זהר ג, דף צא ע"א כ"ש וכ"ש התם מסדרין והכא מקרבין והתם בר נש והכא קמאי תרי כ"ש איכא. לכלבי אתמסד הוא כח החצוני הנק' כלבן פניו פני כלב הפוך הארי כנז' פ' בראשי'.
זהר ג, דף צא ע"א א"ר יוסי וגומר הענין שהמום מורה פגם בנשמה והטעם שבהיות האדם פוגם באברים העליונים יוכרח שיפגום בגופו באבר ההוא עצמו שכן דרך הנשמה להראו' פעולותיה בגוף כנז' פ' יתרו בפ' ואתה תחזה. והוא בתחיית המתים ישתלמו כל הנשמות ויטהרו בכור האש וכולם אז טהורו' בלי מום ולכך ישתלמו שלמים בכולא וכמו שנשמו' יהיו מתוקנו' גם הגופים שהם לבושים יהיו בלי מום וז"ש ויתיצבו כמו לבוש שהוא מכוון אל הגוף בשלימות כמו שהגוף הנאה והשלם לא יתלבש בלבוש חסר בית יד וכיוצא וז"ש כאלין מאני לבושא דבר נש וגומר ואו' בגין דיהין תקונא דעלמא יר' משכן וכסא לבורא ובהם תתלבש השכינה בעולם הזה התחתון והיינו נמי ויתיצבו כמו לבוש ולכך צריך שיהיו שלמים:
זהר ג, דף צא ע"א ר' יוסי פתח צדקתך כהררי אל וגומר האי קרא אית לאסתכלא ביה. א' שצדק לתתא מן משפט והכתוב ייחסו למעלה וגו' ועוד היל"ל כתהומות כמו שאמר כהררי. עוד צדקתך חד משפטיך רבים ועוד השוה אדם לבהמ' ומה עניינם לצדקתך ומשפטך. ולתרץ כל זה אמר אבל ת"ח צדק כתרא קדישא פי' כתר אחרן לעשרה כתרין היא מ' ואעפ"י שהיא צדק מדת הדין משתמשת בדיניה עם החצונים לייסר בני אדם כאו' והוכחתיו בשבט אנשים וגומר עכ"ז היא קדישא עם היות שהיא פועלת על ידם:
זהר ג, דף צא ע"א בגין דאיהי סלקא למעלה להתמתק דיניה בסוד אפרסמון ובני אדם במעשיהם מעכבין בה מפני רוע מעלליהם ואיהי סלקא לאתקשרא לעילא צריך לדון העולם ולייסרם ולהוכיחם כדי שישפיע דיניה למטה וישובו בני אדם ותתייחד למעלה ברחמי האפרסמון ושם תתמתק ותתבסם וז"ש קדישין עילאין שאין משיגי' שם הקליפות.
זהר ג, דף צא ע"א משפט דאיהו רחמי לשון רבים כי הרחמים לעולם לשון רבים ודין לשון יחיד כדפי' בפ' נח על פסוק ה' למבול בלחודוי ולכך נקט קרא צדקתך דאיהו דינא בלשון יחיד ומשפטיך דאיהו רחמי לשון רבים ואו' כהררי אל יר' בעלייתה להררי אל שהם טורי דאפרסמונא שהם רבים שנמשך מעלייתה למעלה דין כנזכר. משפטיך רחמי נמשכים אל המ' למטה שהיא תהום רבה יחיד'. אדם ובהמה תושיע היינו שני מיני בני אדם הפורשים מהבלי העול' והיינו בהמה והדבקים בחומר והם אדם כדפי' מאן דאיהו אדם ושוי וגימר ומצד צדקתך היא דין בלי רחמים ודן לכולם וממקודשי תחילו ומשפט מרחם על כולם אדם בשביל בהמה כנזכר. בגין דיעבר להשלימם בסוד השבת שהוא שלמות מעשה בראשית שישלוט בהם משפט ואפרסמון ואם היו של חול לבד היו דין ולא היה אדם במילתו ובהמה בקרבנו משלים הכוונ' לכך תושיע ה' דהיינו משפט במה שצוה ז' ימים יהיה וגומר וכן וביום השמיני ימול ולכך יתעוררו שם הרחמים מהשבת כנזכר:
זהר ג, דף צא ע"א ר' חייא פתח ה' בצאתך. דקב"ה אתרעי בהו בבחינ' המ' שהם ממוחא דלגאו משא"כ אפי' חסידים שבאומו' שהם קליפין דלבר. ואינון מתדבקין ביה בבחינת היסוד שהוא דבוק וייחוד ת"ת ומ'. ואיקרון קדישין מצד הבינה עם ה' מצד הת"ת. דאקרי קדש שהיא בחכמה כאו' קדש ישראל לה' ראשית דהיינו חכמה. מתמניא יומין וגומר ממלכות עד הבינ' שמונה ושם מתגלת יו"ד שבחכמה דהיינו יו"ד שבברית. ואינון דיליה כמו שהקדושה היא ראויה להגלות גם הם מגלים אותה וז"ש ואינון דילי' רשימין. לא מתדבקן ביה לא הונח שיהיו נמולין שאין הגר נכנס בדבקות יש' כדפי' בזוהר בראשית. כ"ש שאינן מקיימין תור' ולא ברית וז"ש ולא אזלין וגומר. רשימא וגו' הענין לא שברא הקב"ה אומות לקליפות אלא הם ירדו והרחיקו עצמן מהקדוש' עד דאינון מתדבקן וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף צא ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ובגין דאיהי סלקא וגומר ואתה ה' אל תרחק שכשעולה להזדווג מנחת כל העולם בדין כצדיק כרשע או ע"ד ואנכי הסתר אסתיר שעול' להסתיר פניה ואז העולם בצער. ולהפך כשיורד ת"ת שנק' משפט עביד רחמי אדם ובהמ' וגומר והמן יוכיח עיין פ' יתרו כ"ח ויחי רנ"ט ועי' בילקוט סוף פ' תשא וגומר. אדם ובהמה דין אדם וגומר פי' אחד הוא היינו בעבור קרבן אדם שהוא הברית לח' וקרבנא דבהמה אחר ח' ימים תושיע ה' לעולם עיין פרשת אמור תרמ"ג בילקוט. עכ"ל:
זהר ג, דף צא ע"ב ארעא קדישא העליונה הרוחנית והיינו שקראה כורסייא ובעא אם הערלים החצוני' מקבלין תורה ת"ת היא ודאי יורדת לנוקבא דתהומא החצוני'. משקר בתורי קיימי משליט השקר שהיא הערלה בברית התורה ת"ת ובברית בשר שהיא מילה מ' פריעה יסוד דהיינו קיימא דצדיק וכ"י. להאי אתר וגומר דהיינו תורה שבכתב ת"ת ותורה שבע"פ מ' ונקשרים על ידי היסוד:
זהר ג, דף צא ע"ב ר' אבא אמר משקר בתלת דוכתי כדמסיק תורה שבכתב ת"ח ונביאים נצח והוד וכתובים יסוד ומ' וראיה לזה כי התורה שבכתב עצמה היא יש בה תור' נביאים וכתובים לכך נצטוה בכולם ענין זה כתוב בהם והרמז למדתם בת"ת עצמו וזאת התור' אשר שם משה שמדתו אספקלריא המאיר'. וכל בניך למודי ה' שהם נצח והוד והשלילה חתום תור' וגומר ויקם עדות ושם לא פי' אלא סתם אבל המדות בעצמן אך צדיקים כדמסיק:
זהר ג, דף צא ע"ב א"ר חייא כיון וגומר ארץ יראה מתחל' כשהלך לשעיר ולפארן ושקטה שבא לסיני: ת"ח בר נש דאתייליד לא אתמנא וגומר הענין שעם היות שבעת ההולד' הקב"ה גוזר על הטיפ' ההיא נשמה פלונית עכ"ז בעת מולדתו הוא כאין דלא אתמנא וגומר מפני שהוא אז בערלה והוא חיות דק וקליש קל להתעקר כנר הדק שהרוח הקול עוקרו נימול זוכ' לנפש שנכנס לקדש ויצא מהערלה קצת וכן הולך ועוש' ע"י חנוך מצות ותור' עד י"ג שזוכה לנשמ' ובהיותו בן עשרים שנשא והוליד זוכה לנשמה דאצילות אם אין שם מונע ע"י וע"י בניו שלמדים תור' ומצות.
זהר ג, דף צא ע"ב מה דאית ליה לסופא שור בן יומו קרוי שור כשב בן יומו קרוי כשב וכן עז מה שיש בעת לידה אבל האדם נקרא ילד עלם נער אנוש איש אדם גבר ויש לשמות אלו זמנים מחולפים לפי קניית האדם שלימותו:
זהר ג, דף צא ע"ב והיה שבעה ימים וגומר קשיא ליה כיון שבן יומו שלם כנזכר א"כ מה צורך והיה שבעת ימים. ותירץ שאינו אלא להתיישב הכח בו בעצם ע"י שבת שכל מעשה בראשית מתחדש במנוח'. ולא עוד אלא דאתייבש וגומר דהיינו שיצא מכלל נפל.
זהר ג, דף צא ע"ב ובר נש בקיומא דשבת וגומר קשיא ליה אם בהבהמה שאין לה שמירת שבת שבה פועלת בה אדם לכ"ש א"כ למה אמר דאדם לא אתמנא עליה רוחא קדישא עד דאתגזר וגומר ותירץ שגם באדם פועל בו ענית שבת לגבי הכח הטבעי וחומר אמנם לגבי נפש בתר דאתגזר וגו' כד דמיך חיי הכוונ' רוח חיוני מלמעל' שעיקר החיות מהרוח הקדוש השורה עליו. מאי בדמיך לשון רבים חד דגזירו וגו' הענין כי כריתת הקליפות הם מצד המ' ולכך מילה מצדה דהיינו כריתת הערלה אמנם פריע' גילוי יו"ד אח"כ הוא היסוד:
זהר ג, דף צא ע"ב רש"א סוד ה' ליראיו וגומר הכוונ' כי מלת יסוד פי' יוי"ד בצדיק סו"ד במ' ומלת יסוד הוא מילה ופריע' כנזכר לעיל ותקרא המ' סוד שהיא משמרת ומכנסת ומקבצת כל רזי הת"ת שהם נשמות של ישראל וז"ש סוד ה' ליראיו דא כ"י ואמר הכתוב סוד ה' ליראיו הכוונה שהיא נתנת אל יראי השם מצד מעשיהם הטובים שהם מ"ן וע"י השכינה מתייחדת למעלה. ובריתו וגומר דא צדיק יסוד פי' המ' סוד והוא מתקיים ולחזוק ולקיום ע"י הצדיק וז"ש דא צדיק יסוד עולם הנקרא בריתו כי מלת ברית הוא חוזק וקיום הדבר כנודע ומלת להודיעם מל' והאדם ידע והכוונה שאחר שהשכינה עם הצדיקים התחתונים כנז' לזה צדיק עליון רודף אחר כולם להודיעם ולהתחבר אליהם וז"ש בקשורא חדא יסוד והמ' וצדיקים והטעם שהצדיקי' הם סבה שיהיו צדיק וצדק נקשרים ומיוחדים כנודע. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף צא ע"ב גליון. ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא וגומר וא"ת והיכן נזכר הברית. וי"ל דבפרוע פרעות נזכר כדפירשו חז"ל ודבורה היתה דורשת ליש' על הפריעה ואמרה לא דבר רק הוא שהרי ה' בצאתך משעיר וגומר ארץ רעשה וגו'. וזה סיני שניתן לישראל התורה עליו על הפריעה הנזכר עכ"ל: