זהר ג, דף צה ע"א אני ישנה וכו' יובן בהקדים מ"ש בס"הכ בכוונת המפיל וגם בשער התפילין כי בבוא הלילה מסתלק רשימו דמוחי דזעיר ממנו וגם רשימו דנוקבא מסתלק ממנה ונכנס לתוך לב זעיר ומשם מאיר לנוק' שהוא סוד השינה והחיצונים שולטים וכן היה בגלות מצרים שאז נתעלמו החסדים וארז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל שה"ס תנ"ה דזעיר שמשם הארת הע' חסדים לכח"ב דנוקבא וזה נגמר כשמתו כל יורדי מצרים ע' נפש ומיד ויקם מלך חדש אשר לא ידע הוא פרעה האחוז בעורף אחורי הדעת והיינו אשר לא ידע את יוסף שה"ס הפנים המתירים בהדרת פנים זקן וגם מצד האחור מאירים נה"י דאימא החדשים חוירו דקדלא אבל בהתעלם החסדים שמת יוסף ונתעלו מוחין דזעיר לגמרי אז כתיב אשר לא ידע את יוסף לא ידעתי את ה' והיה ממש שעבודא דקשיו בסוד קשה העורף קשה הלב דפרעה כנגד ב' בחי' של מושב יסוד אימ' בתוך זעיר. א' בדעת וא' בחזה בטיבורא דלבא והנה עתה שנתעלמו האורות ונסתלק רשימו דנוק' לתוך לב זעיר ואז היתה ישנה שנסתלקו מוחיה שהם בסוד י"ה וכן הוא יו"ד פ' ה"י ש' יפ"ה נ' ועם י"ה הרי יש"נה ואז גברו הדינין שהם סוד י"ה עם שמי שס"ה גי' יש"נה כנודע אצל ולבי ער לנטרא וכו' הוא הנז"ל שהרשימו נכנס לתוך הלב ולכן הוא נעור להאיר לנוקבא היא כנסת ישראל שבה מתכנסות כל נשמות ישראל ובהארה הנמשכת אליה מלב דודה היא שומרת את בניה הם הניצוצות שהיו שקועים בקליפת מצרים ואודיעך ענין נכבד ובו תבין כמה דברים הנז' בס"הכ בדרושי מצרים דע כי בדעת זעיר יש ה' חו"ג דאבא שה"ס י' הוי"ות והם גימט' ס"ר והנה מלובשים תוך ה' חו"ג דאימא שהם י' שמות אה"יה העולי' ר"י ועם ס"ר גי' ע"ת ועם ד' כוללים דחו"ג דא"וא הרי דע"ת ואמנם י' שמות אה"יה מלבושים בי' אהי"ה מרובעים שעולים ד"ה והם לבושי ה' חסדים וגבורות דאימא ובזמן שישראל עושים רש"מ הדמים מובלעים בגופא דזעיר והוא איש ת"ם גי' י' דמים ואין אחיזה לחיצונים באותם הדמים כי אדרבא הדם הוא הנפש ובו תלוי החיות בסוד רביעית דם היינו אה"יה בריבוע אבל כשאין עושים רש"מ אז אותן הדמים יוצאים ומתפשטים בחיצוניות הגוף ואז דמים בדמים נגעו והם סוד ה' דמי טוהר מבחי' החסדים וה' דמי טומאה משל הגבורות ועוד יש בחי' חיצונית אחר והוא מולוי המילוי דאהי"ה ונלע"ד שהוא יותר חיצון משל דם כי הדם נבלע בורידין וכל זה הוא בכלי הבשר בסוד כ"ז אותיות שה"ס הכלים ומילוי זה הם הרוחניות שנבלע בהם והנה י"פ כ"ז גי' ר"ע וכמ"ש בס"הכ אבל שרש שם אה"יה שבתוך זעיר שהוא בחי' א' דוא"ו שם הדם שיש בלב זך ולכן ולבי ע"ר ו"פ ז"ך בסוד הרשימו שנתעלם בלב זעיר כנז"ל ומשם היה משגיח על הניצוצות שבתוך הר"ע והדם מתגלה לחוץ והיינו גולהוי"פגולה הוא גלות וז"ש דלא ישיצון בגלותא שלא יגבר עליהם קול דודי דופק דא קב"ה דאמר וכו' ידוע מ"ש הרב ז"ל שלהיות גלות מצרים תיקון לאותם ניצוצות שיצאו מאד"הר אותם ק"ל שנים לכן היו מעורבים ט"ור מתחלת רד"ו עד ק"ל שנים ואז התחיל הטוב זה משה והנה אותם ק"ל שנים היו בסוד ה"ג וגם ד"ם ואלהי"ם גי' ק"ל ועל זה נאמר ראה ראיתי את עני עמי ענ"י גי' ק"ל וגם ה"ס מילוי קל"א שהוא יסוד דאימא וגם גי' אחורי מ"ה. אבל שנולד משה אז התחיל להאיר יסוד אבא שבו תלויה הגאולה כמ"ש בכוונת אל עליון גואלם והוא פנימיות של זעיר שהוא דוד כ"י בסוד ב' בחי' ד"ו ד"י ד"ה ראשונה ו"ד דמילוי יו"ד וכמ"ש הרב סוד ד"ו פרצופין ואמנם אין פנימיות אבא מתגלה בתוך זעיר אלא בסוד אחורי יסוד דאיהו פק"ד ומני' י' מיני דפ"ק כנגד י' תיבות דשם פק"ד או י' יוד"ין שיש בו וכמ"ש בסוד ער"ש דו"י דהיינו עש"ר יו"ד וידוע שהחיות הפנימי הוא של הדפ"ק ולזה בהיות שהיה אחיזה לחיצונים בעשרה דמים העולים מ"ת התחיל עתה החיות ואז נצטרכו ע"ג לקס"א שהוא זכ"ור. והיינו ואזכור את בריתי כי עד זמן השעבוד היו הגבורות סוד הנקבה ואח"כ נתגלה כח הזכרות. וענין דפיקא זו ה"ס הכח המושפע מלמעלה לעזרת התחתונים כמבואר בסוד שמע ישראל וכדי שיוכלו התחתונים לעלות ולהעלות מ"ן:
זהר ג, דף צה ע"א פתחי לי פתחא כחדודא וכו' סוד הדבר הנה ידוע שהנוקבא היא נקודה קטנה מתחלתה. ואפי' בבניינה היא הקטנה שבאצילות וכ"ש יסוד שלה הוא הנקודה היותר קטנה שבקטנות. וה"ס י' של אד"ני כי ד' אותיותיו נחלקות בחו"ב ת"ת יסוד דידה ועוד איתא באוצ"ח בדרוש תלת נקידין שכל יסוד ה"ס נקודה והנה ביסוד הוא סוד החיבור כי היסוד הוא תו"פר ומחבר בן פו"רת גי' ש"מים ואר"ץ בסוד כי כל בשמים וארץ דמתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא. א"נ ידוע סוד ב' דלתות שביסוד הנוקבא הנסתמו' ונעשות סתומה כמ"ש ויסך בדלתים ים והנה הדלת תסוב על צירה כל ד צורתה יד יו"ד שה"ס היסוד הוא המפריד בין ד דאחד. לד דאל אחד כמ"ש בזוהר הרקיע באותיות דרב המנונא וידוע שיש סוד ד וסוד מנצ"פך כמ"ש בדרוש הנוקבא. והד' בצורת יד עולה כ"ב אותיות התורה דהיינו ב' וו"ין ויו"ד של הציר. וה' אותיות מנצ"פך ה"ס מ"ן וידוע שכל א' מהגבורות מנצ"פך סודה שם יו"ד ה"י ו"ו ה"ה הנז' בתפלת ר"ה. והנה חד"וד גי' כ"ב שהוא סוד הדל"ת הנעשה בחדוד הנקודה שאחריה ומח"ט גי' ז"ן שהוא השם הנז': והרי רמז נפלא להתכוננות יסוד הנוקבא הכלי ומ"ן שלה. והכוונה שתתכונן להעלות מ"ן ביסודה כדי שהוא יפתח לה:
זהר ג, דף צה ע"א תרעין עילאין הם סוד ה' חו"ג שהוא יתן לה בזיווג שידוע שהחו"ג הם סוד שערי בינה והיינו ממש שערים עליונים. והרי טעם א' לשתפתח הנקודה להנאתה ולטובתה. ועוד טעם שני דהא פתחא לאעלא וכו' הוא לטובת ישראל כי היא כ"י שכל נשמותיהם מתעלות אליה בסוד חדשים לבקרים. וכל ישעם וחפצם להפקיד נשמתם ביסודה ומשם מתעלים כל א' לפי מדרגתו. והמתיק טעמו באומרו דלא יעלון בני וכו' כי כל האומות מושפעים מהאחוריים או מבקיעת צפרני הידים והרגלים. אבל העם הקדוש יבור לו דרך ישרה באמצע והיו בתוך עוד טעם שלישי אנת הוא פתחא וכו' זה הטעם נוגע לו יתב' כי הלא הנוקבא היא הגורמת שיכנס בתוכו אור עליון: כי כש ?תמעטת הנוק' גם הזעיר נאמר עליו כן משחת מאיש מראהו וכמ"ש בתפלת ר"ה כי כאשר המ' נזקפת ומתעלה גורמת זיוג א"וא להשפיע לזעיר כדי שיתקן אותה כראוי וז"ש ואי אנת לא תפתח פתחך פירוש הפתח שאת פותחת למעלה. הא אנא סגיר כי החסדים והאירות נסגרים ונעלמים ולא ישתכחין לי. וכמ"ש הצדיק אבד:
זהר ג, דף צה ע"א בג"כ פתחי לי ודאי פי' אל תפתחי יסודך אלא לי. כי כשאת למטה בין החיצונים את בתולה ומסוגרת וגם פתחי לי כדי שיכנסו בני אלי וגם פתחי לי להנאתי ולטובתי. ופרט כל ג' הטעמים נרמזים במלת לי ולמיהוי עמך: פי' לא שיסתלקו האורות אחר הזווג אלא להיות עמך תמיד בלי הפסק: בשלם עלמין הוא זווג ישראל ורחל ביסוד האמיתי דהיינו שהיא שוה אליו בכל קומתו ולעומת כן קוראה אחותי רעיתי יונתי תמתי. כנגד ד' מקומו' שהוא אחוזה בו כתר דעת ת"ת יסוד וה"ס ד' פרצופים של ז"ון כמ"ש בס' א'. והרי שלם שהוא יסוד דעלמין ד' פרצופים שהם ד' עולמות אב"ע דז"ון כמ"ש בא"י הנז"ל:
זהר ג, דף צה ע"א בשעתא דקב"ה הוה קטיל וכו' אציע תחלה מ"ש בסה"כ בסוד י' מכות כי מכת בכורות היתה מכח כתר דנוקבא ששלח דיניו על ראש זעיר דקליפה ולכן לא יכול להרים ראש כי אז נתבטלה אחיזתו שם מכנגד כתר הניקבא ומפני שהיו כמה בחי' של בכורות כנז' בפ' בא דף נ"ז ע"ב לכן אמר כל אינון דקטל וכו': ואחית דרגין רומז לב' עניינים א' הוא הורדת כח אחיזה כח"ב דקליפה שנשפלו למטה והב' והוא העיקר דהיינו כניסת מוחין דא"וא בזעיר שידוע שהם ב' בחי' דגדלות ראשון וב' דנה"י וחג"ת שבאו בפעם אחת כמ"ש בסוד פסח שזהו חדושו שבאו יחד שני המוחין והיינו דרגיין פי' ב' מדרגות ואומרו מעילא לתתא ירצה שאינו כבשבת שזעיר עולה למעלה אנא שירדו לתוכו מדרגות העליונות עאלו ישראל וכו' הוא בסוד ברית אבא דהיינו את קדישא דייקא והוא בבחי' כל מקום גילוי שלו מהחזה ולמטה ששם ממש שורה דור המדבר קהלת יעקב וכניסתם שם היתה כד אתגזרו דהיינו במילה גרידא בלתי הפריעה וכנז' לקמן ונודע שסוד מילה הוא מ"ל י"ה דהיינו שבכריתת הערלה מתגלים ע' החסדים שהם ב' חסדים וב' שלישים המאירים בתנ"ה דזעיר וכנגדם מתמתקות ב' גבורות ושני שלישים שגם הם ע' אורות והם סוד סף' מן יוסף כמ"ש באוצ"ח. וז"ש מן הדם אשר בסף כי חסרו בחי' י"ו מפני שלא פרעו. ולעומת בחי' אלו של ב' ע' אורות. אמר ואשתתפו בכ"י הוא סוד החסדים המאירים מתנ"ה דזעיר אל כח"ב דנוקבא וכנגד הע' גבורות שנמתקו וירדו ליסוד שהוא כנגד הדעת דרחל כנודע אמר ואתאחדו בה שכן דעתה הוא אחוז ביסיד שלו דצדיק ירית למטרוניתא. ולפי שאין הארת החסדים כל כך פרטי לנוק' כשל הגבו' לכן בחסדים אמר ואשתתפו. ובגבורות ואת אחדו כדין ההוא דמא וכו' זה מבואר כמ"ש בס"הכ כי בתחלה היו עשרה דמים נגלים בחיצוניות הזעיר והיו משפיעים לחיצונים משם היתה גדולת פרעה. ואח"כ בבוא החסדים וגדלות זעיר נבלעו הדמים בו וידוע ששרשם בלב זעיר בסוד רביעית דם שהוא ריבוע שם אהי"ה שה"ס א' של וא"ו. וכשיוצא לחוץ בקטנותו נותן שליטה לחיצונים כמ"ש בס"הכ אבל עתה נכנס אל הפנימיות שהוא יסוד אימא שבחזה זעיר. וע"כ נאמר והיה הדם לכם וארז"ל לכם ולא לאחרים והם החיצונים כי היה נתון מבפנים ולא מבחוץ ולכן אמר דאחזיאו ליה על פתחא הוא יסוד אימא:
זהר ג, דף צה ע"א ותרי דמי הוו מפורש הוא בסה"כ שהם בסוד ה' דמי טוהר שהם לבושי החסדים והם דם המילה. וה' דמי טומאה הם של הגבורות והוא דם טל"ה גי' ד"ם. וכמ"ש בפ' בא דף ל"ה ע"ב דמילה רחמי דפסחא דינא:
זהר ג, דף צה ע"א והוה רשים וכו' כבר ידעת מסוד המזוזה שהמשקוף הוא כתר דנוקבא שכנגד החזה ומשקוף הוא לשון חזייה והשקפה כנודע סודו. וב' מזוזות הם נ"ה דזעיר שכנגדם חו"ב שלה. ולפי שהאורות המאירות לנוק' הם האורות לבד לכן אמר שהם רשימא דמהימנותא והא אתמר בפ' בא ונתנו על ב' המזוזות וכו'. ונלע"ד שהוסיף כל זה ליישב מה שקשה בענין זה והוא שה' הקדים המז זות למשקוף ומשה הפך הסדר ואמר והגעתם אל המשקוף וכו'. ויובן בהקדים מה שנתבאר אצלנו כי בתחלה מתקנים חו"ב דנוקבא. ואח"כ נתקן כתרה שהוא מלמטה למעלה. אבל לפי ערך התגלות החסדים בזעיר עצמו בראשונה מאירים בת"ת שלו ואחר כך בנ"ה. והנה שנה לכבוד הקב"ה והקדים המשקוף אל המזוזות לפי הסדר. אבל הש"ית מרוב אהבתו את שכינתי ואת ישראל המושרשים בה כיון לתיקון שלהם וז"ש בגין לאחזאה מהימנותא. פי' להראות הוא ית' נאמנות אהבתי:
זהר ג, דף צה ע"א מבטלין חמץ ושאור סוד חמץ הוא במוחי' דאו"א מסוד הקטנות כנז' בס"הכ ועיין בפ' בא דף מ' ע"ב. והטעם שביום י"ד נעשה הביעור יתבאר בסמוך לפי שאז כח הקדושה גובר בכל החדשים. ועוד בפרטות לאותו זמן של יציאת מצרים שאז נתעלה כל עצם הקדושה ושם הם נשמות ישראל וגם כל השרשים שלכם שאלו קשים לסלקם לפי שהם העיקרים וע"ד הנז' בכוונת השובבים שאמר שם שעדיין היו לפלוני ע"ח ניצוצות: ולעומת ב' בחינות אלו אמר ואסתלקו מרשיתא אחרא הן נשמות ישראל ואתעקרו מניה אנו הם העיקרים שנעקרו לגמרי:
זהר ג, דף צה ע"א ואתאחדו במצה וכו' ה"ס השכינה שמוצאה במקום יציאת יסוד אבא מתוך יסוד אימא והוא הוא קישורא קדישא שכל קישור הוא ביסוד ואחר שבטלו חמץ ושאור הנז"ל זכו למצה שעולה ע"ב ס"ג ומפני שמהם מוצא כל הקדושות והם מיוחדים תמיד בעצם הם קישורא קדישא:
זהר ג, דף ק ע"ב ויו"הך אוכח אסור וכו' דזווגא לא אשתכח הוקשה להמ"דל דבפ' פנחס דף רי"ד ע"ב אמרו שביו"הך אז הוא זווגא דילה. ותירץ וז"ל ולא פליגו אלא התם ביוסף שהושם בארון והכא בניסוך המים הצלולים דליכא עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו אם לא שירצה שביו"הך אז מקבלת חותם הגבורות ביסודהשני חסדים פנימיים דאי' כידוע מס' הכוונות ולא יקרא בשם זיווג אבל אין לשונו מוכיח על זה. ונלע"ד מלבד האמור שידוע דכל סוד זווג הוא ביסום הגבורות וביו"הך בעת הנעילה היא מקבלת ה' גבו' מתיקות ע"י אימא וגם נהנית מסוד ה' קולות פנימיים שה"ס מז"ון או"א עילאין כמ"ש בס"הכ וגם זה נק' זווג שנא' אכלה ומחתה פיה: ולפי שאינו ע"י זעיר אלא בסוד רוחנייות לה לבדה לכן נק' זווגא דילה. אבל בעצרת אז הוא זווג גמור וז"ש שם לקמיה הוא זווגא דגופא פי' דזעיר שהוא לבוש וגוף של העליונים זווגא דכולא פירו' דחו"ג מה שאין כן קודם דהוא דוקא דילה לגבורות ובסוד הקולות הפנימיות כן נלע"ד:
זהר ג, דף קא ע"א בעשרה זיני זמרא וכו' אלו עשר מיני זמר הם תיקון לנוקבא להאיר אליה מכל קומת זעיר שהרי יש בכל א' מעשר ספירותיו בחי' מלכות שניתנות לה לבניינה כמ"ש בסה"כ: והנה תהלה ה"ס מלכות ולפי שאלו הן מן הזכר נק' תהלים ולא תהלות ואמנם אל מלא הק"ף. אלה"ים דיוד"ין ש' הרי מנין תהלים שהשני שמות הם כוללי חו"ג ונל"עד שמתחיל מן נה"י דהיינו ניצוח נגון ומשכיל שמשם התחלת בניינה. ואח"כ מכתם ת"ת וכו' מלמטה למעלה עד שהללויה היא העליונה בכתר שלה שמגיע עד אימא. ולכן הללויה גי' אד"ני אהי"ה:
זהר ג, דף קא ע"א הכא משכיל וכו' איתא בכוונת הלולב שמשכיל הוא יסוד זעיר מפני שהמשיך האור מן הדעת ששם יסוד אימא שהוא המשכיל האמיתי שמאירים בו חו"ב והוא השכל השלם. לכן אמר סבא דמשפטים דף ק"י ע"א משכיל דא נהר יוצא מעדן שפשוטו הוא יסוד בינה ושם היא עליון וסתום. אבל הכא בזעיר הוא ידוע:
זהר ג, דף קא ע"א מהו משכיל: פי' בשלמא יסוד אימא נק' משכיל לפי שהיא גופה בינה ותבונה ולכן הוא משכיל אבל ביסוד זעיר אין שייך בו סגולת ההשכלה. ותירץ מיא דאחכימו וכו' ירצה איברא שבערך היסוד ועצמותו לא יתכן לקרותו משכיל רק נק' כן ע"ש השפע המושפע על ידו ודרך בו. וקראו בשם מים על פי ההקדמה דבס' א"י בייחוד שם שד"י שבהיות השפע עדיין בסוד אבא נק' אור: ובסוד אימא נקר' מים והנה שפע של אבא אינן מתגלה כלל בתוך הזעיר כי אם דוקא חו"ג והנה חסדים דאימא הם היו גבורות דאבא ולכן אמר מיא דאחכימו מפני שיצאו מחכמה וידוע שט' יו"דין הם בעס"מב ועולים מי"ם. וגם המים עצמן הן טפין בדמיון יו"דין ואמנם באות יו"ד מלא נרמזים א"וא כי י' אבא וד' אימא נמצא שיש בט' יו"דין שני בחי' מים של הט' יו"דין ושל מילואם וה"ס מים זכרים ונקבות וכן מים מלא הוא ב"פ מים ויו"ד פ' יו"ד גי' משכי"ל:
זהר ג, דף קא ע"א לאינון דשתו להו ירצה ללומדי התורה שנמשלה למים: ולס"א דמשתדלין בההוא אתר יהיה פירושו לאחוזים במדת היסוד בין בצניעות בין בצדקה ושאר מעלות המדות המזכות לאדם לשם צדיק שהוא היסוד ונ"ל שמלת דאיקרי בד' היא לס"א כי לנוסחת הספר צ"ל ההוא אתר איקרי משכיל כלו' שהוא מן ההפעל שמשכיל לאחרים וגם ירצה שאע"פי שאין ההשכלה מיוחסת ליסוד מצד עצמו בכל זאת יתכן לקראו משכיל מפני שהוא מקום לקיבוץ המים המשכילים.
זהר ג, דף קא ע"א כד"א משכיל וכו' לנוסחת הספר יהיה דבר לשון דיבור הוא לימוד ועיון התורה ולס"א דבר הוא ענין ועסק ועל כל א' מהפירושים יאמר ימצא טוב הוא היסוד: ויובן במ"ש הרב כי מטיפת החסד שהיא ע"ב נהורין לוקח יעקב מנין הכ"ל ונשאר מנין ט"וב הגנוז לצדיקים ולפי שהמצוי תמיד הוא הכל ולא טוב לכן מייחס לו שם מציאה כי הוא דבר חידוש:
זהר ג, דף קא ע"א ובגין דאיקרי הכי וכו' כי החוטא נכנס בו רוח שטות אבל הבע"ת חוזר להשכלתו וגם שהחוטא מונע השפעת החסדים ומעלימם למעלה לתוך הדעת וכמ"דא ויוסף הורד מצרימה כנודע אף הב"עת מתעלה עד יסוד אימא ששם התשובה וממשיך החסדים עד פום אמה וכדתנן ומ"י מטהר אתכם ומ"י דייקא שנ' וזרקתי עליכם פי' מלמעלה: מים טהורים גי' ש' כמנין ה"פ חסד שכל החמשה חסדים מתקבצים בזה המקום הנק' משכיל וכן נאה לדרוש בסוף המשנה מקוה ישראל וכו' שהוא יסוד אימא גי' קנ"א שבו נקוים הטהורים:
זהר ג, דף קא ע"א הה"ד אשרי וכו' כל סוד האושר הוא ביסוד אימא שהוא ג"ע העליון וכמ"ש בזוהר בפרש' ויחי על פ' מאשר שמנה לחמו: ולהיות שביסוד אימא אשר בדעת זעיר יש ב' מיני אורות שהם חו"ג אמר אשרי בלשון רבים ולפ"ז ינעם הפסוק לדוד משכיל כאשר נמשך אור המשכיל שהוא היסוד אל דוד אז יש האושר של נשיאות העון:
זהר ג, דף קא ע"א מאי כסוי חטאה יקשה דנראה שהחוטא מכסה אותו: וזה הפך מנשוי פשע דאם ר"ל שהפשע שהוא הזדון נהפך לו לשוגג דהיינו חטאה א"כ לא יכון לומר לו אשרי שאין זה המאושר האמיתי אלא המהפכו לזכות ותירץ דאוקמוה כסוי חטאה:
זהר ג, דף קא ע"א מבני נשא וכו' שלא חטא לרעהו אלא לה' לבדו ולא נתחלל ש"ש בפשעו שלא נודע לבני אדם כי זה נקל לו דרך התשובה כדתנן עבירות שבין אדם למקום יוה"ך מכפר אבל כסוי חטאה כלו' זה שאמרתי הוא מה דאוקמוה אבל יש להקשות דלא אתי שפיר כסוי חטאה שנראה שהוא שוגג וזה הוא נגד ראש הפסוק שאומר נשוי פשע שהוא הגדול שבכולם:
זהר ג, דף קא ע"א חטי וחב זמנא וכו' אמר כן משום דקי"ל בפ' בתרא דיומא עבר עבירה פעם א' מוחלין לו וב' וג' מוחלין ד' אין מוחלין לו וזה נראה הפך להא דרב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וקם לים באין מספיקין בידו לעשות תשובה וא"כ למה ימחלו לו עד ג"פ ותירץ דהא דרב הונא איירי בעשה תשובה בפעם א' ואח"כ תהא על תשובתו וחזר לחטוא וזהו ושנה בה שנזכר שכבר עבר בה אבל ההיא דמוחלין לו איירי בעשה תשובה בין כל עבירה ועבירה אבל כשחזר ועבר לא נזכר שכבר נכשל בה ושעשה תשובה אך מאמרנו הוא בחוטא ג"פ בלי תשובה כלל ובכל א' מהג' פעמים זכר שכבר חטא ואפ"ה לא נמנע וזהו דיוק אומרו חטי וחב ר"ל שיודע שהוא מתחייב והולך ומתמיד בחובתו משא"כ מי שאינו זוכר בכל פעם שהוא לו בעון א' בכל פעם:
זהר ג, דף קא ע"א וזהו נשוי פשע כסוי חטאה כי לו הוא שוגג שלא זכר הוא: חובוי באתגלייא אינון ידוע שלכל אדם יש בחינת נר"ן לפי מדרגתו כי אפי' בנפש יש נר"ן של אותה בחינה וגם יש כנגדם ג' צלמים כנודע מס"הכ בכוונת הושענא רבה: והנה אלו הצלמים סובבים ומשמרים את האורות הפנימיות דנ"רן שיש בתוך האדם ובפעם ראשונה כשחוטא פוגם בנפש ומסתלק צלם אחד עד שבפ"ג מסתלקים כל שלשתם ונשאר מגולה לגמרי ומפרסמי ליה היינו בשני ישיבות דקב"ה שבבריאה ודמט"ט שביצירה: וכרוז אזלי קמיה הם מלאכים שבעשיה ומכריזי אל ב' מלאכים השומרים אותו ואל הצדיקים הזוכים לשמוע קול הכרוז וגם אם עושה איזה מצוה ועודו בעונו שלא עשה תשובה ורוצה איזה ניצוץ להתעבר בו הכרוז מזהירו שלא יגש אליו נזיף הוא ממאריה הוא זעיר כי סתם כל אדם הוא בצלמו א"נ מאריה הוא קב"ה דהיינו סוד האצילות והתפשטותו בבי"ע:
זהר ג, דף קא ע"א נזיף הוא לעילא אפי' מהמלאכים שסודם מהחיצוניות אין לו הארה וכח שגם הם בדלים עמנו נזיף הוא לתתא ממלאכי שמירתו. דיוקנא דמאריה הוא שרש נשמתו אשר למעלה וכמ"ש בתוספתא בפ' נח שלכל ישראלי יש לו תרין רוחין חד לעילא וחד לתתא וא"כ כל הרוחין שיש למעלה הם בסוד פרצוף אחד וזהו דיוקנא דמאריה וז"ש רז"ל ממעט את הדמות:
זהר ג, דף קא ע"א ליקרא דמאריה ה"ס השכינה הנקרא כבוד ה' וזה מחללה ומשפילה:
זהר ג, דף קא ע"א קב"ה גלי חובי' הוא זעיר שאעפ"י שהוא בעל הרחמים מגלה חובו ומכריע לכף הדין א"נ ירמוז מ"ש בר"ה גבי מעביר ראשון ראשון דאמר רבא ועון עצמו אינו נמחק ופירשתי בו דראשון ראשון הוא העון א' שעושה פי' כל פעם ראשונה לכל עון ועון נק' ראשון: והוא עומד טמון: אם לא שמרבה עונות על הזכיות שאז גם אותם הראשונים מצטרפים וז"ש דקב"ה מגלה חוביה ובמ"ש מפורש מ"ש וכד בר נש אזיל וכו' שהוא מאותם תמימי דרך שקובעים להם אורח סלולה ומתמידים תמיד בה שאז משימים דרך ממטה למעלה כעין צנור לעלות בו נשמתם ולהוריד דרך בו השפע של ה'. והיינו ארחא דקב"ה ולא די להם קביעות הרגלם בעבודתו ית' אלא אשתדל בפולחניה מחליף כח מדי יום ביומו להשתדל ולהוסיף לעובדו:
זהר ג, דף קא ע"א ואזדמן ליה חטאה חד וכו' הוא הוא שהקב"ה מעביר לו ראשון ראשון מפני שאעפ"י שיהיה עונו גדול מ"מ נחשב לו כשוגג להיותו כאנוס מיצרו אשר תקפו כשבא לידו אותו עון וז"ש אשרי נשוי פשע פי' שעשה תשובה על פשע א' עד שנמחל ונמחק והוא היה מתחלתו כסוי חטאה שהכל היו מחפין עליו להיות שפשעו נחשב לשגגה:
זהר ג, דף קא ע"א לא מטית לעקרא וכו' ירצה מה שאמרת מכיסוי והעלם החטא וגם מ"ש הראשונים הכל נכון. אבל לא ירדת עדיין לסוד כיסוי זה מה ענייני: מכוסה חטאה מב"ל. כי מכוסה הוא מהדגיש מורה על חוזק הפעולה והוא דווקא יוצא. וא"כ הונ"ל מכוסה שר"ל שאחרים מכסים אותו ובפועל כבד שהרי הכל מכסין עליו. מהו כסוי חטאה. עבדין ליה בההוא עלמא לבושא וכו' איתא בס' זוהר הרקיע בפ' ויחי שממעשה המצות נעשים ג' לבושים א' לנפש בהאי עלמא לתתא וא' לרוח בג"ע. וא' לנשמה ג"כ בג"ע של מטה תוך י"ב חדש אבל אח"כ שתעלה למעלה בכסא שהיא בריאה אז יש לה לבוש אחר יותר רוחני שנעשה מכוונת המצות ולע מת כן אמר כאן דממ"ט שאדם עושה בעה"ז עבדין ליה לבושא יקירא שהוא יותר חשוב מאד ממה שיש לו בעוה"ז ולהיותו מכוונת המצות שהוא חלק הנשמה ושהוא היותר עליון אמר עילאה. ואומרו לאתלבשא בהו ירמוז שגם לרוח ונפש יש לבוש יקר אחר כשעולים בשבתות וי"ט ור"ח להתקשר בנשמה כמ"ש בזוהר הרקיע:
זהר ג, דף קא ע"א אתקין עובדין טבין וכו' איתא בח"א דספ' הגלגולים בדף פ"ו כי מי שנתגלגל ג' פעמים ולא התחיל להתקן שוב אין לו תקנה ועליו נאמר ונכרתה הנפש. ובהא עסקינן כעין זה שפעם א' פגם ובג' גלגוליו אינו מתקן את פגימותיו אשר לכן אם עושה איזה מ"ט ולא נתקון רק שחוזר לעונותיו הראשונים אז הוא בכלל על שלישים וכו' לשונאי. ובזה יובן הפ' שהיה די שיאמר על רביעים שבכללם הם שלישים רומז לג' גלגוליו. ורביעים לכל הד' יחד. והנה איש בזה לא יצדק לומר עליו כמ"ש לקמן בצדיק ואתקין ?לבושוי. אלא אתקין עובדין טבין סתם כי כיון שאינו מתוקן אין מעשיו נתקנים לו למלבוש מפני שרובו ככולו רע וז"ש וגברין עליה עובדין בישין. פי' מצד כל גלגוליו: ואשגח ביה קב"ה כי הוא לבדו זוכר הנשכחות מן הפעמים שעברו:
זהר ג, דף קא ע"א ועובדוי בישין סגיאין לא לבד עונות ראשונים שגברו עליו כאמור אלא גם מעשיו בפעם האחרונה הם רעים שבזה נראה שצד הרע גובר עליו מאד שהרי הוא רשע יודע כבוד רבונו ומכוין למרוד וז"ש חטאה קמי מאריה כסדום חטאים לה' וכדור המבול ותשחת הארץ לפני האלהים. וכל כך גובר עליו צד הרע עד שתוהה על הראשונות שעליו נאמר לא תזכרנה צדקותיו ונאבד משני עולמות שאז הוא נכרת בנפשו מהע"הז שהיא נוקבא דזעיר שבה שורש הנפש ומעו"הב שאין התקשרות לה עם הנשמה. מה עביד קב"ה מאינון טבין וכו' שהרי העושה מצוה קנה לו פרקליט א' וידענו שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה. אפי' לשונאו לא יאחר: וא"כ אותו הרוחניות שנתקן באותה מצוה מה ייעשה בו. אע"ג דההוא רשע אתאביד כי גבר עליו צד הרע ונעשה רע גמור והוא ההולך לאיבוד. אבל כל שהוא מצד הטוב והקדושה לא יאבד: טבאן וזכיין טבאן מן האורות העליונים המתהוים ממ"ט. וזכיין הם הריווחים אשר זוכים בהם מלבד האושר והעונג. כי זוכים להתעלות אחר מותם לגרום זיווגים למעלה:
זהר ג, דף קא ע"א אית צדיק וכו' הוא איזה בעל תשובה שזוכה בתשובתו להיות מושפע מאימא שנק' מלכא עילאה וזה צריך לו זמן לתקן פגימותיו ואינו יכונ לעשות מ"ט די צרכו. או שאין לו שהות כר"א בן דורדייא שזכה בשעה א' לכל מה שעשה יוחנן כ"ג כל פ' שנה שהיה צדיק עד שזכה גם לשם רבי. ואף ענין זה ירמוז במ"ש טבאן הם המ"ט וזכיין הם לזכות אל מה שלא היה ראוי להגיע אליו מצד עצמו:
זהר ג, דף קא ע"א ואתקין לבושוי דייקא דלא אמר ועביד אלא ואתקין דמיירי בבעל תשובה שמתקן פגימותיו וכרז"ל שהוא מתוקן אפי' מצד עונותיו שנעשים לו כזכיות. ולהיותם כן נק' כולם עובדוי אבל לפי שאין לו שהות וכנז"ל לכך קב"ה אשלים ליה. א"נ במעשים שהצדיק לא יוכל לעשותם כגון צדקה וכיוצא וע"כ ה' משלים חסרונו משל הרשע. ואמר עובדין דעביד ר"ג אותם שעושה מידי פעם בפעם מיד נותנם לצדיק ואפשר לומר שהק"בה נותן בלבו של אותו רשע שיעשה אותם המעשים שאין ביד הצדיק לעשותם ובזה ידוייק הפסוק:
זהר ג, דף קא ע"א יכין וצדיק ילבש שלא אמר אם יכין אלא יכין לשין חיוב:
זהר ג, דף קא ע"א ולס"א דאביד נל"עד שהוא ענין אחר וזה כי הרשע ההוא בודאי שהוא שקוע בקליפות ואם ימשיך איזה שפע ואור במעשה טוב זה יושפע בקליפות וכמ"ש הרב ז"ל וזה נק' נאבד:
ואפ"ה הק"בה מסייע לצדיק וחוטפו מיד הקליפה לתיקון מלבושו. לאתתקנא בהו בההוא עלמא דוקא חלק אותו הרוחניות השייך לע"הב כי חלקו הנוגע להשתלם בע"הז זה יתננו לרשע עצמו כמש"ה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ודוק הפסוק שאמר לשין רבים לשונאיו. ואמר אל פניו לשין יחיד. אלא שמדבר על המגולגל האחרון שכבר קודמיו הם שונאי ה' וכיון שאין עוד תקוה אז ישלם לאחרון איזה שכר מן הנוגע לעוה"ז. אבל חלק הרוחנייות הוא לאותו צדיק הה"ד יכין וצדיק ילבש ולא אמר יאכל או יקח ולמה נקט ילבש בלי קדימת שום מלבוש אלא ודאי דמיירי במע"ט שהרשע מכין שנעשה מהם בגדי ישע לצדיק לא כתיב מכוסה אלא כסוי. מדלא כתיב מכוסה דאז משמע מכסה שלם אלא כסוי שאינו מכסה כולו ועוד ידייק שפירוש כסוי בכאן פועל עומד ור"ל שהנשוי פשע הוא מתכסה בשל החוטא וזהו מלה חדא דחכמתא וחד כד אתחפי וכו' והוא פועל יוצא לחטאה שה' מכסה חכיאיו ומשליכו למצולות והרי ב' דברים ברורי הטוב של הרשע מתוך רשעתו והשני ברור הרע של הצדיק מתוך הטוב. שלו ולפי שכל סוד הבירור נעשה מכח המחשבה לכן שניהם נקראו מלי דחכמתא:
זהר ג, דף קא ע"א מאן מצולות ים כד"א וכו' ירצה איך שייך שיושלך העון למצילות ואמר שהוא פ' מלא ואח"כ חזר ושאל סודו:
זהר ג, דף קא ע"א ואמר רזא יקירא הוא והוא מה שקיבלני ממ"רן זלל"הה בסוד נוצר חסד לאלפים ובסוד ונקה ששניהם בחי' יסידות והיינו רזא שני מזלות ששניהם נוזלים אור:
והנה על מלת כסוי שהיא מן הקל. ומכוסה הוא מהבנין הכבד שמורה חוזק הפעולה. והנה אותו הצדיק הלבוש בלבוש הרשע בודאי שיש לו לבוש שלו שהוא עיקר ועמו טפלה מה שמתלבש בשל הרשע להשלים לבושו. וידוע שמוסוד הנוקבא מתהווה הצלם וחפויי אור לנשמת הצדיק והיינו גימטריא כסו"י שעולה א"ל אדנ"י וגם ידוע דמדרגות העון שהם פשע עון חטא כנגד נר"ן ונמצא חטאה במ': ולהבין הענין יותר דע שדרך הצדיקים וכל תאוותם לברר בירורים מתוך הקליפות שהם עושים לבושיהם כנודע מסוד הצלמים. וז"ס חלוקא דרבנן שהוא נעשה מסוד בני קדם וה"ס ריבוע דההי"ן והיינו חלוק גי' קד"ם וידוע מ"ש בזוהר אין צ"ו אלא ע"ז שהוא בסוד א"ל אד"ני. ולשם יורדים הצדיקים ומעלים מן הבירורים ועושים להם כסוי. והנה ניצוצות שלו הם של איזה רשע שנפלו לתוך החיצונים ואז הצדיק מרווח חד דאינון תרי כחדא. אחד הכסוי שמתלבש בו. ב' שאיזה צד רע שיש בו מתברר ממנו בסוד סגי סיגים ונשאר במקום צא"ה בלי מקום והיינו מצולות ים שהם ז"ון דקליפה צ"ל מות שנעשו מהתוכא דכספא מז' מלכין וה"ס שעיר עזאזל. ונמצא שבפיעל א' נעשו ב' דברים בירור הרע וריבוי הטוב. ולכן בכסוי חטאה נרמזו ב' הדברים כאחד ואינון תרי מלי דחכמתא. א' דצדיק אתחפי. וחד כד אתחפי ההוא חטאה וכדמפרש:
זהר ג, דף קא ע"ב מסטרא תקיפא שרשי הדינים קשים: ואתאחדו בזינין בישין וכו' שנמשך תוקף הדינים עד הקליפה דנוגה ששם הם הכתרין תתאין כגון עזאזל הוא שעי"ר גי' תק"ף והיינו עז והוא כללות עז"א ועזא"ל כנז' בא"י ואמרו ביומא דכפירי נומז מ"ש בסה"כ שיוה"ך הוא בחי' המ' דמ' בסוד י' ימי תשובה כי ר"ה ה"ס כתר שלה. ויום העשור הוא מ' דמ' שאז נגמרת נסירתה וגבו' דינים שלה נדחה תיקף שלהם ובהם מתהוה שעיר המשתלח בכל תקפו:
זהר ג, דף קא ע"ב דאיהו איקרי וכו' מצילות תרי משמע והן ז"ון דנוגה דאיקרון צלמות אותיות מצולות צלמות צל זכר מות נקבה:
זהר ג, דף קא ע"ב בזפטא דכספא פסילת הכסף וצריך ליישב דהול"ל זפטא דדהבא שהרי הדינים החזקים הם מסוד הזהב וי"ל במ"ש בס"הכ כי מצולות ים הנז' בתיקון א' של י"ג תיקונים הנאמרים במי אל כמוך וכנגדו בי"ג מדות לאלפים שאנו מכוונים נוצר חסד לאלפים דהיינו מתיקון נוצר חסד שה"ס החסד העליון נמשך ומאיר בתיקון לאלפים שבו שרשי הדינים קנ"א ואדנ"י אלהי"ם שהם אלפים שכל א' מתחיל בא' ואלו נמתקי' ע"י דנוצר חסד ואה"יה דיו"דין שהוא ונקה כמנין אלפים שהוא ק"ס גי' כס"ף וטעם הדבר כי מיתוק הדינים האלו נעשה ע"י מדת נוצר שהוא בינה בסוד נ' גדולה והיא רמוזה בשם כסף כמ"ש בפ' כי תצא דף רע"ז ע"א. וגם מדת ונקה היא בחסד ומספרה קס"א ונמצאת שמדת לאלפים הגם שבה שרשי הדינים הלא בהמתקה בשני המזלות שסודם חסד נהפכת ללבן כלשון של זהורית ומה שיצא ממנה וירד למצולות יצדק לקוראו פסולת הכסף. והוא מ"ש הגו סיגים מכסף. שלכן לא לאמר הגו סיגים מזהב כך מאינון מצולות. ר"ל האי הוא עזאזל הנ"ל וכמ"ש בא"י וז"ל עזא ועזאל שנותנים לו את השעיר. ונק' מצולות ים בירורי סיגי המלכים עכ"ל:
זהר ג, דף קא ע"ב מצולות מההוא ים קדישא כבר נז"ל שהדינים הרמזים בתיקון לאלפים נמתקים וכו' ועוד אמרנו שעצמו של השעיר נמשך מגבורת מ' דמ' וסתם כל הגבו' מושרשי' בתיקון לאלפים נמצא שמשם נמשכים הדינים למ' ולכך מלת לאלפים באת"בש היא כת"כ ומ"י שעולה מלכות להורות שדיני לאלפים יורדים אליה ומשם נמשכים למטה:
זהר ג, דף קא ע"ב מצילות זוהמא דכספא מפרש מלת מצולות מלשון המשנה נותנים מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו כלו' שירידת הזוהמה למטה גורמת שהמים העליונים יהיו צלולים כל חטאין דישראל. שהם זוהמת נפשם ורוחם:
זהר ג, דף קא ע"ב מאי קא מיירי ירצה מה שייכות יש למועדים פסח וסוכות עם מנין זה של ט"ו. וכי תימא משום דהויא סיהרא באשלמותא. והלא בשאר החדשים עיקר הקדושה שבהם היא בראש החודש ולא בט"ו שמזה נראה דליכא רבותא אל הט"ו על שאר הימים ועוד הו"ל ליקרא למתני מלתא בזה ולימא ובמלאת ירח חדש השביעי מה הוא ענין ט"ו יום ולמה תלאו בימים: רזא יקירא הוא. סוד נחמד בסוד ריבוי שפע היסודות כמו שיבוא. כולם מיוחדים יחד: בין לעילא בין לתתא הם ה' פרצופי האצילות אריך וא"וא שהם למעלה וז"ון שהם למטה כל חד וחד בארחיה נטלא. זה כלל גדול בחכמת האמת בענין ההבחנה וההפרש שבו נבחנים כל פרצוף ופרצוף במעלתו וזה בין באור א"ס המאיר בהם כי באריך הוא בהרחבה גדולה ובא"יא פחות ממנה ובזעיר פחות מהם ובנוקבא יותר צר מכולם. ובין באורך נטילת שפעם זה מזה כי רחל אינה נוטלת רק מחיצוניותו. וזעיר נבנה בצ' דצלם דא"וא מבפנים ולמ' למקיף וא"וא הם מלבשים ח"ג דאריך ומתכוננים מחסדים וגבו' דיסוד עתיק שבחזה זעיר. ומוקפים מדיקנא דאריך. ואריך ניתקן מז' תחתונות דעתיק. וכל זה נכלל באומרו בארחיה נטלא שר"ל שלכל אחד יש דרך ואופן ליטול חיותו ושפעו:
זהר ג, דף קא ע"ב ובארחיה יתבא אריך דכר מימינא ונוק' משמאלא או"א דכר ונוקבא חלוקים אבל בייחוד גדול וקומתם האמתית עד טיבור אריך. זעיר מושבו בנ"הי דאריך ונוקביה אחוזה בראשה בנ"הי דזעיר ושאר גיפה למטה כנודע מסוד ן' דאמ"ן:
זהר ג, דף קא ע"ב ובארחיה אתער ועביד פי' שלכל א' יש דרך לעוררו שיעשה פעולו כגון ההתעוררות לז"ון הוא בנפילת אפי' בקבלת מיתה על קיום המצות ואמנם להעיר את או"א צריך מיתה על קידוש ה' בק"ש באופן שכל פרצוף ומדה יש לה מדתה פרטיית וטבע פרטי וסגולה פרטית. ואחר הקדימו זה אמר:
זהר ג, דף קא ע"ב האי עשור מכ"י מדקאמר האי משמע דמורה באצבע לאיזה פרטי וקאי אדלעיל אך בעשור לחדש שהוא יו"הך. והכוונה מובנת במה שנודע שכל י' ימים שמר"ה ועד יו"הך כולם תיקון רחל וידוע מדברי הרב שזעיר אין לו אלא ט' מדות חב"ד חג"ת נה"י אבל נוקבי' היא בעלת י"ס גמורות כמ"ש בשע' תיקון הנוקבא פ"ב ופ"ג ותמצית הענין כי עיקרה של רחל היא נקודה אחד ונוספות עליה ט' אחוריים דזעיר ונעשו בה י"ס. ובזה תבין בעצם כי מאות א' עד ט' במספר הקדמי הוא גי' מ"ה והיא ה"פ ט' בסוד ה' פרצופים שיש לכל פרצוף כחבת"ם בסוד י"ח נר"ן. אבל מא' עדי' בהכאת אות באות אפ"א בפ"ב וכו' גי' שכינ"ה כמ"ש בתי' ע'. ודע כי עשור הוא תואר. ואינו כמו עשירי שהוא דוקא כינוי ליום העשיר בפרטות אבל עשור הוא כולל כל העשרה וזה אומרו האי עשור מכ"י פי' הכללות שמורה תואר עשור הוא כללות של כל כנסת ישראל פי' של כל יו"ד ספירותיה בכללותה שלכן נק' כנס"ת ישראל שהיא גי' י"פ ב"ן ועשרה כלליות:
זהר ג, דף קא ע"ב אבל ויומא עשיראה בעשיראה קיימא ר"ל כי בזה ישתנה עשור מן עשירי כי עשור כללות כל העשרה אך עשירי הוא דוקא בעשירי. וגם יורה שיש לה מדה עשירית היינו מ' דמ' שהיא ספי' אחת כשאר הספירות שלה. משא"כ בזעיר שאין לו אלא סוד עטרה אדוקה ביסוד ואינה מדה בפני עצמה:
זהר ג, דף קא ע"ב וע"ד בעשור לחדש וכו' זה לעומת עשור דתשרי שגם הוא בסוד הנוקבא כמ"ש בדרוש פסח והוא מהזוהר בפ' בא דף ל"ה. והנה בדרוש בריאת המ' ותיקונה כתיב וז"ל הלא כל אורך הנוקבא בעשר ספירותיה הוא בתנ"הי של הזכר ועל אלו ה' ספירות ראשונות והרי הם ה' על י' וא"כ כשהיא מתעלית עד למעלה נמצא שהיא יורשת אותם ה' ספירות שהם למעל' משיעור קומת י"ס שלה ואז היא סוד ט"ו. וגם ענין זה היה לה בליל א' של פסח בט"ו בניסן ולכן פסח מצרים מקחו מבעשור והמתינו עד ה' ימים עד ט"ו לחדש ואז אכלוהו להורות כי אז האירו בה עוד ה' ראשונות ונתפשטה עד למעלה ע"כ ובזה תבין מ"ש כאן וגם בדרוש הזה לא יקשה לך משר"זל בשם החנוכי הפלואי שחתם שם י"ה לעדות והקשו המפרשים על קדימת ה' בראש ויו"ד בסוף וכאן תראה שאדרבא ה' קודם ליו"ד:
זהר ג, דף קא ע"ב והאי יומא הוא דילה ר"ל אע"פי שידענו כי עצמו של זעיר הוא ו"ק אשר להגדלתו נתעלו חג"ת אל חב"ד ונה"י אל חג"ת ונמצא כי חב"ד וחג"ת הם עצמו של זעיר מ"מ אין נקרא בחי' זעיר בעצם אלא עד טיבורא דלבא כי משם ולמטה מתחיל בנין המלכות וכמ"ש בשער התפילין פ' י"ד ונמצא לפי זה כי לא יש אל הזעיר בבחינתו לעצמו אלא ה' ספי' שהם כח"ב ח"ג כי שני שלישי הת"ת הם משמשים לכתר רחל ולא נשאר לו לבדו אלא שליש אחד ולכן אמר שזה היום העשירי הוא שלה וה' יומין אחרנין דמלכא הם ה' ראשונות הנז' שהם של הזעיר שעיקר שמו הוא ת"ת מפני שת"ת גדול מכל שאר הקצוות וז"ש הוא ההוא יומא דאתי עלה ר"ל כי מלכא זה שהוא הת"ת הוא אותו היום שבא עליה שממנו סוד הכתר שלה. ונתן טעמו:
זהר ג, דף קא ע"ב דהאי חמישאה וכו' היא ת"ת שהוא חמישי ממטה למעלה בו מסתיים יסוד אימא שהוא סוד פתח כנודע ופשוט אצלי כי מ"ש הוא ההוא יומא וכו' קאי על מ"ש והאי יומא הוא דילה. ואמר שיום זה הוא אותו היום שעולה עליה ועושה כתר שלה ואח"כ נתן טעם משום שבו מסתיים יסוד אימא. ולס"א ההיא יומא דעלה בגין וכו' מחדש ג' דברים ליתן בהם ג' טעמים למה נק' אותי היום שלה. טעם א' הוא ההוא יומא דעלה וכוונתו על יסוד אימא שהוא עליה ממש ומאיר בה וידוע שעיקר בנין המ' הוא מאימא:
זהר ג, דף קא ע"ב טעם ב' בגין דדרגא חמישאה היא ת"ת ולהיותה בחינת ה' דהוי"ה יש לה שייכות עם אותה מדרגה חמישית ולפ"ז תשכיל כי ו"ה הם ז"ון כי משליש ת"ת ולמעלה הוא דזעיר והרי ו'. ומשם ולמטה ה'. פי' כח"בד ח"ג ו'. תנה"ים ה'. טעם ג' ביה יתיב מלכא בכרסויא. שהם חג"ת שבהם יושבת אימא והם ג' רגלי המרכבה וכתר רחל אשר שם הוא הרגל הרביעי:
זהר ג, דף קא ע"ב ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא כפל ענין זה וגם מה ששנ' כי מתחלה אמר מכ"י ועכשיו אמר ממטרוניתא. כל זה מורה באצבע דדבר אחר קמ"לן. וכוונתו לומר שיצדיק עשיר שהוא תואר מפני שרומז לכתר מלכות והיינו מטרוניתא. וידוע שהכתר כולל כל מה שתחתיו וזהו ממש רמז עשור. כי עשרה ר"ל כל העשרה בפרטות. אבל עשור עניינו כולם כלולים זה בזה בייחוד. ועוד כי שם ייחוד כמה עשירייות דהיינו מ' אימא ששם מסתיים וכתר יעקב וכתר רחל. ויתר על כן שם הוא בחי' כמה יסודות דא"וא ודישראל ולאה וגם דזעיר שהרי נה"י נתעלו לחג"ת. והנה יסוד עם מלכו"ת דהיינו כתר רחל גי' עשו"ר. ועל זה אמר לעיל רזא יקירא. שירצה שהוא יסוד כמה יסידות ומקום סיום יסוד אימא ותחלת גילוי יסוד אבא. ולהיותו מקום גילוי אור היסודות וששם האור גדול מאד לכן אמר רזא יקירא:
זהר ג, דף קא ע"ב חמש עלייהו דמלכא כאן הוסיף מלת עלייהו. כי לעיל לא אמר אלא ה' יומין אחרנין. וגם כי רצה לומר אח"כ בג"כ חמשה יומין מירחא לאורייתא. הוא חג מתן תורה בה' לסיון וכמ"ש בזוהר חדש בפ' יתרו על פ' בה' לחדש דריש יחזקאל אמר יומא דא יומא דשבועות וס"ל בהא כרבנן דפ' ר' עקיבא דבאותה שנה עשו ניסן ואייר מלאים והוו להו מן י"ו בניסן עד סופו ט"ו יום ושלשים דאייר וה' דסיון הרי נ'. ודע כי אז לא היתה השכינה צריכה להתתקן בי' ימים ולהיות סוד עשור ושיבואו עליה ה' ראשונות בפסח וסוכות. מפני שקדם לה תיקון הגדול של פסח. ואח"כ בימי הספירה חזרו בה כל אותם האורות מצד מעשנו כמ"ש בסוד העומר. ועוד דע כי עיקר התורה היא בזעיר וגם חדש סיון שהוא השלישי הוא בת"ת ומתן תורה הוא בו ששם פי' הגבורה יסוד אימא שממנו תורה יוצאה ולכן נתעלת לת"ת בה' ימים וגם ה' העליונים האירו בה. ומכל טעמים האלו היה מתן תורה בה' לחדש:
זהר ג, דף קא ע"ב ואי תימא שביעאה זה ואי תימא הוא כמ"ש בש"ס א"ר פלוני ואי תימא וכו' שהוא כמו ויש אומרים. ויש לומר שיש פרש ג"כ שבת"ת הוא הז וכדמפרש:
זהר ג, דף קא ע"ב בזמנא דתרין אבהן ה"ס חו"ג שבדעת זעיר שהם אברהם ויצחק וכנז"ל בדף צ"ח שיש חו"ת בדעת דהיינו חו"ג הבחינה המחברת ביניהם שה"ס ת"ת. ואינה בחי' נפרדת לעצמה כמו החו"ג וז"ש דהא מלכא בהו. הוא ת"ת שמחבר ונמצא באברהם ויצחק. וכדין מתעטר שיש לו ב' עטרין ואז ת"ת היא שביעי חו"ב חג"ג חג"ת: וחד מלה שביעאה וחמישאה ולכן נק' בשם זה שמורה גילוי וכן הוא ששם תחלת גילוי החסדים וגם הוא ז' וה'. ת"ח חמישאה וכו' בא לתרץ שלעיל קרא את החמישי שלה וכאן נראה שהוא שלו. ולכן אמר שהוא ודאי שלו שהרי עיקרו ו"ק שהם חב"ד חג"ת כי נה"י דוקא נקרא לבר מגופא כידוע:
זהר ג, דף קא ע"ב וכדין נהיר פי' כאשר מתעלים חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת אז הוא זווג א"וא ונכנסים נ' שערים שה"ס ה' חסדים:
זהר ג, דף קא ע"ב ועיקר כוונתם הוא להאיר בת"ת לבנות את רחל שאינה נבנית אלא בגילוי החסדים. ולכן יוכל להתייחס לה הת"ת מפני שגילוי החסדים שם הוא בשבילה. ואי תימא שביעאה ר"ל אבא שהוא שביעי גם ממטה למעלה. בגין דמלכא בשלימו דאבהן כאשר מתגדל והדעת שהוא נשמת המלך שהוא הת"ת הוא מושלם ומתווך עם האבות חו"ב. אי נמי כשהמלך שהוא זעיר הוא בשלימות האבות הם חב"ד ושנתעלו החסדים למעלה להשלים חב"ד שלו כנודע מדרוש עליית החסדים ממטה למעלה להגדיל את זעיר. ועטרה ירית משביעאה ה"ס הכתר שלו שהוא המאוחר להתקן. ושנעשה מהחסד שבת"ת שהוא השביעי והוא תשלים הנ' שערים כי כתר הוא שער הנ' ונמצא שעיקר הארת החמשים שערים הוא בת"ת. לשיהיה כתר לנוקבא ושבבחינה זו הוא חמישי ממטה למעלה וגם להתעלות משם האור לתיקון כתרו שהוא שביעי ממטה למעלה כשתמנה מת"ת ולהיות שאור חסד זה מתעלה לתיקון הכתר הוא מחוץ ליסוד אימא בדרך גילוי כידוע אצלנו לכן יצדק מאד אומרו צאנה וראנה בנות ציון שהן סוד גבורות של יסוד אימא בעטרה ירמוז שאור העטרה של אימא שהוא בחזה דזעיר הוא מתעלה ונעשה כתר שלו:
זהר ג, דף קא ע"ב וע"ד בשביעאה וכו' ה"ס שבת שידוע מ"ש בא"י ד' בסוד ה' אחרונה דאה"יה שהיא שביעאה לשית פי' שבאה אחרי חב"ד חג"ת שראשה דבוקה בת"ת. וא"כ סוד שבת הוא בת"ת וגם בבחי' האמורה כאן שהוא השביעי וע"ז נתחן מ"ש אומרים כליל תפארת בראשו נתת. פי' הכתר שלו שעולה מת"ת ושהוא ממש הכליל והתשלום שנעשהמן הת"ת: וכדין ירית מלכא לא"וא. הוא הנידע אצלנו שאז מגיע לת"ת דאימא ואח"כ משל אבא ושניהם נעשים לו לכתר.
זהר ג, דף קא ע"ב ואמר דמזדווגין פי' שצריך ודאי זווג דא"וא כחדא לתת לו הכתרים האלו: וע"ד כלא בחד תליא ירצה שהכל תלוי בת"ת בין סוד ט"ו יום שה"ס ה' על י' ובין תיקון הנוקבא משם ובין תשלום תיקון ושכלול זעיר שהוא תיקון כתרו. ולהיות ששל הנוקבא גם היא נעשה משם בין גוף הכתר שהוא מגוף הת"ת. בין האור שלי שהוא מן האור של הת"ת המתחלק לכתרו ולכתרה ושהוא סוד ב' מלכים המשתמשים בכתר אחד וכנז' בס' א"י ומכל הטעמים הנכונים האלה יש לה כח להתעלות ביום ט"ו ולהרויח ה' המעלות שהיו עליונות עליה ולהגיע עד כתרו שוה בשוה:
זהר ג, דף קא ע"ב ג' מתנות עילאין באוצ"ח נתבארו באורך ותמצית הענין הוא שהן ג' הארות מאימא היוצאות מיסודה ע"י יסוד אבא המאיר בה ומוציאן לחוץ ונקראו מתנות ע"ד שאמרו בש"ס דבר הניתן מיד ליד וכדבסמוך. וגם כי כל אורות אלו הם מיסוד שבו שם שד"י שמלואו גי' נת"ן. ועילאין לנגד מ נות אחרות שהן המטות ואורות אחרים שהם מצדדי יעקב ודור המדבר כמ"ש באוצ"ח. אבל אלו הם מזעיר כמש"ל ואמר אזדמנן לפי שאינם אורות תמידים שלא היו רק לאותו זמן בחי' ג' האחים ע"י דג' אחים ששלשתם מיוחדים בסוד א"וא. ולפי שכל א' וא' בחינתו משונה אמר בהם מנין לחלק מן בזכות משה. איתא באוצ"ח שמשה הוא לצד ימין דאבא. אבל כדי שלא יתרוקן הזעיר מכל אורות אימא אשר בתוכו לכן התקין המאציל שהאורות של ימין יצאו דרך צד שמאל. ושל שמאל יצאו דרך צד ימין. ובזה יפגוש אור באור וזה יעכב לזה וזה לזה. ובכן לא יצאו כל האורות ולכן תמצא שמשה היא בנצח והוא ליי. ואהרן הוא כהן והוא בהיד:
זהר ג, דף קא ע"ב באר מרים יבואר לקמן:
זהר ג, דף קא ע"ב וכולהו אחידן לעילא הוא מה שאמרנו שאין כל האורות יוצאות לחוץ אלא שנשאר שרשן ועיקרן למעלה ביסוד אימא ושם הם אחוזים וכלולי' ועי"ל כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויקרא שיש בת"ת כללות ח"ג נ"ה שהם שרשי ב' הזרועות וב' שוקים ושם הוא מציאות ד' חיות הקדש מג"אר וכמו כן ג' מתנות אלא שהם בנ"הי וכמו שיבואר ושרשן אחוז בת"ת:
זהר ג, דף קא ע"ב ועתה תבין שאלה המתנות תחלת זכות ישראל להם היתה בזכות אברהם עם המלאכים כמרז"ל והם היו מיכ"אל גברי"אל רפ"אל והן הן כנגד ג' האחין הקדושים. כי מיכא"ל וגברי"אל הם ב' הצדדים ימין ושמאל שמשם מן ועננים. והבאר היא כנגד רפ"אל שהוא מסוד השכינה לנגד מרים כמ"ש בס"ד. ולפ"ז יתיישב משרז"ל שבזכות אברהם זכו למתנות ועוד אמרו כמ"ש כאן שהיה בזכות ג' אחים והכל אמת ונכון. כי זכות אברהם גרם שהוא יסוד אבא שיתגלו ג' הארות ההם ששם הושרשו ג' האחים ושמהם ג' המתנות. שאע"פי שכבר קדמה זכות אברהם מ"מ היה מוכרח אמצעייות ג' האחים שבהתגלותם ויציאתם למטה אז נגלו ונראה פעולתם אשר מבחי' נשמתם: