא דיצחק אשתאב שמשם שואב הדין וע"י איל שהוא שלמותו דיצחק ומיתוק דינו כנזכר היא עולה מתוקה מדיניה להתייחד דהא עולה לעילא סלקא בענין שהעגל מתקן הפגם והאיל מעלה אותה למעלה נמתקת מדיניה וז"ש לאשלמא לה בשלימו דיצחק כנזכר כדקא חזי דהיינו תקונו ושלימותו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף לז ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ואע"ג דזכאין וגומר הטעם שנצחו הצדיקי' עם היות שביארנו שאפי' הרשעים הם מימינא ומכ"ש הצדיקים וא"כ איך הצדיקים יענישו ונצחו את הרשעים וכנ"ל א"ל אין כגון רשע ביד הצדיק וגומר אך הענין בסוד הדינין אשר ניתן בידם רשות ד' מיתות ב"ד והוא כי גם למעלה בימין יהיה התעוררות להרוג לסמא"ל בד' מיתות ב"ד כנזכר פ' משפטים ובסוד ה' ממית ומחיה כנזכר פ' בלק דף ר"ה ע"א כי במיתה ההיא מתעבר וממית הסטרא אחרא ודוגמא זו היו הסנהדרין ממיתין ד' מיתות ב"ד והיו ממיתין את הסטרא אחרא הדבק עם האדם בעת ההיא ע"י העבירה שמבר. אך אם הוא רשע ורוצה להעניש את רשע אחר הנה סטרא אחרא הוא דבק עמו אחר היותו רשע וכאשר יעניש את הרשע האחר אשר יש בו בהכרח צד הקדושה והימין הנה משליט שמאל הטומאה אשר עמו על הקדושה אשר באיש ההוא כנזכר מש"כ בצדיק באשר יעניש הרשע כנזכר ובמתק לשונו הביא המשל לבני נשא דחבו למלכא וגומר:
זהר ג, דף לז ע"א פתח ר' אלעזר וגומר הוקשה לו ביום השמיני למה תלאו בז' ימי המלואים הל"ל ויקרא משה לאהרן ולבניו וגומר כמ"ש לעיל ויקרא אל משה ולא אמר אחרי הקים משה את המשכן ועוד ביום ר"ח ניסן היה והל"ל ויהי ביום הראשון וכמ"ש בפ' נשא ביום הראשון הקריב וגומר וביאר כי הנה הכתוב לעיל קאמר כי שבעת ימים וגומר וקשה כי היל"ל כי בשבעת ימים ימלא השי"ת וגומר או היל"ל כי שבעת ימים ימלא היו"ד בחיריק והמ"ם בקמץ שאז היה מובן יִמָלא ע"י אחר אך אומ' יְמַלא בשב"א היו"ד נראה כי חוזר לז' ימים שהוא הממלא ואין בזה הבנה. וביאר כי כן האמת והענין כי הבינה נק' לעולם ז' ושבעת אך המ' נק' בת שבע. והענין כי הו' קצוות הם כלולים בבינה ומינה נפקו ובה אתכלילו ועמה הוו ז' ובג"כ אתקריאת ז' ימים וכ"י היא תמינא' בסוד ביום השמיני עצרת וגומר כי היא ח' מבינה ולתתא ולכך אתקרי בת שבע ר"ל בת מההיא דאקרי שבע שהיא הבינה. והאי שבע איהי משח רבות דדליק כל בוצינין והיא דאמשחת ואמלאת לכהני וזהו כי שבעת ימים ימלא וגומר ואחר שמלאו את ידם מן הבינה הנק' שבע הכוללת עד היסוד אז הגיעה מדת המ' שהיא דרגא תמינאה ואז נצטוו להקריב עגל וגומר ואומ' ועוד אקרי כ"י בת שבע בת מאינון שבע וגומר צריך להגיה בת הההיא שבע דאיהי כלילא משתא אחרנין שהיא הבינה הנק' שבע לפי שכוללת בהדה ז' קצוות הת"ת. ואו' דמתעטרי בעטרוהי דמלכא קדישא ידעת כי מלכא קדישא הוא סוד ז"א ועטרוהי הוא סוד שמא קדישא המתפשט בו דנפק מחכמה בסוד טוב שם משמן טוב. ובהאי שמן שהוא שמא קדישא אתעטרו ביה כהניא. ונתן הטעם בהקריבם עגל מפני שהם חטאו לגבי המ' הנק' פרה תמימה ר"ל שלימה פי' כי היא משלמת חשבון הכשר נתרין כנודע שנא' עליה אנכי שלומי אמוני ישראל ולכן נק' תמימה ולהיות דחב לגבה בההוא עגל דעבד אהרן בג"כ אצטריך לקרבא עגל לגבה ולזה ביום ההוא אשתכח אהרן שלים בכל מיני שלימו כי אז היה יום ראשון שנתלבש בח' בגדי כהונה כנודע כי ז' ימי המלואים שמש משה. ואפשר כי לפי שאמר כי ז' ימי המלואים הכם מבינה עד היסוד והמ' נק' יום השמיני אפשר כי אלו הם ח' הלבושים דבהו אתלבש כהנא ושאל למה הקריב איל כי בשלמא עגל היה לטעם הנזכר וז"א איל למה דהא כתיב עגל וגומר פי' כי הא נתיב עגל אתי שפיר לפי שהוא חטא בעגל אך איל למה ומ"ט ותירץ בגין איל דיצחק. או אפשר להגיה במקום איל למה ולומר עגל למה וגומר ורצה לתת טעם לשניהם והתחיל לשאול בעגל למה ותירץ משום עגל דחטא בקדמיתא ואח"כ שאל ואיל לעולה אמאי איל. ותירץ בגין איל דיצחק וגומר פי' כי הנה נודע כי המ' כל התקשרותה בשמאל כי משם נבראת ומשם כחה וזיא והאי אתר מסטרא דיצחק אשתאב וגומר והענין כי בעת שנעש' העגל נתעורר השמאל לפעול דין ונתעוררו כחות החצונים השמאליי' ועתה בעת הכפר' הוצרכו למתק השמאל כי משם נאחזה ולכן קרבו איל כי איל מדת יצחק ולכן היא לכולה כולה כליל ואין בה חלק לחצונים וכל זה להעביר החצונים לסבת עון העגל ואז המ' תהיה עולה למעל' עד הבינה הנק' אילו של יצחק פי' כחו של יצחק כנודע וז"א והאי איל בגין דאיל דיצחק וגומר פי' טעם היותו איל הוא שהוא של יצחק כי בו נאחז יצחק ולכן מתקרבא עולה וגומר. ובגין לאעטרא לה בשלמותא בסוד הבינה המעטרת אותה בעטר' שעטרה לו אמו כנזכר פ' לך לך דף כ"ט ע"א סוד העטר' דאעטרת בינה למ' ברתה. ולכן היו עגל ואיל חד בגיניה ממש דחטאו בה והאיל לאשלמא לה כאשר ביארנו וז"א עגל ואיל עגל בגיניה כדאמרן לכן העגל לרטאת בשביל החטא שעשו אך האיל כדי להעלותה ולאעטרא לה בשלימו וגומר. מהרח"ו נר"ו:
זהר ג, דף לז ע"ב וישראל דחבו עמיה דכהנא שחטאם היה בשותפות כנודע והיינו בהאי. מקרבין כגוונא דא משותפת כפרתם לכפרת הכהן ודומה לו בענין הבהמות שור ואיל דומה לעגל ואיל ועניינם חד על מה דחבו דהיינו שור לתקן ענין עגל כנז' לעיל וחד לאשלמא וגו'. והשתא ק' מאי שנא בכהנא עיקר הקושיא בישראל למה לא הי' השור לחטאת אחר שבא לכפר כנז'. ותירץ אלא ישראל הא קבילו עונשא וגו' והענין כי כריתות ומיתות ב"ד הדין הוא תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין ולכך יש' היה להם ענין היסורין והתשובה וכיון דקבילו עונשא בכמה אתר לכך הקריבו שלמים לאחזאה דהא קב"ה בשלמא הוא ביש' על דא עם היות שלפי האמת כתיב והיה ביום פקדי ופקדתי לדורות עכ"ז בערכם לא היה להם אלא שלום ולז"א על דאכלו' במה שמגיע אליהם על זה אמנם עונש אחר היה שם. אבל אהרן תשובה היה שם אבל לא יסורין בעבור תפלת משה שהגינה ולזה הוצרך לקרבן חטאת והיינו טעם ג"כ לאיל לעולה לכהן ואיל בישראל לשלמים דהא בהא תליא כי הכהן היה צריך עולה להעלות השכינה למעלה מפני שלא נתעלתה השכינה כמשפט אליו מה שאין כן ביש' שע"י היסורין נתקיים בהם ויגבה ה' צבאות במשפט וז"ש ואיל לכולה בגין דמתכפר חוביה והיינו הכפרה בעצמה. ויתדכי היינו מירוק הכפרה כי יזכיר בזה עונו ומיתת נדב ואביהו. וישתלם היינו שלמות החסרון הנמשך לנשמה אחר הכפרה. אשתלימו עילאין וגו' שהיו כל הנמצאים חסרי השלמות בסבת עון התחתונים ושלמותם הוא היותם נקשרים בשכינה בסוד בשכמל"ו ואח"כ היסוד נקשר עמה בהם וז"ש ואשתכח שלמא בכולא ואח"כ הבינה מתפשטת בו' קצוות עד למטה בסוד שמע יש' וגו' וז"ש וחדוותא דעילאי ותתאי דהיינו הבינה הנק' שמחה. ואלמלא דלא אשתכח ערבוביא וגו' שלא נשלם הייחוד אז כי לא נתכפר העון של אהרן שעדיין היה תלוי ואין הייחוד נמצא אלא בהעברת הקליפות שלא יערבבו ומקלקלים השמחה ואז לא נשלם הייחוד כי לא נתכפר העון כנז' ולזה היה שם ערבוביא וז"ש ואלמלא דאשתכח ערבוביא וגו':
זהר ג, דף לז ע"ב תנן בההוא יומא וגו' דהיינו שמיני למלואים ראשון לייחוד יום כניסת כלה לחופתה להיותו יום ראשון לעבודה בכהנים שהם סרסורי הייחוד העליון וענין זה יושג על ידי הקטרת המזומן באותו היום להעשות ע"י אהרן אם לא היו מקדימין נדב ואביהוא היה נעשה ענין זה וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא ושמו יעיד עליו. ועוד יש בקטרת שמבער החצונים כנודע במגפ' והבערת החצונים הם סבת הייחוד כנז' וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא והם הפכו הסדר גרשו הגברת והורישו השפחה וז"ש אתו וקשירו כל אינון אחרנין הנק' אחרים ושרו לה לבר ולא עשו זה בכוונה ח"ו אלא בבחי' דלא קשירו לה שלא נתנו לבם לקושרה עמהם כדמסיק מצד בחינות שונות חד דלא אנסיבו ואינו שלם ואין הייחוד נעשה על ידו וז"ש דלא אתחזון לקרבא הספי' זו לזו כדי שירד השפע לכל העולמות וז"ש ולאתברכא וגו'. הב' שאפי' שהיו נשואין לא היה אז שעת הייחוד מפני כי עת לכל חפץ ועדיין שעת הקטרת באותו יום לא הגיעה שלא היה עדיין המ' הנק' שעה מקושטת בתיקוניה כדי להתייחד וז"ש דלא הוה שעתא כדקא יאות. הג' דדחקו שעתא וירצה שיש בחינות למ' ועיקר השכינה אז היתה באהרן לא בבניו והם רצו לדחוק את השעה ולקשר בחינת עצמם ולדחוק העיקר שהיה עם אביהם ונמצאים מפרידים חלק אביהם. הד' שהיה גזור עליהם מיתה ונחש כרוך על עקבם ונמצא ע"י ייחודם הנחש הכרוך עמהם בגזרתם נקשר שם והיינו ויקריבו לפני ה' אש זרה ולזה בסבות אלו הורישו שפחה במקום גבירתה וז"ש אש זרה מלה אחרא אקשרו בקשורא דא וגו' והם ב' רעות פירוד הקדש וקשר הטומאה. ומפני שמתוך דברי ר' אלעזר משמע שבידים עשו דבר זה א"ל ר' פנחס לא תימא וגו' שח"ו שהם צדיקים גמורים היו ולא עשו בכוונה אלא שמתוך שלא היו ראויים לאותו מעשה לא נקשרה השכינה ע"י אבל לא פירדו הם ממש לא שריא בינייהו הענין יתיישב במה שפי' בריש פ' אחרי מות שנדב ואביהו תרי פלגי דגופא הוו וזה ידעו הם ולכך נשתתפו שניהם לקטרת אחד באומרם שעם היות שלא נשאו והם חסרים שניהם יחד שקולי' כא' כזכר ונקבה ולז"א דהא בכל אתר דלא משתכחי וגו' לא שריא שכינה בינייהו. בזאת דהיינו מ' נוקבא ואינה נקשרת אלא אם יהיה זכר ונקבה:
זהר ג, דף לז ע"ב וע"ד לא יעול היינו לקדש הקדשים ביום הכפורים כאו' וכפר בעדו ובעד ביתו. והיא לא אשתתפא בהדיה כשרוצה לייחדה באיזה מעשה מצוה מאחר שהוא דוחה אותה מצד אחר כנז'.
זהר ג, דף לז ע"ב וע"ד אשתכח כלומר אין אתה צריך טעמים או סבות אחרות שזו יש בה ספק והותר:
זהר ג, דף לז ע"ב ר' יוסי פתח כשושנה וגו' דא כ"י והא אוקמוה בפ' בראשית ובתיקונים. דקב"ה משבח לה לכ"י באומ' שושנה צופיה מפני אותם התקונים אשר בה כנז' בתיקונים ובפרשת בראשית.
זהר ג, דף לז ע"ב וחביבותא דקב"ה לקבלה כי עם היות שמדרך העלול לידבק בעלתו עכ"ז חביבותא דקב"ה לקבלה מפני שהוא משיג מעלה בהדבק אליה וז"ש לאתדבקא בה. מאן דאנסיב בעי לשבחא לקב"ה שהוא אחוז בו מצד עצמו ולשבחא לה לפי שהוא אחוז בה מצד אשתו אבל מי שאינו נשוי אינו אחוז לא בו ולא בה. בכולא בעי לאחזאה עובדא בכל מעשה המצוה צריך שיהיה בה מעשה עם הדבור ולכך כמה דאיהו בר נש אתדבק בבת זוגו כשהיא טהורה וחביבותא דיליה לקבלה כאשר איננה טהורה עד שתטהר: כד אתי למפלח איזו עבירה שיורה על הזווג יש כח בידו לזווג מפני שיש בידו שניהם והקרוב אל הדבר קלה שבסבות יספיקהו וז"ש דהא קב"ה חביבותא דיליה וגו': ומאן דיתער מלה זווגא דקב"ה וכ"י יושפע משניהם חלקו משפע הזווג:
זהר ג, דף לז ע"ב וע"ד שבחא וגו' אדלעיל קאי על סבת חבתו עמה נראה הכל כאין וכקוצים לנגדה וכל שאר העולמות הם קוצים והיא שושנה ביניהם וז"ש כשושנה דאיהי בין הקוצים דאיהי מעליא וסלקא על כולא כך כ"י בין שאר אוכלוסין חיילי הקדושים יבחר בה מכולם כמו שיובחר בין הכל השושנה וז"ש בגין דאיהי סלקא ומתעטרא וגו'. ומפני שאפשר לפרש חוחים החצונים שכך דרכה לעמוד ביניהם לפעמים לז"א ודאי שושנה בין החותים נביא ראיה מאתרוג בין החוחים שנ' על האתרוג כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואם החוחים הם החצונים כדס"ד אית לך מום יותר מזה אלא ודאי הכוונה על אוכלוסיה שהם בערכה קוצים וז"ש לאחזאה שבחא דכ"י וגו' מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף לז ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. וישראל דחבו עמיה וגו' עתה ביאר קרבן יש' כי גם הם הקריבו שנים דוגמת שנים הנז' וזהו ושור ואיל לשלמים ונתן טעם שיש' לא הקריבו חטאת כי היו בשלום עם השי"ת שכבר קבלו עונשם ע"י בני לוי בסייף ובמגפה ובמי סוטה משא"כ באהרן שהיה החטא תלוי ועומד ואפשר כי יש' שנתכפרו העלים הכתוב את שמו וקראו שור אך אהרן שלא נתכפר עדיין קראו עגל:
זהר ג, דף לז ע"ב ועוד דהא מקדמת דנא וגו' ר"ל כי קודם ספור הכתוב מיתתם ביאר חטאם ונפק נימוסא דילהון ר"ל נכתב פסוק במה חטאו והוא ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' וז"א וחד דהא מקדמת דנא נפיק נימוסא דילהון ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' כי זה הטעם מפורש בתורה יותר מכל שאר הטעמים וז"א נפק נימוסא דילהון וגו' ואפשר להגיה דתרוייהו חד טעמא וכך צ"ל וחד דדחקו שעתא דהא מקדמת דנא לא נפק נימוסא דילהון.
זהר ג, דף לז ע"ב ר' יוסי פתח וגו' סמך זה כאן משום מאי דכתיב לעיל מענין בני אהרן דלא אנסיבו וגו' וביאר שכח זה היה ע"י הכהן המייחד וגו' ולכן צריך שהיה נשוי ע"ד הנ"ל בענין נדב ואביהוא מהרח"ו נר"ו:
זהר ג, דף מ ע"ב זכאין ישראל דמנטרין למאן דמנטרא שבבינה שמור הוא שאין גוי חצוני נוגע בו למעלה. דמקדשי למלכא ת"ת בנטירו עילאה יין המשומר והוא עילאה בחכמ' ששם מתעלת הבינה והיינו סוד הקידוש ביין השמור. בעלמא דין שמקדשין עצמן מהקדש העליון. בעלמא דאתי ששם הם נהנים מהעדן העליון אשר על הבינה.
זהר ג, דף מ ע"ב פתח ההוא רביא וגומר קב"ה בינה משפט ת"ת ארץ מלכות ועמידת המ' ע"י הת"ת וגרמה ליה הבינה ומשום דמשפט מורה דין אמר דאיהו כלל דאבהן שבו ג"כ נכללת הגבורה וע"י נק' משפט שהוא דינא ברחמי. דבעי על תרומה וגומר כדפי' רז"ל כי ציד בפיו שהיה שואל היאך מעשרין את התבן דהיינו להניח המ' שהיא מעשר במקום הקליפ' שהיא תבן ודאי. וכן היאך מעשרין את המלח מלח סדומית בסוד מים אחרונים תרומה נבדלת. איש תרומה מרכבה למלכות. אלא ברחמי עם הת"ת המתייחד עמה ואז אין החצו' נאחזים בה שאין עשו אוחז בה אלא כשמעשרין התבי כנזכר. ולא עוד אלא דהא כתיב וגומר שהיא נאחזת בימין.
זהר ג, דף מ ע"ב כמה דאתדבק בהאי בשמאל נאחזת בימין ובאמצע או יר' דוד דבק בה ובעליונות:
זהר ג, דף מ ע"ב דוד מלכא הוה אשתדל וגומר בענין שיריו וקומו בחצות לילה ותפלתו. ואו' אתקשר במשפט יר' בהיא תתקשר ע"י חבוקה למעלה בין תרין דרועין ואז וזדווגון כחדא בחשיבות שתיהן. בגין דיתקיים וגומר שלא יתחרב בדיני המ' בהיותה לבדה. אתא שלמה בהכנת אביו וקמת סיהרא באשלמותא במילואה ודאי שעד שלמה הם י"ד מלכים ביש' ומשלמה ועד צדקיהו י"ד ובו רשבון הלבנה מכל וכל והיינו ואת עיני צדקיהו עור: שמן לכהני מצד החכמה. יין ללואי מצד הבינה לא בגין דבעיין יין כעין הכהנים שצריכם שמן למשחם ולעבודתם אין זה צודק ביין ללואי אלא הכוונה באחזתם ביין עליון. אלא מיין וגומר כלומ' היין שאנו אומרים שהוא ללואי הוא המשך היין מהבינה דאתי לסטרא דילהון שהיא הגבורה לחברא כולא שע"י הדין הזה מתעורר האהבה לקשר הספי' ומשם לרדת השמחה אל התחתונים נמצא הימין בהסכמת וכללות השמאל עמה מתפשטת בכל העולמות וז"ש וכולא ימינא כליל דא בדא עד היכל לבנת הספיר וז"ש לאשתכחא בהו חביבותא דכולא ורחימותא דבני מהימנותא כי אין לכלל למטה בייחוד אלא ישראל בסוד נשמתם למעלה וזה צריך לכוין האדם בכל ייחודיו וז"ש דמאן דאתדבק רעותיה בהאי לקשר העולמות מא"ס עד היכל לבנת הספיר בסוד קשר יין ושמן שפי' הוא שלום בעלמא דין שמקשר ת"ת במ' ובעלמא דאתי שמקשר החכמה עם הבינה וישתכח כל יומוי בתשובה שע"י הייחוד היין עם השמן נקשר בתשובה עליונה ודאי המשתלמת עם החכמ' והמ' עם הת"ת והיינו שלים דקאמר ובכוונת תפלתם בייחודם אינם מכוונים לתועלתם בתר עלמא דא וגומר.
זהר ג, דף מ ע"ב ושלמה מלכא וגומר כמתרעם על הרוצים לאחוז בשני העולמות ומוכיח אותם אוהב ומייחד יין ושמן מחכמה ובינה בייחוד כל העולמות לא יעשיר עושר העולם הזה התחתון וא"כ מה לך רודף אחר עושר העולם הזה היה שמח בחלקך בעולם העליון. עלמא דאתי אתר דיין ושמן מקומו הוא ממש שמן בא מהחכמה שם. בעלמא דא הוא אחוז שם בסוד נשמתו ומושך לו רוחניות עליו משם בין בהיותו חי בעולם הזה בין אחר מיתתו בעלמא אחרא. לא בעי עותרא שאין תפלתו להנאת עצמו שאינו רוצה להתברך ברכות גשמיות ולזה גם במעשה הגוף אינו רודף אחריו.
זהר ג, דף מ ע"ב זכאין אינון צדיקייא מעלתם נפלאת על אלו וטעמא דמשתדלי וגומר כי תמידות עסק תורתם הוא בזה ועושרם הוא עושר התור' להתעשר בסודותיה והשכלתה. לבתר עולים יותר דהיינו להנחיל אוהבי י"ש י' חכמה ש' בינה.
זהר ג, דף מ ע"ב תו פתח ואמר ויאמר וגומר תושב"כ ת"ת תושבע"פ מ' הורתם בינה עיבורם ואי תימא הורתם דיש' ולפי זה הכי פי' והתורה והמצוה כדפי' אשר כתבתי וציירתי מציאותם באמן של יש' דהיינו מ' עיבורן של כל הנשמות וא"כ לא זכו ישראל להתאחז בתורה כי אם למטה בבחינת המ' לז"א לאו הכי דהא וגומר אלא להורותם וגומר ולפי זה אחזו יש' בתורה בסוד שורש הת"ת והמ' במקום עבורם של ת"ת ומ' דהיינו בתוכיות הבינה.
זהר ג, דף מ ע"ב דא יין דמנטרא בינה ודבור אשר כתבתי יהי' מאמר החכמה ואמר אשר כתבתי וציירתי לבינה הורתם וז"ש דכל כתיבה וציון שעושה ספר עילאה חכמה שנק' ספר ע"ש שהיא סופרת וכותבת ומספרת האצילות בה ביה שריא בבינה ומתמן מהבינה נפקא תורה אל מקומה אל הגילוי. וע"ד קרינן תורה למטה במקום הגלויה שבכתב למעלה בבינה שם נכתב מציאותו וע"ד קרינן תושב"כ ודא הוא אשר כתבתי ירצה כי לא יצדק אשר כתבתי אלא דוקא אתורה לא על המצוה מפני שתושבע"פ צא שייך בה כתיבה דאי הכי היינו תושב"כ וזהו או' ודא הוא אשר כתבתי. תושבע"פ וגומר פי' מציאות המ' שהיא שם בבינה ואינה במקום מציאות הת"ת אשר שם אלא למטה ממנו והיא על פה הוא הדעת קרוב בפתח אצילותו ולפי זה המ' תקרא תושבע"פ שהיא מורה על בחינת עוצמה למעלה בבירור שהיא למעלה מהפה שהוא הדעת בבינה כנזכר ותושב"כ ת"ת שמורה מה שהוא למעלה במקום הכתב שהוא מציאותו הנעלם כנזכר:
זהר ג, דף מ ע"ב בג"כ אסתלק משה וגומר שאמר לו הקב"ה ואתנה לך וגומר לך דייקא ירצה מדות אלו לך לעצמך שאתה תהיה מרכבה להם למעלה בסוד הדעת כנודע. כורסייא מ' דמלכא קדישא ת"ת. אתתקן בדינא שמתקשטת בגבורות. ואשתאבת בדינא אח"כ היא מקבלת ושואבת הדינים העליונים ומשם מתפשטין ממנה לתחתונים כחות משתלהבין מאשא וז"ש ושלהובוי אוקדין עלמא ע"י החצונים הפועלים הדין ע"י הקדושים כנודע. כדין ויכון בחסד כסאו בחסד ולא בדינא א"כ מהפסוק הזה עצמו שהיא אתתקנת בדינא וז"ש בחסד כסאו בחסד מתכוננת ובדין אינה מתכוננת ומביא ראיה אל כל הנדרש ת"ח בשעתא וגומר ואמר מאי משמע כלומר במה שאמר ויכון בחסד וגומר הורה לנו משמעות אחר שהרי אם המ' אינה מתכוננת בדין למה מתתקנת בו אלא שעלמא תתאה תליא בעלמא עילאה ר"ל עולם זה התחתון תלוי בהנהגתו לפי הנשפע לו מלמעלה אמנם ההשפעה מלמעלה תלויה לפי מעשה התחתונים וז"ש לפום אורחי דעלמא תתאה והיותה היא מתתקנת בדין מפני רוע המעשים למטה כי לא מבחירתה אלא שמכריחים אותה מעשים רעים שבעולם השפל והיא מתתקנת בדין עם היות שאינה כוננתיה כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה: