זהר ג, דף קיד ע"א ר' אבא אמר פליג אדלעיל דאמר כי חרב בני נשא דאתו מסטרהא פי' מזיקין שהם חרב מלחמ' ממש ואוקמוה הפך זה דהיינו חרב של שלום אבל לדרך זה שפי' לא תעבור דרך העברה בעלמא נפרש סיעתא דילה דהיינו המזיקין התלויים בה והיינו שהחיה בעצמה אינה בארצנו אלא שהולכת אל ארץ אחרת וסיעתיה עוברות דרך ארצנו אפי' חרב כזה לא תעבור. והשבתי וגומר נראה דברי ר' אבא אלא סתמא אתמרו ואם הם דברי ר' אבא הם דברי אחר דפליגא אדלעיל ודייק בפסוק באומ' והשבתי מורה ואפי' העברה. ואו' חרב משמע אפי' חרב גמור דהיינו בר נש מזיינא ואם הם דברי ר' אבא הכי פי' הא אוקמו' ולא דקדקו בפסוק כלל ולפי דבריהם שלא דקדקו לפרש לומר חיה רעה אגרת וחרב סיעתא וגומר אמנם נדקדק ונפרש וגומר. רישא דכשרא הוה לעצמו ועובדוי מתכשרין לישראל שהן משירין. ואמר שבשניהם פגם הא' לא הימין בירמיהו והב' לא כפית להו לישראל. ובעת לאסתמא כי שלמה היה מלך ט"ו ולבנה במלואה ומשם ואילך חסרון הלבנה ובצדקיהו נסתם אורה מכל וכל באו' ואת עיני צדקיהו עור ויאשיהו קרוב לצדקיהו שיהיה אורה נסתם והולך:
זהר ג, דף קיד ע"א דאיהו אתמשכן וגומר כאומ' ובפשעכם שולחה אמכם בין הקליפות בעלי חובות הגובים חובם ממנו ולפי' זה יקשה היאך תקרא בשעת שלום משכון על שם שעת מלחמה ולכך אמר משכונא ודאי כלומר כדי שתקרא בעת שלום משכון צריך לפרוש וגומר קב"ה בעא לדיירא ת"ת נטל כסופא דיליה המ' חמדתו ודאי וקשר' עם ישראל בענין שאפי' הוא יסתלק יהיה היא משכון שעתיד לגאלינו ולדור עמנו ונמצאת עתה היא משכון מיד בעת שלום לדירתו תדיר בנו באותו העת ולעתיד וז"ש בגין דלא אתפרש אפי' בגלות הוא בא עמנו לשמרה אמנם אין דירתו עיקרית וז"ש ואע"ג דאתרחיק מנן משכונא וגומר שע"י אותו משכון השגחתו קצת בנו ואנו מובטחין בגאולה וז"ש מאן דבעי וגומר אמנם עיקר המשכון היה לדירה והיינו ונתתי משכני שנאמרה בברכות בשעת שלום ואנו אוחזים בו אפי' לעת התוכחות אנן נטלין ההוא כסופא דיליה אנו אחזנו בו כמעט שלא כדין וז"א משכונא שביק בידן ואנן נטלין וגומר הוא הניחה ואנחנו נטלנוה כמעט היא עשוקה בידינו ולא תאמר עזבה כעת ויטלוה אח"כ ח"ו לז"א ולא שבקין לה לעלמין:
זהר ג, דף קיד ע"א ולא תגעל הוקשה לו ונתתי קאמר ולא תגעל מבעיא ותירץ דה"ק אינם ב' דברים אלא כולא חד מלה ממה שאתן תדעו שלא תגעל. והענין כי עניני הגשם הם רחוקים מהבורא ומעשה בני אדם בעבודה והבנין והכלים הכל גשמים והיאך אפשר שיהיה שכינה וקשר הרוחני עם הגשמי לז"'א לבר נש דרחים לחברי' נעשה הקב"ה חבר לישראל כאו' למען אחי ורעי ובעא לדיירא עמיה ואינם שוים בענינים לזה שם משכון שלא אגעל ואמאס ערסך בית המקדש ומאנך כליך הגשמים שאתה משרת לפני לזה ונתתי משכני היינו ממש שכינתי הראויה לי והיינו התלבשות בית המקדש רוחני במקדש גשמי וכלים רוחניי' ומלאכים בכלים הגשמיי' ולכך היה נאות אליו והיה הרוחני אמצעי בינו ובין הגשמיים וז"א הא ערסא דידי בביתך והיינו השכינ' שהית' אמצעית בין הת"ת ליש' ובאמצעיתא הוא מקבל הדברים הגשמיים והיינו פי' אחר למשכונא שהיא סבת משכנו:
זהר ג, דף קיד ע"א ר' יצחק ור' יהודה וגומר דאנן באתר דא מקום בלתי מוכן עכ"ז לא בעיא וגומר והפורש מדברי תורה פורש מעץ החיים ת"ת קא משקרו ואיחלפו שתים רעות עזבו מקור מים חיים נחצוב להם וגומר הא משכונא האהל הא מ' והיא בית המדרש שבו שכינה עומדת. א"ל ליהושע שהוא לא עמד במעשה העגל. ונחמי וגומר אם תסלק שכינה בעליונים וינצחו מצוקים לארקים או תהיה שכינה בתחתונים וינצחו ארקים למצוקים. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף קיד ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ביממא בני נשא וגומר הרגיש כי היה ראוי להקדים וחרב לא תעבור שהיא יותר מצוי מחיה רעה לזה ביאר כי תחלה הקדים חיה רעה שהיא למעלה ואח"כ וחרב לא תעבור הם בני נשא הבאים מצדה הממונים לחרב להשמיד מתמן הוו. ור' אבא ביאר כי כבר חז"ל תירצו זה כי הכוונ' אפי' על חרב של שלום כאשר יתבאר ולכן איחרו למטה אחרי והשבתי וגומר ועוד ביאר טעם אחר דדא דילה יר' כי תחלה הקדים את חיה רעה בעצמה ואח"כ שלוחיה הבאים מתחת ממשלתה. ר' יצחק ור' יהודה וגומר אמרו דאע"ג דאנן באתר דא פי' בדרכים כי הולכי דרכים פטורים כי טרודי' הם עכ"ז לית לן לאתפרשא וגו' ואדרבה צדק לפניו יהלך ללותם בד"ת. או אפשר דמשום דהוו קריבי לטבריא אמרו הכי משום דהוו צריכין ליכנס תכף ומיד לביתם ועכ"ז לא רצו רק נשארו שם כדי לעסוק בד"ת. ומה שאמר הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא וגומר פי' הוא יהושע הענין כי משה היה צריך לילך מכאן ומכאן כמ"ש ושב אל המחנ' לילך בעסקי העגל לשרפו ולהשקות בני יש' ולהרוג החייבים מית' ולהתפלל לש"י עליהם. גם כי יהושע הוי סיהרא ולכן אשתביק בידיה דהוא הוה סיהרא. עכ"ל:
זהר ג, דף קיד ע"ב מ"ט ליהושע שהרי כל שבט לוי ג"כ לא חטאו בעגל והם רבים או משה עצמו. ותירץ לענין משה אמר דאיהו כסיהרא לגבי שמשא מדתו של משה ת"ת שהוא למעלה וא"כ מה ימסור בידו אחר שהוא למעלה. ולענין בני לוי אמר ואיהו אתחזי לנטרא שהוא קבוע בה וז"ש לא ימיש וגומר משא"כ לזולתו.
זהר ג, דף קיד ע"ב לא אתחזי הכי שאם אתה נוטל המשכון מידם ודאי הם חייבים בדין תסתלק השכינ' אין ראוי אלא שיהיה המשכון בידם בין יחטאו בין לא יחטאו כי זהו תקונם של ישר' כדמפרש ואזיל.
זהר ג, דף קיד ע"ב משכונא דיליה לא שבקי לעולם היה ביניהם חסידים וצדיקים וקצת מעשים ששכינה עמהם:
זהר ג, דף קיד ע"ב פתח ר' יצחק וגומר דזכו למשכונא דא למהוי וגומר בתחלתם בעת שיצאו ממצרים אחרי ה' ילכו אל המדבר והאמינו אמונה שלימה בה' ובמשה עבדו ואמרו נעשה ונשמע מיד זכו אל השכינה מפני שזכו לנפש ורוח ונשמה נפש במילה במצרים רוח בחמשים יום נשמה במתן תורה מיד נאחזה בהם השכינה וזכו אליה שאפי' יחטאו ילקו ושכינה לא תזוז מביניהם.
זהר ג, דף קיד ע"ב קב"ה אתי בכל רישי ר"ח ושבתי וזמני וי"ט יש ייחוד למעלה ואפי' בגלות שאין ייחוד גמור יש התעוררות הייחוד ותוספת קדושה והיינו לאשגחא עלייהו שע"י מצותיהם הוא מתייחד עם השכינ' וז"ש ולאסתכלא בשכינתא שיהיה לה סעד וסמך. נטלא ברא וגומר עם היות שבמשל המשכון הוא הבן ובנמשל היא האם אין לחוש שטבע מציאות בני אדם משכון לאהבת האם הם הבנים ואנו משכון לנו מהקב"ה אמנו ועכ"ז המשל צודק בערך המשכון כדמפרש ואזיל:
זהר ג, דף קיד ע"ב אע"ג דנפקו מהיכלא בעת החרבן ההוא משכונא לא שבקו שמתו על קדושת השם ושם אלדי"ם אחרים לא הזכירו ולכך ממש נטלו עמהם במה שהראו אז אהבתם אל ה' ודבקו בה בשכינ' ולא נתיאשו מעבודתה וגם הקב"ה עם היות שהיה מוכיחם תוכחת קשה מאד לא דחאם בשתי ידים אלא הניח שכינ' עמהם בגלות' וז"ש ובגין דרחימות' דמלכא עלייהו וגומר. דסליק רעותא מהרצון מתעורר סוד הייחוד בקדושת שבת וי"ט ור"ח על מטרוניתא המתייחדת ועל ישראל שהם סבת הייחוד. והייחוד נמנע מטעם הגלות שהשכינ' מתלבשת בתוך הקליפות ולזה סליק אגרין והיינו מדלג על ההרים וגומר והענין שאין ראוי אל הת"ת ליכנס אל הקליפות ח"ו אלא הוא מחזר דרך שבטהרה יוכל לראות בשכינה ובבניה קצת להשפיע בה איזה אור מועט ולעורר על יש' רחמי' ועליה ולזה תחלה מדלג מהבינה סוד האברין שהוא שם ויורד על ההרים הם חג"ת נה"י ומשם מקפץ על הגבעות הם ו' קצוות דנוקבא ומשם יש מסכים וכותלים ואחר אותם הכותלי' הוא מסתכל בשכינה המתלבשת בגלות עם ישראל והיינו בסוד ייחוד קצת כיון דחמי לון וא"א להתייחד עמהם ועם השכינה מפני הגלות שארי ובכי שהוא סוד התעוררות הדין על אומות העולם שהחריבו המקדש והגלו וענו את ישר' ומחדש להם גזירות לעתיד ואותם הדמעות נעשות אבנים לבנין המקדש שגוזר עליהם גאולה ובנין ירושלם והמקדש. ולזה בעת המוסף בתוספת הקדושה אנו מזכירי' חרבן ב"ה מפני חטאינו גלינו וגומר לדמיון בכיה זו.
זהר ג, דף קיד ע"ב אחר כתלינו בבתי כנסיות היינו שאור השכינה הוא אויר ביהכ"נ ואלו נתן רשות לראות היו רואי' אויר הכנסת מאיר מלא מאור נוצץ מהשכינה על ראשי עם קדש ומתעטרת על ראשם להשלים עצמה בתיקוניהם וכאשר היה הייחוד הי' אור הת"ת נכנס לביהכ"נ ואורו המתוק מתערב ומתייחד באור השכינה כמים מזוגים ביין ונועם זה הוא נועם הצדיקים בג"ע ממש כזה אמנם עתה שאין ייחוד אין הת"ת נכנס באורו להיות אויר בית הכנסת אויר מזוג משתי אורות כנזכר אלא משגיח וגומר. בי כנישתא בעיא חלונות כנזכר פרשת פקודי בהיכלות:
זהר ג, דף קיד ע"ב ובג"כ בעי חדוה שאנו יודעי' שהב"ה זוכר שכינתו וי"ט ור"ח ראוי לשמוח שלא שכחנו אעפ"י שהוא בוכה כנזכר וז"ש דאנן ידעין דא ובזה פי' הכתוב זה היום עשה ה' שבא לראות בשכינה ובבניה א"כ עם היות שהוא בוכה ומצטער עלינו זו היא שמחתינו ולכך נגילה וגומר.
זהר ג, דף קיד ע"ב ת"ח בשעתא דיתער קב"ה כי הדין הוא בסוד וה' המטיר דהיינו הוא ובית דינו בסוד ה' הוא האלי"ם אין דין הוא אלא בייחוד יוצדק מ' פועלת בג' מארי דינין והם אשא גומרין שלהובא והם ג' חלקי הדין לג' מדות שהם בינה גבורה מ' כי תחלת הדין צומח מהבינה והיינו אשא בלא גחלים רוחני הב' גומרין מתחזק ומתעבה בגבורה. הג' היא השלהבת היוצא וצומח מן הגחלת והיינו דין המ' רפיא ומפני שהם משתלשלי' עד החצוני' אמ' סטרי טהירין יר' צדי המתפשטין מטהירים שהם מלאכים הרוחניים והמתפשטים מהם הם עבים ויותר גסים ומתגלי' ולמטה מהם עוד החצונים שהם ל"ט ודאי מקוללים מ' חסד חד שהם בסוד החסרון והיינו סוד מ' מלאכות חסר חד והיינו או' תחותייהו וגומר שאטין ונחתין לעשות שליחותן בבית החייב ללקות לחייב כדי רשעתו במספר עד שאין כח בהם ולפיכך סלקין נטלין רשותא מאת שולחם עשינו מה שגזרת עלינו ואין בנו עוד כח ללקות ורואה הקב"ה שלא שב מכניס אותם השלוחים בנוקבא דתהומא רבה לשאוב עוד כח דין לשוב להכות וז"ש עאלין בנוקבא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ג, דף קיד ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. משגיח מן החלונות דודאי בי כנישתא וגומר זה יובן מפ' בשלח דף נ"ט ע"ב ופ' פקודי דף ר"ן ורנ"א בסוד בית הכנסת עילא' דאית ביה חלונות ומתמן משגיח.
זהר ג, דף קיד ע"ב ואם בחקתי תמאסו וגומר ר' יוסי פתח מוסר וגומר זה מבואר כי הרופא האוהב את החול' יתן לו יסורין בהקזות ובשתיות מי המרים לרפאו מחליו אמנם השונאו יניחנו עד שימות וזה מבואר. ת"ח בשעתא דאתער צדק. נודע כי המ' נק' צדק בהיות' בלתי הת"ת כי אז נקר' צדקה ואז אתער בדינוי ובזה מתעוררין כמה מלאכי דין ימניים של קדושה ושמאליים חצונים וז"א מימינא ומשמאלא ושרביטין הם כחות היוצאים מהם ונמשכים וגומר. עכ"ל: