זהר ג, דף נ ע"א אשתמודען מכתשין וגומר והם ב' מיני נגעים הא' הטמאים שהם מצד הטומאה. והב' הטהורים שהם יסורין מצד הקדושה ואינם בקדושה ממש שהרי מכין אותו ע"י הרצועה אלא שאין שרשם בטומאה וז"ש מסטרא אחרא לא טהורה מכל וכל. אלא הא אוקמוה והוא אמת אלא שיש ב' מיני נגעים קצתם היה ליסורים לבד וקצתם היו לאשכחא מטמונים ולפי שלפעמים לטמון מטמונים הם מזכירים שם טומאה והם מושכין שם רוח הטומאה היו צריכים ההכנה זו לטהר ולפעמים היה ממש רוח הטומאה בלי מטמון ולפעמי' לסבת עון לבד:
זהר ג, דף נ ע"א וכד סליק לאתריה וגומר פי' להעשות פרוכת ולהיותו משכן כסא לקדושה כבר קדמה קדושה עליו על ידיהן בקדושה סליק ודאי. ואגב אורחין למדנו שהדבור פועל בסגולה להמשיך כח הדבר אם דבור קדוש מושך כח קדושה ואם הדבור טמא מושך כח טמא. ולפעמי' הכוונה גם כן לבד היא פועלת אלא שאינה פועלת בחזקה כדיבור כדמסיק לקמיה ועוד למדנו שאין צורך הדבור אלא בעת היסוד וז"א וכד שראן וגומר. צדק מ' המזומנת לכל דבר שהוא עבודת ה' ולכך בהיותו בונה לעבודת ה' היינו שיש קדושה סתם נמשכת מאת השכינה שם וז"ש וקב"ה זמין עליה קדושתא דהיינו קדוש' ידועה ואחר שנעשה היסוד הזה שאותה הקדושה מאת צדק נמשכת שם כדי שיהיה הייחוד שלם קארי עליה שלום שהוא זכר והיינו פולחנא דקב"ה עבודתו שהוא הייחוד ממש נעשה הייחוד בבנין הגשמי במחנהו כנזכר:
זהר ג, דף נ ע"א וידעת וגומר הם ג' דברים הא' השותק ולא מכוון דבר שזה חוטא אפי' לא יכוון אל הדבר המזיק. הב' המזכיר לטובה והיינו ופקדת וגומר ולא וגומר. הג' המזכיר שם הטומאה או כל דבר הטמא שאז מתחזק שם כח הטומאה יותר ויותר שאז צריך לשרש אחריה ולשנות הבית אפי' באבנים אחרים ועפר אחר משא"כ השותק. ולא נפיק ההוא בר נש הבונה עצמו בהכרח נענש ע"י עונו ממש חופר גומץ וגומר אבל אחר שלא גרם אלא דדאיר בה אפשר ג"כ שיענש מפני ששוכן שם וז"ש יכיל לאתזקא. ואי תימא במה ידוע עתה בזמנינו זה אחר שאין דיני נגעים נוהגי'. הוא ותרין דבתלתא הויא חזקה, הא נגע אחרא תקיפא פי' היה שולח הקב"ה מקטרג עם ההוא סטרא בישא בעוד שמקטרגים זה עם זה מתגלה אותו הרשע ששם נעלם ויש בה קצוע אל האבנים בורח ומסתלק ויש שצריך יותר עד ונתץ את הבית הכל לפי מה שהוא מושרש שם כדמפ' מ"ט ונתץ וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף נ ע"א והרח"ו נר"ו כתב. כגוונא דא כתיב ר"ל כמו שאמרנו כי כששריא נגע גו גופא דאדם כדין אתחזו לבר באנפוי. ג"כ בית המנוגע הויא כדין וביאר הענין ואמר כי רז"ל דרשו האי קרא דלאשכהא מטמונין הוה ואפשר כי הוקשה להם ג"כ דבשלמא באדם שייך למימר דכד לא אתקדש ולא אתעביד בקדושה כדין שריא עליה ההוא נגע ואתחזי באנפוי אבל בבתים היכי שריא הכי וביאר כי גם בבתים הוי הכי כהאי גוונא כאשר נבאר וכל השאר מבואר ואמר כי זהו פי' הוי בונה ביתו בלא צדק כאשר נבאר וגם זהו פי' וידעת כי שלום וגומר כי ראוי לך שתדע כי שלום אהלך והקדושה שריא בה הנקרא שלום ואימתי הוא זה כשתפקוד נוך ר"ל כשבפיך תפקוד ותזכיר על נוך את השי"ת אז ולא תחטא ר"ל לא ישרי תמן סטרא אחרא הנק' חטאת ויהיה אהלך בשלום היא הקדושה. והנה ק"ו ומה אם כשאינו מזכיר ממש בפיו את הקדושה ואת השי"ת על בניינו שריא עליה רוח מסאבא מכ"ש אם הוא בקום עשה שמזכיר עליו את הטומאה דוגמת אותם הכנעניים דהוא מיחד ממש ההוא ביתא לההוא סטרא אחרא. ואו' הא נגע תקיפא דיפיק ליה וגומר זה יובן במ"ש פרשת מצורע דף נ"ה כי הנגע הוא סוד דין הקשה ע"ש. מהרח"ו נר"ו:
זהר ג, דף נ ע"ב א"ר אלעזר וכל שכן דקארי יר' עתה שנתעורר' קטטה זו בין הנגע הנתן מה' ובין השוכן שם ממש הוא קורא קלפוי דחברוי פי' בני גילו רבים שכמותו לעזרתו ויש לו הכרח מעובדא דר' יוסי דלקמן. ובמה יראה אם הלך או לא הלך בהיותו חוזר הנגע דהיינו דקארי הוי בונה וגו' סיפתא מזוזת הבית. ואפי' אינון אי יעכבון ביה וגומר כדרך החצוני שמשביע הרשעים בתחלתם ומצליחם וסופם לבהלה אבל הצדיק מיד מתגרה עמו. והא כתיב בתיהם שלום מורה שממש שלום שוכן שם ולא שבט אלוה עליה' לא בתחלתם ולא בסופם. ותירץ דהיינו בבתים שנבנו בצדק דשריא עליה שלום כנז"ל שנבנו כראוי בקדושה ואפי' שהרשעי' גמורי' שוכנים בו שהיה ראוי להם שיענשו מצד מעשיהם עכ"ז אין להם פחד המקטרגים והחצונים וזה הוא התרעומות שהיה מתרעם כי כשהבתים בלא צדק אין תרעומות שהכל סופן לרעה מצדם:
זהר ג, דף נ ע"ב והגיד מלה דחכמתא ואף כאן בחכמה ידבר האיש הזה שנגע זה מורה סתרי החצונים הנעלם שם.
זהר ג, דף נ ע"ב אלא בשעתא וגומר ויר' נראה לי נתגלה הנסתר לי דמתכסיא ונבלע בכותלי הבית. אתגליא שהוא הוא נגע בקירות הבית. ודאתגליא שבא מבחוץ אתכסיא ונבלע ונשאב בכותלי הבית להוציא האחר שיראה לחוץ אלא שאח"כ שיעביר הטומאה יתעכל שם ולא יותר ממנו מאומה. אלין איקרון טובים מסטרא דטוב. דהא קדמאי וגומר הם מסטרא דרע:
זהר ג, דף נ ע"ב א"ר יהודה אי הכי דטעמא דנגע משום סטרא דרע משום דהוה ס"ד דטעמא משום מטמונות וסטרא דטוב בבתי ועל דא קאמר מלאים כל טוב ממש מסטרא דטוב ולזה תירץ דיש סטרא דטוב במטלטלים והעד מטוב מצרים כדמסיק:
זהר ג, דף נ ע"ב ר' שמעון עשה פשרה בשתי הדעות: תרין עותרין וגו' להכריח שלא על הבתים נאמר ממה שהשוו עותרא דמצרים לעותרא דארעא רש"א וודאי ע"ד הוא פי' הנגע על זה היה עיקרו ולא על ממון ומה שאמרו הקדמונים מענין ממון הכוונה וכד ביתא הוה נתוץ וגו':
זהר ג, דף נ ע"ב ר' יוסי אמר כסילתא פי' בערוך לשון הגבהה בערך ס"ל. דמוקפי בערך ק"ף פי' לשון נפח והנה בבהרת זה שמרוב הלבנינות נראה הלובן עמוק וסביבות הבהרת נפוח ואפשר לפרש מוקפי לשון היקף חיזו תנינן כי לא גבוה בממשות אלא בהראות כצל הגבוה מן השמש:
זהר ג, דף נ ע"ב א"ר יצחק תלת מאה טעמי יר' טעמים להלכותיה חוץ מהלכה זו שלא למד טעמה מאביו וההלכה היא חזור חד סאיב וגו' ירצה ענין הנתק ששער שחור מטהר ומציל ואם צמח בו שער א' קוץ א' תרגום קוצין חזרין אינו מציל ולא מטהר וז"ש סהדא חד וז"ש חד סאים אבל אם צמח בו שתי שערות בין שתי שערות מאה כתרין ותרין כמאה וטעם להלכה זו לא למד לו אביו אבל אח"כ למדה מעצמו וז"ש ודא אוליפנא לבתר שדומה ענין לעדים עד א' אינו כלום ב' עדים הוא עדות המועיל ושני עדים כמאה ומאה כשנים לכל דבר: לבן אדמדם הלבן שהוא חסד נהפך אדמדם ודין אם כן כיון שהחסד נפגם הוא נגע וז"ש דהא חיורא וגו':
זהר ג, דף נ ע"ב לדכאה לון בכולא בזולת כל סדרי טהרה שמסר להם בתורה להבדל מן הטמא רצה עוד להלבינם מעונותיהם. בגין דלא ישתכחו וגו' כשיבא לדונם ויתחייבו לפניו וישלוט עליהם המקטרגים וז"ש ומאריהון וגו'. סומקא אודם העונות לסומקא עשו ושרו כאומרו ונשא השעיר עליו וגו' חוורא הלבנת עונותיהם לחוורא ישראל בעלי הלובן והחסד במעשיהם הנראים וכן הקב"ה שער רישיה כעמר נקי. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף נ ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. אמר ר' אלעזר וכ"ש דקארי בקולפוי וגומר ר"ל כי קורא בחברתו חברים רבים אשר לו וכולם משתתפים ובאים שם לגור שם ואו' אפילו טרפי דקוספיתא וגו' הוא משל כמ"ש ומשיניו אשליך טרף וכמ"ש משיני לביא ור"ל כי אפילו צפורני הנץ שהם גדולים לא יוכלו לסלקו משם והוא דרך משל. ובג"כ הוי בונה ביתו בלא צדק שאינו מזכיר בעת הבנין את השכינה הנקראת צדק. ר' יוסי עאל וגומר פי' כי היה אומר השד המזיק השרוי שם לחבירו נתחבר יחד ונזיק את האיש הזה כי הוא בר פלוגתא דילן כי היה קדוש והם טמאים כי כל קנאתם הוא בקדושים ומזה יובן כי מאן דאיהו מסטרא דילהו לא מזקי ליה כי זהו תירוץ ר' יוסי לר' חייא אמנם ודאי דלבסוף לאחר זמן גם הם ינזקו על ידם ודוגמת הצדיקים בעה"ז כי תמיד רודפן יצה"ר לייסרן במכאובין ומניח לרשע בהשקט עד לסוף שנפרע ממנו ביחד. והק' לו מבתיהם שלום מפחד המדבר ברשעים וביאר לו כי פי' הכתוב הוא זה כשבתיהם הוא שלום מפחד ר"ל שאין להם פחד הוא סטרא אחרא כי נבנה ע"י השלו' והקדושה אז ודאי אין כח לסטרא אחרא להזיק להם אפילו שהם רעים וזהו ולא שבט אלוה עליהם הוא סטרא אחרא כי הוא שבט אלוה שר הטבחים שלו כנודע וז"ש כשבתיהם שלום מפחד ר"ל מסטרא אחרא כי הוו מאחרא דבני להו בצדק היא שכינתא קדישא משום כך שבט אלוה לא שריא עליהם:
זהר ג, דף נ ע"ב ובא אשר לו הבית וגו' כל הגדה הוא דבר נעלם וגו' ומאי חכמה צריך בזה ועוד ק' אומ' נראה לי נראה ששאר העם לא יוכלו לראותו וביאר כפי מה שפי' לעיל כמ"ש לקמן דף נ"ה כי תחלה היה שורה רוח מסאבא בעת הבנין ואז הוה משדר הקב"ה ההוא נגע בעת הכנסם לא"י והיה רוא' השוכן שם כי היה מתחלף מראה אותו הנגע תמיד והסוד היה כי היה נלחם עם רוח מסאבא וכפי הגובר כך תהיה סימן שלו וזהו סוד או' והגיד ואומ' נראה לי כי זה אינו נראה אלא להיושב תדיר בבית והוא הנק' הגדה כי הוא תלוי בידיעה ובחכמה והיה מגיד לכהן איך היה משתנה מסימן לסימן כפי אשר מי יגבר על חבירו אם הרוח מסאבא או הנגע דינא קשיא וכששמע הכהן זה ידע כי השי"ת היה שולח אותו הנגע לטהר הבית ואז וחלצו וגו' והשאר מבואר: והביא ראיה מפסוק כי כל טוב ארץ מצרים וגו' כי שם הק' ג"כ ר' יהודה הך קושיא ותירץ דקאי אעותרא וממונא וכן נתרץ כאן וז"א כד"א כי טוב כל ארץ מצרים וגו' וא"ר יהודה וגו' כלומ' ועל האי קרא פריך ר' יהודה ותריץ הכי:
זהר ג, דף נ ע"ב ר"ש אמר כל דא ודאי וגו' בא להכריע שני הפי' כי כולם דברי אלהים חיים כי לעיל דחו אותו הטעם דהיה לאשכחא מטמוני הכנעניים והק' דא"כ אמאי ועפר אחר יקח וגו' ותירץ ר"ש כי הכל אמת כי ודאי דהוה שריא נגע וטומאה ולכן ועפר אחר וגם מציאת המטמונים אמת כי הקב"ה הזמין להם כל אותם המטמונים כדי שלא יהיה עליהם לטורח לבנות כל ארץ יש' מחדש כי כולה מלאוה הכנעניים מגילוליהם ולכן היה מזמין להם השי"ת אותן המטמונים ואז ישמחו במה שהרסו את הבית כי ימצאו כפלי כפליים ממה שצריך בבניינה וכל זה כדי לטהר הארץ מגלולי הכנעניים להשרות בתוכה השכינה הטהורה. עכ"ל: