זהר א, דף ה ע"ב תליין ביומא דשבתא וכו' פירוש שמן הראוי היה שיום השבת תהיה המ' ראש לכל הו"ק להלחם עם הקליפות ולברר מהם הבירורין אלא שאין דרך האשה להיות ראש במלחמה. לכך ביום שבת עולים העולמות מעלה מעלה ואין מבררים שום בירור רק הם מזדווגים ע"י אורות עליונים. ונמשך הארה גדולה אל כל העולמות וגם אל העולם הזה הגשמי וכל מה שנעשה מששת ימי בראשית נמשך להם קיום והעמדה הה"ד ויכל אלהים ביום השביעי דק' מה פעולה עשה ביום השביעי אלא הענין הוא שע"י זווג העולמות ביום השבת למעלה במקומה האמיתי נמשך הארה וחיות וקיום אל כל מה שנעשה בששת ימי בראשית:
זהר א, דף ה ע"ב ואי תימא מהו את שבתותי תשמורו והרי אין כאן אלא שבת אחת ותירץ אלא שבת דמעלי שבתא שהיא הנוקבא ושבתא דיומא לית לון פרודא פירוש כי עיקר עליית הנוקבא הוא בליל שבת ועיקר עליית הדכורא הוא ביום שבת ושניהם נקראים שבת. כי שבתו ממלחמת הקליפות וממלאכת הבירור כי כל הו"ק והמ' כולם שובתים:
זהר א, דף ה ע"ב אמר ההוא טייעא ומהו ומקדשי תיראו דלא ס"ל כפשטא לירא מהמקדש שלא ינהוג בו קלות ראש דמה עניינו גבי שבת. והשיב דא קדושא דשבתא ולפי זה הכל ענין שבת הוא:
זהר א, דף ה ע"ב א"ל דא קדושא דאתמשכא עליה מלעילא פירוש הם המוחין הנמשכים לזו"ן בעלותם למעלה כי גם שם נמשכין להם מוחין מאו"א שעלו מעלה מעלה גם הם: אי הכי עבדת לשבת וכו'. נודע מהאר"י ז"ל שבשבת עולים העולמות עד שבמנחת שבת עולה הנוקבא במקום אבא והזעיר עולה עוד למעלה. וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא שהנוקבא עולה במקום אבא הנק' קדש. וז"ש קודש היא לשון נקיבה וכ"ש זעיר שעלה עוד למעלה שנקרא קודש גם הוא. עוד כתב הרב ז"ל כשעולה אבא למעלה מניח עצמותו ומלבשת אותו הנוקבא. וכן ז"א מלביש עצמות א"א ונמצא שהם נקראים קדש ממש כיון שמלבישים עצמות אריך ואבא הנקראים קודש. ולכן אמר אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קודש כי זו"ן שניהם נקראים שבת. מ' שבת דמעלי שבתא וזעיר שבת דיומא וז"ש אי הכי וכו' אלא קדושא דשרייא עלוי מלעילא שהם המוחין השורים עליהם מאו"א הנק' קודש אבל הם עצמם אינם נקראים קודש והלא כיון שעולים במקום אבא ואריך ומלבישים עצמותם הרי הם קודש גמור:
זהר א, דף ה ע"ב א"ר אבא והכי הוא פי' מדהזכיר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד נראה שהם שני עניינים שונים ר"ל עם היות שבאמת גם שזו"ן שהם שבת נקראים עתה קודש על שעלו למעלה כנזכר מ"מ כשאנו רוצים להזכיר המוחין הנמשכים אליהם מלמעלה ממקום גבוה אז אנו קוראים זו"ן שבת וקוראים המוחין הנמשכים קדוש ה' וז"ש וקראת לשבת עונג הם זו"ן ולקדוש ה' מכובד הם המוחין כי בהיות זו"ן למטה במקומם אינם נקראים קודש והמוחין הנמשכים אליהם נקראים קודש. אבל בעלותם במקום אבא ואריך שאז גם זו"ן נקר' קודש ובודאי שגם בהיותם למעלה נמשכים אליהם מוחין מאו"א במדרגה יותר עליונה מימי החול שהרי גם או"א עלו מעלה מעלה ולקחו עצמות העליון מהם ומשם ממשיכים מוחין לזו"ן. והנה זו"ן עתה נקראים קודש והמוחין שמקבלים נקראים דא יעקב הוא פרצוף זעיר עתה בא לפרש פי' אחר במלת מרחוק שהוא אבא. אי נמי אפי' אם יפורש יעקב הוא ז"א כאמור הכי פירושו למה נקר' יעקב שהוא הזעיר רחוק. כמד"א מרחוק ה' נראה לי לפי שעיקר המוחין הדוחים החיצונים שלא ינקו מזעיר הם מוחין דאבא שבתוך זעיר כמ"ש הרב ז"ל באוצ"ח ולכך נקר' זעיר רחוק על שם אבא:
זהר א, דף ה ע"ב וזהו דא נקודה שהוא אבא נקרא ג"כ זעיר על שמו והכל פי' אחד ובין כך ובין כך מ"ש וע"ד כתיב תשמורו קאי אדלעיל שפי' שבתותי דא עיגולא וריבועא ששניהם במלכות הנקרא שמור. ולזה השלים מאמרו ואמר וע"ד כתיב תשמורו:
זהר א, דף ה ע"ב עוד אפשר לפרש פי' אחר במ"ש וחד יוסף כי גם יוסף עושה שלום בין או"א ועולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. כמ"ש הרב בדרוש שלוח הקן וז"ל ואומרו בכל עץ ולא אמר בעץ כי הנה ברדתה על המ' אז המ' יש בה מ"ן. אבל כשיורדת בזעיר אז כדי שתזדווג עם אבא זה הזווג השני צריך שהיסוד דזעיר הנקרא כל הוא יתעלה בה בסוד מ"ן כדי שתוכל להזדווג עם בעלה אבא ומה שהיה נקר' כל היא נקר' עתה ב"כל שהיא גי' שם ב"ן שהוא המ"ן עכ"ל. הרי שגם יוסף עולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. ונמצא כי בין יעקב שהוא הזעיר בין יוסף שהוא היסוד דזעיר שניהם עולים בסוד מ"ן לאימא לעוררה להזדווג עם אבא. ולפעמים הזעיר לבדו עולה כשהוא לצורך הנוקבא לבדה כמ"ש בסה"כ בסוד שכיבת הלילה. ונמצא דלית פירוד ומחלוקת לעילא בין או"א כי זווגם תדיר ולא מתפרש אמנם כשזו"ן עולים שניהם כמו בק"ש הוא זווג משובח דאו"א להמשיך מוחין לזו"ן וכשזעיר עולה לבדו ולא מלכות. אז אינו זווג חשוב כל כך לפי שאין זווג זה רק להמשיך הארה לנוקבא כמו שכתב בשכיבת הלילה. וכשזו"ן אינם עולים רק היסוד אז הוא הזווג השני הנעשה במקרה כמ"ש כי יקרא. ולפי שזווג זה אינו רגיל להיות רק במקרה לכן אמר לקרוב דא יוסף כמ"ש חדשים מקרוב באו שזה הזווג הוא מחודש בזמן שאין ישראל הגונים. אבל כשעושים רש"מ אז נעשה הזווג התמידי ולא של המקרה:
זהר א, דף ה ע"ב ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא לעיל פי' את שבתותי תשמורו דא עיגולא וריבועא שהם ב' בחינות גוף היסוד דנוקבא ועתה מפרש ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא דהיינו נקוד' ציון דנוקבא הפנימית בפנימיות היסוד דנוקבא דהיינו חללו של יסודה ששם הגבורות דאימא כי הגבורות הנמשכות מאחורי גופא דזעיר אליה לבנות פרצופה נכללים ביסודה ואח"כ מקבלת גבורות אחרות ממותקות ע"י אימא ממש ואז הגבורות הראשונים שקבלה מאחורי גופא דזעיר לבנות פרצופה ויורדות עד היסוד בה עתה בבוא אליה הגבורות דאימא החשובות והמעולות נדחים הגבורות הראשונות לעטרת היסוד דנוקבא ואז הגבורות דאימא החשובו' יורדות בפנימיות היסוד שלה וקרא לפנימיות היסוד ולחללו נקודה דאמצעיתא שהיא נקודת היסוד האמצעית והפנימית דיסוד דנוקבא:
זהר א, דף ה ע"ב דאית לדחלא יתיר מכולא קדריש ומקדשי תיראו יותר מעיגולא וריבועא שהם שני בחינות גוף היסוד. אבל ומקדשי היא נקודת חלל היסוד דנוקבא. מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל וכו' דדריש מחלליה לשון חלל ואויר ר"ל מי שגורם אל הקליפה לינק מן החלל הפנימי של היסוד דנוקבא מות יומת והנה חלל גי' חיים ששם החיים הנצחיים והקליפות נקראים מות לפי שהם מסיגי המלכים דמיתו ומי שגורם אל הקליפה ליכנס לאותו חלל הוא נותן חיות אל הקליפה ולכן מות יומת מדה כנגד מדה:
זהר א, דף ה ע"ב ומכאן נראה שהפי' האמיתי דעיגולא וריבועא הם עטרת יסוד ויסוד דנוקבא מאן דעאל לגו חלל דעיגולא וריבועא לאתר דההיא נקודה שרייא. פי' נקודת היסוד הפנימית וז"ש וההיא נקודה איקרי אני כנודע שהמלכות נקרא אני והיינו בסוד נקודת ציון שבה אבל אין לפרש באתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות השורים וחונים שם. דא"כ מאי וההיא נקודה איקרי אני והלא אין נקרא אני רק המלכות. גם אפשר לפרש לאתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות דאימא שהם חונים ושורים בתוך נקודה האמצעית דיסוד דנוקבא ויש גילוי לזה ממ"ש בזוהר פ' שלח לך דקע"א ע"א פתח ההוא ינוקא וכו' נקודה דא איקרי ההוא וכבר אמר למעלה אמאי איקרי ההוא ועבד הלוי הוא וכו' לאחזאה סופא לכל דרגין דאיהו שירותא וכולא חד עכ"ל הרי כי הבינה בהתחברה עם המ' נקרא ההוא כמ"ש לגו מכל אינון דרגין אית חד נקודה כבודה בת מלך פנימה נקודה דא איקרי ההוא ומה שאמרנו שהמלכות נקרא אני. הוא ג"כ בהתחבר עמה גבורות דאימא:
זהר א, דף ה ע"ב ועלה שרייא ההוא דסתים עילאה וכו' לפי מה שכתב כי אני היא נקודת המ' רצה לגמור הפסוק אני ה' הוי"ה הוא זעיר וקרי ליה ההוא דסתים עילאה דלא איתגלייא פי' לגבי המ' הגלויה נקרא הזעיר סתים עילאה דלא אתגלייא והיינו ה' שהוא זעיר כאמור:
זהר א, דף ה ע"ב וכולא חד קדריש אני ה': אני שהיא מ' אני בעצמי הוא הוי"ה שאין ביניהם פירוד כי כולא חד:
זהר א, דף ה ע"ב אבל יותר נראה לפרש ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' היא אימא עילאה דלא אתגלייא והענין כי ה' גבורות דאימא שורים וחונים תוך נקודת היסוד דמלכות. גם אפשר לומר לפי שהמלכות מתחלת מהחזה דזעיר ולמטה ששם נסתיים היסוד דאימא נמצא שראש רחל תחת סיום היסוד דאימא וז"ש ועלה שריי' ההוא דסתים עילאה כי על המ' הנקרא אני שורה וחונה היסוד דאימא ונמצא כי אימא וברתא נתחברו בזאת הבחינה וז"ש וכולא חד:
זהר א, דף ה ע"ב כף לא בעא לאסאלקא וכו' סמ"ך וכו' יו"ד אתא וכו' יש מי שפי' שאלו אותיות כי"ס רמז שחסרון כיס גרם לו להיות טעין חמרי. וקשה שזה הטייעא בא מאותו עולם ללמדם רזי תורה והוא רב המנונא או בנו ומה חסרון כיס שייך בו. אבל יובן במ"ש בס' ק"י וז"ל ואמנם ענין גילוי נשמת הצדיק לבא לגלות רזי תורה לבני אדם הוא באופן זה. דע כי אין לך נשמה שאין לה מלבוש א' הנקרא כסותה הנזכר בסבא דמשפטים כו' והוא הנקרא חלוקא דרבנן הנעשית ע"י המצות כנזכר בפ' ויחי וכמו שמלאכי אברהם נתלבשו ונתגלמו ונתראו אליו כן אלו הצדיקים מתלבשים בההוא חלוקא דרבנן ומתגלים על ידה אל האדם ומגלין לו רזי תורה ולפעמים נפש הצדיק לבדה מתלבשת בההוא חלוקא ולפעמים גם הרוח ולפעמים גם הנשמה. ואמנם כשאינו מתלבש רק בבחינת נפש אז הוא מתגלה אל האדם בבחינת טעין חמרי כנזכר בפרשת בראשית דף ו' להורות כי אין בו רק נפש דעשייה והנה אם הצדיק ההוא השלים כל מה שהיה ראוי לו אז נשמתו נעשית מרכבה אל הכסא בבריאה והרוח אל היצירה והנפש אל העשייה. והנה הנשמה אינה יוצאה משם מהבריאה כלל כי הוא מוכרחת להיות שם מרכבה לקונה אחר שהיא שלימה וכן הרוח ביצירה. אך הנפש שהיא בעשייה מתגלית ובאה ללמד רזי תורה אל הראויים אליו אם היא משרשו ומזכה אותם ויש לה שכר גדול בזה ויש לה חלק מכל התורה שלמד האדם ההוא על ידו כמ"ש שם בדף ו':
זהר א, דף ה ע"ב ודע כי אין יכולת בשום צדיק להתלבש בההוא חלוקא דרבנן כנזכר אם לא שבתוך נקודת אמצעית פנימיותו יתלבש ניצוץ אחד ממרע"ה כי הוא החמה המאיר לכל הככבים ומחלק להם אור כנזכר בפ' תצוה דף ר"פ וכאשר לא השלים שלימותו אז מתגלה גם בחי' ר"ן גם אותו חלק הרוח שהניח בכל ספירה וספירה דיצירה והוא נתעלה למעלה זה יכול לבא וכן הענין בנשמה עכ"ל. ובזה נבוא אל הביאור אמרו ליה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי והשיב כ"ף וכו' הם הבינו חסרון כיס אבל הוא נתכוון לדברים עליונים כמו שנבאר. אך קשה שאם לא הבינו רק הפשט שהוא חסרון כיס. אמאי חדו ר"א וכו' ולשמחה מה זו עושה. אבל הענין הוא כששאלוהו מאן יהב לך וכו' ראוי לו להשיבם על שלא בא רק בחי' הנפש כי היא אשר באה בבחי' טעין חמרי כמ"ש הרב ז"ל אבל אין זה כי אם כשהרוח והנשמה כבר הושלמו וכבר הנשמה נעשית מרכבה לכסא בבריאה. והרוח מרכבה לקונה ביצירה. ואינם יכולים להפרד משם אפי' רגע ולכך לא באה רק הנפש בסוד טעין חמרי. וזהו שהשיב להם אע"פ שהם לא הבינו עד לבסוף:
זהר א, דף ה ע"ב כף שהיא הנשמה הבאה מן הכסא לא בעא לאסתלקא לאתקשרא וכו' ר"ל לא בעא לאסתלקא ממקומה לבא לזה העולם הגשמי ופי' לאתקשרא ירצה בגין לאתקשרא באתר דלא יכיל למהוי רגעא חדא אלא ביה. הוא כסא הכבוד שנעשית מרכבה לקונה שם ואינה יכולה לזוז משם אפי' רגע כי תמיד היא מעלה מ"ן שם וגורמת זווג פרצופי הבריאה הנקראת כסא הכבוד גם כסא הכבוד אינו יכול להפרד ממנה אפילו רגע. וזהו כ"ף שהיא הנשמה הבאה מכסא הכבוד ונקראת על שמו לא בעא לאסתלקא משם ולבא אל זה העולם הגשמי לפי שרוצה לאתקשרא בכסא הכבוד להיות מעלה שם מ"ן ותהיה צרורה בצרור החיים וזהו התענוג האמיתי שלה להיותה נקשרת תמיד בכסא הכבוד וניזונת ממנו. וגם כסא הכבוד אינו מניחה לבא לזה העולם יען היא גורמת זווג בהעלאתה מ"ן וא"א להפסק הזווג ההוא אפי' רגע ולכן כסא הכבוד אינו יכול להיות בלתה אפי' רגע. אי נמי לגירסת דרך אמת כ"ף שהיא הנשמה לא בעא לאסתלקא מן הבריאה ולאתקשרא בגוף זה לבא בעוה"ז בתר דלא יכילא פי' בשביל שאינה יכולה למהוי וכו' כמש"ל:
זהר א, דף ה ע"ב סמך לא בעא וכו' סמ"ך היא הרוח שהיא מיצירה הנקרא שש קצוות בסוד זעיר מקנן ביצירה בשית ספירן ולכן נקרא הרוח ס' ע"ש ו' קצוות כל אחד כלול מעשר הם ס' כי גם הרוח הנק' ס' אחר שנשלמה מוכרחת להיות מרכבה לקונה ביצירה וז"ש לא בעא לאסתלקא כי אינה רוצה להסתלק משם להיותה מעלה מ"ן לפרצופי היצירה הנקראים נופלים יען יש שם אחיזה אל הקליפה כי הקליפה ביצירה מחצה על מחצה משא"כ בבריאה שהקדושה מרובה ואינם מעורבים. אמנם ביצירה הם מחצה על מחצה ולכן יש שם מלחמה גדולה תמיד בין מט"ט וחיילותיו ובין ס"מ וחיילותיו ולכן רוח הצדיק הנק' ס' נקשרת שם תמיד להיותה מעלה מ"ן לסעדא לאינון דנפלין שהם פרצופי היצירה וכיון שהנשמה אינה יכולה להפרד מן הכסא והרוח ג"כ אינה יכולה להפרד מהיצירה לכן לא באה רק בחינת הנפש מהעשייה שאע"פ שנשלמה במעשיה הנפש יכולה להפרד מהעשייה ולבוא לעוה"ז לפי שאין העלאת מ"ן מוכרחים כל כך בעשייה לפי שאין שם זווג רק בליל פסח כמ"ש הרב ז"ל על מה נשתנה דפסח הרי נתן טעם למה הוא טעין חמרי שהוא על שלא בא רק בחי' הנפש המכונה בסוד טעין חמרי וזאת היתה כוונתו אבל הם הבינו פשטי הדברים שרמז להם חסרון כיס ושמחו על שלמדו משיחת דבריו שני דברים שאמר רב המנונא סבא לעיל בענין כ"ף וסמ"ך למה לא נברא בהם העולם ואמר כד נחתת כ"ף מעל כורסי יקרא אזדעזעו מאתן אלף עלמין וכו' וזו כ"ף לא בעא לאסתלקא לא רצה הקב"ה שיסתלק כ"ף ממקומו לברוא בו העולם שהרי כשנסתלק נזדעזעו כל העולמות וכסא הכבוד גם הוא נזדעזע עד שחזרה כ"ף' למקומה:
זהר א, דף ה ע"ב בגין לאתקשרא וכו' כי בלתי הכ"ף אין הכסא יכול לעמוד אפילו רגע ולכן לא רצה הקב"ה שיסתלק הכ"ף לברוא בו העולם לפי שצריך להיות באתר דלא יכיל למהוי אלא ביה הוא כסא הכבוד ופשט הדברים כ"ף לא רצה להסתלק ממקומו לבא אצלי להיות לי כיס מלא דינרים:
זהר א, דף ה ע"ב סמ"ך לא בעא וכו' רמז למ"ש רב המנונא על סמ"ך אמר לה אנת צריך לאתרך ולא תזוז מניה אי אנת נפיק מאתרך מה תהא עליהון דאינון נופלים הואיל ואינון סמיכין עלך וז"ש סמ"ך לא בעא וכו' לסעדא לאינון דנופלים. ופשט הדברים ס' של כיס לא רצתה לבא אצלי להיות לי כיס דינרים ונשארתי עני ולכן אני טעין חמרי ולפי שרמז להם לדברי ר"ה על כ"ף וסמ"ך לכן שמחו לגודל חכמתו שאפילו שיחתו צריכה תלמוד אבל הוא כוונתו כנז"ל כ"ף הנשמה הבאה מהבריאה כסא הכבוד. סמ"ך הרוח הבאה מיצירה ששם מקנן ז"א בשית ספירן:
זהר א, דף ה ע"ב יוד אתא לגבאי פי' הוא הניצוץ של מרע"ה שזכה אליו בחייו כי אי אפשר לצדיק לבא לעוה"ז ללמוד רזי תורה אם לא שבפנימיות נשמתו יתלבש ניצוץ מרע"ה כמ"ש הרב ז"ל וקרא לנילוץ יו"ד על שאין נכנס בו רק ניצוץ אחד והניצוץ הוא דמות יו"ד קטנה אי נמי לפי שמרע"ה הוא מיסוד אבא ואבא הוא יו"ד דשמא קדישא:
זהר א, דף ה ע"ב אנא אסתלק לעילא וכו' כי ניצוץ מרע"ה יש בו כח לעלות למעלה ולהביא כל טוב. וברי זיל והוי טעין חמרי משמע הניצוץ יסתלק לממלה והוא לבדו בלי ניצוץ יהיה טעין חמרי שיגלה רזי תורה לבני אדם והלא צריך שיתלבש בו. וי"ל שיסתלק להביא השפע ויחזור למקומו להתלבש בו. אי נמי כיון שזכה אליו בחייו אף שלפעמים יסתלק ממנו במותו אין קפידא ואין לפרש יו"ד היא הנפש ע"ד כ"ף סמ"ך שהם ר"ן דא"כ איך אמר אנא אסתלק לעילא ואנת זיל והוי טעין חמרי הלא טעין חמרי היא הנפש אלא מחוורתא כדפי' הרב ופשט הדברים הבינו הם אחר שהכ"ף וסמ"ך מכיס לא רצה לבוא אליו ולא נשאר מכיס רק יו"ד א"כ מוכרח שיהיה עני בעולם הזה ועיקר שכרו לעוה"ב שעליו נאמר להנחיל אוהבי יש:
זהר א, דף ה ע"ב גם יש מי שפירש יו"ד אתא לגבאי כוונתו על השכינה דהיא שבכתה על הנפש הנשארת יחידה מהנשמה ורוח שהם נצררו בצרור החיים והיא לבדה באה בסוד טעין חמרי לפיכך בכה עמי וגפף לי לפי שאירע בגלות לשכינה כמו שאירע לנפש שגם השכינה בגלות נסתלק ממנה ז"א הנקרא רוח ונסתלקה ממנה הנשמה שהיא אימא הנקרא נשמה ונשארה לבדה בסוד נפש וכאלו הזכירתה צערה זו הנפש כי מאורע א' לזו הנפש ולשכינה בלא אימא וזעיר ולכן בכה עמי וכו':
זהר א, דף ה ע"ב הא אנא אסתלק לעילא פי' עם היות השכינה בגלות לפעמים יורדת למטה הנה ג"כ לפעמים עולה למעלה ומתייחדת עם דודה לקבל ממנו שפע וברכה:
זהר א, דף ה ע"ב ואנא אתמלי מכמה טבין וכו' פירוש כי ע"י יחודה עם בעלה מתמלאת בכמה מיני שפע הראוי למזון הנפשות ובכמה אתוון טמירין שהם רזי תורה:
זהר א, דף ה ע"ב בתר כן איתי לגבך וכו' יובן כשהשכינה עולה להתייחד עם בעלה מקבלים שניהם המוחין מאו"א והם הם השני אותיות י"ש שהם או"א שמשם מקבלים זו"ן המוחין ונותנים לבניהם שהם הנשמות בסוד מוחק חדשים לנשמות בכל יום וז"ש רז"ל לע"ל הקב"ה מחדש פניהם של צדיקים בכל יום דהיינו חידוש המוחין בכל יום כי ע"י המוחין החדשים מתחדשים פניהם כמ"ש בזוהר על ז"א נהירין אנפוי ואסהיד באו"א וזה מדה כנגד מדה על שהצדיקים מבררים בירורים חדשים בכל יום ועי"כ מושכין מוחין חדשים לזו"ן בכל יום לא ראי זה כראוי זה הלכך מתחדשים להם מוחין חדשים בכל יום ובפרט ע"י ק"ש ותפלה שנמשכים מוחין חדשים בכל יום לזו"ן ואין תפלת יום זה דומה לתפלת יום אחר ואין ק"ש דומה לחבירתה כי בכל יום נמשכים מוחין חדשים לזו"ן ולזה רמזו רז"ל אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:
זהר א, דף ה ע"ב יתיר מאלין דאסתלקו ממך פירוש כי הנשמה שנסתלקה ממך היא מהבריאה והרוח מיצירה אמנם שני אותיות י"ש הן מן האצילות:
זהר א, דף ה ע"ב יו"ד עילאה ושי"ן עילאה יוד הוא אבא ושי"ן היא אימא שכוללת בתוכה שרש חג"ת ובג"כ זיל והוי טעין חמרי כי ע"י שאתה מגלה רזי תורה לצדיקים בסוד הנפש דעשייה שהיא בחינת טעין חמרי. יש לך שכר גדול בעמלך כמ"ש הרב שיש לו חלק מכל ג"כ קדש. וא"כ במה יובדלו שמותיהם כיון ששניהם נקר' קדש לכן אנו קוראים לזו"ן שבת. והמוחין הנמשכים להם מלמעלה אנו קורים אותם קדוש ה'. ולא מפני שקרינו אל המוחין קדוש ה' אנו שוללים את זו"ן שלא יקראו קדש בעלותם רק להבדיל בשמותיהם כנז':
זהר א, דף ה ע"ב א"ל אי הכי מאן קדוש ה' פי' בשלמא את שבתותי וכו' א"א לפרש אלא כמ"ש משום דמה ענין מקדש אצל שבת. אבל פסוק וקראת לשבת אפשר לפרשו על יום הכפורים שאין בו תענוג רק מכובד במלבושים נאים וכמ"ש במדר' וקראת לשבת עונג זה שבת בראשית לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ. אבל לדבריך שכל הפסוק ביום השבת: א"כ מאן קדוש ה'. אמר ליה קדושא דנחתא עלוי מלעילא וטוב לפרש כל הפסוק בענין שבת:
זהר א, דף ה ע"ב אמר ליה אתחזי דשבת לאו וכו' פי' עם היות שפסוק את שבתותי תשמורו ומקדשי וכו' נוכל לפרשו קדושה דאתמשכא עלוי מלעילא שהם המוחין וכדי להפריש בין המוחין הנקראים קדש קרינו לזו"ן שבתותי. ולמוחין הנמשכים להם קריצו ומקדשי. אבל פסוק וקראת לשבת וכו' אין לומר שכדי להפריש בין זו"ן למוחין קרא למוחין קדוש ה'. דא"כ אמאי הוסיף מלת מכובד. שנראה שהמוחין נקראי' מכובד משא"כ שבת:
זהר א, דף ה ע"ב וכתיב וכבדתו ובודאי וכבדתו קאי אשב' דאי אקדוש ה' שהם המוחין הא תו למה לי כבר אמר וקרא' וכו' מכובד ובמה יקראהו מכובד אם לא שיכבדהו בכל מיני כבוד. ומיתורא דקרא מוכח דקאי אשבת וא"כ למה קורין למוחין מכובד שנראה דסבת אינו מכובד: אבל אם יפורש קדוש ה' מכובד זה יוה"ך א"ש דשבת יש בו עונג אכילה ושתיה משא"כ ביוה"ך לכך אמר מכובד במלבושים נאים וכדי שלא תדייק הא שבת לא איקרי מכובד חזר ואמר וכבדתו שגם לשבת תכבדהו במלבושים מלבד התענוג:
זהר א, דף ה ע"ב אר"א אנח להאי גבר' וכו' עם היות שר' אבא הי' יכול לתרץ שלעול' קדוש ה' מכובד הם המוחין ואין רוצה לשלול שהשבת אינו מכובד ח"ו שהרי כתיב וכבדתו ובודאי דקאי אשב' עכ"ז אמר לר' אלעזר אנח וכו': לאסגאה תחום שבת וכו' לפי הפשט כמו שצריך לשמור ט"ל מלאכות כן צריך ליזהר שלא לילך יותר מתחום שבת שהוא אלפים אמה והגם דתחום אלפים אמה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכפי הסוד אלפים אמה סמוך לעיר שהיא הקדוש' הם חלל בלי קדושה. ואין הקליפה יכולה ליכנס באלו האלפים אמה לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח יכול האדם הגשמי להלך אותם וחוץ להם אסו' לפי שהוא מדור הקליפה וגורם לרגלי אדם דקדושה לצאת למדור הקליפה ודע כי בימות החול הקדושה משתרבבת בכל אותם אלפים אמה עד גבול הקליפה ולא עד בכלל. ובשבת עולה הקדושה ומתרחקת מהקליפה אלפים אמה לכל רוח מקו' חלל ופנוי ומותר האד' התחתון להלך במקו' החלל והפנוי לפי שאין הקליפה נכנסת לשם כיון שהקדוש' משתרבבת שם בימי החול. ואעפ"י שבשבת מסתלקת משם אין הקליפה יכולה ליכנס שם. והאדם ההולך חוץ לאלפים אמה גורם אל רגלי האדם דקדושה לצאת חוץ לגבול הקדושה ועונו גדול מנשוא ולכן צריך ליזהר בזה מאוד וז"ש את לאסגאה תחום שבת:
זהר א, דף ה ע"ב דא שבת עילאה לפי פשט הענין שבת עילאה היא בינה שגם היא נק' שבת ושבת תתאה הוא זעיר הנקרא שבת דיומא כנז"ל:
זהר א, דף ה ע"ב דאינון תרין כלילן כחדא: פי' שאימא מתלבשת תוך זעיר ולפעמים זעיר עולה ונכלל באימא וז"ש כלילן כחדא:
זהר א, דף ה ע"ב וסתימין כחדא שאימא וזעיר נקראים סתימין לגבי המי שהיא גלויה: שבת אחרא דלא אדכר היא מלכות:
זהר א, דף ה ע"ב ואם נעמיק בענין שבת עילאה הוא אריך הנקר' עתיק' וכנגדו סעודת שחרית של שבת: שבת תתאה הוא זעיר וכנגדו סעודת מנחה: אשתאר שבת אחרא היא רחל הנקר' חקל תפוחין קדישין וכנגדה סעודתא דמעלי שבתא בלילה:
זהר א, דף ה ע"ב והוה בכיסופא פי' על אשר לא הזכיר רק ב' שבתות כי שבתותי ב': ויומא לאו איהו בלא ליליא וכיון שיומא שהוא זעיר נקר' שבת גם הלילה שהיא נוקביה תקרא שבת. ומקדשי תיראודא וכו' רחל הנקראת יראת ה'. ושרייא בה יראה היא חכמה הנקר' ירא' פנימיות. והיא שור' בתוך המ' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ והזהיר עליה לבדה שהיא צריכה אזהרה יתירה כי רגליה יורדות מות:
זהר א, דף ה ע"ב אכליל ואמר אני ה': רחל נקר' אני כי הכל אחד קב"ה ושכינתיה גם לפי שיש בה שם ב"ן ועם ט' אותיותי' הכל גי' אני: (ובסע"ה דף נ"ה וז"ל היסוד נקר' אני והוא נקודת ציון שבה כמ"ש בזוהר בראשית דף ו' וההוא נקודה נקרא אני. ועד"ז פירש פסוק פתחתי אני לדודי ע"ש באורך) שמענא מאבא וכו' פי' מה שנז"ל את לאסגאה תחום שבת הכי שמענא מאבא גם כן אבל פירוש שבתותי הוא מפרש דא עיגולא וריבועא דלגו אפשר כי עיגולא היא עטרת היסוד דנוקבא וריבועא היא נקודת היסוד דנוקב' שהיא בסוד ם מרובעת דלםרבה המשרה שהם שני דלתין מהופכים ונעשים ם מרובעת ששם טיפת הזרע נכנסת ומשתמרת שלא תפול לארץ עד עת הלידה (ובמ"ח דף ך' ע"א פרק א' פיסקא ג') ואז נפתחים ב' הדלתות ויוצא הולד וז"ס ויפתח את רחמה ולפי שעטרת היסוד מסבבת מבחוץ על היסוד נקרא עיגולא ולפי שהיסוד יש בו ם מרובע' והיא בפנים מן העיגול לכך נקרא ריבועא דלגו ולפי שבשבת מלכות עולה עד מקום אבא לכך צריכה שמירה מאד ובפרט היסוד שבה צריך שמירה בשבת שלא יינקו החיצונים ממנו ויעשה פגם במקום גבוה וזה גרמת עון המחלל שבת לכך אמר את שבתותי תשמורו לע' שמהן דקב"ה:
זהר א, דף ה ע"ב הם מ' אותיות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ול' אותיות דג' אהי"ה דיוד"ין ודאלפין ודהה"ין כי גם שם ב"ן יש בו בחי' י' אותיות בהיות וא"ו מליאה אל"ף הרי ע' אותיות והם ע' שמהן דקב"ה:
זהר א, דף ה ע"ב וכנסת ישראל אתעטרת בהו פי' ע"י ויכולו והקידוש שיש בהם ע' תיבות אנו ממשיכי' מן המוחין דזעיר שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ולבושיהם שהם אהי"ה דיודין ודאלפי"ן ודההי"ן. שהם המוחין הנקרא י' קדש אל המלכות להמשיך לה מוחין וז"ש וכ"י אתעטרת בהו ומהמוחין שהמשכנו אליה נמשך הארה וקדושה אל היסוד שלה הנקרא עיגולא וריבועא גם אפשר לפרש כי עיגולא הם ל' אותיות של ג' אהיה ונקרא עיגולא להיותם ל' ולא מ' וריבועא הם מ' אותיות של ע"ב ס"ג ע"ה ב"ן ולפי שהם נתונים בתוך אלו הלבושים שהם ג' אהי"ה לכך נקר' ריבוע דלגו ור"ל את שבתותי תשמורו כיון שהשכינה לוקחת בשבת אלו המוחין הגדולים שהם ע' שמהן. צריכים ישראל שלא יפגמו בהם ח"ו עוד אפשר לפרש במה שנודע שבכל הפרצופים יש בחי' העיגולים ובחי' היושר:
זהר א, דף ה ע"ב והעיגולים נקרא עיגולא והיושר נק' ריבועא ולפי שהיושר מתפשט בתוך העיגולים לכך נקרא ריבועא דלגו ונקרא היושר ריבועא להיותו כולל ד' רוחות מזרח מערב צפון דרום ואמר את שבתותי להזהיר על בחי' עיגול ויושר של השכינה. תשמורו שלא יגרמו בעולם ח"ו שינקו מהם החיצונים בשבת שהשכינ' במעלה רמה יותר מימות החול. וכמה"ר יעקב מארא"גי פי' עיגולא היא לאה לפי שלוקחת בזעיר כחב"ד ח"ג כנודע שהיא עד החזה והם ששה ספירות כל א' מעשר הם ס' וסמ"ך היא עגולה. ורחל נקר' ריבוע' לפי שהיא נגד תנה"י דזעיר ד' ספירות כל א' כלולה מי' הם מ' ומ"ם היא מרובע' ם לכך נקר' ריבועא ור"ל שבתותי שהם לאה ורחל תשמורו הזהרו שלא תפגמו בהם:
זהר א, דף ה ע"ב ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי כלילן תרוויהו בשמור פי' שהאזהרה של שבתותי תשמורו היא על המ' הנקרא שמור ור"ל שבתותי תרי שניהם בשכינה ולא כפי' ראשון שהם שבת עילאה ושבת תתאה. עכ"ל הרי"מ ז"ל:
זהר א, דף ה ע"ב דהא שבת עילאה גרסינן ופי' דק"ל למה לא נפרש ג"כ דציווי את שבתותי קאי גם על בינה דבשלמא זעיר אנפין הוא דכורא ולכך אינו נכלל בתשמורו. אבל בינה שהיא נוקבא למה לא תוכלל בשבתותי ותירץ דהא שבת עילאה שהוא בינה ודאי לא שייך לומ' בה תשמורו דבכלל זכור היא ולא בכלל שמור כי היא עלמא דדכורא. מלכא דשלמא דיליה פי' בינה נקרא כך כי השלום הוא היסוד ועד שם מגעת ושם מסתיימת וז"ש ושלמא דיליה זכור איהו. וע"ד לית מחלוקת לעילא פי' שאין פירוד ח"ו בין א"וא דכחדא כפקין וכחדא שריין בגין דתרין שלומות לתתא. פי' מי גרם שאין מחלוקת לעיל' בגין דתרין שלומות לתתא חד יעקב הוא זעיר העולה ומייחד בין או"א ועושה שלום ביניהם. וחד יוסף שהוא יסוד דזעיר שגם הוא עולה פנימיותו עד הדעת בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא ואעפ"י שאינו מייחד בין או"א העליונים עושה שלום בין חו"ב דזעיר וממשיך הטיפה משם ע"י זיווג חו"ב דזעיר ע"י הדעת המייחד ביניהם שהיסוד עולה פנימיותו עד הדעת ושם מייחד בין חו"ב דזעיר ומ"ש וע"ד לית מחלוקת לעילא כולל או"א וחו"ב דזעיר ונתן טעם בגין וכו' חד יעקב הוא זעיר כנזכר וחד יוסף. שהוא פנימיות היסוד דזעיר שמייחד בין חו"ב דזעיר ותרי זמני שלום שהם ב' שלומות יעקב ויוסף שלום שלום לרחוק ולקרוב ר"ל שלום ראוי לקרות לרחוק ושלום ראוי לקרות לקרוב לפי שעושים שלום בין או"א ובין חו"ב דזעיר וכמ"ש בזוהר פ' במדבר על המכוין בנפילת אפים שהכל קורים לו שלום לפי שהוא מיחד בין ז"ון ונלע"ד שז"ס ג' כתות יוצאות לקראת הצדיק א' אומרת יבוא שלום ר"ל יבוא ויכנס לפנים אותו האדם שהיה מכוין בנפילת אפים שעל כן נקרא שלום:
זהר א, דף ו ע"א לרחוק דא יעקב וכו' יובן במ"ש הרב בפ' טוב שכן קרוב שהוא היסוד הנקר' שכן קרוב מאח רחוק שהוא ז"א והענין בסוד משחרב הבית ההוא גננא לא עאל בגנתא:
זהר א, דף ו ע"א גננא שהוא יסוד דזעיר לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ורוב הזווגי' הנעשים בימי הגלות הם ע"י ההוא רוחא דשבק בה בעלה והרוח הזה שרשו מהיסוד והוא זכר ומזדווג בבחי' המלכו' היורד' למטה בבריאה ונמצא שבחינת ההוא רוחא שביסוד שלה הוא מזדווג עם בחינתה היורדת למטה בבריאה שאותה בחינה שלה נקר' ד ואז ההוא רוחא נכנס באותה ד ונעשית ה וזה הזווג הוא מינה ובה כי ההוא גננא לא עאל בגנתיה ולפיכך כקר' יעקב רחוק כי כבר נתרח' ממנה בימי הגלות:
זהר א, דף ו ע"א אבל ההוא רוחא דשבק בה ששרשו מן היסוד דזעיר הוא המזדווג עם בחינתה התחתונה ונק' שכן קרוב והוא טוב מאח רחוק שהוא הזעיר שנתרחק ממנה בגלות. ובזה תבין מ"ש הרב ז"ל שנשמות הצדיקים הם המזדווגים עם המ' בימי הגלות כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא שרש אל י"ב שבטים ושל כל הנשמות הצדיקי' וז"ס יבעלוך בניך ור"ת י"ב שהם שרש כל נשמות ישראל:
זהר א, דף ו ע"א ושרש הי"ב הוא ההוא רוחא דזה סוד מחלוקת ר"א ור"י רא"א אין הארץ שותה אלא ממימי אוקינוס שנא' נותן באוצרות תהומות מי גרם לאוצרות להתמלאו' תהומות רי"א אין הארץ שותה אלא מאוצר העליון שנאמ' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב:
זהר א, דף ו ע"א ובפרקי ר"א איתא בזמן שישראל עושים רש"מ הארץ שותה מאוצר עליון שנאמ' יפתח ה' לך וכו' וכשאינם עושים רש"מ אז הארץ שותה ממימי אוקינוס שנ' נותן באוצרות תהומות הרי שבפרקי ר"א פשר בין ב' הסברות ואלו ואלו דברי אלהים חיים כי בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזרע בה שורין. וכשאין עושים רש"מ גננא לא עאל וכו' ושותה ממימי אוקינוס ונודע כי השכינה נקר' ארץ ונקר' ים ור"ל שותה מינה ובה וזהו ע"י ההוא רוחא דשביק בה בעלה שכבר היה בה מימי קדם וכאלו היא מינה ובה. ואמר הרב ז"ל כי אי אפשר לחטים ומיני פירות ליגדל במיין נוקבין לבדם רק שהקב"ה ממשיך טיפה א' של מיין דוכרין תוך העננים ומתמתקים המים המלוחים והטיפה הזאת היא נמשכת מההו' רוחא דשביק בה בעלה ששרשו זכה מהיסוד דזעיר והוא כמו השאור לעיסה שכל המים נהפכים ונעשים זכרים ע"י אותה הטיפה וטוב לה שכן קרוב ההוא רוחא שהוא בחי' היסוד הקרוב אליה בגלות מזעיר שנתרחק ממנה:
זהר א, דף ו ע"א ובעל ס' אור ישר' כתב בשם האר"י ז"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא ההוא רוחא דשבק בה שמזדווג עם המ' בגלות נקרא דר בחצר חבירו שלא מדעתו. אם צריך להעלות לו שכר ה"ס מ"ן לזה הזווג. או אין צריך כיון שהוא זווג גרוע עכ"ל:
זהר א, דף ו ע"א והנה נקרא יוסף קרוב עם היות דלא עאל ההיא גננא בגנתא עכ"ז שרש ההוא רוחא דבק עמה תמיד ומזדווג עמה. והוא תמיד קרוב אליה. מרחוק ה' נראה לי. אומרת השכינה ה' שהוא זעיר הגם שהוא מרוחק ממני הנה הוא מאיר לי בסוד ההוא רוחא דשבק. ותתצב אחותו מרחוק שכיון שהוא מרוחק ממנה גם היא מרוחקת ממנו:
זהר א, דף ו ע"א ולקרוב כד"א חדשים מקרוב באו ר"ל שאין זה הזווג הראוי להיות רק זה נעשה בגלות אבל בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזהו הזווג האמיתי אבל אותו זווג הגרוע לא נעשה רק מחדש מזמן קרוב. והגם שאמרנו שיוסף נקר' קרוב להיותו קרוב אליה תמיד בגלות ג"כ נקרא קרוב על שנעשה זה הזווג הגרוע מזמן קרוב ומחדש וז"ש חדשים מקרוב באו:
זהר א, דף ו ע"א עוד אפשר לפ' תרין שלומות לתתא חד יעקב ה"ס פרצוף יעקב ושרשו מיסוד דאבא והוא שלום הבית העליונה היא בינה. וחד יוסף כנז"ל שעושה שלום בין חו"ב דזעיר בסוד יוסף סליק וכו' ומ"ש לרחוק דא יעקב יובן במ"ש האר"י ז"ל שפרצוף יעקב אין לו דבקות עם ז"א כמו פרצוף רחל הנדבקת מאחוריו. רק הוא מרוחק מז"א ולכך אמר לרחוק דא יעקב ולקרוב דא יוסף נפרש לקמן בע"ה מרחוק ה' נראה לי זה הפסוק מדבר על חכמה. ונודע שיעקב הוא מהארת יסוד אבא הנקר' תמיד בזוהר רחוק. ואפשר שהזעיר הוא אומר על אבא מרחוק ה' נראה לי כי אורות אבא אינם דבוקי' בזעיר רק הם מרוחקים ממנו. ומ"ש וכתיב ותתצב אחותו מרחוק שגם הנוקבא מרוחקת מאורות אבא ועיקר הארותיה מיסוד אימא ומ"ש ולקרוב כמד"א חדשים מקרוב באו. לפי שהיסוד דזעיר מתחילה היה בבחינת ברא שקוע ולא אבר בולט. רק מקרוב כשבא אברהם נתחדש היסוד בסוד אבר וזהו חדשים מקרוב באו כמו שזה נודע לבקי בדברי הרב ז"ל וז"ש הזוהר לעיל כד אתייליד יוסף עאל לארעא קדישא ונציב לון. כי אתייליד מחדש כמ"ש בברכת אבות קונה הכ"ל שהיסוד הנק' כל ע"י ונקה שהוא מזל הי"ג הנמשך לאברהם שהוא חסד דז"א. משם נמשכת הארה ובולט היסוד בסוד אבר ומן ברא נעשה אבר וזהו קונה הכל שהוא קנין מחדש. ואז מזדווג עם הנוקבא הנקראת מ"ה וזהו אברהם אבר מ"ה. וה' של אברהם הם החסדים המתפשטים באבר הקדוש להזדווג עם רחל:
זהר א, דף ו ע"א מרחוק דא נקודא עילאה דקיימא בהיכליה יובן במ"ש האר"י ז"ל על מאמר של התיקונים בראשית בי"ת ראשי"ת נקודה בהיכליה ב' היא הבינה שהיא שנית אל החכמה נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. וג"כ כאן נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. ונקראת חכמה מרחוק כנז"ל:
זהר א, דף ו ע"א ולפי מה שפירשנו לרחוק דא יעקב שהוא פרצוף יעקב העומד מצד פנים דזעיר ושרשו מיסוד דאב' הנקר' מרחוק:
זהר א, דף ו ע"א לכן מבי' ראי' על אבא הנקר' מרחוק דאמר דא נקוד' בהיכלי' שהוא אבא גו אימ' ולפי מה שפירשנו לרחוק התורה שלמד האדם ההוא על ידו. ור"ל שאע"פ שבמתים חפשי ואין לו שכר בלימודו עכ"ז מי שזכה בחייו לניצוץ מרע"ה כשמגלה רזי תורה אחר מותו כאלו מלמדה בחיים חיותו וכמרז"ל כל המלמד תורה ונהנה מיגיע כפיו וכו' אפילו מת הרי הוא חי וקיים שמרויח אפילו בלימוד שאחר מיתה שמלמדת נפשו בסוד טעין חמרי. ואע"פ שיש חסרון קצת לנפש מצד שנפרדה מהרוח ונשמה הנה הריוח שמרויח גדול הרבה מההפסד שיש לה. וא"ת שנראה שלנפש יש לה מעלה יותר מהרוח ונשמה שהיא יכולה להרויח ולבא לעוה"ז ולא הם. תשובה שגם הרוח ונשמה אם לא נשלמו במעשיהם הם באים בדמות סבא בלי חמרי ומלמדים תורה לבני אדם ויש להם שכר גדול בתורה שלומדים על ידם. אמנם אחר שהושלמו במעשיהם אינם יכולים להפרד ממקומם שהם מעלים מ"ן תמיד כי יש להם דבקות הרבה בשרשם משא"כ בנפש שאין לה מעלה זו ואינה מעלה מ"ן כי אם בליל פסח כנז"ל. ונמצא כי הרוח ונשמה אם השלימו מעשיהם ונדבקו בשרשם יש להם חבה יתירה על הנפש. כי נדבקים בשרשם בסוד ואתם הדבקים ובו תדבק ובשבתות וימים טובים יש גם לנפש קירוב למעלה זו כי היא מתדבקת ברוח והרוח בנשמה והנשמה בהקב"ה כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' וכתיב והשביע בצחצחות נפשיך. אמנם בימות החול אין לה מעלה כי אם מה שמלמדת רזי תורה. ובזה ת"ח אפילו מת הרי הוא חי בצרור החיים ממש ומעלה מ"ן יותר מבחייו. שבחייו אינו עושה יחוד כי אם בשורש נשמתו. ואחר מותו עושה ייחוד בכל העולמות כמרז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ודע שבחינות היחודים היא יותר גדולה מהלימוד ומי שעושה יחוד בעת רצון דהיינו בחצי הלילה האחרון יכול לייחד כל השרשים והעולמות אף בחייו כמו שעושים הצדיקים אחר מיתה וז"ס ובנייהו בן הוידע בן איש חי שבעודו חי היה עושה מה שעושים הצדיקים אחר מיתה ונרמז השכר שיש לצדיק בתורה שמלמד לאחר מיתה כמ"ש ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון דאינון י"ש למהוי לך אוצרין מלאין זיל והוי טעין חמרי ותטול שכרך:
זהר א, דף ו ע"א עוד אפשר לפרש י"ש הם י"ש עולמות דתחות עלמא דאתי המפורשים בפרשת תרומה ר"ז עלמין וק"ג עלמין ופירש בו הרב ז"ל שהמוחין דזעיר בהיותם בראש זעיר הם סתומים אמנם הארתם מתגלות תחות עלמא דאתי שהיא הבינה. כי הנה עד החזה דזעיר האורות של המוחין הם סתומים ואין הארתם נגלית. אמנם מן החזה ולמטה שכבר נשלם יסוד אימא יוצאה הארתם מגולה: והם אורות החו"ג היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר. והארות היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר הם הי"ש עולמות המתגלים תחת היסוד דאימא הנקרא עלמא דאתי. או תחת הבינה דזעיר הנקרא עלמא דאתי ג"כ עכ"ל. ולכן אמר יו"ד עילאה שי"ן עילאה למהוי לך אוצרין הם י"ש עולמות הנזכר שעליהם נאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. ועכ"פ שורש הי"ש עולמות הם או"א שמשם המוחין נמשכים כנז"ל יו"ד עילאה הוא אבא שי"ן עילאה היא אימא:
זהר א, דף ו ע"א חדו ר"א על שאגב שיחתו לימדם פירושים בענין כ"ף וסמ"ך כנז"ל: דפקודא דמלכא איהו עד דייתי ההוא דטעין חמרי גרסי' ופי' שציווי המלך הוא שאבא ללמד רזי תורה בעוה"ז עד שיבא משיח וכתב הרב כי מרע"ה הוא משיח בסוד מה שהיה הוא שיהיה. ורב המנונא הוא מרע"ה וחלק מניצוצי נשמתו לכך אמר עד שיבא טעין חמרי שהוא משיח הוא רב המנונא הוא מרע"ה:
זהר א, דף ו ע"א אתר בי מותבי לסברתם עתה שהוא מהעוה"ז הבינו בתשובתו להם בי מותבי הוא מגדלא הוא יסוד דנוקבא הנק' מגדל הפורח באויר. וז"ל הרב בספר הליקוטים ונמצא כשנבנית המלכות נעשית עשר נקודות. ונקודת הת"ת שבה לא הוצרך בה לפי שכבר נבנה הת"ת שלה ע"י הת"ת שלקחה מזעיר ואז אותה נקודה של הת"ת ירד עד היסוד ונצטרפה עם נקודת היסוד שבה ומב' נקודות הללו נעשה היסוד דנוקבא והנה לא הוצרכה שום נקודה לירד ולהתחבר עם נקודה שתחתיה רק הת"ת לבד ירד עד היסוד והטעם הוא מה שביארנו במקום אחר כי היסוד שבה הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך כי היסוד של זעיר הוא מגיע עד סיום הת"ת שבה. וא"כ היסוד והמלכות שבה אין להם על מה שיסמוכו בזעיר. הרי מבואר בדברי הרב ז"ל שהיסוד דנוקבא נקרא מגדל הפורח באויר ואמר להם עם שאני יושב בזה העולם עכ"ז נשמתי בלילה עולה ליסוד דנוקבא בסוד מ"ן כע"ש בידך אפקיד רוחי. וג"כ בסוד נפילת אפים. נמצא שהצדיקים אפילו בהיותם בעוה"ז עיקר מושב נשמתם הוא ביסוד דנוקבא להעלות מ"ן והם כגרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב וכ"ש אחר פטירתם שאז מעלים מ"ן בבחינה יותר מעולה מבחייהם. ולפי זה בין לפי סברתם שהוא חי בין לפי האמת שבא מאותו עולם תשובתו נכונה שאתר מותביה הוא היסוד דנוקבא:
זהר א, דף ו ע"א ואינון דדיירין בההוא מגדלא קב"ה וחד מסכינא קב"ה הוא זעיר בסוד וה' בהיכל קדשו. מגדלא היא המלכות בכללותה שהיא מלבשת זעיר מהחזה ולמטה כשאר הפרצופים המלבישים זה את זה. וחד מסכינא הוא היסוד דזעיר הנכנס ביסוד דנוקבא בסוד הזווג: אי נמי הכל על היסוד דזעיר. רק בזמן דההוא גננא שהוא היסוד עאל בגנתיה נקרא היסוד קב"ה ונכנס ביסוד הנוקבא בסוד הזווג אבל בזמן החורבן אז ההוא רוחא דשבק בה בעלה ששרשו מהיסוד דזעיר הוא המזדווג עמה ונקרא מסכינא והבן שלבחינה שקודם החורבן קרא אל היסוד קב"ה לפי שבחינת יסוד זה שקודם החרבן הוא כאלו הקב"ה שהוא הת"ת שוכן בקרבה כי גוף וברית חשבינן חד אמנם בחרבן שאינו היסוד עצמו רק ההוא רוחא דשבק בה בעלה לכן נק' מסכינא:
זהר א, דף ו ע"א עלינא מתמן פי' כי היסוד דנוקבא נקרא באר חפרוה שרים שהוא עשוי בחפירה שקוע ושייך למימר ביה עלינא מתמן. ולהיות שזאת המדברת היא בחינת הנפש דעשייה שהיא בסוד טעון חמרי:
זהר א, דף ו ע"א לכן היא מדברת על יסוד דפרצופי נוקבי דעשייה כמ"ש הרב באוצ"ח והנשמות שבאצילות הם בני זו"ן והם מעלים אליהם מ"ן ונשמות שמבריאה אל הבריאה ורוחין שביצירה אל היצירה ונפשין שבעשייה אל העשייה ולכך קרא אל היסוד דעשייה אתר בי מותבי ששם מעלה נפשו מ"ן ואע"פ שאין זווג בעשייה רק בליל פסח. אפשר שבערך אב"י אינו נקרא זווג אבל בערך מקומו נקרא זווג. ובליל פסח נעשה בעשייה זווג משובח שראוי ליקרא זווג אף בערך אב"י:
זהר א, דף ו ע"א אי נמי הטעם שאין נקראים זווג העשייה בשם זווג לפי שהוא נפרד מיד מחמת תגבורת הדינים אשר שם משא"כ בעולמות העליונים שהזווגים הנעשים ע"י הצדיקים אחר פטירתם אינו נפסק לעולם. וכמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל שאי אפשר לנשמות הצדיק להפרד אפילו רגע א' מן הכסא שהיא הבריאה. וכן הרוח מן היצירה להיותה מעלה שם מ"ן משא"כ נפש דעשייה שהי' נפרדת אף אחר פטירתה ובאה בסוד טעין חמרי ולכך אינו נקרא זווג בעשייה הגם שיש שם העלאת מ"ן וזווג. ואי גרסי' וגלינא מתמן ניחא טפי:
זהר א, דף ו ע"א לאתגלייא באורייתא פי' לגלות לבני אדם שהוא חכם ואביו חכם ולגי' לאתגאה באורייתא ג"כ כשיאמר שם אביו שהיא חכם יש גאוה ח"ו שמורה שהוא חכם בן חכם: דיוריה בימא. לסברתם שהוא חי הבינו שאביו בקי בים החכמה ודימה אביו לדג השט בים הגדול ואסחר וכו' כך אביו דעתו מקפת כל חכמת התורה ופרוסה לפניו כל זמן שירצה בלי שכחה: רב ויקירא. רב האיכות ומשובח ועתיק יומין מופלג בזקנה ג"כ כי בישישים חכמה: עד דהוה בלע כל שאר נונין כשפותח פיו בחכמה ומקשה קושיות כל הת"ח שלפניו נעשו אילמים והוא סוגר ואין פותח לקושיותיו ונדמה לת"ח כאלו בלע אותם בקושיותיו. ולבתר אפיק לון חיין ירצה שאח"כ מתרץ כל הקושיות וכאלו אחר שבלעם הוציאם מבטנו חיים מליין כל טבין פי' שמחמת הקושיות נסתרו כל ההלכות שהיו ביד הת"ח וכאלו נתרוקנו מחכמתם ואח"כ כשמתרצם מעמידם על האמת בהלכות שבידם וכאלו עתה הרויחו אותם וז"ש מליין כל טבין:
זהר א, דף ו ע"א ברגעא חדא מקיף כללי החכמה ברגע מרוב בקיאותו כמרז"ל ויהי בנוית ברמה שלמד דוד באותה לילה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה. ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף גרסי' ע"ד מרז"ל שהוא יורה כחץ ור"ל שאביו בשעת הזווג נתכוון שיצא הוולד מזורז וחכם ומפולפל כחץ ביד גבור בחכמת התורה וגבור ביצרו. וטמיר לי בההוא אתר ר"ל שבכוונתו הוציאני שלם בתכלית השלימות ובנקל זכיתי לעלות ליסוד דנוקבא להיום מעלה שם מ"ן וכאלו הוא טמרני בההו' אתר שכוונתו גרמה לי. והוא תב לאתריה להשתדל ולשונו במקומו שהוא ים החכמה ולא אמר לי שנטעתי ארז בלבנון שיש לי בן ממלא מקומי אלא תב לאתריה:
זהר א, דף ו ע"א ואגניז בההוא ימא כי כל חכמתו בגניזו ובצינעא: אי נמי ואגניז הוא התבודדות שמוספת חכמה באדם: אנת הוא בריה דביצינא קדישא בריה דנהירו דתורייתא. משבח לרב המנונא בפלפול התורה: בוצינא נר אש התורה ומשבחו בסודות התורה נהירו דאוריית'. וכמ"ש הרשב"י אלו ידעי בבלאי שבחא דרב המנונא. ופי' בו האר"י ז"ל שהיה מבחינת מרע"ה בפעם הראשונה קודם שנסתלקו ממנו אלף חולקין שהיא מעלה רמה עד מאד ובניהו וכו': יש לדקדק מה ענין פתיחה זו למה ששאלוהו על שמו. ואיך כשגמר הדרשא ידעוהו ואמרו ודאי דא הוא רב המנונא סבא ולא זולתו. שג"כ רב ייבא סבא דפרשת משפטים בא טעין אמרי כמ"ש שם הא יהיב מיכלא לחמריה וזכה אל ניצוץ מרע"ה וגלה רזי תורה לחכמים: ויש מפרשים מדאמר אבא חד נונא. ואין זו ראיה:
זהר א, דף ו ע"א אבל הענין כמ"ש הרב ז"ל שרב המנונא היה ניצוץ מבניהו לכן כששאלו שמו פתח ובנייהו ירצה שמי בניהו והם סברו שהיא בריה דרב המנונ' ושעדין חי בעוה"ז ואח' שראו שכשגמ' הדרש' נעלם מעיניה' אז ידעו שבא מעול' העליון והבינו למפרע שדרשת ובנייהו תשוב' כדי להודיע' שמו. ועל ההקדמה שבידם שרב המנונא הוא ניצוץ בניהו העיקרי וניצוץ מרע"ה נוסף בו שלכן קראוהו נהירו דאוריית' גזר אומר ר' אבא ואמר ודאי דא הוא רב המנונא והנה גם על ניצוץ מרע"ה רמז להם בדרשא זו הוא הכה את איש מצרי הוא משה:
זהר א, דף ו ע"א מלה סתימא ושמא גרים יובן במ"ש האר"י ז"ל שבניהו היה משם ב"ן ההוא רוחא דשבק בה בעלה וזהו בניהו ב"ן יה"ו ר"ל בן הנמשך מיה"ו שהוא כללות הזעיר ולפי ששרשו מיסוד ז"א לכן נקר' בן איש חי צדיק חי העולמים ע"כ כללות דבריו עם שאינו לשונו ממש וז"ש רזא דחכמתא בניהו ב"ן הנמשך מיה"ו שהיא מלה סתימא ושמא גרים כי בניהו נקרא כן על שם ב"ן וזהר בן יה"ו בן איש חי דא צדיק חי כמ"ש ששורש ההוא רוחא דשבק בה בעלה הנקרא שם ב"ן שורשו מיסוד דזעיר הנקרא חי דא צדיק חי עלמין וקורא ליסוד חי לפי שכשאין זווג נקרא ח"ו אבר מת כמר"זל המשמש באבר מת ולכך אנו קוראים לו חי שיהיה תמיד אבר חי מתוקן אל הזווג גם להיותו מושך הטיפה מן ח"י חוליות שבשדרה גם נקרא חי לא כמו המ' שרגליה יורדות מות. וכי הוא נהר דנגיד תדיר מים חיים: גם לפי שמקבל מג' ווי"ן דויסע ויבוא ויט שהם חג"ת והם גי' ח"י גם לפי שנה"י דאבא דקטנות הנצח הוא אלהים ה' בצורת ד"י והוד בציור ד"ו ויסוד בציור ג' וו"ין: ויסוד דאבא הוא ביסוד דזעיר לכך נקרא יסוד ח"י שמקבל מג' ווי"ן דיסוד דאבא:
זהר א, דף ו ע"א רב פעלים היסוד דזעיר נקרא רב פעלים שכל הפעולות נעשים על ידו וז"ש מארי דכל עובדין וכל חילין עילאון הם המלאכי' עוד נלע"ד מארי דכל עובדין הם נשמות הצדיקים הצריכי' לעשות להם גוף ואלו הנשמות באים ע"י זווג תחתון יסוד זעיר בנוקביה ואקדים מ"ש בס' הליקוטי' וז"ל הנה כל הבאים מזווג נשיקין זווג גמור ועליון מאד אין צורך לגוף. אמנם הבאים ע"י זווג תחתון דתשמיש הוא זווג גופני שלא הספיק זווג רוחני של הנשיקין להוציאו והוכרח לצאת ע"י זווג דגופ' ולכן הוצרך להיות מלובש בגוף ולהתקן בעה"ז ע"י מצוות מעשייות של הגוף הרי כי סוד הנשיקין הם המלאכים וסוד זווג תחתון הם נשמו' בני אדם עכ"ל. נראה בדבריו שגם נשמות הצדיקים באים מזווג רוחני דנשיקין רק שלא הספיק להם והוצרכו עוד לזווג דגופא. והנה כמו שזווג תחתון ע"י היסוד כך זווג עליון ג"כ הוא ע"י היסוד בסוד חיך וגרון. וז"ל האר"י ז"ל ואמנ' סוד חיבור זה הוא בתוך הפה כי החיך הוא חכמה והגרון הוא אימא והלשון הוא הדעת המזווג' עכ"ל נמצא כי הנשמות והמלאכים הם ע"י היסוד רק שהנשמות מלבד זווג עליון דנשיקין ע"י חיך וגרון והלשון שהוא היסוד. צריך עוד זווג יסוד תחתון ממש. אבל המלאכים שאינם צריכים לגוף די להם זווג יסוד עליון שהוא הלשון ולכן על היסוד תחתון אמר מארי דכל עובדין. שצריכים אל הגוף הנעשה בעשייה גשמית. ועל היסוד עליון שהוא הלשון אמר מארי דכל חילין עילאין הם המלאכים. וכולם הם ע"י היסוד עליון או תחתון.
זהר א, דף ו ע"א אות הוא רשום הוא וניכר בצבאותיו אילנא רב ותקיף הוא היסוד ונקרא רב מכולא לפי שהוא כולל כל החסדים כי הם מתפשטים מחסד עד הוד וכללות כולם נכלל ביסוד נמצא שהיסוד רב מכל הו"ק כי הוא כולל כולם וכתב הרח"ו ז"ל שזהו מ"ש בזוהר צדקתך כהררי אל דא יוסף דאיהו שקיל ככולהו הררי אל דהינו שהוא כולל בגויה כל החסדים. ונקרא יקירא כי יקר היא הטיפה הנכנסת בתוכו שבאה מהמוח שמשם מאור העינים ועל שם הטיפה נקרא יקירא עכ"ל ונלע"ד לפי שהטיפה באה מי"ש עולמות גי' יק"ר. כי יש עולמות שורשם מן המוחין כמו שכתוב בסה"ך בענין ים עולמות:
זהר א, דף ו ע"א מאן דרגא אתא היסוד דזעיר מקבצאל. הוא יסוד דאימא והענין כי כשעלו חג"ת דזעיר ונעשו חב"ד ועלו נה"י ונעשו חג"ת ונשאר זעיר בלי נה"י רק מהארת החו"ג שבתוך יסוד אימא נעשו לו נה"י: וכתב באוצ"ח וז"ל אחר כל הנזכר שמעתי ממורי זלה"ה כי היסוד דעתיק לא נמשך רק עד חזה דאריך ושם מסתיים וזה מקביל אל מ"ש בראש הפרק כי עצמות נה"י דעתיק בחג"ת דאריך ומהארת היסוד דעתיק יוצא אור לבד ומתפשט בנה"י דאריך והוא דוגמת נה"י דזעיר הנעשים מהארה החו"ג שבתוך יסוד אימא. ונקרא יסוד אימא קבציאל שהוא מקבץ בתוכו החו"ג וז"ש:
זהר א, דף ו ע"א דרגא עילאה סתימאה כי אימא נקרא עילאה שהיא למעלה מזו"ן גם נק' סתימאה כי היא סתומה בתוך גופא דזעיר כי יסודה מתפשט עד חזה ז"א והוא סתום בתוך גופא דזעיר וז"ש:
זהר א, דף ו ע"ב עין לא ראתה הנאמר על עדן כמדרז"ל עין לא ראתה זה עדן ולהיות כי אבא הוא הנקרא עדן ולא אימא לכן אמר דרגא דכולא ביה וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה שהוא אבא. על כן גם אימא תקרא עדן בהשאלה:
זהר א, דף ו ע"ב ואיהו היכלא הוא יסוד דאימא הנקרא היכל קדישא סתימא נקרא היסוד דאימא קדש על שמה. ונקרא סתימא כי הוא סתום בגופא דזעיר: דכל דרגין כנישין וסתימין ביה. כי כל האורות העליונים נסתמים בו: וכפל לשון מאן אתר נפק וכו' כתב הרב שמהארת חו"ג של יסוד אימא נתקן יסוד זעיר וז"ש מאן אתר נפק. ומ"ש מאן דרגא אתא בא לרמוז על הטיפה שמוריד מהדעת דזעיר שביסוד אימא: אי נמי על ב' בחינות שביסוד פנימיות וחצוניות:
זהר א, דף ו ע"ב ובגופא דהאי היכליה הוא יסוד בינה הנז' כל עלמין הם זו"ן ובי"ע: וכל חיילין הם הנשמות והמלאכים. אתזנו הוא ענין המזונות וקיימין על קיומיהון שהם עומדים על קוהבריאות בשאר צרכים מלבד המזונות: אריאל הוא מקדש. כיון דאיהו אסתלק נגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע גרסינן:
זהר א, דף ו ע"ב וכרסייא קדישא נפלית היא השכינה שיררה בגלות ונקרא כרסייא כי היא כסא דזעיר. הה"ד ואני בתוך הגולה. מלכות היא דרגא דאיקרי אני:
זהר א, דף ו ע"ב אמאי ר"ל למה היה זה על נהר כבר שהיא היסוד שהיה מקודם וזה נהר כבר וז"ש ולא אנגיד כבקדמיתא ויחרב בבית ראשון כי לא נתייבש לגמרי כמד"א חרבו פני האדמה. ויבש בבית ב' בעונות נתייבש לגמרי. וההוא גננא לא עאל בגנתיה מואב דהוו מאב דבשמייא גרסי': דחד אריה לקמן מפ' שהוא אוריאל המלאך ונלע"ד שהאריה שהיה מקבל הקרבנות הוא יסוד דנוקבא שהיה מקבל כל כוונת הקרבנות ועולים לתוכו בסוד מ"ן וז"ל הרב באוצ"ח שני בחי' יש בשם ב"ן כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא בחי' שם הוי"ה באחוריים פשוט כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה ושם ב"ן באחוריי' במילואו כזה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה ושניה' גי' ע"ב קד"ם שהם גי' רי"ו והוא ההוא רוחא דשבק בה בעלה:
זהר א, דף ו ע"ב והוא הגורם לה העאלת מ"ן עכ"ל והנה ארי"ה גי' ע"ב קד"ם ושורשו מן ההוא רוחא דשבק בה בעלה:
זהר א, דף ו ע"ב רביץ על טרפיה וכו' לפי שהוא משם ב"ן ונודע כי שם ב"ן הוא גבורות והגם ששורש ההוא רוחא הוא מדכורא עכ"ז הוא גבורות כמ"ש באוצ"ח כי בביאה ראשונה נותן בה שם ב"ן א' שהוא הגבורות ועוד שהוא באחוריים ונודע כי אחוריי' הם גבורות ולכן אמר אכל קרבנין כגבר תקיף וכל כלבין הוו מתטמרי מקמיה. נודע מ"ש בס' הליקוטים שאין לך מי שמעלה מ"ן בנוקבא דקליפה כמו הבא על הגויה כי הוא מעורר ההוא רוחא דקליפה דשבק בה בעלה והוא מסיגי שם ב"ן של הקדושה ונקרא כלב שהוא גי' ב"ן וז"ש לשכב אצלה להיות עמה קשורה בו ככלב לכן אמר וכל כלבין הוו מתטמרי. מקמי שם ב"ן דקדושה ונכנעים מפניו:
זהר א, דף ו ע"ב ואין קושיא ממ"ש הרב על אליהו בעיר כלבים שוחקים הטעם כי אליהו גי' שם ב"ן ושם ב"ן דקדושה הוא שרש אל שם ב"ן דקליפה שהוא כלב וכשרואים אליהו ששרשו ג"כ משם ב"ן הם שמחים ושוחקי' כי מקבלים קצת הארה ממנו אלמא כי בהתגלות שם ב"ן יש להם שמחה ואיך אמר וכל כלבין אתטמרו מקמיה:
זהר א, דף ו ע"ב די"ל כי כאשר מתעורר ההוא רוחא אורו גדול מאד ואינם יכולים לקבל הארה ממנו ואדרבה נכנעים אבל כשאליהו מתלבש בגוף של העוה"ז אורו גנוז וסתום מצד התלבשותו בנרתיק הגוף ולכן יכולים לקבל קצת הארה ממנו:
זהר א, דף ו ע"ב משא"כ המלאך אוריאל שאין לו גוף גשמי ולכן הארתו גדולה ומתטמרי מקמיה:
זהר א, דף ו ע"ב כיון דגרמו חובי וכו' פירוש צדיק יסוד עולם נחית לגו דרגין דלתתא וקטיל לההוא אריה שהוא אוריאל ולא שהרגו ממש אלא שלא נתן לו כח ושפע למזונו וז"ש ולא בעי למיהב ליה טרפיה לתוך הבור לעינהא דס"א כי הקדושה נק' באר מים חיים אבל ס"א נק' בור:
זהר א, דף ו ע"ב ושדרת לחד כלבא כמרז"ל בזמן שלא היו עושים רש"מ היה יורד דמות כלב ומקבל הקרבנות וכן ארז"ל במדרש כשנשמת הצדיק עולה נדמה לה דמות אריה ומקבלה היינו כח מההוא רוחא הנק' אריה שהוא גי' רי"ו להעלותה לעורר ההוא רוחא דשבק בה בעלה אל הזווג. וכשנשמת הרשע עולה יוצא לקראתה דמות כלב שהוא שם ב"ן דקליפה ומורידה לשאול ואבדון שהם יסוד ועטרה דנוקבא דקליפה על שבמעשיו הרעים היה מעוררם אל הזווג. עוד ארז"ל כשהתפלה הנוגה מקבלה דמות אריה ואם לאו להיפך. ובימי בית שני היה יורד דמות כלב לקבל הקרבן:
זהר א, דף ו ע"ב ותימה הרי הכלב ה"ס הקליפה ואיך ח"ו נמסרו קרבנותיהם לה:
זהר א, דף ו ע"ב ועוד אמר שה"עה כי לכלב חי וכו' ויש גילוי קצת שעל ענין זה מדבר התירוץ ודאי שהקדושה שהיא משרש ההוא רוחא היתה גנוזה בפנימיותו ודרך שם היו עולים הקרבנות והתפלות:
זהר א, דף ו ע"ב ולפי שלא היו כראוי נתלבשה הקדושה במלבוש כלב מבחוץ ותירוץ זה הובא בדברי הראשוני' ובפירושי הרח"ו ז"ל שחיבר על התורה פירוש כי אריה הם ד' פעמים ב"ן דאבי"ע יען שבכל עולם יש ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואלו ארבע ב"ן גי' ר"ח עם ט' אותיות דמילוי ב"ן גי' אריה עם הכולל ובבית ב' היה דמות כלב שהוא ב"ן דעשייה דוקא עכ"ל:
זהר א, דף ו ע"ב בלאדן שמיה כל ארץ שאינו מכלל הקדושה שנקראת אדם אבל זה דמות כלב וע"ד כתיב לא תירא לביתה משלג דא דינא עילאה אמאי בגין דכל ביתה לבוש שנים גרסי': ופירוש שנים הם שנים קדמוניות שהם ו"ק דזעיר ועיין בפרשת ויחי דף רל"ח שביאר שם הענין:
זהר א, דף ו ע"ב בעלה דההוא מראה גרסינן פירוש כי משה גרם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד זווגא דרוחא ברוחא כי משה מלגאו: ויעקב גורם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד גופא בגופא ומרע"ה גרם זווג או"א גופא בגופא ורבי עקיבא כשנהרג גרם זווג או"א רוחא ברוחא זווג רוחני שהוא זווג דנשיקין שאין בו אחיזה לס"א כלל: אבל זווג דגופא בגופא יש להם קצת אחיזה מרחוק מסוד הגוף שהו' שרשם: משא"כ רוחא ברוחא דהיינו בטול הגוף וכל הנשרשים בו כמ"ש בסוד נפילת אפים ולפי שמרע"ה זכה לגרום זווג העליון דרוחא ברוחא לכן אמר דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא. כי בעודו בעוה"ז זכה לגרום זווג רוחא ברוחא וזהו בארעא. מה דלא זכה בר נש אחרא. שאף יעקב לא זכה לגרום זווג רוחא ברוחא רק בשעת מיתתו בסוד בשכ"מלו:
זהר א, דף ו ע"ב אילין שלשים שנה עילאין וכו' הם חב"ד דזעיר שהם סוד המוחין כי משם נמשכת טיפת הזרע אל היסוד בסוד יוסף סליק לעילא נחית לתתא כי פנימיות היסו' עולה עד הדעת וגורם אל הדעת לזווג בין חו"ב דזעיר ומשם נמשכת הטיפה עד היסוד: ואל הג' לא בא: הם חג"ת כי לחב"ד קרא שלשים ולחג"ת שלשה: ורמז כאן לשתי המשכות טיפת הזרע כי הזווג המשובח הוא שממשיך הטיפה מן הדעת בסוד וידע אדם עוד את אשתו ולכן צריך לעלות פנימיו' היסוד עד הדעת אבל כשאינו רוצה להמשיך הטיפה רק מבחינת ענפי הדעת השותפשטים בחג"ת אז אינו צריך לעלות עד שם רק מאליו ומעצמו באה לו טיפת הזרע מעל פי הדעת שבשש קצוות. וזהו ואל השלשה לא בא.
זהר א, דף ו ע"ב אינון הוו אתין לגביה וכו' ובזה לא קשו דבריו אהדדי שתחילה אמר דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא דמשמע שעולה ומתקרב אצל' ונוטל מה' ואנגיד לתת' ואח"כ אמר ואיהו לא הוי אתי לגביהון ובמ"ש א"ש שתחלה מדבר בעלייתו אל הדעת ואחר כך מדבר בהורדת הטיפה מו"ק שאינו צריך לעלות אלא הם באים אצלו. אי נמי אינון הוו אתיין לגביה פי' כי הוא צריך לאורם אבל הם אינם צריכים לו וז"ש ואיהו לא אתי לגביהון שר"ל להשפיע להם. וז"ל הרב באו"צח. יש כח ביסוד לעלות למעלה עד הדעת למשוך משם טיפת החסדים אל הנוקבא בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא עכ"ל. הרי בפירוש שהיסוד עולה עד הדעת ואיך אמר כאן אינון הוו אתייין לגביה וכו' ואיהו לא הוה אתי לגביהון. אלא ודאי כמ"ש. שכשרוצה למשוך מן הדעת עצמו שהוא מקום גבוה צריך לעלות פנימיות היסוד עד שם:
זהר א, דף ו ע"ב וכשרוצה למשוך רק מענפי הדעת שבו"ק אינו צריך לעלות רק הם באים אצלו ועוד אפשר לפרש שלשים שנה עילאין הם חג"ת וכמ"ש כזהר חדש ויהי בשלשים שנה ומשמע התם שהם חג"ת. ואל הג' לא בא הם חג"ת עצמם. ומ"ש דאינון הוו אתיין לגביה וכו' ר"ל שאחר שנמשכה הטיפה עד הו"ק אינו צריך לעלות אצלם רק הטיפה באה מאיליה אמנם קודם רדת הטיפה מן הדעת אל הו"ק צריך התעוררות היסוד להורידה מן המוא ונמצא כאלו היסוד עולה עד המוח וז"ש יוסף סליק לעילא וכו' אמנם בבוא הטיפה עד ו"ק אינה צריכה התעוררות יסוד רק מאיליה באה וז"ש אינון הוו אתיין לגביה וכו':
זהר א, דף ו ע"ב ואנגיד לתתא הוא לנוקבא כשנוטל מנייהו מיד אתקרב אל הנוקבא בסוד ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כי אין הזרע מבקש הנוקב' להנתן בתוכה רק מיד כשמתעוררת טיפת הזרע מיד הנוקב' הנק' לחם מוכנת לקבלו. אי נמי שלשים שנה עילאין הם חג"ת ואל השלשה לא בא הם ג"ר וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון לפי שהם מעולים ממנו ואינו נכנס בחשבון עמהם וז"ש דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון. וא"ש שקרא אל ג"ר שלשה כי הם מיוחדים. ומן השלשי' שהם חג"ת הכי נכבד כמו שהם נכבדים נכנס בסוג עמהם. אבל אל הג' שהם ג"ר לא בא עמהם בסוג ובמנין הגם שעולה עד שם כמ"ש יוסף סליק לעיל'. אינון אתיין לגביה שממשיכים לו הטיפה. ואיהו לא אתי לגבייהו היינו דלא עאל במניינא דלהון וישימהו דוד שהיא השכינה מלכות אל משמעתו כי הוא חביב לה. אי נמי אינון יהבי ליה ברעותא דלבא אע"ג דלא הוה במניינא דלהון עם כל זה אתיין לגביה וכו':
זהר א, דף ו ע"ב וזה לשון מורינו ז"ל שייך לדף ז' ע"א:
זהר א, דף ו ע"ב רב טובך הוא האור הנמשך מהבינה אל היסוד בלתי ריבוי כלל והבינה נק' מלך רב עינוגא דחיין וכו' הוא האור הנמשך מהחסדים שביסוד דאימא ומתפשט בחמש קצוות דזעיר וכללות כל החסדים נכלל ביסוד זעיר ולכן נקרא כל והוא זך ואינו מתעבה כלל עוד י"ל עינוגא דחיין או"א נקרא חיים בסוד החכמה תחיה בעליה ואימא נקרא ארץ החיים וז"ש עינוגא דחיין הם המוחין דגדלות הבאים מזווג או"א ונמשכים אל הזעיר עד היסוד בו וזכו לזה תלמידי חכמים ע"י השתדלם בתורה שהיא מיסוד אבא ומשם מזונם מן החכמה בעוה"ז כמ"ש בזוהר שמות ומכ"ש לעוה"ב כי החכמה תחיה בעליה וז"ש עינוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי כי שרשם מן אבא שהוא חכמה ומשם לבינה ומהבינה ליסוד דזעיר הנק' חי על שמקבל חיים העליונים:
זהר א, דף ו ע"ב מה כמה דאתמר פי' היא מלכות כמ"ש בדף א' מה אעידך. רב ותקיף הוא יסוד זעיר שיש בו חו"ג רב מצד החסדים ותקיף מצד הגבורות:
זהר א, דף ו ע"ב ואעיל ליה פי' עאל לגרמיה עד הדעת דזעיר כצודע וזהו ברום רקיעין: אי נמי אילנא הנקרא רב שהוא הזעיר עאל ליה לאילנא זוטא שהיא הנוקבא ברום רקיעין כי לפעמים הנוקבא בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד נ"ה ולפעמים נגד החזה ולפעמים נגד הדעת בסוד לאה וכל אלו העליות עולה ע"י זעיר בעלה כמ"ש בכוונת ברכת אבות:
זהר א, דף ו ע"ב טובך דא אור דאיתברי ביומא קדמאה הוא אור ה' חסדים הנרמזים בחמש אור דיומא קדמאה שהוא החסד הא' הכולל כולם ואזיל עם כולהו לשומרם שלא יתעבו כי אור שברא הקב"ה במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו ואינו מתעבה כלל ועד רדתו עד היסוד אינו משתנה כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה נבנה מהחסד בלי התעבות:
זהר א, דף ו ע"ב דגניז ליה לצדיקייא כי אור החסדים בצאאתו מהיסוד דאימא יוצא עמו לבוש דק מן עטרת יסוד אימא ומתלבשים החסדים בלבוש ההוא ונגנזים וזהו דגניז לצדיקייא לההוא עלמא ה"ג ול"ג בההוא עלמא ובס' אונ"ח כתב החסדים החדשים הם מתלבשים בלבוש החסדים הראשונים שביסוד זעיר וכן ה"ג החדשות מתלבשים בה"ג הראשונים שביסוד המלכות. וז"ס אור שברא הקב"ה וגנזו לצדיקים צדיק וצדק יסוד דזו"ן עכ"ל. הרי פי' אחד באור שברא הקב"ה וכו' שהם החסדים והגבורות הראשונים שמתלבשים בהם החדשים באותם הגנוזים ביסוד זו"ן הנקרא צדיק וצדק וז"ש וגנזו לצדיקייא לההוא עלמא שהוא יסוד דזו"ן הנקרא עולם:
זהר א, דף ו ע"ב נגד בני אדם דא ג"ע דלתתא שהיא בעוה"ז רק שהיא נעלמת מבני אדם ויש קצת סמך לפי' זה מדבדי הרב בדרוש תלת נקודין. עוד נראה ממ"ש בדיוקנא דהאי עלמא שהצדיקים עומדים שם בדיוקנא דהאי עלמא וזהו נגד בני אדם. אפרסמונא דכייא כתב בעל חסד לאברהם כי האדם העשייה מאירה בחצר מות ושם מדור הנפשות והארת היצירה מאירה בג"ע של מטה ושם מדור הרוחות שהם מיצירה והארת הבריאה מאירה בג"ע של מעלה ושם מדור הנשמות שהן מבריאה ובבריאה מקננא אימא הנק' אפרסמון כי אפריון הוא מלכות ואפרסמון אימא ובעלות הרוחות לג"ע של מעלה אסתחיין מטלי נהרא אפרסמונא וחב"ד דבריאה נקרא טל"י כי ט"ל גי' יו"ד ה"א וא"ו שהם חב"ד:
זהר א, דף ו ע"ב ולזמנון אתחזון וכו' זה פי' ב' למה קרא לג"ע דלתתא נגד בני אדם כי הצדיקים אשר שם מתראים ונגלים לבני אדם. והנה כאן אמר שהרוח נגלית לבני אדם ולעיל פי' הרב שהנפש היא שראו בבחי' טעין חמרי הקרובה אל חומר הגוף. וצ"ל כגוונא דחזינא דקאמר לאו דוקא כמוהו ממש אלא הדמיון לענין הגילוי בלבד והא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ"ל מורינו זלה"ה:
זהר א, דף ו ע"ב בני אלהין פי' נשמות הצדיקים הם בני זו"ן והכרוז קרא להם להעלות בסוד מ"ן ללאה כי בחצות לילה הוא זווג יעקב ולאה וז"ס שעשוע הצדיקים: טינרין תקיפין הם הצדיקים ועתה פירש על מה הם עולים ואמר הא מארי דגוונין שהוא פרצוף יעקב שיש בו כמה גוונין בסוד אשר בך אתפאר: אצטוונא כסא והוא פרצוף לאה. ואע"פ שזווגה הוא בחצות הנשמות עולות ומכינות עצמם מתחלת הלילה לצורך הזווג שבחצות:
זהר א, דף ז ע"א דוד שם ליה לביה וכו' פי' מלכות היא המעוררת היסוד ע"י קישוטיה הם המ"ן אשר בה ואין היסוד מתעורר מעצמו אל הזווג רק על ידה וז"ש ואיהו לאו לדוד אלא דוד שם ליה לביה:
זהר א, דף ז ע"א ורחמין דסיהר' וכו' פירוש מחמת שירות ותושבחות ומיני אהבה דסיהרא עביד לשמשא היא מעוררת אותו בסוד ואל אישך תשוקתך כי היא מתאווה שידור בהדה תדיר וז"ש וישימהו דוד אל משמעתו: נפלו ר"א ור"א שלא יכלו לסבול עומק הסודות האלה אדהכי לא חמו ליה שנעלם:
זהר א, דף ז ע"א אסתכלו וכו' אולי הוא אדם גדול וברח לאחת המערות שלא לפרסם עצמו וכשבדקו כל הצדדים ולא ראו מאומה אז גזרו אומר שבא מאותו עולכ ואז בכו מרוב השמחה והבינו למפרע חידותיו שמ"ש אבא וכו' חד נונא כנודע מהתיקונים כי נונא הוא יסוד דזעיר ולפי שרב המנונא היה ניצוץ בניהו ששרשו מההוא רוחא דשבק בה בעלה ושרש ההוא רוחא הוא מיסוד דזעיר והוא זכר עם שנקרא שם ב"ן לכן אמר אבא דילי שהוא יסוד דזעיר דיוריה בימא רבא שהוא יסוד דאימא ששם הדעת דזעיר ונודע שיסוד דזעיר סליק לעילא עד הדעת למשוך משם טיפת החסדים אל הנוקבא ונחית לתתא. וכיון שרב המנונא הוא ניצוץ בניהו ששרשו מההוא רוחא שמיסוד זעיר שנותן בה בביאה ראשונה נמצא שהיסוד דזעיר הוא אביו דההוא רוחא ולכן רב המנונא ששרשו מההוא דוחא קרא ליסוד דזעיר אבא דילי: והוה דיוריה בימא רבא הוא יסוד דאימא בסוד יוסף סליק לעילא כמש"ל ואיהו הוה חד נונא יסוד דזעיר הנקרא נונא דהוה אסחר ימא רבא. שהיסוד דזעי' עולה עד יסוד דאימא ומקיפו ללקט כל הנשמות אשר שם ביסודה ובולע אותם:
זהר א, דף ז ע"א רב ויקירא וכו' כי בעלות יסוד דזעיר עד הדעת שלו שביסוד אימא הוא נגדל עם היותו למטה קטן עכ"ז בעלותו למעלה הוא רב ויקירא ועתיק יומין עד שיוכל לבלוע כל שאר הנשמות שביסוד אימא ויוכל לסובלם כולם וז"ש עד דהוה בלע כל שאר נונין ולבתר אפיק לון חיין היינו בסוד זווג זעיר עם נוקביה ע"י היסוד שאז כל הנשמות שבלע בסוד טיפת החסדים נותן אותם בנוקבא וזהו לבתר אפיק לון חיין. כי עם היות שכל הנשמות הם ע"י זווג או"א עדיין דקים ורוחניים הם ונגמרים ע"י זווג זעיר עם נוקביה כמ"ש בליקוטים בדרוש הנשיקין:
זהר א, דף ז ע"א מליין כל טבין כי בצאת אלו הנשמות מיסוד דזעיר הם נגמרים בשלימותם ומליאים מכל התורה פרד"ס:
זהר א, דף ז ע"א ושט ימא בתוקפיה כאן לא אמר ימא רבא. כי למעלה מדבר בעלותו ליסוד אימא הנקרא ימא רבא ובכאן מדבר בהתחברו עם ים התחתון הוא יסוד דמלכות הנקרא ים סתם ודוקא אימא נקרא רבא בסוד ומה תעשה לשמך הגדול אבל יסוד מלכות עליו אמר ושט ימא ברגעא חדא בתוקפיה של היסוד. אי נמי בתוקפיה קאי איסוד דמלכות שהוא מלא גבורות וכשנכנס בו יסוד דזעיר ממתק הגבורות אשר שם ואי בתוקפיה קאי איסוד פירושו בסוד גבורת אנשים:
זהר א, דף ז ע"א כגירא בסוד יורה כחץ:
זהר א, דף ז ע"א בההוא אתר דאמרית הוא מגדלא דפרח באוירא. הנז"ל שהוא יסוד דנוקבא:
זהר א, דף ז ע"א והוא תב לאתריה אחרי הזווג שב למקומו ליסוד אימא ללקט עוד נשמות: ואגניז בההוא ימא. הוא ימא רבא הנז"ל: אי נמי אבא דילי. הוא שורש נשמתי משם ב"ן שדיוריה בימא רבא היא מלכות ושרש שם ב"ן הוא מיסוד זעיר וזה שאמר ואיהו חד נונא שהוא יסוד זעיר:
זהר א, דף ז ע"א דהוה אסחר וכו' פירוש שם ב"ן הנזכר מקיף יסוד דנוקבא מכל צד והוא גדול הרבה עד שבולע כל הנשמות שיש ביסוד דנוקבא כי כולם נכללים בההוא רוחא ואחר כך מוציא אותם מתוכו לעוה"ז בלבוש שלו. ושט ימא כמש"ל:
זהר א, דף ז ע"א והוא שב ליסוד דזעיר שהוא שרשו. ואגניז בההוא ימא. שעיקרו במלכות. עד כאן לשון מורינו ז"ל:
זהר א, דף ז ע"ב דחד סבא כתב הרב כי נשמת בניהו היא ברב המנונא ומתנוצץ בבנו וכאלו בניהו המדבר אליהם תרין עטרין ?הס פסוק את שבתותי ופ' ובניהו. אבל פ' הוא הכה ומן השלשים הם נכללים באלו השנים דע"ב שמהן כתב הרב בס' הליקוטים כי חבקוק היה מנשיקין הראשונים שנתן דכורא לנוקבא ונעשו נוקבא ולכך מת מיד עד שהוצרך אלישע להמשיך אליו רוחא עילאה ממקום החיים של הדכורא מפי זעיר שיצא הבל אחר חדש. וז"ס וישם פיו על פיו כדי להוציא הבל אחר חדש מפי אלישע שהוא כנגד זעיר ונזכר בפרשת בראשית דף ז' דגליף עלוי אלישע שם ע"ב בתיבין ובאתוון והאותיות הם רי"ו גי' חבקוק אך התיבות הם ע"ב כל תיבה משלש אותיות ותרווייהו גליף אלישע עלוי נמצא שהם סוד ע"ב רי"ו וסוד זה הוא מה שהודעתיך בסוד רפ"ח ניצוצין שהם ע"ב רי"ו ואלו השלשה הם גבורות כמנין רי"ו שהוא גי' גבורה כי הם מהבינה ולמטה אך הע"ב הוא גי' חסד שהוא באבא נמצא דגליף עלוי ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם סוד תכלית כל הרפ"ח ניצוצין עכ"ל וז"ש לקמן ובאתוון אתקיים כל גופיה:
זהר א, דף ז ע"ב בתיבין אתקיים לאהדרא רוחיה שהם ע"ב תיבות כל שם מג' אותיות אי נמי כתב בס' ק"י כי באים ג' ע"ב דויסע וכו' ממזל החל לדעת אבא ומשם ליסוד דאבא ומשם ליסוד דאימא ומשם לדעת זעיר ומשם ליסוד דידיה ומשם ליסוד דנוקבא ונעשה הכלי דמ"ן סוד רי"ו. ואחר כך בביאה שנייה נותן בה ע"ב שמות להוליד נשמות והוא ג"כ ממזל הח' עכ"ל ולכן באותיות אתקיים גופיה שהוא נעשה מכלי דמ"ן דמלכות ובע"ב שמות שהם להוליד נשמות: אהדר רוחיה:
זהר א, דף ז ע"ב דאתגליף ביה אבוי כל עיסת האדם היא מן כ"ב אותיות התורה שמענא מה דהוה לי פי' ששמע מאביו ואמו שמת וחיה אי נמי שמע והבין ברוח הקודש שמת לפי שהיה מעלמא דנוקבא ולכך היה מפחד. כמו חייו נלע"ד דהול"ל מקרב שנים חייהו שפירושו מו"ק דזעיר תחייהו. לכן פי' כמו חייו והשתא ניחא שפירושו בקרב שנים שהם ו"ק דזעיר יהיו תלויים חייו:
זהר א, דף ז ע"ב מעקר טורין כתב בספר ק"י טורי רמאי הם הקליפות הקשים כהרים וז"ש מעקר טורין הם הקליפות. ואח"כ משלשל השפע משרגא לשרגא שהם הפרצופים:
זהר א, דף ז ע"ב דמלכא משיחא כתב הרב כי רב המנונא הוא מנשמת מרע"ה קודם שעשו ישראל העגל ורשב"י מנשמתו אחר שעשו העגל ומשיח הוא משה בסוד מה שהיה הוא שיהי' והוא נשמה לנשמה דמשה ולכך ר"ה היה בהיכלא דמ"מ כי הכל אחד. וכן רשב"י א"ל ר"ה תהוון שבבין וכו' ובספר אשל אברהם נתן טעם לתחלת המאמר שקרא למ' רביעית לחג"ת. לפי שכשהו"ק הם ג' גו ג' נכללים נה"י בהם ואז היא רביעית לחג"ת רגל ד' דכרסייא וכשמתפשטים הו"ק אז היא רביעית לנה"י ולכן המ' שהיא יסוד רביעי ארמ"ע איהי גלי עבידתא דיומין קדמאין שהם חג"ת: ועבידתא דיומין בתראין שהם נה"י: שבת דמעלי שבתא ליל שבת שהיא מ'. שבת דיומא יסוד דזעיר: א"ל ר"א דא קדושה דשבת. סוד נשמה יתירה. ופירש דבריו דאתמשכא מלעילא תוס' נשמה יתירה. ואיך דבריו מיושבים על מאמר הזוהר ומספרו תדרשנו:
זהר א, דף ז ע"ב בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי: הכי גרסי' אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא ופי' כל הרוצה לעלות לאבא צריך תחלה להעלות מ"ן למ' ואז יזדווגו זו"ן ועולים גם הם למ"ן דאו"א וכן עד רום המעלות עד א"ס ב"ה. והאי דנקט ראשית חכמה לפי שכולם בחכמה עשית שאבא מאיר בעולם האצילות. ואימא נעשית מעבר ודרך לעבור בה אור אבא לזעיר. וכן זעיר נעשה דרך לעבור בו אור אבא למלכות. נמצא שאבא מאיר לכולם וז"ש ראשית חכמה:
זהר א, דף ז ע"ב אבא עילאה יותר מאימא וטמיר יותר מזעיר. וגניז יותר ממלכוח: תרעין אלין על אלין. פי' פרצוף אימא ופרצוף זעיר. תרעא חד מלכות מנעולין וכו' ג' לשונות אלו נגד ג' כלים שיש למ' פנימיים אמצעיים חיצוניים וז"ש מנעולין נגד כלים חיצוניים. פקחין נגד אמצעיים. היכלין נגד פנימיים. אי נמי מנעולין בחי' ירושלים. פתחין בחי' ציון היכלין פנימיות יסוד דנוקבא כמש"ל בענין עיגולא וריבועא:
זהר א, דף ז ע"ב דמתחברן כחדא כי מהחזה ולמעלה יש ליסוד אבא כיסוי שהוא יסוד דאימא. ומהחזה ולמטה מתגלה יסוד אבא ומאיר למ' שהיא מהחזה ולמטה. וז"ש אבא יסד ברתא כמ"ש באוצ"ח וז"ש דמתחברן וכו'.
זהר א, דף ז ע"ב תרון נקודין כי אבא נקודה בהיכליה שהוא אימא והמ' נקודה בהיכליה שהם י"ב בקר: חד גניזא. יותר מאימא. וטמירא יותר מזעיר דהא הוא ושמיה חד גרסי'. אתה היא חכמה: שמך היא מ' לבדך אחדות אחד. אילנא דטוב ורע. פי' זעיר נבנה מהחסדים. ומ' רובה מהגבורות וגם החסדים דזעיר מאירים בה ולכן יש בה טוב מצד החסדים לצדיקים ועונש מצד הגבורות לרשעים אי נמי לפי שרגליה יורדות מות. תרין תרעין הם ת"ת ויסוד דאינון כחדא. כי גוף וברית חשבינן כחד: