ספר הזהר — מאמר צ׳

אוַיִתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה הָא (לו ב) אוֹקִימְנָא דְּאוֹלִיפוּ כָּל זַיְינִי חָרְשִׁין וְקוֹסְמִין וַאֲחִידוּ בְּהַאי דִלְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגְּרַע זְקִיפוּ וְקוֹמָה דְאָדָם מֵאָה אַמִּין. וּכְדֵין אִתְעֲבִיד פִּרוּדָא וְקָאִים אָדָם בְּדִינָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא וְהָא אוֹקִימְנָא:

ספר הזהר קכ״ד, א׳בראשית

ספר הזהר

וַיִתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה הָא (לו ב) אוֹקִימְנָא דְּאוֹלִיפוּ כָּל זַיְינִי חָרְשִׁין וְקוֹסְמִין וַאֲחִידוּ בְּהַאי דִלְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגְּרַע זְקִיפוּ וְקוֹמָה דְאָדָם מֵאָה אַמִּין. וּכְדֵין אִתְעֲבִיד פִּרוּדָא וְקָאִים אָדָם בְּדִינָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא וְהָא אוֹקִימְנָא:

ראשונים1 מחברים

כתם פז9 פירושים

זהר א, דף נג ע"ב ויגרש את האדם א"ר אלעזר לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן. הנה השאלה הזאת כפי הנראה לכאורה כפי הפשט קשת ההבנה וזה כי ידוע הוא כי האל יתברך הוא גירש לאדם כי מי הוא אשר יגרשהו זולתו. ועוד כי לשון מאן עבד תירוכין למאן ענינו ענין ההקדמות המתהפכות וזה לא יפול בשום פנים בין האדם ליוצרו וא"כ איך יאמר לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן אמנם תואר השאלה הזאת היא על זה האופן והוא כי כבר נזכר בכתוב גירושיו של אדם הא' בכתוב שלמעלה מזה שנאמר וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והשלוח הזה הם הם גירושיו ולמה הוצרך עוד לכתוב ויגרש את האדם ועוד היה צריך לכתוב וישל יי' מג"ע או ויגרשהו אם היתה הכוונה לזכור גרושו שנגרש בלשון גירושין ולא בלשון שליחות וגם כי מצינו לשון שלוחים בענין גירושין כמו הן ישלח איש את אשתו וא"כ למה הוצרך לכתוב ויגרש את האדם ומפני זה הוכיח רבי אלעזר לומר כי הכתוב הא' של וישלחהו יי' אלהים הוא מדבר למטה באדם הראשון והכתוב השני הכופל הענין מדבר למעלה באדם העליון והיה ראוי א"כ לרמוז בכתוב מי ממדותיו האל יתברך הוא אשר גירש את מי לפי שחסר בכתוב מי הוא המגורש כילא נזכר בפירוש ואף שכבר נודע מהקבלה כי לא יפול שם גירושין כי אם בעטר' שהיא כנסת ישראל וכת"ש ובפשעכ' שולחה אמכם הנה עכ"ז גם בבחינת כל המדו' יפול שם זה כפי קבלתם והשפעת' זו לזו ולפי זה לא נדע עד היכן הגיע פגימתו של אדם למעל כדאיתא בשאלת רבי אלעזר לר"ש אביו שתיקון ס"ט בארוכ' עיין שם אר"א לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן כלומר מהמדות אי קב"ה אי לא כלומר עלת העלת ששם הגיע הפגם כפי שנזכר בתיקונים כי הגיע עד האין אי לא כלומר או אם לא נפל השלוח בעבור הפגם רק במדות וזה וזה לא נרמז בכתוב כי יחסר המגרש בכתוב וא"כ במאי נוקים למעלה במדות שגירש זה את זו והבן עתה תוכן השאלה על נכון כי זהו כוונתו בהתחיל השאלה בהקדמה מתהפכת באמרו מאן עבד תירוכין למאן כלומר במדות ולא היפך ההקדמה לומר אי קב"ה עבד תירוכין לאדם או להפך והבן.

זהר א, דף נג ע"ב והשיב אבל מלה אתהפך ויגרש את דייקא ומאן גירש א"ת האדם ודאי גירש א"ת אמר כי בכתוב עצמו נרמז מי גירש במדו' את מי במלת א"ת וזה כי כבר נודע מדרך הקבלה כי העטרת נקראת א"ת מטעמים רבים ואחת מהנה לפי שהיא צורת כל האלפא ביתא מאל"ף ועד תי"ו בסוד אני ראשון ואני אחרון וא"כ בכתוב רמוז כי היא המגורשת מהא"דם העליון ובסוד ובפשעכם שולחה אמכם. ומ"ש מלה אתהפך לא לבד כיוון שהכתוב מסורס שהוא כאילו כתב ויגרש האדם את אמנם כיוון ג"כ כי ענין שני כתובים של וישלחהו יי' אלהים ושל ויגרש את האדם סדרם מהופך כי הכתוב המאוחר הוא היה ראוי להקדים והקודם הוא המאוחר וזה לפי שקבלה בידינו כי לא יעשה פועל מה למטה בתחתונים עד שיהיה רישומו קודם למעלה על דרך יפקוד יי' על צבא המרום וא"כ ענין הכתובים כן ראוי שיובנו ויגרש את ומי הוא שגירש את האד"ם ודאי ובג"כ כתיב וישלחהו יי' אלהים מג"ע כי כשעשה פגם למעלה שולח למטה ודוק ותשכח בלשון המאמר.

זהר א, דף נג ע"ב וישכן איהו אשרי לון באתר דא דאיהו גרים אמר זה לפי שארז"ל מכאן שהכרובים קדמו לכל מעשה בראשי' שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים שהם המלאכים כמו שהביאו ראיה מהכתוב היא החיה אשר ראיתי ואדע כי כרובים המה והמלאכים נבראו ביום ב' וא"כ למה יזכור עתה אתר הגירושין שכונת הכרובים ולהם החרב המתהפכת אשר מפני זה פירש רש"י ז"ל הכרובים אלו מלאכי חבלה ולא קראם בשם מלאכים סתם. ור"א אלעזר יסבור כי פי' הכתוב כי הכרובים כבר נבראו מקדם לג"ע כמו שאומרים רז"ל ועתה שחטא אדם וגורש מג"ע השכינם שם בשביל אדם לשמור את דרך עץ החיים שלא יכנס לג"ע כי הוא גרם להשכינם שם. ואחר שפי' ענין הכתובים חזר לבאר מהו המובן מהגירושין הללו הנזכרים למעלה כי הדברים נאמרים בדרך השאלה וכי ענין הגירושין הוא סתימת הצנורות והנתיבות מהשפיע למטה ובהמשיך הדין לעולם והוא אמרו סתים אורחין ושבילין ואשרי דינין על עלמא ואמשיך לווטין מההוא יומא ולהלאה כי זהו סוד מה שאומרים בגירושי אשת חיל ושפחה כי תירש גברתה ועבד כי ימלוך והדומה לזה בהתגבר הדין על הרחמים והבן זה מאד:

זהר א, דף נג ע"ב ואת להט החרב המתהפכת כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא פי' שהשכין שם ממונין בעלי קלע הקולעים דינין ועונשין בעולם לסבות חטאות ועונות בני אדם והם מיוחסים ללהט החרב כשהיא מלהטת כאלו יורקת חיצים ממנה כן אלה הממונים זורקים הדין בעולם כמו הקולע האבנים בקלע וע"ז אמרה אביגיל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע כי תמסר נפשו ביד הקולעים הללו דמתהפכין לגוונין סגיאין בגין לאתפרעא מעלמא כפי מעשי בני אדם הם מתהפכים בעונש הראוי להם.

זהר א, דף נג ע"ב לזמנין גוברין לזמנין נשין כנוי אל הרחמים והדין כלומר לפעמים מענישין אבל ברחמים ולפעמים בדין גמור. לזמנין אשא מלהטאו כאשר יבאר בהדיא על ראש רשעים תחול. לזמנין רוחין כשבאים בשליחות לבני אדם ע"ד ורוח על פני יחלוף תסמר סערת בשרי. דלא אית מאן דקאים בהו כי יתהפכו כפי שליחותם.

זהר א, דף נג ע"ב וכל דא לשמור את דרך עץ החיים הכתוב נדרש על אדם הראשון שהשכינם האל יתברך שם כדי שלא יכנס לג"ע ונדרש ג"כ על בני העולם כי עשה האלהים אלה הממונים על העונשים ליסר בני אדם בהם שלא יוסיפו לחטוא.

זהר א, דף נג ע"ב החרב דא חרב ליי' כד"א חרב ליי' מלאה דם המדה הזאת כשמתמלאת בדין נקראת חרב נוקמת נקם ברי"ת.

זהר א, דף נג ע"ב א"ר יהודה להט החרב אפילו כל אינון קסטירין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא וכו' כי יש ממונים עליונים בעלי דין ותחתיהם אחרים למטה מהם ועושים מעשים העליונים ומתהפכים כמוהם לכמה גוונים וכלם נקראים להט החרב להעניש בהם החטאים בנפשותם העוברים על מצות בוראם. וכבר זכרנו למעלה כי כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן למטה בארץ כי יש ג"ע למעלה ויש כנגדו ג"ע למטה וכרובים למעלה נקראים שומרי הפתח וכן למטה וחרב המתהפכ' למעלה וכן למטה וכבר העידו שנשרפו כמה פעמים אנשים שרצו לעבור לשם בברק להט החרב.

זהר א, דף נג ע"ב ת"ח כיון דחב אדם אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכו' יבאר כי בהיות האדם בצלם אלהים עליון כל הבריות היו יראים ממנו ואפילו הרוחניים כמו שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה ובסור צל"ו מעליו בעבור נטייתו למטה הנה הוא מזומן לעונשים המסורים לבעל הדין ושב הוא מתירא מהפחות שבבריות. והראיה מאדם כמו שיתבאר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא וכן בענין שלמה שהיה מושל אפילו ברוחין ושדין כמו שנתבאר בענין אשמדאי ואחר שנטה אל תענוגי העולם היה מתירא מפח"ד בלילות ומבואר הוא בלשון המאמר. ועוד יביא ענין הרוח רעה השורה על האדם במותו גם בחייו בידים העסקניות וכמה צריך האדם ליזהר מגשת אל הטומאה כי היא מחלק הנחש ומבואר הוא:

אחרונים1 מחברים

אור החמה18 פירושים

זהר א, דף נג ע"ב בהאי דלתת' מ' תאנה וראי פגיה הם פרי האילן שהם קדושים עלי תאנה הם עלים שאין בהם תועלת אלא קליפה ושומר לפירי:

זהר א, דף נג ע"ב בההיא שעתא אתגרע שאין זה מעונש דינו. אלא מה שהוריד עצמו למט' מאליו:

זהר א, דף נג ע"ב אתעביד פרוד' בין הת"ת למ':

זהר א, דף נג ע"ב וקאים בדינ' מצד הדין הנשפע מהגבור' למ':

זהר א, דף נג ע"ב ואתלטיא ארע' ארץ העליונ' שלא ישפיע לו אלא דין. ואפשר בארץ התחתונה כללות העולם כולו ששלטו בה הקליפות:

זהר א, דף נג ע"ב מאן עבד תרוכין למאן. הדבר שקול או נפרש ויגרש את האדם הב"ה גירש לאדם או ויגרש א"ת דהיינו מ' האדם בעונו. והנה ממה שאמר לעיל וישלחהו ה' אלהי"ם מג"ע הרי גירושי האדם נאמרין. א"כ מה אני מקיים ויגרש אלא ממש שאדם גירש השכינה בעונו. מכיון דכתיב לעיל כבר וישלחהו וטעמא קאמר קרא לא הודעת הדבר. דא"כ היה ראוי להקדים העון שהוא ויגרש את האדם ואח"כ וישלחהו שהוא העונש וז"א ובג"ד כתיב רשלחהו וגו' אמאי וישלחהו בגין דגריש כנז' וטעמ' קאמר קרא כנז':

זהר א, דף נג ע"ב וישכן אשרי לון וגו' יר' שג"כ הוא הודעת העון מדה כנגד מדה וה"ק וישכן איהו אשרי. אדם ממש סתם למעלה אורחין ושבילין ואשרי דינין על עלמא. מדה כנגד מדה נסתם לו דרך ג"ע והיינו לשמור דרך. סתימה כנגד סתימה ואשרי דינין היינו להט החרב ואמשיך לווטין היינו המתהפכת כדמפרש ואזיל:

זהר א, דף נג ע"ב גוברין ונשין כגון שדים וכיוצא בהם לפתות בני אדם ברשתם ולהעניש:

זהר א, דף נג ע"ב דלא יוספון לאבאשא כאו' ועתה פן ישלח ידו וגו' והורה בזה שאינו לנקבות העונש אלא לתיקון:

זהר א, דף נג ע"ב ומתהפכין גוונין וגו' להעניש כפי ענין העון. שבעולם הבא אחר המות נענש כל א' כפי מדת עונו. אם מעט ואם הרבה ובעונש ידוע לכל עון ועון:

זהר א, דף נג ע"ב א"ר יהודה וגו' פליג אדלעיל. דסבירא לי' דלהט החרב היינו ממש מתהפכת והם להעניש בעולם הזה:

זהר א, דף נג ע"ב וכדין יכילו לאבאשא ליה כענין אשמדאי: ומה דהוה בידיה שהי' מלך נטלו מיני' ונעשה הדיוט:

זהר א, דף נג ע"ב בההוא אורח' דאתדבק הוא מושך עליו הקליפ' ונכנס בטומא'. וכחות הטומא' כנגד אלו שהוא מושך עליו באים להענישו מדה כנגד מדה וכן היה ענין שלמה. וכן אדם שהוא משך אלו ונמשכו לו כנגדם אלו כנז' לעיל: והיינו דמפרש ואזיל שהוא מה שהמשיך אדם והוא הנוטל נשמה מדה כנגד מד': כדין אתייהיב רשו וגו' שהנחש מטמא ראשונ' ואח"כ באים שאר כחות הטומא' עליו כיון שכבר נטמא הגוף ונעשה חלק החצוני:

זהר א, דף נג ע"ב ככל אתר דאשכח רשימו מסטריה עם היות שקודם לא נטמאו הבגדים אלא מידים אח"כ על ידי טומא' זו שור' על הבגדים או על כל דבר עצם הנחש כיון שיש שם רשימו מציאות שמץ דבר ולפי זה הוא הדין שלא ילבש בגדיו עד שיטול ידיו דמה לי הוא מה לי אחר. ולחדושא נקט אחר אע"ג שכבר נטל הוא ידיו ועיקר לבישה בידים טהורות. כיון שיש אפי' נגיעה זו המועטת סיוע בעלמ' ממי שלא נטל ידיו די לטומא' לשרות עליו. ואני שמעתי שאם יעביר על עיניו ידים מסואבות שעין רעה שולטת על עיניו והדבר קרוב בלי ספק: ועל דא לא יטול מים בבוקר קאמר מהרמ"ק ז"ל:

זהר א, דף נג ע"ב והרח"ו נר"ו כתב:

זהר א, דף נג ע"ב וע"ד לא יטול ידוי בר נש וגו' זה ביארנו פ' וישב דף קפ"ד ע"ב דיש חילוק בין נוטל ידיו זו עם זו שאין עליו כי אם כח טומא' אחת. מש"כ כאשר נוטל ידיו ע"י אחר כי אז שור' עליו טומאת האחר והוסיף טומא' על טומאתו. ולכן צריך ליטול ידיו ממי שכבר נטל אם ירצה או מ"י עצמו ועיין שם:

זהר א, דף נג ע"ב בההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה וגו' הכוונה כי כאשר ישר' זכאין אתכלילת דרגא דשכינת' מכולהו עשר. וכל חד וחד כלול מי' ונקראת מאה ברכאן. וכד חב אדם עביד פירוד' ואותם ק' ברכאן אסתלקו. אתגרע ההוא זקיפו וההוא קומה הכוונה אותו הקשר שהי' לה בעת הזווג. באופן שהיא היתה עולה עד למעלה כל ק' דרגין וזו היא שיעור קומתה בעת הייחוד עכ"ל: וע' בס' אור הגנוז בס"ד:

זהר א, דף נג ע"ב גיליון ראיתי כתוב בזוהר ישן על פ' וקוץ ודרדר תצמיח לך שנתקלל אדה"ר על זרע ישראל שיהיו לחוצים תחת יד עשו וישמעאל. קוץ במ"ק עשו. וישמעאל עם המלה ודרדר במ"ק עכל"ה: